אחות שלא רואים אותה...

סתם רציתי לשתף ולקבל קצת תגובות... הבן שלי צייר בגן את המשפחה שלנו, אנחנו והוא ו...אחות שיש לו אבל אי אפשר לראות אותה. הגננת סיפרה לי את זה כשבאתי והוסיפה - נו, אז לעבוד על זה... לא שזה הזיז לי משהו, אבל באמת אני תמהה כל פעם מחדש, איך אנשים לא קולטים? גם אם אתם לא יודעים, איך אין מחשבה אפילו, על שאם מישהו לא מצליח להביא ילד, זה מסביר, למשל, את זה ש...אין לו ילדים? אבל לענייננו, אתמול אחהרי הצהרים הגיע חבר מהגן, במקרה ממשפחה חד הורית אבל עם אח, ושמעתי את הבן שלו מספר לו על אחותו הדמיונית. כשקלט אותי מזווית העין ובטח חשב שאני שומעת, אמר לחבר - זאת לא אמא שלי, זאת המטפלת. כדי שאני לא אסגיר אותו, מן הסתם. הסברתי לו אחר כך שכמו שהם משפחה של שלושה, גם אנחנו משפחה של שלושה ושיש משפחות כאלה וכאלה וכאלה אבל בפנים, התחושה הריאלית מאוד, שנישאר משפחה של שלושה, מטרידה אותי. כואב לי הכמיהה להגיד "הילדים שלי", כואב לי שאולי לא יחווה את מה שאני חוויתי - משפחה, אחות, אח, להתלחש ביחד בלילה, לצחוק על ההורים כשהם לא שומעים, להרים טלפון כשאת גדולה, במשברים. נכון, מה שלי כתבה באחת ההודעות, אף אחד לא יגיד לנו מה זו משפחה, אף אחד לא יקבע לנו. אבל עדיין....

ממש עלו לי דמעות לקרוא את המסר שלך. ואני מאחלת לך ומאמינה שעוד תגידי "הילדים שלי". מזלי שהבן שלי עוד קטן מדי כדי לבקש אח או אחות. זה בטח היה שובר את לבי.... וגם אני המומה בכל פעם איך זה שעם כל הסיפורים על טיפולי פוריות אנשים לא מבינים לבד, או לפחות חושבים שיש אפשרות כזאת. אבל ככה זה כנראה, מי שלא חווה בעצמו, או בסביבתו הקרובה ממש, לא מפנים את העניין

אני כל כך מתחברת לזה... הבת שלי אומנם רק בת שנתיים אבל אני כבר מזמן מקבלת את התגובות האלה מסביב.. " נו מתי תעבדו על עוד אחד.." כאילו אנחנו לא רוצים עוד ילדים.. כאילו אנחנו לא במרוץ נגד הזמן לבנות את המשפחה שלנו. מה לעשות שבשבילנו צריך הרבה עבודה ומאמצים בשביל ילד נוסף ובאמת אףףףף אחד לא מבין אלא אם כן הוא עבר את זה בעצמו!!! בנימה אופטימית זו אני מאחלת לכולן להמשיך לנסות לבנות את המשפחה עם כמה שפחות אכזבות ובינתיים להנות מהשמחות הגדולות בחיינו.. יום נעים!!! נשיקות!!!

צובט מאד מאד לקרוא אותך... אטימות של אנשים תמיד תהיה. אני רק תוהה כמה אנשים מסוגלים להמשיך ולהתרחק מרגישות פנימית כלפי עצמם וכלפי אחרים. מה שהגננת אמרה זה כבר כל כך עניין שבשגרה שזה מכעיס אותי ברמות כל כך קשות כל יום כל הזמן. המונים לצערי רואים אנשים כשקופים, חסרי רגשות, עומק, מלאי חיים משלהם... הלוואי ויכולנו למחוק את כל אותן אמירות שמחלחלות לנו פנימה עמוק ומתיישבות דווקא על הפצעים הכי כואבים שלנו. אי אפשר. אבל אפשר לבחור לשים מסננת על האזניים ולנסות למשוך כמו מגנט את האמירות הטובות. לחפש כל הזמן מי ומה עושה לנו טוב ולהתמקד בזה. לדעתי הבן שלך מקסים ברמות, וזה שהוא מסוגל לבטא את עצמו בציור - החסך של האח אחות זה מופלא בעיני. עם כל הכאב שזה מעלה בך, ראי בו ילד נפלא שיודע להתבטא, יודע להוציא מכאובים החוצה ויודע לדבר ולשתף חברים בעניין. זה כל כך חשוב. האח/אחות יגיעו. גם אם לוקח להם זמן. שדרי לו שאת בטוחה בזה וגם הוא יהיה רגוע. מאחלת לכם בקרוב קרוב!