רוצה לבכות ולא יכולה

שלום בנות, כבר הרבה זמן שאני מחפשת פורום כזה וסוף סוף מצאתי. מאיפה להתחיל? אני בת 36, יש לי ילד מקסים בן שש שנהרה בהריון ספונטני וללא בעיות. הבעיות התחילו כשהתחלנו לנסות להרות בפעם השניה. מאז עברו שנתיים. חוץ מהפריה מלאכותית כבר עשינו הכל, ומפני שכל הבדיקות יצאו תקינות בעצם אין לנו בעייה חוץ מזה שיש לנו בעייה. מפני שהתחלתי לעבוד במקום חדש בספטמבר עשיתי הפסקה בטיפולים. הרגשתי שזה לא יהיה הוגן כלפי הבוסית ובכלל כלפי המקום להתחיל לאחר כל חודש במשך שבוע. במשך הזמן הזה כמובן שהמשכנו לכוון לביוץ. יש לי עוד שבוע בערך לחכות עד למועד המחזור. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה. בעיקר אני מותשת רגשית. בשבוע שלפני המחזור אני לא ישנה ומתחילה לחשוב אם בכלל אמור להיות לי עוד ילד. אני יודעת שאלו שטויות אבל המוח עובד והנפש במצוקה. הלואי שהייתי יכולה לבכות קצת כדי להשתחרר, אבל זה כבר לא קורה לי. הרופא שלי אמר שאחכה מקסימום עד דצמבר. כלומר- אם גם החודש אקבל אז זהו- לגשת לבוסית, להסביר לה את המצב ולהתחיל בטיפולי ההפריה. לפעמים אני מרגישה שהשתגעתי רק שאני עוד לא יודעת מזה. מישהי מבינה על מה אני מדברת? נמאס לי להיות חזקה אבל אני לא מסוגלת להתפרק. בשנתיים האחרונות עבדתי אצל בוסית אחרת. מפלצת אמיתית שנהנתה להתעלל בי. היא אמרה שלה לקח שנתיים להכנס לכל הריון. למרות שאינני מאמינה באמונות טפלות כבר התחלתי לחשוב שהיא עשתה לי עין הרע או קללה ושהנה עברו השנתיים הארורות האלו. וכמו שהבנתן גם החלפתי מקום עבודה עם בוסית מקסימה. אז כשאין בעיה רפואית מתח הוא אחת האפשרויות. בשנה שעברה היא היתה בשבתון, השנה אני עובדת במקום החדש. למה לעזזאל אנחנו לא מצליחים? חסרות לי מילים חמות ומעודדות. אם משהי שרדה את קריאת הסיפור הזה, בכל זאת השתדלתי לקצר שנתיים של חרדה ואכזבה- אשמח לקבל מעט תמיכה.

