התנהגות של ילד בן שנתיים וחודשיים
דיון מתוך פורום 'שפת אם' - תקשורת דואלית עם תינוקות
שלום ! אני אמא לילד בן שנתיים וחודשיים שכבר מדבר ופחות או יותר יודע לבטא את עצמו. בתקופה אחרונה הילד מאוד לא רגוע ואגרסיבי. ישנם גילויי אלימות (סתירות,משיכה בשיער) - ורואים שהוא יודע שהוא מכאיב. אנו מסבירים לו שזה כואב ואסור - הוא אומר שלא יעשה את זה יותר , אך עושה זאת שוב ושוב. ומה שהכי מוזר שהוא עושה זאת בלי שום סיבה נראית לעין - למשל, באמצע המשחק עם האבא; או בזמן שיושב איתי על הספה ואני מדברת איתו ברוגע . יש לציין שהוא גם צורח (צעקות מחרישות) - לפעמים כשהוא כועס או לא רוצה לעשות משהו ולפעמים ללא סיבה וללא שום התראה מוקדמת. ניסיתי להסביר לו , ביקשתי ואף הרמתי קול ושום דבר לא עוזר. כמו כן, הוא התחיל להתעורר בלילות יותר מהרגיל ( אף פעם הוא לא ישן את כל הלילה). במשך היום הוא הרבה פעמים מבקש להרים אותו על הידיים - יותר מהתקופה שהיה קטן יותר. אני מבינה שעובר עליו משהו ולא יכולה להבין מה? יש לציין שעברנו דירה לפני כחודשיים וחצי אבל לא נראה שזו הסיבה לשינוי , כי הוא מזמן הסתגל למקום החדש וללא שום בעיות. אודה מאוד אם תוכלי לתת לי כיוון בעניין.
שלום לליהי ותודה על הפנייה, גיל שנתיים... מרד הנעורים הצעיר. המון ספרים נכתבו על זה. קודם כל אתחיל ואומר ש*אין משמעות* להבטחות של ילד בגיל הזה. הם לא ממש מבינים והם יעשו הכל לצאת מסיטואציה לא נוחה להם. בדרך כלל הם "עונים" לנו בשלב הזה: אתה מצטער? (תשובה: כן) אתה מבטיח לא לעשות את זה יותר? (תשובה: כן) ואם הוא מפנים היטב אז הוא כבר ידקלם את זה איתך... הוא לא עושה את זה מרוע לב! הוא לא שונה משאר הילדים. באמת חשוב לי להדגיש כי זה לעיתים פחד שעולה ומבצבץ בנו. הוא מבקש גבול. הוא מבקש מבניות, הוא לומד איפה הוא מתחיל ואיפה דברים אחרים מתחילים. זה השלב שהוא "אני" (גם שפתית - הוא לא רק אומר נניח "נדב רוצה כדור" אלא *אני* רוצה כדור) נפרד ממך ומגלה את הצרכים והרצונות והדברים שאינם קשורים בקשר בלתי נפרד ממנו. הגילוי לא פשוט, קשה ומתסכל... בדיקת הגבולות של ה"קיום" החדש הזה, מנסה להבין את החוקיות שלו ואת שם כדי להראות, להסביר, לתחום. העתקתי מתשובה שלי למשתתפת אחרת בפורום: יש כל מיני שיטות למענה להתנהגות שלו אבל הבסיס לכל התגובות הוא שאת תביני שאין בכוונתו להוציא אותך מהדעת, אלא ניסיון להבין מה הוא יכול לקבל ומה לא... תחשבי על עצמך שאת מגיעה למקום חדש אבל חוקי המקום לא ברורים או עדיין לא ידועים לך ואת לא יכולה לקרוא אותם, כי אינך קוראת את השפה ואנשים מסביבך עסוקים מאוד ולא מסבירים לך באופן ברור מה מותר ומה אסור. למשל ביפן, אסור להתקרב יותר מדי לאנשים ולנו כישראלים לוקח המון זמן להבין את זה ואם אין מישהו שיסביר אז אנחנו מוצאים עצמנו מעליבים אנשים מבלי לדעת... וכמובן מקבלים תגובות הפוכות למה שציפינו מתוך זה שנתנו בסך הכל כאפה ידידותית למישהו... כוונתינו היתה טובה אבל התוצאה אסון... איזו תחושת החמצה... סיבכנו עוד יותר את המצב... לגבי הילדון שלך תחשבי שהוא מתוסכל אבל לא יודע איך מתנהגים ומה עושים עם הכעס הזה - לא יודע כיצד להגיב אחרת... מלבד