אומניות הלחימה הפנימיות לאן?

שלום אני כותב שאלה זו על מנת לשמוע את דעתכם ולא רק להגיד את דעתי. למיטב ידיעתי דיון זה כבר היה בסין לאחר מרד הבוקסרים ב- 1900. בקיצור למי שלא מכיר הלוחמים הסינים ניסו להגן על סין מפלישת המערב. הפולשים השתמשו בנשק חם וניצחו את הלוחמים המקומיים שלחמו בנשק מסורטי ואומניות לחימה קלאסיות. אומניות לחימה פנימיות. רוב אומניות הלחימה הסיניות משתשמשות בבניה פנימית צ'י קונג וניי גונג לכן ההפרדה בין אומניות הלחימה הפנימיות לחיצוניות היא לא מדוייקת. בדרך כלל שאומרים אומניות לחימה פנימיות מתקוונים לאומניות הלחימה ששמות קודם דגש על פיתוח היכולת הפנימית ורק לאחר מיכן תרגול לחימה כגון טאי צ'י, שינג אי, בה גואה, אי צ'ואן. אומניות הלחימה שנקראות חיצוניות שמות דגש קודם פיתוח יכולת הלחימה ולאחר מיכן על הצ'י קונג לדוגמה שאולין הונג גאר ווינג צ'ון ועוד. ברגע שנוצרה נגישות לנשק חם נשאלה השאלה למה להתאמן כל כך הרבה שעות ביום אומנות לחימה אם הנשק החם יעיל יותר? בסין נוצרו לכך מספר פתרונות. אנשים החלו לעסוק באומניות לחימה כספורט לדוגמה? WU SHU המודרני שש'ם יותר דגש על האקרובטיקה מאשר על יעלות בלחימה רא קישור: http://www.youtube.com/watch?v=wPQ0NFu9JOg SAN DA אלה שרצו לבדוק מיומנויות לחימה בצורה ספורטיבית עשו תחרויות שמשלבות קונג פו בעבודה עם קפפות ושווי ג'יאו העבקות סינית שמזכירה ג'ודו ראו קישור: http://www.youtube.com/watch?v=Y0RRqR8y9tU&mode=related&search= באומניות הלחימה היו ששמרו על העוצמה כגון מתרגל השינג אי צ'ואן בסרטון הבא: http://www.youtube.com/watch?v=BQ_y98QQkGk&mode=related&search=xingyiquan אך אומנות הלחימה הפנימית המוקרת ביותר טאי צ'י עברה שינויים: הרוב מתרגלים אותה רק לבריאות הם מתרגלים גם יסומים של התנועות ו TUI SHOU ( פושינג הנדס) אך הדגש שלהם הוא על דחיפות והקשבה הם לא מתרגלים קרב חופשי, התקפה מתפרצת בתזמון, ורובם אינם יכולים להתמודד עם לוחמים טובים. בפושינג הנדס נוצרו תחרויות של דחיפות בו המתמודדים מנסים להפיל או להוציא אחד את השני מהזירה לרוב בתחרויות אלו לא רואים את עקרונות הטאי צ'י ברמה גבוה אלא הם ניראות כמו סומו למשקלים קלים. היו גם ששמרו על התרגול היותר מעשי לקרב ותרגלו גם חבטות, כוח מתפרץ FA JING ונעילות בזמן אמיתי CHI NA ( לא רק שהיריב משטף פעולה). היו מתרגלי טאי צ'י שש'מו דגש יותר על היופי ונוצרו תחרויות טאי צ'י בהם המתמודד מציג את התבנית והשופטים נותנים לא ציון על היכולת האטלתית, דיוק, זרימה,ועוד אך קשה לבדוק בתחרות כוונה YI או כוח פנימי QI או יכולת לחימה. נוצרו בסין תבניות שנועדו לתחריות כדי שתהיה אחידות כגון