עזרה לאחותי

שלום רב, אשמח אם אוכל לקבל הכוונה או עצה- אחותי בת 33, מאובחנת כסכיזואפקטיבית. מגיל 20 היא יוצאת ונכנסת למסגרות שיקום שונות (הוסטלים, תחנה לבריאות הנפש, מפעלים מוגנים, בתי חולים...).היא בחורה שקטה ונעימה, חסרת מוטיבציה ובעיקר חסרת ביטחון באופן קיצוני. בארבעת השנים האחרונות מצבה רק הולך ומתדרדר. הבעיה העיקרית שלה היא שהיא לא מצליחה להשתלב חברתית ותעסוקתית- נוטה להסתגר, לא מרגישה בנוח ליד אנשים, חושבת שכולם נגדה ושאף אחד לא יכול לעזור לה. היא לא עבדה בצורה מסודרת כבר שלוש שנים, מתקשה להתמיד אפילו יום אחד. לפני חצי שנה היא חזרה לגור עם ההורים, אחרי עשר שנים שבהם היתה עצמאית יחסית וגרה במסגרות שונות. כמובן שהחזרה לבית הוריי רק מחריף את מצבה, היא לא יוצאת כמעט מהבית, ישנה הרבה, ובסך הכל- אדישה ומטושטשת. העובדים הסוציאלים והמטפלים שלה ניסו לתמוך בה ככל שיכלו, אבל היא פשוט לא מתמידה ולא מראה נכונות לשפר את מצבה, עד כדי כך שהם כבר הרימו ידיים ולא מוכנים לעזור לה יותר. מה עושים במצב כזה? איזה מסגרת שיקומית תוכל להתאים לה? חשוב לציין שהיא מסוגלת להיות עצמאית, וזה מאוד חשוב לה, אך היא צריכה עזרה בכל הקשור להתמדה בעבודה וגם סביבה תומכת של אנשים במצבה. עד היום רוב המסגרות שהיתה בהם לא היטיבו עם מצבה, מפני שהיא היתה בסביבה של אנשים עם רמות שונות של פגיעות נפשית ופיזית, והיא הרגישה לא שייכת. אשמח לקבל עצה. תודה רבה!

