אני מוכנה להודות

כן, היום אני כבר מוכנה להודות..........אני מקנאה. כשאני הולכת ברחוב ובחורה עם בטן מזדקרת עוברת מולי אני מקנאה. כשאני גולשת בפורום הריון ולידה בסקשן של ההריון אני מקנאה. כשאני קוראת על שני פסים (ולא בערכת ביוץ) אני מקנאה. כשאני שומעת שההיא שיש לה בן קטן יותר משלי ופתאום נודע לי שהיא בשישי אני מקנאה. כשאני שומעת אישה בהריון נאנחת כמה קשה לה, אני מקנאה. כשאומרים לי (ואגב, נמאססססססססססס לי) תגידי תודה שיש לך בן כל כך מקסים, מה את מתלוננת?? אני צורחת מבפנים שדוקא בגללו, שבזכותו חוויתי את חווית האמהות, שבזכותו זכיתי להרגיש מזו אהבת אם שחוצה כל גבול, שבגלל האושר העצום שהוא מעניק לי כבר כל המקלדת רטובה עכשיו, דוקא בגלל זה, הרצון להביא עוד ילד לעולם כל כך חזק שעוצמת הרגשות שזורמת אצלי בכל נים בגוף רוצה להתפרץ כל רגע ואני מחזיקה אותה בכח בפנים. ואני ממשיכה לסגור את זה בפנים. בחיים האמיתיים, אבל פה.......... אז יסלחו לי כל יפות הנפש, אולי אני לא חזקה כל כך. אני יודעת שיש נשים שהמקרים שלהם פי אלף קשים משלי ונשים עוברות יסוריי גוף ונפש בשביל ילד אחד. אז זהו, אני זו אני ואני כנראה בן אדם נורמלי. שלא תבינו לא נכון, אני מאד מפרגנת ומאד מעודדת כל אישה לפני ובמהלך הריון. אבל.............אני מודה, אני מקנאה. זהו, הוצאתי.. חשבתי שזהו המקום שאני אוכל לעשות זאת. אם פגעתי במישהי אני מצטערת מראש.

מזדהה איתך בכל מילה ומילה זה ממש מה שאני מרגישה וזה יותר מלחיץ. לפני הריון לא יודעים על מה מדובר ואחרי שחווים את זה הרצון חזק מהכל. לא רואים בעניים. אנחנו ניהיה בסדר. אמן אמן אמן

שיש מקום שבו מותר להראות מה מרגישים ואפשר להוריד את המסכה ותחפושות ולהיות סתם אנושיות עם הכאב והקנאה בלי החיוכים והעמדות הפנים שהכל בסדר ולא איכפת לנו ואיזה מזל שיש לנו אחת את השניה שולחת לך נשיקות וחיבוקים}{

תודה מכל הלב