כמה שאתן טועות

אני בעלת שלושה ילדים מהפריית מבחנה (כל אחד מהפרייה בנפרד). כמה שאתן טועות. רק ממה שכתוב אצל ליהיא ה5גשתי שהכותבת בלחץ. אני הייתי תמיד גלויה.הקולגות בעבודה ידעו למה אני מאחרת או חסרה. הלקוחות בעבודה ידעו מהם הסימנים הכחולים ביד מבדיקות דם חוזרות ונשנות. החברים ידעו למה אני צריכה לעזוב בילוי בערב כדי לקבל זריקה. החופשיות והפתיחות נתנו לי להיות נינוחה ולא לחוצה בלהסתיר ולשקר. וקיבלתי מאנשים זרים שקיבלו את התשובה האמיתית לשאלותיהם הרבה תמיכה, עצות ועידוד. נסו להיות פתוחות עם הסובבים תתפלאו כמה זה מקל עליכן נפשית וגורם לכן להיות רגועות ,דבר הכרחי להפריה. בהצלחה לכולכן

דורית שלום, סליחה, אבל אני לא חושבת שאפשר להיות כל כך שיפוטיים. את כנראה אדם פתוח מאד ואני שמחה בשבילך. לא כולם בעלי אותו מבנה אישיות. אני אדם סגור, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מספרת לכל העולם ואחותו, שאלה פחות או יותר מי שנכנסים לי לשחלות. אם תעייני מעט בפורום תראי כמה שרשורים בנושא וכמה כאב מעורב במצבים הללו. ברור לי שלספר לכולם פתר לך בעייה שאני מתמודדת איתה כמעט יום יום. עדיין בשבילי זה לא אומר שכל מי ששואל באמת מתעניין, באמת צריך לדעת. זה חוסר נימוס בסיסי לדעתי. אני שמחה שהגעת אלינו בעקבות הטור של ליהיא. עם שלושה ילדים מ-IVF ודאי תוכלי לעזור ולייעץ. דרך אגב, אני כתבתי את הדברים לליהיא ובמקרה אני לא כל כך לחוצה. רק יצא לי כבר מהאף. הנה ממש השבוע, ישבתי בהשתלמות לייד מישהי, אפילו לא הכרות של חמש דקות, פשוט ישבנו זו לייד זו. למרות זאת לא הפריע לה לשאול אותי אחר כך- כמה ילדים יש לך? טוב, זה לגיטימי, קצת להכיר, וכשאמרתי- אחד, מייד הגיעה התגובה הרגילה- נו? את לא רוצה עוד אחד? בן כמה הוא? בת כמה את? את לא חושבת שאת מחכה יותר מדי? הגיע הזמן, ועוד אמרות שפר... את מבינה? אני לא מדברת כאן על רק על קולגות לעבודה, מי מכיר אותה בכלל? ושוב, לדעתי תוכלי לעזור לנו מאד מנסיונך ואני שמחה שהגעת אלינו. דורה.

כמובן שהייתי במצבך תמיד עניתי מיד: אני רוצה עוד אחד אבל זה לא תלוי בי אלא בידי שמיים (משהו בסגנון) ואז: או שתיקה מוחלטת מצד מי שפנתה אליי. או שהיא לא הבינה עניין ושאלה למה ופירטתי קצרות והיא סיימה באיחוליי הצלחה. או שהיא היתה מבינת עניין והיתה מספרת על מכרה/ קרובת משפחה וכו' ותמיד סיפורים מעודדים עם הצלחה בסוף. אני מודעת לזה שאני פתוחה מדי אבל במקרב הזה זה עוזר. יותר מכך: השמות של הילדים שלי נקבעו בגלל הפריית המבחנה. וגם שאני בפארק שעשועים כלשהו ושומעים אותי קוראת להם אומרים: איזה שמות מיוחדים ואני מסבירה לכל אחד מיד שזה בעקבות הקשיים שהיה לי להביא אותם ושוה אחד משלוש האפשרויות שציינתי למעלה כולל האפשרות שחלק אומרים לי גם שלי מהפריית מבחנה והשיחה ממשיכה על כך עם זרים גמורים.