תבנית 42 או 48 בייג'ינג. לעתים ניראה שהתאי צ'י עלול ליפול בין הכיסאות לא ממש צ'י קונג ולא ממש אומנות לחימה מעשית היו ששמרו על שני הכיסאון כגון יאנג צ'ינג פו וצאן פה קה. אחיו של יאנג טען שליאנג צ'ינג פו היו פחות מ- 10 תלמידים שיכלו לעמוד בקושי הפיזי והמנטלי של האימונים אצלו והרוב תרגל רק חלק קטן מהיכולות. בערך ב- 1940 התפרסם וואנג שיאנג צ'אי בביגין שהוא החל לבקר את מה שקורה באומניות הלחימה הפנימיות ראו קישור: http://web.syr.edu/~jbegovic/Articles/WangXian.htm וואנג היה אחד מגדולי אומני הלחימה בסין ובתקופה מסויימת אומרים שחלק גדול מאומני הלחימה בביג'ין בא ללמוד אצלו. כניראה בגללו גם אומני הטאי צ'י החלו לעמוד עמידות זן ראו הסבר בקישור: http://www.qikong.co.il/a_amidotzan_20060205.asp ובמיוחד עמידה שניקראת CHENG BAO ראו קישור: http://www.qikong.co.il/gallery_big.asp?pic=amir_59.jpg וואנג יצר סיגנון שש'ם יותר דגש על עבודה של ההכרה והאנרגייה וללא תרגול תבניות ראו קישור: http://www.qikong.co.il/hichuan.asp ישנם עוד אמני לחימה טובים ואומניות לחימה פנייות טובות ובהחלט וואנג איינו היחיד. נשאלות השאלות: 1)למה בעידן הנשק להתאמן קשה על יכולת הלחימה לחטף ולתת מכות ולהיפצע בתרגולי קרב שלא בנויים על שיתוף פעולה? יש שעונים שתרגול לחימה עוזר גם בפתרון קונפלקטים בחיים אך רוב אומני הלחימה שראיתי שהיה להם קבלות בלחימה חופשית מול סגננות אחרים היו בעלי נטייה לאלימות וחרדה מלהיכנע בפחד. בהונג קונג שמעתי על תחרות של לחימה חופשית ללא כפפות שמותר שם להכות בכל הכוח חוץ מאצבעות לעייניים וחבטות לביצים. באחת התחריות שלושה אנשים נהרגן אחד מהם ילד בן 17. נשאלת השאלה מה הטעם? אנשי טאי צ'י רבים בהונג קונג החלו לשלב תרגולים של CHI ZAO מהווינג צ'ון בתענה שפושינג הנדס לא יעיל ראו קישור לסרטון שמדגים : http://www.youtube.com/watch?v=tuH-GYUHyQw&search=yu%20yi%20wing%20chun 2) אם מתאמנים לבריאות ולמדיטציה למה להשקיע כל כך הרבה זמן בלימוד תבניות כגון תבנית טאי צ'י ולא מתמקדים בתרגול הצ'י קונג לעומק בו חוזרים על תנועה אחת או עמידה אחת הרבה זמן ואז יש יותר אפשרות להתמקד באחדוות של האנרגייה QI הבכוונה YI ווהנפש SHEN? 3) למה אתם בחרתם להתאמן באומניות לחימה פנימיות? אני רוצה לציין שיותר מעניין לי לקרוא את דעתכם ואיינני פוסק מה נכון או לא נכון. אמיר ניסן http://www.qikong.co.il/home.asp

