איך מלמדים אותה לא לצעוק?
דיון מתוך פורום 'שפת אם' - תקשורת דואלית עם תינוקות
שלום רב, בתי בת שנה וחודשיים. היא כל הזמן צועקת ושואגת: אם לוקחים לה משהו, אם היא לא מצליחה להגיע או להפעיל משהו, אם אוסרים עליה וכו'. הצעקות מחרידות ומחרישות אזניים, ללא בכי. איך אחנך אותה להפסיק עם הצעקות? אני מדברת איתה בשקט ומבקשת לא לצעוק ועוזרת לה להתמודד עם הקשיים אבל היא מתעקשת לצעוק. אודה לעזרתך
שלום שרית ותודה על הפנייה, אשמח אם תוכלי לציין אם הילדונת שלך מדברת כבר או לא משום שבגיל הזה התסכול על כך שלא מבינים אותך הוא מאוד גדול. זה גם השלב שהיא "נפרדת" ממך ומגלה שיש עוד צרכים ורצונות ודברים שאינם קשורים בקשר בלתי נפרד ממנה. כך שהגילוי הזה קשה ומתסכל... היא בודקת את הגבולות של ה"קיום" החדש הזה, מנסה להבין את החוקיות שלו ואת שם כדי להראות, להסביר, לתחום. יש כל מיני שיטות למענה לצעקות אבל הבסיס לכל התגובות הוא שאת תביני שאין בכוונתה להוציא אותך מהדעת, אלא היא מנסה להבין מה היא יכולה לקבל ומה לא... אני מקווה שהבהרתי את זה. תחשבי על עצמך שאת מגיעה למקום חדש ואחרי זמן מסוים מתחילה לדבר את השפה אבל חוקי המקום לא ברורים או עדיין לא ידועים לך ואת לא יכולה לקרוא אותם, כי אינך קוראת את השפה ואנשים מסביבך עסוקים מאוד ולא מסבירים לך באופן ברור מה מותר ומה אסור. למשל ביפן, אסור להתקרב יותר מדי לאנשים ולנו כישראלים לוקח המון זמן להבין את זה ואם אין מישהו שיסביר אז אנחנו מוצאים עצמנו מעליבים אנשים מבלי לדעת... וכמןובן מקבלים תגובות הפוכות למה שציפינו מתוך זה שהתקרבנו למישהו... כוונתינו היתה טובה אבל התוצאה אסון... איזו תחושת החמצה... אם נחזור לילדונת שלך, את צריכה להתמיד בתגובות שלך כשהיא צועקת. למשל, לתמלל אותה: אני יודעת שאת רוצה את "זה" אבל אי אפשר עכשיו וצריך לעשות משהו אחר... ואם אפשר גם להציע לה אופציה אחרת שהיא אוהבת. אולי את רוצה שנשב לקרוא סיפור? שנשיר ביחד את השיר של האצבעות וכו'. אנחנו כמבוגרים נוטים לעיתים (גם אני חוטאת בכך) בהסברים ארוכים וממושכים. למה זה לא טוב, ומה לא בסדר, ואילו השלכות יש להתנהגות הזו והזו, וקצת "טוחנים" מים מבחינת הילדים. הם מאבדים אותנו אחרי המשפט השני... אם התגובה הראשונית קצרה וברורה, זה מה שמשרת את המטרה מבחינת שתיכן. היא קיבלה הסבר שזה אסור. ואולי משפט נוסף לגבי "מסוכן" או "של מישהו אחר" ואת "הכלת" את הקושי שלה. היא כמו קולומבוס עכשיו. מגלה עולמות... ועצה טובה ששמעתי ומיישמת היא לתת להם תמיד שתי אפשרויות. אם את מתקשה להלביש אותה בבוקר: להציג בפניה שתי חולצות: או את זו או את זו. זה מכבד אותה כי יש לה בחירה