מנסה להחיות את הפורום- אנא כנסו

שלום לכם , מניחה שאם נכנסתם לפורום, יש לכם קשר כלשהו לדור הניצולים. אני, כדור שני, שמחתי כשהפורום הוקם לתחייה מחודשת לפני כשנה. חשבתי שתינתן "במה" להחלפת רגשות ומחשבות, לקבלת תמיכה , הן מדמות טיפולית- מנהלת הפורום והן מכם - אתם שמתנסים בחוויה המורכבת של לחיות עם דמות משמעותית שעברה את זוועות השואה. מאמינה שיש לנו כל כך הרבה מן המשותף ויכולנו להיעזר בפורום שכזה. למרבה האכזבה שלי, הפורום הפך להיות מקום לחיפוש מידע וקרובים, שהוא נהדר כשלעצמו אך כל ההודעות נשארות אדומות - קרי, אף אחד לא מגיב. אם גם אתם מרגישים כמוני, שהייתם שמחים לפינה משותפת של חוויות שזר לא יבינן, אשמח אם תיכנסו ותגיבו. אהיה הראשונה להתחיל - אני דור שני להורים ניצולי שואה שעברו זוועות ואיבדו את כל היקר להם , בגיל צעיר. ככל שהשנים עוברות, רגשי האשמה שלי הולכים ומתגברים. כאמא וכבת זוג בעצמי, מרגישה צורך ורצון לעשות עבור משפחתי ועבור עצמי. מנגד, מרגישה מאד מחוייבת להיות עם אמי בכאביה, בתחושת הנטישה שלה, לאחר שאבדה את אבי ואת אחותי ואילו אני נותרתי היחידה עבורה. כל המשפחה נטשה (נכדים וחתנים) ורק אני מבקרת. עייפתי ואני מרגישה שאינני בת טובה למרות שהקדשתי ועדיין אני מקדישה את מרבית זמני, בעשייה ובעיקר בחשיבה, כדי לנסות למזער את הסבל של אמי. מאחר ואמי מתגוררת במוסד סיעודי, אני נקרעת כל פעם מחדש עם מי להיות בערב החג, עם בניי החיילים ובעלי או עם אמי הבודדה. שנים עשיתי בחירה להיות עמה , מתוך מחשבה שהיא בודדה ואילו משפחתי תסתדר. משנה לשנה ההעדפה והבחירה , הופכים לקשים וכמעט בלתי אפשרי. קשה להגיע למצב של שביעות רצון מצידה. תמיד קשה לה, תמיד היא מזכירה לי איזו אמא טובה היא היתה וכמה אני צריכה להיות עבורה. מרגיש כמו בור ללא תחתית... האם יש מי מכם שמרגיש כמוני ? האם תרצו לחלוק זאת כאן בפורום ? האם מנהלת הפורום תסכים אף היא להיכנס לתמונה ולהביא גם משהו מעצמה ? מוזמנים להרים את הכפפה :) שנה חדשה לפתחנו - מאחלת לכולם שנה שלווה ובריאה, שנה של נחת והשלמה ושנה של שחרור מרגשות אשם. דניאלה

תודה עבור ההתייחסות. כאשר עוברים מספר עשורים בחיים, מספיקים להתנסות לא רק בכאב אלא גם בדרכים להתמודד עימו ולקבל סיוע. אני ותיקה בניסיון טיפולי - אישי וקבוצתי.מגיעה גם מרקע רלבנטי של לימודים ומניסיון רב מאד שצברתי, לצערי, בליווי של אמא חולה נפשית. יחד עם זאת, לפעמים צריך ברגע נתון של מצוקה, לשמוע "הד" שנותן תוקף להרגשה. לכתיבה בפורום יתרונות ייחודיים - שמירה על אנונימיות כשנזקקים לשיתוף בפרטים קשים יותר. חשיפה יותר אותנטית, והחשוב מכל לדעתי- שאין צורך להמתין לזמן ולמקום קבוע אלא כאשר מתעורר הקושי, ישנה פינה ל"כתוב" אותו במילים ואם מתמזל, אז גם מישהו שמבין ומזדהה, מתוך ניסיון אישי ו/או לימודי , יכול להגיב. מניסיוני, בקבוצה לפעמים ישנה הצפה של משתתף או מס' משתתפים בו זמנית, שעלולה להיות מכבידה ומעוררת חרדה, גם אם מנחה הקבוצה מאד מיומן. אל הפורום ניתן להיכנס ולצאת מבלי להרגיש שפגענו באחר. אני מקווה שהזמנתך הפעם היא לכתיבה בפורום ואני רוצה להאמין שזו היתה הכוונה העיקרית בעת החזרה להפעלתו- ליצור מקום בטוח לשיח ולשיתוף , להתחזק ולחזק. תודה על התגובה , דניאלה