גילת שלום וברוכה הבאה לפורום, קודם כל מאד מרשים וראוי לציון ההתגייסות שלך למען אחותך שהיא לא מובנת מאליה. בלא מעט מקרים לצערנו הקושי של אחים ואחיות במצב הזה גורם להם להתרחק ולא להתגייס ולנסות לעזור. את מתארת מצב מורכב, מצד אחד את מדברת על התדרדרות במצב בארבע השנים האחרונות ומצד שני את כותבת : " שהיא מסוגלת להיות עצמאית, וזה מאוד חשוב לה". אני חושב שהמילים "זה מאד חשוב לה" הם מאד משמעותיות והם המפתח על מנת שהיא תעלה על המסלול הנכון של תהליך שיקום והחלמה. תוכנית שיקום טובה מציבה מטרות שהם חשובות ומשמעותיות למשתקם ואז בונה את התהליך על מנת להגיע למטרות. כאשר יש לאדם מטרה שהיא חשובה לו ומשמעותית עבורו הוא בד"כ יהיה מוכן להתאמץ על מנת להגיע אליה. את כותבת שבעשר השנים האחרונות היא גרה מחוץ לבית ההורים, האם מדובר רק על הוסטלים או שהיה ניסיון גם בדיור מוגן? אני בהחלט מסכים שהחזרה לבית ההורים כמו שאת מתארת היא לא פתרון טוב עבור הוריך וגם לא עבורה. דרך הפורום יהיה קשה לנו מאד להבין במדויק את המצב המורכב ולהמליץ על כוון מסוים (אם היא תסכים לכתוב ישירות בפורום , אולי נוכל גם לעודד אותה ולתמוך בה ואולי אפילו לכוון קצת יותר טוב). כרגע שהיא בבית ההורים, אולי כדאי להתחיל מלבקש חונכות ו/או מתאמת טיפול דרך סל שיקום (לפי הודעתך אני יוצא מנקודת הנחה שכרגע אין לה שירותים של סל שיקום, תקני אותי אם אני טועה), ומשם להתחיל את הדרך ולבנות עבורה תוכנית שיקום חדשה ומתאימה. בנוסף, לאור ההתמודדות הלא קלה ופשוטה של הוריך ושלך, אני ממליץ לכם גם לפנות לאחד ממרכזי הייעוץ ותמיכה למשפחות. (אם תכתבי מאיזה אזור אתם בארץ, נוכל להפנות אתכם למרכז באזור מגוריכם). את כותבת : " העובדים הסוציאליים והמטפלים שלה ניסו לתמוך בה ככל שיכלו, אבל היא פשוט לא מתמידה ולא מראה נכונות לשפר את מצבה, עד כדי כך שהם כבר הרימו ידיים ולא מוכנים לעזור לה יותר". אני באופן אישי מאמין שהבסיס לאיש שיקום טוב היא האמונה הבסיסית שכל אדם בכל מצב ובכל גיל יכול להשתנות ולהתקדם. חשוב גם שהמסר החשוב הזה שיש תקווה והיא יכולה להשתקם וניתן להחלים זה המסר שגם המשפחה וגם המטפלים חייבים לשדר לה (גם אם וכאשר המצב קשה). שהרי ברור שאם המסר שהיא מקבלת (גם אם הוא לא מילולי) הוא מסר שאנשים הרימו ידיים, ואין תקווה אז זה מאד הגיוני שאין לה טעם להתאמץ ולעשות דבר מלבד לישון ולהיות אדישה (כפי שתיארת שזה בערך מה שהיא עושה בבית ההורים). את והוריך צריכים להיות חזקים ולגייס הרבה כוחות (אפשר למשל לקבל לא מעט כוח מקבוצות של המשפחות שמתקיימות במסגרת מרכזי הייעוץ והתמיכה שהזכרתי) וסבלנות ולהמשיך לשדר לה שיש תקווה והיא בסה"כ בת 33 ויכולה לבנות לעצמה חיים עצמאיים עם איכות חיים טובה יותר ממה שיש לה היום, ולמצוא אנשי מקצוע אחרים שגם יעבירו מסר דומה כי התקווה היא הבסיס החשוב ביותר על מנת להתחיל תהליך של החלמה!! בהצלחה, כולי תקווה שאחותך תצליח להיכנס לתהליך של שיקום והחלמה, כמובן שנשמח להמשיך ולשמוע מכם (ממך ואולי גם מאחותך?), בני

שלום בני והמון תודה על התגובה המפורטת והתומכת. אכן התמודדות לא קלה, ולפעמים גם המשפחה מאבדת כוחות. כמה הערות למה שכתבת: אכן כתבתי שחשוב לאחותי להיות עצמאית (הכוונה למגורים בדירה משלה), אבל כרגע אין לה ממש מוטיבציה לכך, נוח לה לגור עם ההורים כדי לא להתמודד עם החיים. אין ספק שאתה צודק במאה אחוז- הסיבה שמצבה מתדרדר קשורה בהכרח לתחושה המתסכלת שאף אחד לא נמצא שם בשבילה, ואין מי שיטפל בה. יש לציין שהיא היתה בכל המסגרות שציינת- חונכות, סל שיקום, דיור מוגן, הוסטלים... בשנים הראשונות חייתה בהוסטל לצעירים בעלי הפרעות נפשיות קלות בלבד, והיא תיפקדה מצוין- עבדה באופן קבוע והתמידה, היו לה חיי חברה תוססים, וגם מערכת יחסים טובה, היא חשבה על לימודים, ובאופן כללי היתה אופטימית ומאושרת, למרות הקשיים הנפשיים כמובן. אני מניחה שהעזיבה את ההוסטל הראשון וחוסר יכולת להתאקלם במקומות אחרים- הם אלו שגרמו למצבה להתדרדר. לדעתי המסגרת שהכי מתאימה לה היא מסגרת של כפר שיתופי או משהו דומה, שתהיה לה סביבה תומכת שמתאימה לגילה ולמצבה הנפשי (כאמור, מצבה לא מוגדר כחמור או קיצוני) שתהיה לה פרטיות ופינה משלה, ולא תנאי פנימיה. שאלתי היא יותר קונקרטית- האם יש מקומות כאלו שיכולים להתאים לה? איפה אפשר למצוא מידע בעניין? המון תודה! גילת