שלום אמיר אלו שאלת מצויינות בעיני וגם אותי הן מעסיקות. 1. אמנות לחימה במגע מלא ועם פציעות לרוב, אינה לטעמי, אבל יש אנשים שזה עונה לצרכים שלהם ולכן מתרגלים כך. במגע מלא זה לדעתי לא חשוב אם מדובר על טאי צ'י או אגרוף תאילנדי. תרגול כזה עונה על צרכים מסויימים ומתגמל בצורה שמתאימה לחלק מהאנשים. זה בהחלט לא הגיוני בעיני לחטוף מכות כל שבוע באימון כדי שיום אחד מול התקפה שאולי תקרה ואולי לא לא נקבל מכות. אבל.. וזה אבל חשוב, לתרגול אמנויות לחימה יש יתרונות שאין לתרגול צ'י קונג. התמודדות מול פחד, מול אגרסיביות של היריב, מול אגרסיביות שלי, לפתח יכולת תגובה נכונה במצבי לחץ, התמודדות עם אתגר תנועתי, אלה רק חלק מהדברים שתרגול אמנות לחימה (טאי צ'י או אחרת )יכול לתת. כשאני מלמד טאי צ'י כאמנות לחימה זה לא כדי שאני והתלמידים שלי נוכול להתמודד בזירה בקרב, אלה כדי שנוכל לשפר כישורים שונים - בעיקר נפשיים, וגם פיזיים. 2. יש הבדל בין תרגול תנועה בודדת לתרגול תבנית. אני עושה את שניהם, ורואה חשיבות והנאה בשניהם. היום תלמידה שלומדת איתי כמה שנים צ'י קונג ועשתה גם קורס מדריכי צ'י קונג בבית הספר יצירה, חזרה לקבוצת טאי צ'י אחרי שנתיים של היעדרות. בסוף השיעור היא סיפרה לי כמה היא נהנתה, וכמה זה שונה מתרגול צ'י קונג. זה טוב לתרגל תבנית צ'י קונג, זה טוב לתרגל שי לי, וזה טוב לתרגל תבנית טאי צ'י. לחלק מהאנשים יותר קל לתרגל תבנית טאי צ'י מאשר צ'י קונג. כל אחד בוחר את מה שמתאים לו. 3. לי התאים האופי המתון של תרגול הטאי צ'י, וסרגל המאמצים המתון שאיפשר לי להתחזק בהדרגה, ולאזן בין התרגול הפנימי של הצ'י קונג (בטאי צ'י) לתרגול החיצוני של הלחימה. אוהד http://www.qigong.co.il

שלום אמיר ואהד, השאלה מאוד מעניינת גם אותי, אני כבר שנים רבות חושב על הנושא הזה, אני מגיע מרקע של אומניות לחימה "קשות", כבר מגיל קטן התאמנתי אגרוף, וג'ודו בחתחריות ארציות ובהמשך קונג פו, ולבסוף הגעתי לטאי צ'י. אכן באומנויות לחימה הקשות מגיעים להישגי לחימה ישירים יותר מהר, כגון באגרוף לומדים ומתאמנים להשיג יתרון קרב בפרק זמן מאוד קצר, כלומר להנחית נוק אוט. והאימון מאוד מכוון לשם, לומדים המון לחטוף מכות ולספוג ולומדים בצורה יעילה להנחית מכה. הגישה בטאי צ'י היא שונה לגמרי קודם כל דרוש להוריד את מסת השריר, והגישה היא קודם כל עבודה רבה על תנועה אחד מסה"כ תבנית התנועות החזרה המונוטונית במהירות איטית עם הדגשים של העבודה הפנימית בשילוב עם תירגול של TUI SHOU כאשר עובדים על כל העקרונות של עבודה בזוגות שהיא : עבודה על 13 צורות או כוחות כיוון, Peng,Lu,Ji,An,Cai,Lie,Zhou,Kao,Teng,Shan,Zhe,Kong,Hou , רמת התרגול מתחילה כאשר מתחילים להרגיש את התנועה הפנימית וגם את היכולת לחוש במגע : Zhan Lien הצטרפות,Pu Tiu לא לאבד מגע, Pu Ding לא להתנגד ולא לאבד את היריב, Hua לנטרל ועוד כד', עקרונות ראשונים האלה מאפשרים לפתח רמת רגישות מאוד גבוהה לסביבה