נסיעת יחד לבד באוטובוס בינעירוני

אין בחוק הוראה לגבי הגיל שממנו והלאה מותר לנסוע לבד בתחבורה ציבורית כמו אוטובוס ורכבת. גם מבחינה בטיחותית, אין באפשרותנו לתת תשובה מוחלטת על גיל ספציפי, זאת מכיוון שלכל ילד יש את היכולות הפיזיות שלו, היכולות להבין סיכונים, השלכות של פעולות וכן היכולת להתמודד עם בעיות וקשיים באופן מיידי. באופן כללי, אנו בארגון בטרם מבינים כי כמעט בכל רכישת מיומנות חדשה ועצמאית (להתרחץ לבד, לנעול נעליים, לנהוג...) מדובר על תהליך ואימון, ואנו ההורים צריכים לכוון את התהליך ולהדריך את הילדים בשלבים עד זיהוי של מוכנות. יצירת תהליך של "הכשרה" מאפשרת לילד לרכוש את המיומנות ולבסס אותה ולהורה לזהות את היכולות והקשיים של הילד. חלק גדול מהיכולות הוא פונקציה של אימון, כך שככל שהילד נחשף מגיל יותר צעיר למשימה מסוימת, כך הוא שולט בה מוקדם יותר. גם אם אנחנו מאוד רוצים שהילד יעשה כבר משהו, המלצת אנשי מקצוע בתחום התפתחות הילד היא שצריך להיזהר ולא לדחוף אותו מוקדם מדי לעצמאות. במקרה כזה אנחנו עלולים לגרום לבהלה ולרגרסיה, להשיג תוצאות הפוכות או אפילו לסכן אותו. תהליך הלמידה צריך להתבסס על התנסות, שיחה ודיון ולא רק על צפייה בהורים. כמו כן קיימת תלות בסוג הנסיעה והסביבה. חשוב לזכור שמדובר בתהליך הדרגתי, שמלווה באימון: בתחילה, ההורה והילד נוסעים יחד, כשההורה מסביר מה עושים בכל שלב, ומפנה את תשומת הלב לסימני זיהוי של התחנות. בהמשך, הם יכולים לעשות הכל יחד, כשהילד קונה כרטיס ובוחר מקום ישיבה. לבסוף ניתן לערוך ׳מבחן׳, כשההורה עולה אחרי הילד״. בנסיעה רצופה, כשיש מבוגר שמעלה את הילד ומבוגר אחר קולט אותו בתחנת הירידה, כמו בקו בינעירוני אפשר לשקול את נסיעה מסוג זה כבר מגיל 9, בתנאי כמובן שהילד מביע הסכמה. במקרה כזה חשוב לצייד את הילד במכשיר טלפון, רצוי להצמיד אותו לנוסע מבוגר שיכול לשים עליו עין, ולהסביר לו מה הוא אמור לעשות אם הוא לא מזהה את מי שאמור לפגוש אותו בתחנה הסופית. אם מדובר בהתניידות לבד כשהילד עולה בתחנה מסוימת ויורד כמה תחנות אחר כך, כבר מדובר על שנות העשרה, כשהגיל נדחה ככל שהילד פחות רגיל לשימוש באוטובוסים / רכבות. באופן כללי זה מאד תלוי למה הילד נחשף בעבר. אם הילד גר באזור כפרי, או באזור שבו ההורים תמיד מסיעים, גיל הנסיעה באוטובוס / רכבת יידחה. אם הילד חווה נסיעות רבות באוטובוס / רכבת עם ההורים, זה עניין אחר.