הסבר קצר לעצמי ...ולאחרים

הסבר לעצמי לאחר כל ההודעות שכתבתי,שביניהם היה :חרדת נטישה וכו... עד עכשיו חשבתי ככה: שאפשר לראות את המחלה למי שסובל ממחלת נפש כמשהו שמשפיע על כל החיים ואפשר לראות את זה כ"מחלה" שבסדר היא גרמה לך למשבר אבל זהו זה, וזה לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו,ואני בחרתי באפשרות השנייה,אבל מסתבר שזה לא כל כך משנה איך אתה רואה את המחלה,אתה תחייה בצל שלה כל החיים,אם זה אומר כדורים ולשמור על איזון בחיים שישרה על איזון תרופתי וכו...,אז למעשה היא כן כל החיים שלך ואפילו יותר שאתם משתקם(לכל אלה המשתקמים...)אז זה לא משנה איך אתה רואה את זה,מסתבר שלא ככה העולם עובד בעולם של נפגעי הנפש,זה או שאתה מקבל את המחלה שלך או שלא,הבעיה היא כנראה שאין מה לעשות כל כך באמצע – למקרה שאתה מתלבט.

תמיד יש אמצע....:-) אנחנו כל הזמן נעים הרי בין "לקבל" את הכביכול מחלה לבין "לדחות" אותה, אבל איזה בן אדם נורמלי ירצה לקבל את זה שהוא חולה? ועוד במחלה שמוגדרת בצורה כל-כך לא מדוייקת ועמומה? גם אנשים שחולים בסכרת או באפיליפסיה לא תמיד כל-כך מקבלים את זה שהם חולים ובמקרים רבים מסרבים לקחת תרופות. למה שאנחנו נתנהג אחרת? בכל התחומים של החיים, רוב האנשים נעים באמצע....

אני ממש בהתחלה של הקבלה של המחלה,אז יכול להיות שאני טועה בקשר לזה.ככה אני רואה את זה,אבל שוב יכול להיות שזה רק אני. עברתי המון דברים, קשים במיוחד שהמחלה בעצם גרמה להם אז רמת הקושי בלקבל את המחלה,אצלי לפחות היא גבוהה ומה שזה אומר,ובזה אני בטוח- שכלל שמחלה יותר קשה ככה באופן טבעי ונורמלי לחלוטין יותר קשה לקבל אותה. זה מה שאני עובר כרגע,זו ההסבר הטוב ביותר שאני יכול לתת,שהמצב פשוט לא מאפשר לי לקבל את החמלה ובאופן טבעי אני מסרב לעשות כך,ואני לא יכול להתמודד עם כל הקבלה הזאת של המחלה מבלי עזרה מאיש מקצוע,במקרה שלי זה פסיכולוגית שהתחלתי להיות בטיפול ממש עכשיו.