ומקצר לך את המגוון הרחב של *כל* הדברים בארון שפתאום יש הזדמנות לעבור עליהם וגם מאפשרים לה להגיד לא... מכיוון שאת מורת הדרך, את צריכה להגיב באופן רציף ועקבי ככל האפשר. ובאותה נשימה הייתי אומרת, להחליט גם על אילו דברים את מתעקשת והם מבחינתך "ייהרג ובל יעבור" ואילו דברים לא ממש איכפת לך ואין צורך להתעקש עליהם. זה ***חשוב*** ואם תוכלי לתאם עם בן הזוג עוד יותר טוב, כי מה שקורה - אם מראש לא ממש איכפת לך על חוקיות כזו או אחרת, את תגידי בהתחלה "לא" ואחר כך אם את ממהרת או שזה לא נראה לך כל כך קריטי משום שהיא כבר על סך דמעות - את אומרת "כן" .... למעשה גזלת ממנה גבול ברור. אמא מבולבלת? אמא בעצמה לא יודעת אם מותר או אסור, אז איך אני אדע? העולם אינו שחור ולבן אבל הרבה יותר קל להסתדר כשמבינים מה אפשר ומה אי אפשר לעשות... וחוץ מזה הורות זה לדעתי המקצוע הכי מסובך בעולם ואמהות במיוחד. אנחנו גדלות לאמהוUת אני מסבירה לילדונת שלי שאני לא מצליחה להבין מה היא מבקשת/אומרת כשהיא צועקת... כואבות לי האוזניים... אבל לא לכסות את האוזניים שלנו כי יש בכך משהו "אטום". התשובה יצאה לי לא רציפה במיוחד אבל אני מקווה שהעברתי את המסר. ושוב, אשמח אם תפרטי לגבי הדיבור שלה משום שאוכל לעזור עם הסימנים שיעזרו לה להסביר וליזום בקשה לפני שזה הופך לצעקות או בכי קורע לב משום שבגיל הזה אוצר המילים שלהם מצומצם ומתוך כך גם יותר קשה להסתדר. רק טוב
ליבי שלום, קודם כל תודה רבה על התשובה. בהחלט הגעתי לנקודת הבנה ואיישם אותה. מאחר ועזרת לי להבין את הנקודה הזו אבקש להתייעץ גם בבעיה בנוגע לבת הגדולה שלי, בת חמש וחצי. הבעיה שלי איתה היא משיכת הזמן בהתארגנויות של הבוקר, מה שמלחיץ מאוד מאחר ואני צריכה לפזר את הבנות למטפלת ולגן והספיק להגיע לעבודה. הבעיה היא שאת המטלות שלה כמו צחצוח שיניים והתלבשות היא מערבת במשחק ושעשוע עם עצמה, מה שמקשה מאוד על עמידה בזמנים. היא מתעוררת ברבע לשבע ואנחנו בשמונה יוצאות מהבית. כל פעולה שעליה לעשות מלווה בהלחצה שלי: אריאל ציחצחת? ארייל התלבשת? כשהיא מצחצחת, היא משחקת מול המראה, כשהיא מתלבשת היא עסוקה בלשחק פתאום עם הבובה או עם אחותה. דיברנו איתה על החשיבות של ביצוע המטלה בזמן קצוב שבהחלט מספיק, ניסינו גם לתגמל אותה באמצעות מדבקה לכל יום שתעמוד במטרה כשבסוף אותו שבוע היא מקבלת הפתעה קטנה, אבל לא הגענו איתה לשבוע רצוף אחד אפילו. יש לציין כי אם המטלה חשובה לה ונוגעת לה אישית (כמו ללכת לחברה או להצגה) היא מתארגנת בסופר מהירות, כלומר מנהלת לעצמה את סדר העדיפויות לגבי החשיבות. איך אוכל לגרום לה להבין ולהפנים כי יש לבצע מטלות בזמן? מודה לך מראש
