הומוסקסואליות ובחירה חופשית ביהדות.

אני מרגיש מאוד מבולבל נוכח העולם המסורתי ממנו אני בא, ומאידך העולם החילוני. אני רואה את הפסיכאטריה ופסיכולוגים רבים שמעודדים יציאה מהארון, ושזו דרך החיים הנכונה והאולטמיטיבית מבחינת הומוסקסואלים, אך אני לא רואה איזו ראייה שמסתכלים עליי בתור אדם. מה עם החלומות שלי ? מה עם הרצונות שלי ? האהבות שלי ? מה עם האמונה בי ? בהנחה שאני רוצה להתחתן ולהקים משפחה האם אין לי סיכוי בגלל שככה החברה החליטה ? האם אני באמת יהיה מאושר יותר עם גבר ? מי החליט ? הפסיכולוג ? עוד איזה מחקר שהראה שהומואים יותר שלמים עם עצמם כשהם יוצאים מהארון אך עדיין מרגישים ריקנות וחוסר סיפוק מהחיים באופן משווע ? אני חושב שבציבור הדתי מאוד כועסים על הגישה החילונית שבאה ואומרת, זה מי שאתה.. בין אם אתה רוצה ובין אם לא. יש פה מעין הסרת אחריות וחוסר אמונה ברצונות ובחלומות של האדם כאדם. היום הגישות היהודיות מדברות פחות על שינוי נטייה מינית, אלא הרבה יותר על הרחבת רפטואר חופש הבחירה. ז"א אין עניין להפוך הומו לסטרייט אבל יש עניין לבדוק האם יש אופציה לאחר חקירה מעמיקה פסיכולוגית להרחיב את המשיכה המינית . הדת מאמינה באמת בעבודה קשה בזוגיות, מאמינה שמשיכה מינית נתנת לגיוון (לא אמרתי את המילה 'שינוי'). כולנו יודעים - אין מדד אמיתי לאושר. אתה יכול להיות הומו מחוץ לארון ולהרגיש שלם עם עצמך ומאוד אומלל ומאידך להמשך לנשים רק ב 20% אך לחיות חיי משפחה מלאים וממספקים. אני חושב שרב החברה הדתית (הסרוגה לפחות) מכבדת את הבחירה של האדם בחיים הומוסקסואליים, אבל השאלה העומדת ביסוד היא : אילו חיים האדם רוצה לחיות ? ועל זה יש ויכוח הולך ומתלהט בקרב הקהילה המקצועית. אני מתחיל לשמוע עוד ועוד קולות בקהילה המקצועית שמדברים על בחינה של ההומוסקסואליות לא מתוך מקום של 'בואו נשנה נטייה מינית' אלא ממקום של בוא נראה איך האדם יכול לחיות חיים מלאים מספקים ומאושרים. וזה ממקום של אמונה באדם וביכולות שלו לחיות את החיים שבהם באמת חפץ מתוך מקום אמיתי (גם אם הרצון שלו לחיות חיים הומוסקסואלים מלאים) בחברה החרדית למשל משיכה מינית היא משנית לבחירת בת הזוג, האם זה אומר שכל החרדים אומללים בזוגיות שלהם ? אני לא בטוח בכלל. הייתי שמח לתגובתך בעניין.

שלום דור, תודה על פנייתך המעניינת והמאתגרת. אני מצטער לקרוא שזה הרושם שנוצר אצלך מהקהילה המקצועית אליה אני משתייך. ייתכן שאתה מבלבל בין הקהילה ההומו-לסבית והקהילה המקצועית של אנשי בריאות הנפש. על כל פנים, אסתפק בהצגת עמדתי המקצועית, בלי כל יומרות לייצג לא את הקהילה ההומו-לסבית ולא את הקהילה המקצועית של אנשי בריאות הנפש. קודם כל, אף אחד לא מטיף ליציאה מהארון. יציאה מהארון, בניגוד לחיים כהומוסקסואל, פירושה חשיפת הנטייה החד-מינית של הומוסקסואלים וביסקסואלים בפני הסביבה הסטרייטית. נכון שיש לחץ מסוים בחוגים הומוסקסואליים לא מקצועיים לצאת מהארון. הלחץ הוא לחץ פוליטי ולא נעשה ע"י אנשי מקצוע. ליציאה מהארון יש היבט פוליטי חשוב מנקודת מבט של קידום זכויות הומוסקסואלים ומיגור ההומופוביה, אך היבט זה אינו צריך לבוא על חשבון רווחתו האישית של הפרט: http://www.shrink-friendly.co.il/?p=143 http://www.shrink-friendly.co.il/?p=406 כשיושב מולי מטופל ביסקסואל או הומוסקסואל, אני כלי שרת בידיו להשגת המטרות שהוא מציב ורק טובתו עומדת לנגד עיניי, בלי כל קשר לקידום מגזר זה או אחר באוכלוסייה כקבוצה. בהחלט יש אנשים, הומוסקסואלים וביסקסואלים, דתיים וחילוניים, שיציאה מהארון אינה מתאימה להם כאשר לוקחים בחשבון את כל הגורמים האישיותיים, החברתיים, הסביבתיים והתרבותיים שלהם ויש אחרים שהישארות בארון אינה מאפשרת להם חיים מלאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il