כאשר הידיים מדברות במקומי. אם הוא לא ישיג את המטרות שלו בעזרת ההתנהגות מ*ראש* המוטיבציה שלו להתנהגות הזו תרד. תנסי לבדוק מה הוא משיג בהרבצה שלו ואם אפשר לתת לו את זה בצורה אחרת. את(אתם) צריכה(צריכים) להתמיד בתגובות שלך כשהוא מרביץ (להשתדל להיות מאוחדים שלא ייצא מצב שמישהו מביניכם הוא השוטר הטוב והשני השוטר הרע). למשל, לתמלל אותו: אני יודעת שאתה רוצה את "זה" אבל אי אפשר עכשיו וצריך לעשות משהו אחר... ואם אפשר גם להציע לו אופציה אחרת שהוא אוהב. אולי אתה רוצה שנשב לקרוא סיפור? שנרד לגינה? שנשחק במשחק אחר.. אנחנו כמבוגרים נוטים לעיתים (גם אני חוטאת בכך) בהסברים ארוכים וממושכים. למה זה לא טוב, ומה לא בסדר, ואילו השלכות יש להתנהגות הזו והזו, וקצת "טוחנים" מים מבחינת הילדים. הם מאבדים אותנו אחרי המשפט השני... אם התגובה הראשונית קצרה וברורה, זה מה שמשרת את המטרה. הוא קיבל הסבר שזה אסור. ואולי משפט נוסף לגבי "מסוכן" או "של מישהו אחר" ואת "הכלת" את הקושי שלו. הוא כמו קולומבוס עכשיו. מגלה עולמות ואת הגבולות בינהם... ועצה טובה ששמעתי ומיישמת היא לתת להם תמיד שתי אפשרויות: או שנמשיך בלי להרביץ או שנפסיק. ללכת לסבתא או לאכול. זה מכבד אותו כי יש לו בחירה ומקצר לך את המגוון הרחב של *כל* מגוון הפעילויות לעבור עליהם שגם מאפשר לו להתנגד... מכיוון שאת מורת הדרך, את צריכה להגיב באופן רציף ועקבי ככל האפשר. ובאותה נשימה הייתי אומרת, להחליט גם על אילו דברים את מתעקשת והם מבחינתך "ייהרג ובל יעבור" ואילו דברים לא ממש איכפת לך ואין צורך להתעקש עליהם. זה ***חשוב*** ואם תוכלי לתאם עם בן הזוג עוד יותר טוב, כי מה שקורה - אם מראש לא ממש איכפת לך על חוקיות כזו או אחרת, את תגידי בהתחלה "לא" ואחר כך אם את ממהרת או שזה לא נראה לך כל כך קריטי משום שהוא כבר על סף דמעות - את אומרת "כן" .... למעשה גזלת ממנו גבול ברור. אמא מבולבלת? אמא בעצמה לא יודעת אם מותר או אסור, אז איך אני אדע? העולם אינו שחור ולבן אבל הרבה יותר קל להסתדר כשמבינים מה אפשר ומה אי אפשר לעשות... וחוץ מזה הורות זה לדעתי המקצוע הכי מסובך בעולם ואמהות במיוחד. אנחנו גדלות לאמהוUת אני מסבירה לילדונת שלי שאני לא מצליחה להבין מה היא מבקשת/אומרת כשהיא צועקת... כואבות לי האוזניים... אבל לא לכסות את האוזניים שלנו כי יש בכך משהו "אטום". היא יודעת שהיא לא תקבל את מה שהיא רוצה בהתנהגות הזו... ועוד דבר, אצל בנים בעיקר יש לעיתים נטייה לגריית חסר - יכול להיות שהוא חזק מכפי שהוא מבין זאת. תבחני את ההתנהגות שלו ותבדקי אם הוא לא אוהב מגע חזק במיוחד: חיבוקים חזקים, הנפות חזקות במיוחד בנדנדה, אם הוא לא אוחז חזק במרקמים עדינים כדי לחוש אותם, אם הוא מכאיב באמת ללא כוונה... התשובה יצאה לא רציפה אבל רציתי להעביר מכלול ומקווה שהצלחתי. רק טוב
