הומו בהתלבטות

שלום פרופסור, יש לי בעיה רצינית עם המיניות שלי. אני חייל משוחרר בן 22, והומוסקסואל ללא התנסות זוגית ומינית כלשהי. אפשר לומר שמאז תחילת גיל ההתבגרות התחלתי לפתח משיכה מינית לגברים בלבד, כך שהיום המשיכה הזו היא חזקה ביותר. עם זאת קשה לי לדמיין את עצמי חי את חיי בזוגיות עם גבר אחר. אני לא חושב שאני מסוגל להרגיש אהבה אמיתית כלפי גבר/ להתאהב בגבר ולרצות לחיות איתו במשותף. בד"כ אני חש כלפי גברים משיכה-מינית, קנאה עזה וכעס רב. לא נראה לי שאוכל להתמיד בזוגיות הומוסקסואלית, וכלל לא בטוח שהיא תעשה אותי מאושר. אבהיר ואדגיש שאני ממש לא חי בשלום עם הנטייה המינית שלי. אני מתעב אותה, ואף מתוסכל מהעובדה שאני קצת נשי מדי באופי שלי יחסית לרוב הגברים. אני לא נמשך מינית לנשים, ולא כל כך מבין את רגשותיי כלפיהן. אף פעם לא התאהבתי אהבה של ממש בבחורה כלשהי. לפעמים הרגשתי געגועים, דאגה ואכפתיות, אך לא משהו חזק שיגרום לי לרצות לחיות לנצח עם בחורה כלשהי. בכלל, כל רעיון הזוגיות נראה לי כמו משהו כמעט בלתי-אפשרי, המתאים אך ורק לסטרייטים בודדים יחידי-סגולה אשר מצאו את החצי השני שלהם בעולם הזה. אני אמנם מעריך את הבריאות הטובה שלי, אך לא אוכל לטעון כי אני אדם מאושר כל כך. אני חש שמיום ליום אמונתי הדתית הולכת ונשחקת, יחסי-האנוש שלי מדרדרים ושמחת החיים שלי הולכת ואוזלת. ספק רב מאד אם אוכל לחיות באושר בזוגיות הומו/הטרו -סקסואלית. גם חיים כאדם בודד לא בדיוק נראים לי כמו האושר הנשגב. אז מה אני אמור לעשות עם החיים האלה ??? איך אני אמור לחיות ככה?

קודם כל אני חייב לציין שכתיבתך מאד מרשימה ומתארת כל כך מדוייק את הרגשות והמחשבות שמלוות אותך. אתה נראה כרגע תקוע כי אתה קרוע מקונפליקטים וניגודים שמושכים אותך לכיוונים מנוגדים. המלחמה הפנימית הזו שבה אתה נלחם נגד עצמך אתה חייב להבין שאין בה מנצחים. תמיד אתה הוא המפסיד. הדרך היחידה תהיה בין אם תחפוץ בכך או לא, ללמוד בתהליך ארוך ומייגע לקבל את עצמך כמו שאתה מתוך אמונה שזה מה שאתה וזה מה שיש. ואהבת לרעך כמוך מסביר הכל. כשתלמד לאהב את עצמך תצליח לאהוב את רעך. יש לי הרגשה שיהיה כייף למי שתאפשר לו לאהוב אותך כי אתה יוצא מהכתיבה שלך אינטליגנטי ורגיש.

במשך 10 שנים ניסיתי 'לחיות את הרגע', להתעלם מהבעיות ולהתמקד בהווה מתוך אמונה תמימה שגיל ההתבגרות הוא הסיבה העיקרית לסיבוכים הנפשיים שלי. טעיתי. כיום, לא רק שאיני יכול להתחמק יותר מהשאלות הגדולות על החיים, אני גם לא מוצא תשובות רציניות ומעמיקות להן. אני לא מסוגל ללמוד או להתמקד בכל דבר אחר בהווה, כשהראש שלי טרוד כל הזמן בכל כך הרבה מחשבות ודאגות לגבי העתיד שלי. אני לא מוכן בשום פנים ואופן 'לקבל את עצמי' כהומו. אני אמנם נמשך לגברים, אך לא מסוגל להתאהב בהם ולהרגיש מאושר איתם. אם יש בי יכולת כלשהי להתאהב או לחוש ברגש ולו החלש ביותר אי-שם בתוככי הלב, הרי שזה כלפי נשים, וזאת למרות שאיני נמשך אליהן מינית כלל וכלל. אני בכוונה לא פונה לארגוני הומואים דתיים וגם לא לטיפולים פסיכולוגים, שיעודדו אותי להיות משהו שאני סולד ממנו, משהו שבעיני הוא פגיעה אנושה בכבוד העצמי. הייתי מעדיף למות בתול, והעיקר לא להכנע לדחפים ההומוסקסואלים שלי. אני מודה: קשה לי מאד לחיות ככה, כשהמשאלה העמוקה ביותר שלי היא להתאהב ולהמשך לאישה שאוכל לחיות עימה בזוגיות מאושרת.... אני יודע שהדעה הרווחת טוענת כי להומואים אין סיכוי להשתנות, (ושבעצם אין לי תקווה בכלל), אך מה אם זה לא נכון??? לאחרונה נחשפתי לגישה אחרת בפסיכולוגיה, שנתנה לי שביב זעיר של תקווה. התחלתי להתעניין בשיטה הפסיכולוגית הרפראטיבית שפיתח ד"ר ג'וזף ניקולוסי. מה דעתך בעניין ? האם יצא לך לפגוש אנשים שטופלו בשיטה זו, והצליחו לשנות את נטייתם? איני מאמין בה אמונה עיוורת, אך איני מאמין גם לקביעה הנחרצת שאין סיכוי להשתנות. אין הוכחות מדעיות לכאן ולכאן. בקיצור, אני בהתלבטות קשה מאד. אני חושב חושב וחושב מה כדאי לי לעשות, אך ברגע האחרון נמנע מלקבל החלטה, ובסוף מוצא את עצמי כותב בפורום באינטרנט בשביל לזכות בעוד כמה רגעים של תשומת לב...