לשנות הומוסקסואל?
דיון מתוך פורום שרינק פרנדלי - ייעוץ פסיכולוגי לגברים הומואים, ביסקסואלים וא-מיניים
שלום רב ליועץ. אני מקווה שהשאלה לא נדושה מידי- קראתי באתר שלך חומר על הומוסקסואליות, והבנתי שגישתך הבסיסית היא שזה לא אתי לשנות הומוסקסואליות. שאלתי היא על הומואים גברים. ארגונים דתיים כמו "עצת נפש" (שנעשה עליהם תחקיר שהציג אותם כארגון שממש מסכן את בריאות הנפש של גברים כאלו) מציגים את חיי ההומוסקסואל כחיים של סבל, בדידות, סקס מזדמן וכאב לא נגמר. הרבה יותר מאשר אצל סטרייטים, גם נשואים שרע להם בחיי הנישואים. במקרה שהומואים מקימים משפחה, התמונה אינה משתנה. המחקרים שמביאים ארגונים אלו מראים על בעיקר קשרים קצרים, חסרי סיפוק לטווח ארוך (גם אם הסיפוק המיני המיידי קיים), וחוסר נאמנות שמגיע לסביר להניח-100% (משהו שמצאתי גם במחקרים שאתה עצמך הבאת באתר). נטען נגד ארגוני הגייז שהם מציגים תמונה וורודה של חיי הגייז שכוללת יציאות מתוקשרות מהארון של כוכבי תקשורת, אך החיים האמיתיים של הגייז לא עד כדי כך נפלאים, אם כי אושר זה דבר סובייקטיבי. הייתי רוצה לשמוע על גישתך- האם התמונה הזו שמציגים ארגונים אנטי-גייז אכן משקפת את חיי המטופלים בהם נתקלת? מצאתי את הטיעון שלך לגבי "קבוצת מיעוט מסתתרת", אולם מעבר למחקר הסטטיסטי הכמותני, ישנו גם מחקר איכותני על חיי הגייז. מבחינה מחקרית, נראה לי מאוד מגמתי לדבוק בטיעון שתוקף את אופן ההוכחה במדעי החברה (בהתייחס לטיעון ההפרכה של פופר) ופחות להתייחס לאופי החיים ההומואי הגברי. האם מבחינתך מצב של הומוסקסואליות זה מצב של "אין ברירה" והומואים חייבים לקבל מצב זה של בלבול וכאב בשל הנטיה המינית שלהם? רוב הגברים שפגשתי בעלי נטיה הומוסקסואלית/הומואים מוצהרים, לתחושתי כאישה, אכן הראו כאב ובילבול והכחשה של מצב זה, כמו גם לעיתים, חוסר קבלה עצמית (שכביכול טושטשה על ידי הצהרות של ארגוני גייז, אולם התחושה שקיבלתי היה הפוכה בדיוק). חלקם נמשכו לנשים בצורות שונות אך גם את זה הכחישו (מצד שני יש גם גברים סטרייטים שמכחישים את המשיכה ההומוסקסואלית שלהם...) בנוסף, אם הומו רוצה להשתנות ומבקש לעבור טיפול שישנה אותו-מרצונו האישי, האם זה לגיטימי בעיניך? האם נעשים מאמצים בעולם בריאות הנפש לשנות אותם, או שנעשים רק מאמצים "לשכנע" גברים "לקבל את עצמם" כהומואים? ובמקרה שאותו הומו מבקש "לעבור טיפול" אצל בחורה שתעזור לו להשתנות, בצורה וולונטרית, כפרטנרית, האם זה אפשרי כפי שידוע לך, ורק אם הוא רוצה בכך? איזה חלק הרצון של הגבר משחק תפקיד בנושא? הנושא לא ברור לי ואודה לך אם תאיר את עיני. ממכתב זה יתכן שעולה מגמה מצידי, שאני כן סבורה שיש לסייע להומואים להשתנות, רק אם הם רוצים בכך. בכל אופן הגישה שלי היא, שאם בן רוצה להיות הומו, על הוריו לקבל זאת ולא להפנות לו עורף (מצאתי באתרך ציו שהורים פנו אליך במטרה לשנות את הבן).
שלום בחורה, גישתי, המופיעה גם בכל נייר עמדה של ארגוני בריאות הנפש השונים (לאחרונה גם בישראל), היא שהניסיונות לשנות את הנטייה המינית לא רק שלא הוכחו כיעילים, אלא אף הסבו נזק. כמובן, שאנו לוקחים את רצונו של המטופל להשתנות כתנאי הכרחי לכך, אבל גם אם רצון זה קיים, חלה על המטפל חובה אתית של גילוי נאות באשר לסיכויי ההצלחה של הטיפול. זאת, בדיוק כפי שהיינו מצפים ממנתח פלסטי שיבדוק אם ציפיות המועמדים לניתוח מציאותיות, שכן אם הן אינן כאלה, ייגרם למטופל נזק נפשי ואף חזרה מתמדת לניתוחים. אשר לרווחה הנפשית של הומוסקסואלים - קשה מאוד לדעת מה הסיבה ומה המסובב. אין ספק שחלק מהמצוקה של הומואים לקבל את עצמם ככאלה נובעת בדיוק מפעילות של גורמים כמו "עצת נפש" וגורמים הומופוביים אחרים. הומואים שחיים בזוגיות יותר שבעי רצון מהחיים מאשר הומואים שאינם חיים בזוגיות. עניין המונוגמיה בעייתי מאוד גם בקרב סטרייטים, אלא ששם פחות מקובל לדבר על כך. במקרים של ביסקסואלים שאכן נמשכים לנשים ולגברים הבחירה בידי האדם איזה צד לממש יותר ועם בני/ות איזה מגדר הוא רוצה להקים זוגיות. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il