בכל חלקי הגוף כמו כן להיות מאוד רגישים לשינויים של היריב ולהגיב בעצם לפני. עד כאן הכל טוב אבל הדרך לרמה זו של האימון היא מאוד גבוהה ודרוש המורה שיכול להביא לרמה זו, אני פגשתי מס' תלמידים של Chen Xiaowang ולצערי לא יצא לפגוש את ההמורה עצמו, אבל התלמידים היו ברמת הלחימה גבוהה והם למדו רק על פי העקרונות של הטאי צ'י ללא שום תוספות והשלמות. אפשר לקרוא ספר שכתב אחד התלמידים שלו הספר יצא במקור בשפה גרמנית ואותו התלמיד השתתף בקרובות חופשיים ולקח מס' פעמים מקום ראשון. המשפט שאמר אותו התלמיד הוא: השאיפה של אימון הטאי צ'י צ'ואן היא להגיע לרמת איזון בין שני הכוחות יין ויאנג , כאשר שני הכוחות מתקיימים סימולטנית. מהמשפט הזה ניתן להשליח בכל קונפליקט יום יומי וגם באומנות לחימה. אין אומנות לחימה שיכולה לעמוד מול נשק חם. וקשה ברמות התחלתיות ורמות בינוניות לעמוד מול קרבות רחוב אכזריים כאשר נכון שהיום יש אמנויות לחימה שמכוונות לקרבות רחוב והם מגיעים לשם מהר יותר מאשר טאי צ'י אבל מס' האנשים שמגיעים לשם הוא גם קטן כי בדרך נפצעים מאוד הרבה ויש גם ספק עד כמה אנשים אלה מרגישים את המרכז, ללא פחד, וכעס. היום אומנות הטאי צ'י מתורגלת שונה וגם המתאמנים עצמם לא משקיעים את השעות על גבי שעות באימון עם המורה ברמה גבוהה.

שלום חיים בטאי צ'י יש בעיקר 13 תנועות ראשיות שמסמלות כוחות ועלהם כתבתה קודם. למה לדעתך צריך להשקיע כל כך הרבה זמן בלימוד כל התבניות הארוכות? יש לנו כמה תלמידים משותפים ורובם לא מתעניינים בצד הלחימתי האם מי שלא מתמקד בלחימה לא כדאי לו להתמקד יותר בצ'י קונג מאשר בתבנית הטאי צ'י ? ( תלמידך סיפרו לי שאתה מתרגל איתם צ'י קונג חלק גדול מהשעור). אם תרצה אתה מוזמן להתארח בשיעור אי צ'ואן שאני יחזור מהונג קונג ולהחליף דעות. אני שמח לשמוע מתלמידך שיש להם מורה טוב. שנה טובה. אמיר ניסן

שלום גרשון כמוך אני חושב שאומנות הלחימה צריכה להיות בריאה ושיהיה אפשר להתאמן ולהתקדם בה גם בגיל מבוגר. אני מסקים איתך שבחיי אדם בוגר הלחימה ביידיים ריכות לא אכי חשובה (מימלה יש היום נגישות לנשק חם). השאלה היא: האם לדעתך הטאי צ'י המודרני לא נופל בין הכיסאות לא ממש צ'י קונג ולא ממש אומנות לחימה? שנה טובה אמיר ניסן

אמיר שלום. כאחד שלומד טאי ג'י בסין, ורואה למה אתה מתיכוון כאשר אתה מסביר על השינויים שעוברות אומנויות הלחימה הסינית, נוטה אני להסכים עם רוב דבריך. נכון להיום קיים אירגון ששמו "CHINESE WUSHU ASSOCIATION" ולמיטב ידעתי אירגון זה שייך למחלקת הספורט הממשלתית של סין. ישנם שני מחלקות עיקריות באירגון. הראשונה היא מחלקת הוושו המודרני שהיא המחלקה המתעסקת בפן האומנותי של אומנויות הלחימה. המחלקה