היי דורית, לדעתי את צודקת ואני די דומה לך בקטע הזה...ולמעשה ככל שפתוחים יותר, אז הסובבים אותי פחות שואלים.."מהלא נעים" כך שאין לי בעיה עם זה להיפך.. ספרי לנו קצת מנסיונך.. רומי

גישה אופטימית. לא להתייאש. לקבל את זה ולהשלים בסגנון : לכל אחד יש את התיק שלו בחיים וזה התיק שלי ואני אדע להתמודד. לא לבכות ולא להתייחס גם כשהתשובה שלילית ישר לחשוב מתי מחזור הטיפולים הבא. לא לרדוך אחרי רופא מסוים (במקרה שלי שלושה רופאים שונים). ואת העשרה ימים לחכות לא בציפיה או במתח אלא להיפך להיות מאושרת לחשוב שאת בהריון ולתכנן שמות ילדים זה יעזור ואם לא אז יש זמן להיות עצובה בתום עשרת הימים ולא להחליש את הגוף בגלל מתח בזמן שהוא צריך להיות הכי חזק בהצלחה לכן

היי....תודה על התמיכה אני בלחץ בגלל שכבר עברתי 4 מחזורים כושלים ללא הצלחה...האם זה היה קורה לך...הכשלונות החוזרים...ובכל טיפול היה יוצא לנו עוברים יפים אך ללא הצלחה.... מה את אומרת?? זה יכול לעזור לי ולכמה בנות !!!! תודהההההה

תקראי את התשובות שלי לתגובות הקודמות כבר עניתי. אם תרצי פירוט או תוספות בשמחה אענה לך והכי חשוב הכל בנחת המון איחולי הצלחה

בגדול אני מסכימה איתך- מה שפחות סודות ופחות התפתלויות תמיד גוזל פחות אנרגיה. הענין הוא שזה חייב להתאים לאישיות של מי שמשתמשת בזה.זו לא החלטה שמקבלים באופן שרירותי. אין בעיניינים כאלה נכון ולא נכון, אלא לכל היותר מתאים ולא מתאים. גם כך מדובר בחויה מורכבת ומתישה, וכן כל אחת צריכה למצוא את שביל הזהב שלה, בעצמה. חוץ מזה, כל הכבוד, והרבה בריאות ואושר!!

את צודקת שזה תלוי באופי ההתחלתי והבסיסי. ואני מאד פתוחה וקצת אוהבת לשוחח כך שמתפתחת שיחה אם גם לצד השני מתאים. אני דוקא לא מתייחסת לזה בתור משהו קשה, אמנם זה גוזל כמה שעות בשבוע אבל שאר החיים שלנו רגילים פחות או יותר, כל הכבוד מגיע למי שמוגבל פיזית, בעל נכות קשה וממשיך לתפקד . אנחנו גם עוברים מחזורי טיפול ויש הפסקה ,יש כאלה שחולים שמחוברים למכשירים ללא תקופות הפסקה. בשבילי מההתחלה זה היה תיק קטן שאני סוחבת ולא יותר מזה. המון איחולי הצלחה ואושר גם לכן .

אצלי כולם יודעים שאני עוברת טיפולים ואני גאה בזה ולא מתביישת, אני בסה"כ רוצה להביא ילד לעולם. זו בושה???????????? נהפוך הוא, כולם עוזרים ולא מציקים עם השאלות הטורדניות... שאני לא צריכה לכתוב אותן כאן כי אתן יודעות על מה אני מדברת. תיתחו ותראו כמה זה יעזור לכן. באהבה זיו.

