מחפשת מישהי שמבינה

בוקר טוב בנות. התלבטתי המון האם לכתוב את ההודעה הזאת כאן, אבל אין לי לאן לפנות. אז אני מנסה. אל תכעסו. בת 44, שנתיים וחצי נסיונות,IVF שנכשלים אחד אחרי השני, 2 אחרונים טבעיים-לא הייתה שאיבה, 2 לפני זה עם הורמונים לא הייתה החזרה. הגעתי לשפל. היום, חודש וחצי אחרי עדיין כואבת. לא מעוניינת להמשיך. התהליך עשה לי רע כל כך שאין לי מילים להסביר את זה. בעלי לא מבין. ולא מתחבר לתחושותיי. ואין אף אחד שמבין. אני לא ממשיכה עם הטיפולים. אני בוחרת לחיות. מחפשת מי שמבינה ויכולה להזדהות. מחפשת אמיצה שקיבלה את אותה ההחלטה כמוני. והכי הכי מחפשת הבנה ותמיכה. חיבוק ענק לכולכן. מורידה את הכובע בפני העמידות שלכן והכוחות שלכן כי אני יודעת מה המחיר. המייל שלי [email protected]. ותודה לכל מי שהגיעה עד לסוף

קודם כל מרודה את הכובע דווקא בפנייך! את ההחלטה שקיבלת מאד מאד מאד לא קל לקבל. להמשיך בטיפולים מכח האנרציה זווקא יותר פשוט בד"כ. שולחת לך המון כוחות וחיבוקים לעבור את מה שאת עוברת עם כמה שפחות שריטות. זה לא קל. לא פשוט, ואולי בלתי אפשרי ובלתי נסבל כרגע. אולי עם פרספקטיבת הזמן תוכלי לראות דברים אחרת בצורה שתכאיב פחות. אם מותר לשאול - חשבתם גם על תרומת ביצית? או אימוץ/פונדאות? מאחלת לך ימים קלים יותר. וכן, יש עוד נשים שפרשו מהמרוץ. לא הרבה אבל יש. מקווה שתמצאי אחות לנפש. ערב נעים עם ((((((חיבוק ממני)))))

אחת יקירה, הטיפולים האלו ששוחקים את הגוף והנפש מובילים לא אחת לסובב את ההחלטה. הגוף שלך והנפש אחד הם. אם בחרת לחיות זה אומר שהטיפולים גזלו את כוחותייך עד דק. ממש יכולה להבין את הבחירה שלך. מה שהיה חסר לי במכתבך שלך זה נקודות האור והתקווה שאת צריכה למצוא עכשיו כחלופיים לרצון העז שלך להיות אמא. תחפשי משהו שישלים או יימלא לך את החסר הזה. מצטרפת לנועה שרושמת לך חלופות כמו: אימוץ/פונדקאות/תרומת ביצית. יש כאן אחת בפורום שפרשה (לא לגמרי) ועכשיו הולכת על אימוץ. ממש בסדר אם גם תוותרי על החלופות הללו ותתמלאי בעוד דברים שיש לעולם הזה להציע בעידן המודרני, פיתוח קריירה, לימודים, חברים חדשים... תרשמי לנו ואל תחששי מההחלטות שלך כי ההחלטה שלך זו הבחירה שלך והיא נכונה.

מסכימה עם כל מה שנאמר מעליי, ובעיקר חושבת שאת מאוד אמיצה להפסיק. דווקא ההחלטה "להרים ידיים" היא לפעמים הקשה ביותר לקבל, ונשים נגררות לעוד ועוד מחזורי טיפול כמעט חסרי סיכוי. אבל, אני חייבת להתייחס לנקודה אחת שמתחבאת במסר שלך ולא ראיתי שמישהי הגיבה לכך: איפה בעלך בתמונה הזאת? ברור שזה הגוף שלך, ולפעמים הגברים לא מבינים מה עובר עלינו, וגם לא מבינים לאשורם את הסיכויים כי הם לא חופרים בזה כמונו, אבל את צריכה לדעתי לדבר איתו ברצינות על החלופות שהוצעו לך כאן, ובראש וראשונה תרומת ביצית. הרי מדובר גם על חלום ההורות שלו, לא?