היא טפחה והשמינה - ולא מעוגת שוקולד

שאלתי מתייחסת למר סיני הראל .המאמר נראה משכנע אבל במחשבה נוספת אני מבקשת לדעת מה יש בצ'יקונג למניעת אלימות וסובלנות שאין בתורה אחרת כמו לדוגמא בקראטה שמאד פופולארי בקרב בני נוער ?אודה לך אם תחדד את הענין היחודיי שאתה בודאי מאמין שיש בצ'י קונג לגבי הערכים הנ"ל או שאולי יש לראות בצ'יקונג שיטה הממוקמת בשורה אחת עם שיטות נוספות אני במקצועי יועצת חינוכית ודוגלת מאד בשיטות תנועה לקידום בני נוער ויעיד על כך גרשון איתו נוצר קשר מפרה בעבר בעקבות מה שהוא כתב על לקויי למידה וצ'י קונג .אני ושאר הצוות החינוכי שלצידי רואים בחיוב השתתפות בני נוער בחוגי תנועה אחה"צ והערב במרכזי הספורט , תודה מראש על תגובתך

יעל שלום רב תודה על התעניינותך,קודם כל אני שמח לשמוע שאת רואה בחיוב את השתתפות הנוער בחוגי תנועה. בימים אלו אני מסכם שיתוף פעולה מעשי בין וינגייט ובין מפקחי מוסדות חינוך ברמה ארצית המתחייבים לשתף אותנו בתכניות הדרכת בני נוער לסוגיהם (בעיקר בפנימיות) בצ'י קונג (במסגרת סטז' של תלמידי שנה ב' בוינגייט). באשר לשאלתך, אני מצטט מתוך המאמר: בתרבות סין, התקיימו זו לצד זו שתי אפשרויות הפוכות לטיפול באלימות. האחת פנתה לצד הלוחמני התוקפני וההישגי של האדם, בשימוש באמנויות לחימה לסוגיהן ככלי לשחרור תוקפנות. השנייה פנתה לצד העדין הנעים והמפתה של האדם בשימוש בצ'י קונג ככלי לעידון התוקפנות. זה הקו המבדיל בין תנועה ללוחמה ובין תנועה לריפוי. האחד הוא יאנג באפיו והשני יין יחד עם זאת כמובן שהקו אינו חד וחלק וישנן השפעות הדדיות לכאן ולכאן מקווה שתשובתי מספקת. אם לא, אני מתנצל שפרסום המאמר הוא רק חלקו ,כנראה מצמצום המקום שבפורום זה. ייתכן וגרשון - מנהל הפורום יחליט לתת לך או לקוראים את המשכו העוסק יותר בתכנים המעשיים, כמו תרגילים ומרידיאנים - המבהירים כיצד פועל הצ'י קונג להפגת האלימות בבני הנוער.

אני שואל כמי שבא משיטה אחרת במיקרה הזה קראטה ולא צ' יקונג או טאי צ'י . שאלתיי היא כמה זמן או איזה סדר גודל של שנים מתרגל נידרש לתרגל תרגילי צ'י קונג כדי שבאמת כל התובנות שסיני הראל כותב עליהם במאמר שלו ייספגו על ידי המתרגל .בקראטה אני יכול להגיד לכם שנידרשות לפחות מינימום חמש שנים וזה במיקרה הטוב עד שהשיטה בעיקר בקטע הפיזי נספגת ונעישת חלק קבוע מהמתרגל .

התשובה לשאלתך היא מה שיותר, או לחילופין כל החיים - ואני כולל את עצמי התשובה המדויקת יותר היא תשובה אותה ענו לי כל המורים איתם למדתי בשנות שהותי במזרח אסיה. היא תשובה קלסית בודהיסטית,וטאואיסטית....והיא - תלוי (הכוונה בך,במורה,בנסיבות וכו.) כדי לסבר את האוזן אחלוק עמך סיפור יפה מחכמת המזרח ששמעתי, המשקף גישה זו... לכל אחד הקצב שלו אחד הגיע למדבר עייף, תשוש, גמור לגמרי לגמרי. מגיע לאיזו גבעה, רואה למטה איזה בדואי שרוע בתנוחת אבן ,ישבנו על החול, כששתי ברכיו נחות על יד האוזניים. צועק הבחור לבדואי: "כמה זמן מפה לעיר הגדולה?" הבדואי לא עונה צועק לו שוב: "יה בן-עמי אול לי, כמה זמן מפה לעיר הגדולה?" והבדואי – שום דבר. אומר לו בשפה של סימנים, יעני, תגיד לי, כמה זמן (מצביע על השעון) מפה (נקודה קו...) עד לעיר הגדולה (מסמן בית) הבדואי - כלום. ראה ככה, התחיל ללכת: הולך, הולך, הולך בקושי ככה, תעבאן, רצוץ לגמרי, יעני מחוסל. מתרחק מהבדואי, פתאום שומע מאחור: "שלושה ימים..." מיד מפנה הבחור את ראשו ושואל: "תגיד לי, אני כבר שעה שואל אותך, למה אתה לא עונה לי? אומר לו הבדואי: "וואלה, קודם לא ראיתי את קצב הצעדים שלך".