נועוש חברתי מימים ימימה

אני מודה יום יום על המתנה שקיבלתי. רציתי מאוד בת וקיבלתי אותה בכורה, כל כך חכמה, חמה ומבינה ומרפאת כל מכאוב שלי. כולי מתרגשת לראותה גדולה ומתפתחת ופניה כבר לבית הספר. והקטן נסיך שובב ומתולתל, שנון ומתוק, מדבר בלי סוף ומקיף אותי באהבה גדולה ולא מפסיק להגיד אמא-אבא. הם אלה בעצם שעושים את החשק לעוד. אבל מצד שני אליה וקוץ בה עם כל השמחה והאהבה לא קל לגדל ילדים ללא עזרה ובגיל מבוגר יותר. הלב רוצה אבל ההגיון אומר לסגור עניין.הכל בסוף שאלה של פוריות ואפשרות. האם בדברייך את רומזת שתחזרי לטיפולים או שמא יש דר אחרת? איך ילדך מתרגש לקראת המעבר לבית ספר? מה הקטנה כבר עושה? איך את שורדת את הבלגן בבית? שיהיה שבוע טוב

כמוך כמוני. גם אני מודה כל רגע על המתנות הכבירות האלו שזכיתי שיפלו בחיקי. לא רומזת כלום. אם בן זוגי היקר היה אומר לי יאללה בואי נעשה עוד לא הייתי חושבת פעמיים. עם כל הקושי והטירוף של החיים. אבל הוא ממש לא רוצה. יש לו 4 ילדים! אפילו שהגדולים גדולים מאד. זה עדיין להיות אבא ל 4... אולי כמוך יבוא יום ואחשוב להיות משפחת אומנה, או אאמץ מישהו. מי יודע. אבל כנראה שאת הגעגועים להוויה של להיות בהריון וללדת שוב לעולם לא אשחרר. כל כך מתגעגעת לזה... לגבי החמודים - הוא סופר כל יום את הימים לגיל 6 ולתחילת כתה א'... והיא - ואי ואי ואי. מה היא לא עושה... לנו, לאח הגדול שלה, לכולם. פנתרה נמרה לביאה שנולדה במזל אריה כמוהו... יום מקסים לילוש