שלום דורה, הסיפור שלך דומה מאוד לשלי. גם אני ילדתי את בתי הבכורה בגיל 30 בלי שום בעיה, ושלוש שנים אחר-כך, כשרצינו להביא לה אח או אחות, זה פשוט לא הצליח. וגם אצלנו לא התגלתה שום בעיה. ואני חשבתי שאני הולכת להשתגע. בסופו של דבר הצלחנו בטיפולי הפריה אחרי 3 שנים. כך שאני מבינה את הרגשתך כפי שרק מי שהיתה במצב הזה יכולה להבין... משהו שכתבת קפץ לי לעיניים, ורציתי להתייחס אליו. את כתבת: "אז כשאין בעיה רפואית מתח הוא אחת האפשרויות.". אז אני רוצה לעדכן אותך במשהו. המשפט הזה מוטעה מיסודו. קודם כל, אני בספק אם עשית את כל הבדיקות הקיימות כיום כדי לשלול בעיות רפואיות העלולות לפגוע באופן ישיר או עקיף בפריון. הידעת למשל, ורק בתור דוגמה, על הקשר בין יכולת פירוק סוכרים בגוף לבין פריון? זה תחום שרק לאחרונה התחילו לחקור ברצינות, ולכן סביר להניח שלא נבדקת לסיבולת אינסולין, וגם אם כן זה לא ממש עזר כי הידע בתחום נמצא עוד בחיתוליו. זו רק דוגמא אחת מני רבות שאני מעלה כדי לחדד נקודה חשובה מאוד, והיא - שזה שלא נתגלתה אצלכם בעיה רפואית לא אומר שאין לכם בעיה רפואית! תראי, בגלל כל סיפורי הנסים והנפלאות שמתפרסמים אחת לחודש בערך בתקשורת בנושא הצלחות רפואת הפריון, הציבור הרחב נמצא תחת הרושם המוטעה מאוד שרפואת הפריון נמצאת בשלב מתקדם בהרבה יותר ממה שהוא באמת נמצא כיום. אני לא אומרת שהידע הקיים כיום והיכולת לעזור לזוגות הסובלים מבעיות פריון הוא לא עצום ומרשים, כי הוא כן, אבל חשוב לדעת שיש עוד המון, המון שהרופאים פשוט לא יודעים! כפי שאת רואה הנקודה הזאת מאוד קריטית בעיני, ולמה? כי בתור מי שהיתה בתוך כל זה, כואב לי מאוד שנשים רבות הסובלות מבעיות פריון (ובעיקר במקרים של אי-פריון על רקע בלתי מוסבר, כמובן) - נוטות להניח, כמו שאת הנחת, שאין בעיה רפואית, כלומר יש בעיה פסיכולוגית, כלומר הן מתוחות מדי ולכן הן אשמות באי-הפריון שלהן! אני בכוונה מתארת את זה בצורה בוטה כי חשוב לי להדגיש כמה זה לא הוגן, אכזרי, ובעיקר -פשוט לא נכון, עובדתית. מתח לא גורם לאי-פריון. אי-פריון גורם למתח! אז מה שאני רוצה לבקש ממך, זה שלא תוסיפי לעצמך, מעבר לתחושות הקשות של האכזבה, הצער והכשלון שמתלוות למצב האי-פריון -גם תחושת אשמה שאין לה בסיס במציאות. תהי סלחנית יותר כלפי עצמך, תזכרי שיש לך בעיה רפואית (גם אם לא יודעים מהי), ושאת מטפלת בה, ושבסוף תצליחי. כאמור, גם אני הצלחתי בסוף, ונולדו לי זוג תאומים מקסימים, אבל את התשובה לאי-הפריון שלי לא קיבלתי. וזה מחזיר אותי למה שכתבתי קודם בנוגע לבדיקות ולכך שבד"כ לא מבצעים את כולן, ואפילו לא את רובן. הסיבה לכך היא שבכל מקרה, תהיה סיבת אי-הפריון אשר תהיה, התשובה בסופו של דבר תהיה טיפול כזה או אחר, ולכן הרופאים יעדיפו במקרים רבים לא לבזבז זמן וכסף על ביצוע בדיקות שבכל מקרה לא ישנו את הטיפול, ולגשת ישר לטיפול עצמו. את מוזמנת בחום להשאר עמנו כאן - אנחנו בית חם ונעים שנותן תמיכה וגם מידע, בתקווה שדרכך להריון הנכסף לא תהיה ארוכה. ברוכה הבאה ובהצלחה!

נגע בי מאד מה שכתבת ואיך שכתבת. אני מרגישה את החוסר אונים ואת העייפות שלך, אז קודם כל קבלי חיבוק ((())) כולנו נוטים לחפש הסברים לתופעות כדי לקבל תחושת שליטה וזה כל כך טבעי לפתח מחשבות כמו עין רעה או האם צריך להיות לי עוד ילד וכו. איכשהו, לא ברור לי לגמרי איך, צריך לאסוף את המחשבות האלה יחד ולזרוק הצידה, אחורה, להעיף אותן ממך, עד כמה שאת מצליחה. אני לא חושבת שהן מקלקלות את ההפריות אבל הן בטוח מתישות ומחלישות את צריכה להחזיק בראש את הידיעה שיהיה לך עוד ילד, לדעת את זה. זה יקרה, והרי בשניה שתראי אותו את תדעי שלו בדיוק חיכית כל הזמן הזה, בדיוק בדיוק ליצורון הזה המסויים... אני חושבת שלקחת חופש מטיפולים זה רעיון לא רע בכלל, בעיקר אם יש לך רופא טוב שמלווה את זה ואת מרגישה בידיים טובות. גם אני מתלבטת מאד מה לומר בעבודה ושוקלת לקחת חופשה ללא תשלום ככה פתאום, כי ההעדרויות שלי מוגזמות כבר וחשבתי שזה יקל עלי לקראת מעבר להפרייה חוץ גופית. אבל החלק הכלכלי בעייתי אז אני מושכת את ההחלטה... אין לי בעצם משהו לחדש לך כנראה, רק להגיד לך בואי תשאבי כוחות פה מלהיות ביחד, פה מותר להיות במצוקה לכעוס להוציא הכל וללכת קצת יותר קלות מחר. וזה לא להרבה זמן עוד, זה יגיע אוטוטו}{

לילדת האוקיינוס ולניני, בדרך כלל אין לי קשיי ביטוי ובכל זאת קשה לי להסביר מה עשו לי המילים שלכן. תחושת השותפות שהענקתן לי רומזת לי שאתן יודעות. אני מקווה שאינני נסחפת, נתתן לי להרגיש שיש לי פה חברות. תודה על החיבוק והתמיכה שכל כך חיפשתי, אני מרגישה שמילאתן לי איזה ואקום כואב בחום ואהדה. דורה.