סודיות פוריות ופילים לבנים

שלום למיש, קרן, נוריתי, מטופלשית וכל הבנות היקרות, כרגיל אני קוראת אתכן ופתאום מפציעה לרגעים אבל אני כל הזמן כאן.... רציתי להגיד משהו בעקבות הדיאלוג שלכן, מישי וקרן, על הסודיות ואיך שהיא עוצבה אצלי. אצלנו זה התחיל בהריון כימי (אחר כך היו עוד כמה אבל זה סיפור אחר), זה קרה לי בבית והבנתי ישר מה קרה, התקשרתי לאחותי, שעודדה אותי שזה קורה כמעט לכל אחת. לאמא שלי סיפרתי בדיעבד ולחברה אחת או שתיים גם כן. מה שהיה לי עם אמא שלי ואחותי באותו זמן, עיצב אצלי, אני חושבת, את האישיות המטופלת-פוריות-השושואיסטית שלי. עם אמא שלי, היו טלפונים ושתיקות מעיקות ו"הפיל הלבן" שקרן מדברת עליו נפל עלי בכל עוצמתו. הרגשתי שהנטל לא יורד ממני אלא להפך, הדאגה שלה, חוסר האונים שלה, רק מעצים את המועקה שלי, ולא יכולתי יותר. עם אחותי היה סיפור קצת שונה, אני זוכרת את זה כמו היום, למרות שזה היה כל כך מזמן, היא היתה עם הילד בבריכה והתקשרה אלי בזמן שיעור השחייה, (מהטלפונים שהיום אני יודעת שאמהות עושות בהמתנות מחוץ לחוג). השיחה התחילה בקלילות ואז עברה ל"נושא". אני בדיוק שטפתי את הבית, נשמתי נשימה עמוקה כי לא התכוננתי לשיחה הזאת אבל זרמתי, הנחתי את המגב, הורדתי את הכפפות, התיישבתי והתחלתי לדבר על רופאים ובדיקות והדמעות מציפות את עיני, ואז, פתאום, נגמר שיעור השחייה והיא חתכה אותי באחת, ולא חזרה אלי באותו יום, וגם לא למחרת. לא שהיא לא אחות מקסימה, פשוט נשכח. כשהתקשרה, כעבור זמן ושאלה מה קורה, אמרתי לה "לא קורה כלום, הכל בסדר, ואני גם לא רוצה לדבר על זה". וזהו. מאותו רגע, אחותי לא שמעה ממני דבר וחצי דבר על "העניין" וגם לא אמא שלי. מתי שמעו? כשהייתי בחודש חמישי, כשהריתי כאילו "כשבחרתי", ולא אחרי שנים של דמעות ובלגאן שבחרתי להתמודד איתן לבד ועם בעלי, שאני מודה, זכר הוא זכר הוא זכר, (כמו שעלה כאן הרבה) ולא תמיד יכול היה לספק את הכתף שעוד נפש אחות יכולה לספק אבל הנושא הזה, הוא לא כמו אהבות נכזבות בגיל עשרים, שאז חברות זה קרש ההצלה האולטימטיבי, זה סיפור אחר, כפי שכולנו יודעות. ועוד מילה אחת על אישי האהוב, ועל ההתמודדות שלו. אחד הדברים שכל הזמן עמד בינינו, הוא שהסודיות שלי כפתה עליו סודיות, שהוא אמר לי לא פעם אחת שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. אסרתי עליו לדבר מילה, לא יכולתי לעמוד בזה. כמובן שהיו לזה צידוקים שהיום אני גם עומדת מאחוריהם. (כמו הסצינה החקוקה בנפשי לתמיד, ששמו עלי תינוק במסיבה עם החברים, "לעשות לי חשק", כשהייתי אחרי הפלה ורציתי למות). הוא סיפר להורים שלו על ההפלה הראשונה, ומאז הסכים לרצות אותי ולא להגיד. שוב, ממרחק של כל כך הרבה שנים, זה מצחיק היום כי היינו לקראת שלושים וזה נראה כאילו לכל העולם יש ילדים ואנחנו הכי קשישים בעולם, אבל אני חושבת שעל הסודיות שילמנו מחיר חברתי כבד אבל כל אחת ומבנה האישיות שלה, לפעמים אני מקנאה במי שיכולה ככה לפתוח הכל. אבל זה היה מנגנון ההגנה שלי על נפשי הכל כך שבירה.

עדי, סוף סוף אני שומעת ממך, שתדעי שהתגעגעתי! בקשר למה שרשמת אני לא יודעת מי זה ששם את הטאבו על "העניין" מי זה שהחליט שזה סוד "ה-סוד". כנראה שזה קרה עוד לפני שנולדנו בטח עוד מתקופת הסבתא של הסבתא של הסבתא שלנו. שאז באמת "אסור היה לדבר על זה". משום-מה זה עדיין כאן - "לא מדברים על זה". כל הרחמים האלה שמובעים מבעד למראה קרה רק מעצימים את העיניין. חייבת לומר לך שאת מאוד מאוד חזקה. יש בתוך מאגרי כוח שאת יכולה להכיל בהם את עצמך ולשאוב מקורות של עידוד מתוך עצמך, בלי להכריח אחרים לפתוח איתך את הנושא - זה מצוין. אני מבינה שגם קשה לך עם זה כי מצד שני הפכת גם למאוד "סגורה" כלפי אחרים ב "עניין". באופן אישי לו הייתה יותר פתיחות המידע היה זורם יותר טוב לכולם ומחלחל אצל כולם וזוגות רבים שחיכו עם העיניין לגיל שזה כבר קשה מאוד (ואצלנו הגיל הוא המרכיב העיקרי). אם היו קצת יותר שיחות סלון בנושא היה טוב! חמתי למשל עברה את העיניין לפני 15 שנים בערך, למה היא לא משתתפת איתי קצת יותר? שואלת? נותנת עיצה? למה? זהו! בגלל שאסור לדבר על העיניין. כמה חבל, הייתי היום במצב אחר אם הייתה יותר פתיחות. מקווה שאני אצליח לעורר בחיי לפחות זוג אחד ולדבר על "העיניין" בזמן הנכון ולא כשכבר נהיה קצת מאוחר.

נוריתי, מה שלומך? קודם כל גם אני התגעגעתי. בקשר למה שכתבת, את צודקת שלכאורה אם זה היה נורא פתוח, הרבה נשים (אולי גם אני) היו מגיעות יותר מהר למומחי פוריות ולא מגיעות להפריה מאוחר מדי. אבל מצד שני, אם היו מדברים על זה בשיחות סלון, בנוכחותי, הייתי רוצה להיעלם בסדקים בין הרצפות. אין ספור סיטואציות אני יכולה לתאר לך שכן פתחתי את החריץ הזה, מעניין, בעיקר עם אנשים לא כל כך קרובים, והרבה פעמים התחרטתי כי התגובות הכבידו עלי והכובד מצוי עלי גם ככה.