בקשר להודעה קודמת...

אחרי שיחה בקבוצה שאני משתתף בה הבנתי שכל האשמות שלי למיניהן הם ביטוי של הצורך שלי באבל.פשוט אני מתאבל על החיים שלפני שחליתי. זה קצר ולעניין אבל הכי קולע כי אני ממש עוד לא הפנמתי את התהליך וכמובן לא עיבדתי את הרגשות ככה שאני יוכל להמשיך הלאה,אז אני לא יודע כל כך הרבה על האובדן הזה של המחלה. ומשהו ככה "חדש" אני כבר לא רוצה כל כך להשתקם,אני בטוח שמיציתי את העניין,אבל הגעתי לתובנה שמאוד שימחה אותי ואני חושב שהרבה אנשים מתחבטים בעניין אז אני יגיד אותה,שאפשר גם להשתקם וגם לעשות את מה שאתה אוהב,זה לא סותר אחד את השני, במחשבה שנייה אני עדיין צריך להשתקם ואני עכשיו גם חושב שכל הרצון הזה להפסיק להשתקם, יש לו מקום, אבל הוא פשוט לא נכון והמסקנה היא שכל העניין של האשמות והאבל קשור לרצון הזה להפסיק כי ככה אני לא השתקם וכתוצאה מזה אני גם לא התאבל כי לפחות מבחינה תיאורטית אני לא מתעסק בזה.פשוט עכשיו הגעתי למקום חדש בחיים ושלב חדש בשיקום,שבמידה מסוימת אני סיימתי את השיקום כי אין לי את הצורך הטיפולי זאת אומרת אני לא מרגיש שהמחלה משפיעה עליי יותר, לא בשום מובן.אבל מצד שני אני עדיין צריך לשקם את מה שהמחלה הרסה שזה אומר לחזור להיות בעל אותם יכולות לימודיות וחברתיות שהייתי לפני המחלה וכל מה שפספסתי מעבר לזה כי הייתי במצב פסיכוטי ולא תפקדתי בקיצור יש לי עוד כברת דרך לעבור וזה; עדיין נקרא שיקום,פשוט אין לזה מילה אחרת וסמכו עליי אני חיפשתי!!

למען האמת,ההודעה לא יצאה לי כל כך טובה, כי באמצע האתר נסגר לי אז אלתרתי עד שיצא כמו שרציתי.בכל מקרה מה שרציתי להגיד זה שלסיכום, הדבר "החדש" הזה שאני לא רוצה להשתקם הוא קשור במאה אחוז לעובדה שאני מתאבל כרגע על החיים שלי,לפחות ככה אומרים.פשוט זאת הדרך שלי להגיד שאני לא רוצה להתאבל ושאני רוצה לשים לזה סוף.

שלום אבי, אבי קראתי את שכתבת ועלו לי מספר מחשבות. זה נכון יש בלבול לדעתי במושג של שיקום. מבחינתי שיקום הם הכלים/התערבויות/מערכות תמיכה כדי לתמוך במטרות שאני קובע לעצמי, שנפגעו בשל המחלה/משבר (הגדרתי מחלה או משבר כי אנשים מגדרים באופן שונה את נסיונם האישי עם התקף פסיכוטי, לדעתי אין תשובה אחת). מאוד יתכן שכיום אתה לא זקוק למערכות שיקום כדי לממש את המטרות שלך, אתה יכול להשתמש בכוחות שלך ובכוחות אחרים שמסביבך שאינם קשורים למערכות שיקום(פגשתי אנשים שבחרו דרך זו). יתכן גם שאין מערכות שיקום שיכולות לתמוך בתהליך שאתה מעונין בו (כדי לבדוק) בכל אופן מנסיוני כאיש מקצוע לא כדי לבטל מהר שימוש במערכות שונות של תמיכה שיקומית בעיקר כי מסע ההחלמה הוא קשה מאוד ובמידה ויש אנשי מקצוע ו/או אנשים בעלי נסיון אישי בהתמודדות , מומלץ להעזר. לעיתים חשוב לאנשים לערוך את מסע ההחלמה שלהם מחוץ למערכות שיקום ולעיתים יש לכך סיבות טובות ומובנות, צריך לשקול את הענין טוב כי לעיתים יש לכך מחיר. יקי

קודם כול אני יוצא מנקודת הנחה שכל מה שאמרתי על זה שאני לא צריך להשתקם הוא לא נכון אחרי התובנה שהגעתי אליה במחשבה שנייה בהודעה הקודמת. או.קיי,אז אני רוצה לעשות הפרדה בין זה שאני לא רוצה להשתקם לבין עניין האבל,אני לא יודע,יכול להיות שזה קשור אבל כדי להבין יותר מה עובר עליי אני יעשה את ההפרדה. מאז שנכנסתי לאשפוז ועד עכשיו אני משתף פעולה,הכול טוב ויפה לאבל ברגע שאני צריך לעשות משהו בשביל השיקום שלי,בהתחלה אני אומר כן בוודאי אבל שמגיע "רגע האמת" אני נתקף בפחד ומשנה את דעתי-ללא רוצה,זה קרה לי ממש בכל דבר. השאלה מה היא הבעיה הזאת,האם יש לזה שם משל עצמו,אני לא יודע אני לא איש מקצוע אבל מה שאני מנחש,כי זה מה שנותר לי לעשות כדי לפתור את הבעיה,אני מנחש שהבעיה היא פסיכולוגית. לכן אני ילך לראות פסיכולוג ASAP,(האם יש פסיכולוגים שמטפלים באנשים עם מחלות נפש?) וינסה לעלות על הבעיה.מה שאני חושב שיש לי חרדת נטישה,למה? זה לא חשוב הפרטים הם אישיים מידי אבל מה שאני כן יכול להגיד זה שיש לי פחד מאוד עמוק שינטשו אותי,לפחות היה לי ועכשיו שעניינים התחילו להסתדר כבר זה פחות אבל זה לא אומר שאני לא חושב ומרגיש את הפחד הזה כל יום(עברתי אירוע טראומטי במיוחד שגורם לי להרגיש ככה), ומצד שני אני חושב שיש לי פחד ממחויבות-שאני רוצה ללמוד ולהתקדם אבל ברגע שמגיע הגע שבו אני צריך ללכת אני בורח וממש לא רוצה להתמודד עם זה. .