השנייה היא המחלקה המתעסקת באומנויות הלחימה הכוללות בתוכן מגע מלא וחלקי בהתאם לאומנות הלחימה. כגון סאן-דא שווי ג'יאו ועוד. אתן דוגמא לאיך אירגון זה מקבל ביטוי בלימודן של אומנויות לחימה. אני לומד באוניברסיטת שאנגחי אך אינני לומד לתואר ראשון באומנויות לחימה דבר אשר אפשרי. חברי ללימודים הם כולם סטודנטים לתואר ראשון. כולם נדרשים לבחור MAJOR בלימודים בין אם בדובר לדוגמא בסאן-דא, טאי ג'י, קרטה, WUSHU מודרני ועוד. אך רבים בוחרים לילמוד עוד מיקצועות, ומשלבים בין תחומים שונים ובהתאם להמלצות המורים. לדוגמא: בחור/ה הלומד/ת TUI-SHOU וטאי ג'י, ברוב המיקרים יבחרו גם ללמוד שווי ג'יאו בכדי לעזור בלימודים. או בחור/ה הלומדים וושו מודרני יבחרו גם ללמוד טאי ג'י. כל הסטודנטים המגיעים לאוניברסיטה נדרשים לעבור בחינה תאורטית ומעשית בכדי להתקבל לאוניברסיטה. כל הסטודנטים המגיעים לאוניברסיטה למדו מילדות אומנויות לחימה, ובדרך כלל ממשיכים את הלימוד בענף שבו התחילו מילדות. הסטודנטים הם מכל רחבי סין. באוניברסיטה ישנם גם ספורטאים מיקצועיים. הם אינם סטודנטים אלא ספורטאים מיקצועיים אשר גרים בקמפוס ומייצגים את האוניברסיטה בתחרויות. אחת המחלקות הטובות ביותר היא מחלקת הסאן-דא של הנשים, בתוכה נמצאת היום אלופת העולם לשבר. למען הסדר הטוב, האוניברסיטה היא אוניברסיטה גדולה. היא לא רק אוניברסיטה של אומנויות לחימה אלא של מיקצועות רבים. המחלקה של אומנויות הלחימה היא אכן מחלקה גדולה אך ישנן עוד מחלקות רבות. לדוגמא מחלקת השחייה או מחלקת היתעמלות הקרקע.

שלום שחר אני מקווה שמצאתה בשאנגחי מה שאתה מחפש. לפני 16 שנה נסעתי כמוך למזרח ללמוד אומניות לחימה פנימיות וצ'י קונג לעומק. את דרכי התחלתי בקראטה מגע מלא, אגרוף כלאסי, ואגרוף תאילנדי. עם השנים חיפשתי משהו שלא בנוי רק כל כוח ומהירות וכך הגעתי לטאי ג'י. הטא ג'י הוסיף לי רכות ודרכו הכרתי את הצ'י קונג. בטאי ג'י בארץ ראיתי מספר בעיות: 1) המורים שלא היה להם רקע באומניות לחימה אחרות הראו אפליקציות אך הם נראו יעילות. 2) רב המורים נתנו דגש רב מידי לתבנית ופחות מידי על העבודה לעומק. לאחר שנים לקחתי את כל החסחונות שלי וקניתי כרטיס בכיוון אחד להונג קונג וטאיוואן. גם בהונג קונג התאכזבתי בהתחלה מהקונג פו המודרני. הקונג פו הפך לספורט תחרותי ולהרגשתי האישית איבד חלק מהאיכויות שלו. גם בטאי ג'י ( בהונג קונג אומרים טאי קי קון) שמו יותר מידי דגש על יופי ופחות על הכוונה. בפושינג הנדס TUI SHOU שמו יותר מידי דגש על הדחיפות אך כימאט שלו תרגלו FA JING וחבתות. ולרוב המתרגלים לא הייתה מכה מורידה. מתרגלי הטאי ג'י גם שתירגלו מכות לא היו מתרגלים עבודה על נקודות תורפה ( עיניים