הי דורית, הפתיח הוא קצת פרובוקטיבי, אני מודה, ואולי לא מנומס לקבל ככה את פניה של משתתפת חדשה בפורום... אז אני קודם כל מתנצלת ומקווה שתמשיכי לבקר אותנו בתדירות המתאימה לך ולתרום מנסיונך. ובכל זאת, למה התכוונתי כשאמרתי שאין לך נסיון? שאמנם יש לך נסיון בלהיות "דורית בטיפולים", אבל אין לך נסיון בלהיות "ניני בטיפולים", "שירלי בטיפולים", "זיו בטיפולים", "דורה בטיפולים", או כל אחת אחרת מהמשתתפות כאן. את מבינה? זה לא שמה שכתבת לא מהווה בחירה לגיטימית, עמדה לגיטימית, וזה לא שאני לא שמחה שסיפרת לנו על האופציה הזאת, ואולי חלק מהבנות יחליטו לנקוט בה ואולי גם זה יעזור להן. אבל אני במקומך הייתי קצת יותר נזהרת מלהיות כל-כך שיפוטית כלפי אחרים, בנושא זה ובכלל. חווית הטיפולים שלך שונה מאוד מחווית הטיפולים של כל אחת ואחת אחרת. את לא יודעת מאיזה משפחה, רקע תרבותי או אחר באה כל משתתפת כאן, עם מי היא עובדת, מי הלקוחות שלה, מי הבוס שלה ומי החברים שלה. לבחירה לספר לכל העולם על הטיפולים שאת עוברת יש יתרונות ויש גם חסרונות. את הזכרת את היתרונות, אז אני אזכיר רק חסרון אחד או שניים שעולים בראשי כרגע - למשל שבבוקר בו את סופרת את השניות מרגע שלקחו לך דם לבטא ועד לצהריים שתהיה תשובה - וברגעים הקשים הללו את מקבל 5 טלפונים מאנשים שיודעים שהיום זה הבטא שלך ורוצים כבר לקבל את התשובה, וגרוע מזה - להתחיל "לנחם" אנשים אחרים בבטא השלילית שקיבלת כאשר כל מה שבא לך לעשות באותו רגע זה לצלול מתחת לשמיכות ולהעלם מהעולם עד לחודש הבא לפחות. רוצה עוד חסרון? אתן לך אחד משלי: אני לא סיפרתי לממונים עלי בעבודה על הטיפולים במשך תקופת זמן ארוכה, ולכן המשכתי לקבל יחס "רגיל", כלומר משימות מאתגרות ומקדמות במחינה מקצועית, כך שלפחות מבחינה אחת יכולתי להרגיש שהחיים שלי לא נתקעו לגמרי. לעומת זאת, כשלבסוף הודעתי, מיד חדלו לפקוד את שולחני התיקים המעניינים והמאתגרים ובמקומם הגיעו הפשוטים והמשעממים יותר. אגב, אני לא מביעה כאן עמדה האם לספר או לא לספר - רק אומרת שיש טיעונים לטובת שני הצדדים וכולם תקפים באותה מידה. דורה כתבה במכתבה לליהיא על חוסר הרגישות של האנשים, וזו נקודה חשובה ומצויינת להעלות אותה - וטוב שדורה עשתה זאת. ובואי אני אספר לך גם עוד סוד קטן: גם כשאנשים יודעים שאת בטיפולים, הם לא מפסיקים להיות חטטנים בלתי רגישים פתאום (הפתעה!). יש לך הרבה מאוד מזל אם הצלחת להביא שלושה ילדים מטיפולים בלי שבדרך מישהו יגיד לך שבמקום טיפולים פשוט תסעי לחו"ל או תאמצי ילד, ואז תהרי מיד. בקיצור, אף אחד לא טועה ולא צודק בפורום הזה. מה לעשות שאני פשוט לא מאמינה שקיים מישהו אחד בעולם שמחזיק את האמת בכף ידו. כולנו מדברות, חולקות, תומכות, מעודדות, ומשתדלות מאוד לא לשפוט זו את זו. שבת שלום וברוכה הבאה!

ברור שבאתי רק לתת המלצה ולא להיות שיפוטית. ברור לי שאנשים שונים אך כשאני רוצה משהו שאחר השיג אני מנסה להתחקות על פעולותיו ולהבין מה הוא עשה ואני כנראה שוגה שאני לא עושה. אני לא משוטטת בפורמים, זה הראשון ורק אם תהיה עוד כתבה בעיתון שתתן לי הרגשה שאני חייבת להגיש עזרה ומהר אז אני אשתתף. כמו שאת רואה אני רק עונה למי שהגיב למה שכתבתי כי אלא כללי הנימוס שאני מכירה ובאתי הרי לעזור אז סלחי לי שאני לא מצויה ברזי פורומים של תמיכה. חשבתי שכך מציעים עיצה. והייתי הרבה שנים בטיפולי פוריות ואף פעם לא שאלו אותי על תוצאות הבטא רק אם אני עושה כרגע הפריה ואם לא מתי. בחדר קבלה של רופאי הנשים, רק שם ירדו לפרטי פרטים של הבדיקות ושם זה גם עזר לדעת פרופורציות ולתאם ציפיות עם עצמך ועם הרופא. הרבה בריאות והצלחה לכולן.