גם אני באמצע התקפות של גיל שנתיים גם אני..... ימים קשים. מנסה למצוא פתרונות בכל מקרום ושמרתי לי משהו מפורום בתפוז שחשבתי שיכול לעזור לי וקראתי את התשובה שלך שאפילו מתחברת לי לזה. מאת: פלגיהו 13/12/06 לא כי באמת הוא לא רוצה. הוא רוצה. מאוד רוצה - להפסיק להיות תינוק להפוך להיות ילד עצמאי. עד עכשיו הוא היה תינוק - מאכילים אותו, מלבישים אותו, מעבירים אותו ממקום למקום. בגיל שנתים התינוק מפסיק להיות תינוק ומתחיל בצעדים הראשונים להיותו אדם עצמאי. לאדם עצמאי יש רצונות משלו והוא לא נותן שאחרים ירימו אותו, יוליכו אותו, יחליטו בשבילו.... אדם עצמאי הוא לא "ממושמע" הוא בעל רצון עצמאי. בדרך - יש הרבה שלבים שבהם ההתעקשויות הם על ריק, סתם, ומלאות כעסים ומריבות. אבל זה רק עד שהוא ילמד מהו רצון, ואיך מממשים אותו. הורה לתינוק - מחוייב לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו. הורה לפעוט מקבל קצת שינוי תפקיד. עדין מחוייבים לטפל בו, אבל מחוייבים גם לעזור לו לבנות את עצמו כאדם עצמאי. כלומר: לעזור לו קצת להתנתק מכם. (זה קצת בגיל שנתים, ועד קצת בגיל חמש, ועוד קצת בגיל עשר, ועוד "קצת הרבה" בגיל ההתבגרות. המטרה הסופית היא אדם עצמאי, שאוהב את הוריו, אבל לא תלוי בהם). גיל שנתים או שנתים וחצי הוא גיל ההתבגרות הראשון, ואכן המילים שהילד אומר הכי הרבה בגיל הזה הם "לא רוצה", ו"אני לבד". יש דברים שחייבים להיות לפי רצון ודעת ההורים - קשירה בכיסא בטיחות, לתת לך יד כשהולכים על המדרכה, לא לרוץ לכביש, לא להכניס אצבעות לתנור וכדומה. במקרים האלה צריכים להיות מאוד נחושים ב"לא". אפשר להסביר, כדאי לתת אלטרנטיבה מה *כן* לעשות, אבל אין מקום לוויכוחים עם הילד, ואסור לאפשר ויכוחים כאלה. יש דברים שאפשר לתת בהם בחירה, אבל כדאי שהבחירה תהיה מוגבלת. ילד בן שנתיים עוד לא יכול לעמוד מול הארון ולהחליט איזה בגד הוא ילבש היום, אבל אפשר לתת לו לבחור בין החולצה האדומה לגופיה הכחולה, ולכבד את הבחירה שלו. בחירות כאלה יכולות לעזור בניתוב המרץ והדווקא. אם רוצים שהוא ישתה, אפשר לעבור מהוויכוח על "כן-או-לא רוצה לשתות" לשאלה "אתה רוצה בכוס או בבקבוק?". אותו דבר עם אוכל ("קודם את העוף או קודם את הפירה?"), אותו הדבר בזמן המקלחת, הסירוק, החזרה מהגן, ההליכה לישון, וכל הדברים שצריך לעשות, אבל אין דרך מסויימת שחייבים לעשות דווקא אותה. והנה הרעיון שמתאים בכל ויכוח עם ה"מתבגר" הצעיר בבית: לקבל את השלב בהבנה ובברכה כי לא לנצח יהיה לכם תינוק בבית. המטרה היא שהוא יתבגר. לבחור את המלחמות, ולהתעקש רק במקומות הכי חשובים (שאר הדברים יחכו לגיל מאוחר יותר). לכבד אותו כאדם הרוצה להיות עצמאי וגדול, גם אם הוא אינו כזה ברגע זה. להקשיב לו, ולתת לו לבחור. לנווט הרבה לעשיה (במקום "אל תקפוץ על הספה" אפשר לומר "בוא תתגלגל על המזרון הזה", במקום "אל תקשקש על הקירות" להציע דף שעליו כן אפשר לצייר, וכך הלאה) לקבל גם את התיסכולים והצעקות מצידו, הם חלק מהלמידה. ההבנה הזאת יכולה לחסוך חלק מהצעקות והתסכולים של ההורים. למעט בעונשים. עונש רק יחריף את תחושת המרד של הילד. בכל מקום שאפשר - למצוא דרכים אחרות.
הילד שלי בן שנתיים וחודשיים .ילד מקסים יודע לספור עד עשר מזהה את הספרות יודע אותיות,אבל הוא מרביץ במעון,אני אם חד הורית ,לא מבינה כל כך בחינוך ילדים זהו ילד ראשון ,אבל אני אוהבת אותו המון,אמרו לי לעשות לו גבולות ,קצת קשה לי . המנהלת במעון קראה לי בקשר למכות שהוא מרביץ יהיה מפגש בקרוב .מה עליי לעשות כדי לא לפספס אותו .