גרון, ביצים) וגם לא תירגלו דיוק במכה. כמי שעשה קרבות רבים בעבר אני ידעתי שלא כל מכה מורידה וצריך לדייק בזווית של המכה לדוגמה: ללסת כדי שהיריב יאבד הכרה. בטח לא כל מכה לגוף מורידה וצריך לדייק עם השמאלית לכבד או לצלעות וגם יריב חזק יכול לספוג הרבה לכן חייבים לעבוד על עוצמה ודיוק. מיצד שני הטאי ג'י שם לא היה לרוב צ'י קונג מדוייק. לבסוף מצאתי מורה לאי צ'ואן סגנון שאין בו בכלל תבניות והדגש בו הוא בעיקר על עבודה על ההכרה אתה יכול לקרוא כצת על אי צ'ואן בקישור: http://www.qikong.co.il/hichuan.asp אם הזמן פגשתי גם מתרגלי טאי צ'י ששמרו על העומק. מורה אחד שאמר שלימוד התבנית הוא החלק אכי פחות חשוב בטאי צ'י. לדעתו יש 4 שלבים בתרגול לבד. 1) עמידה של WU JI 2) עמידה של PHENG,LU JI,AN 3) חזרה של כל אחת מהתנועות לפחות חצי שעה על כל תנועה. 4) בסוף תרגול התבנית כדי לרכך את הגוף ולשמר את האפליקציות. לדעתו תרגול התבנית לבד פחות יעיל לפיתוח הכוח הפנימי והכוונה. גם בשינג אי גם פגשתי מאסטר מרשים שדרש מתלמיגין לעמוד 45 דקות כל רגל עמידה שנקראת SAN TI SHI ולאחר מיכן לתרגל כ-4 שעות תנועה אחת שניקראת פי צואן. רק לאחר בערך 4 שנים הם למדו עוד 4 תנועות שהשלימו את WU XING QUAN. שרואים בסרטון השינג אי: http://www.youtube.com/watch?v=BQ_y98QQkGk&search=xingyiquan בהונג קונג המורים הטובים היו פחות קשורים לממסד. באיגודים הגדולים ובאוניברסיטאות היה יותר דגש על הקונג פו המודרני. אני אישית הפסקתי לתרגל טאי ג'י לאחר 10 שנות תרגול והתמקדתי באי צ'ואן, צ'י קונג רפואי, רפואה סינית. היום בגיל 40 פחות מעניין אותי להיות הלוחם האולטימטיבי ואני מרגיש שבעידן הנשק זה פחות חשוב. לגבי שילוב של SAN DA. לוחמי הסאן דה הטובים הם לוחמים מעולים אך עבודה עם כפפות פחות מתאימה לדעתי לאסטרטגיה של הקונג פו הפנימי. גם סאן דה הוא ספורט שנותנים בו LOW KICK לירגל במקום בעיטה ישירה לברך או לבייצים. הכפפות משנות את העבודה ולא מאפשרות את ההדבקות, ויד שולטת האופינית לסגננות הפנימיים. ההגנה עם כפפות שונה כי אפשר להסתטר מאחורי הכפפה שיש לה נפח גדול. בספורט אי אפשר ללכת לנקודות תורפה כגון עיניים, גרון, בייצים. אני מצרף קישור למאמר על האסטרטגיה באי צ'ואן בעבודה בזוגות: http://www.qikong.co.il/a_strategy_20051123.asp כיום אני פחות שם דגש על לחימה ואני גם מטפל ומלמד רפואה סינית. אני ישמח לדעת מה דעתך לגבי הטאי ג'י המודרני? האם מצאתה מה שאתה מחפש באוניברסיטה? מה אתה בעצם מחפש באומנות הלחימה? האם אתה מחפש אומני לחימה גם מחוץ לאוניברסיטה? אני נוסע ביום רביעי למורה שלי בהונג קונג לחודש אז אני מאחל לך ולכולם שנה טובה. אמיר ניסן