התלבטות

מאז שאני זוכרת את עצמי, לא נמשכתי באופן מיני לבנים, אלא יותר באופן אפלטוני, שיחות ארוכות על החיים ובכלל. אבל ממש לא משיכה מינית. בדמיון שלי אני לא רואה את עצמי במערכת יחסים ארוכה עם בנים. יש והיו לי רגשות מיניים כלפי בנות ואף התאהבתי במישהי שהייתה איתי בשירות הצבאי. אך תמיד הדחקתי את זה בתקווה שאולי אני לא באמת אוהבת נשים ואולי בעצם עוד לא פגשתי את "גבר חלומותיי". אבל האירוע ברחוב נחמני והעצרת שבאה בעקבותיו גרמו לי לפקפק ולתהות על עצמי, להתמודד עם הרגשות שהדחקתי עם השנים. האם אני לסבית. והמחשבה הזאת שאולי אני לסבית. פותרת לי המון שאלות שעד כה היו לא פתורות. וזה אפילו קצת מרגיע ומשחרר אותי שבעצם זה משהו שאני מדחיקה והדחקתי ואולי זה מה שאני ושעכשיו אני בעצם מתחילה לקבל את עצמי באמת ובלי להדחיק. העניין זה שאני לא רוצה לצאת בהצהרות או מאיזשהו ארון עד שלא אהיה בטוחה בעצמי לגמרי מכיוון שאני מניחה שהעצרת הגבירה בי את ההזדהות עם ציבור הלהט"ב אני מפחדת שאולי זה לא משהו אמיתי ברגשות שלי, שאולי זה משהו חולף.... מה דעתך?

שלום אלה, אירוע חיצוני ציבורי יכול, לכל היותר, לשמש טריגר קטן להעלאת חומר מודחק למודעות, אך כפי שתיארת, המשיכה לנשים הייתה קיימת בך תמיד (במקביל לחוסר משיכה מינית לגברים). יציאה מהארון בפני הסביבה היא, לדעתי, תהליך שצריך לבוא לאחר עבודה שאדם עושה עם עצמו בקבלת נטייתו המינית ובמימושה. לכן, אין כל צורך שתצאי מן הארון בשלב טרומי זה, אך בהחלט הייתי מעודד אותך לגשש, לנסות להכיר נשים, לראות מי מושך אותך ומי לא וכאשר יהיה לך קשר כזה או אחר נטפל בסוגיית היציאה מהארון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il