מודעות לבעיה נפשית
דיון מתוך פורום שיקום לנפגעי נפש - ייעוץ ותמיכה
שלום, אחי בן 32, סובל מהפרעות חרדה קשות הוא מטופל במרפאה בכדורים ולכאורה מצבו "יציב" (אין התקפות זעם והשתוללויות). הוא עבר במשך 10 השנים האחרונות מספר טיפולים פסיכולוגיים אבל לא נראה בכלל שהם הטיבו את מצבו. למעשה ,די בלבלו אותו כי תפיסת המציאות שלו לא טובה והשיחות לא הועילו בכלום למעט ב"הוצאת קיטור". הוא לא מצליח למצוא עבודה/לשמר מקום עבודה או לקיים קשרים חברתיים. רוב הזמן הוא בבית, בוכה ישן ואוכל. בימים טובים הוא מצליח למצוא עבודה מזדמנת ואז כולנו מאושרים לכמה שעות. הוא חי עם אימי, תלוי בה לחלוטין, דורש את מלוא תשומת הלב שלה . הוא אינו מודע למצבו ואינו מוכן לשמוע על סל שיקום או פניה לביטוח לאומי (תדמית אישית). התסכול שלו כל כך גדול ! הוא מאוד רוצה להיות כמו כולם ולא מבין מדוע אינו מצליח. איך בכל זאת גורמים לו להבין את הבעיה שלו? אך ניתן בכל זאת לקיים חיים בעלי ערך ומשמעות במצב הזה? הרופא המטפל נותן בעיקר "הבנה" שאכן המצב קשה אבל ללא פתרונות. אני חושש שהסיטואציה הבלתי אפשרית הזו תיגמר ברע. אשמח לקבל הכוונה. האח המודאג.
יואב שלום, דאגתך לאחיך מובנת מאוד, הוא כנראה סובל, מעבר לסימפטומים הפסיכיאטריים גם מהקושי להכיר בהיותו לוקה במחלה. התהליך של הכרה במצב ועיבוד האובדנים מאוד קשה ועלול להמשך עוד זמן מה, אלא שכנראה שאין "קיצורי דרך" אני מציעה שלא להלחם בו וברצונותי. אני מבינה שהוא כן מגיע למעקב רפואי וזה אומר שמשהו בכל זאת מכל מה שמתרחש כן מובן לו. רצוי לסייע לו, במידת האפשר ובמידת שיתוף הפעולה, להגיע לשיחות עם מטפל שיוכל לתמוך בו בינתיים ולסייע לו להכיר במצב.
יואב שלום, דאגתך לאחיך מובנת מאוד, הוא כנראה סובל, מעבר לסימפטומים הפסיכיאטריים גם מהקושי להכיר בהיותו לוקה במחלה. התהליך של הכרה במצב ועיבוד האובדנים מאוד קשה ועלול להמשך עוד זמן מה, אלא שכנראה שאין "קיצורי דרך" אני מציעה שלא להלחם בו וברצונותי. אני מבינה שהוא כן מגיע למעקב רפואי וזה אומר שמשהו בכל זאת מכל מה שמתרחש כן מובן לו. רצוי לסייע לו, במידת האפשר ובמידת שיתוף הפעולה, להגיע לשיחות עם מטפל שיוכל לתמוך בו בינתיים ולסייע לו להכיר במצב.
יואב יקר. אין מילים בפי לאמור כמה אני מבינה אתכם. יום יום אני מתמודדת עם סטיגמה בקשר לבעיה זו.מעניין האם זו נטייה גנטית או לא. אולי זו נחמה, אבל הוא לא לבד. מטעמי צניעות לא אתאר את עצמי ומה אני אני עושה, אבל אתם צריכם לדעת שזו מלחמה, ומלחמה קשה, לפעמים המחלה מנצחת....אצלי, בד"כ , אם כי בקושי רב, אני מצליחה לנצח אותה...... והסביבה-הסביבה לפעמים לא מבינה-אני לא עצלנית-רק בתקופה האחרונה אני מצליחה לקום בבוקר.....והתגובות: תזיזי את התחת....למרות שהתפקוד שלי לא היה מבייש גם אדם בריא....רק בקצב יותר איטי.... בקיצור, לדעתי האישית יש אור בקצה המנהרה.....צריך הבנה מהסביבה כי בלי זה זה הרבה יותר קשה.....תבינו אותו, אבל גם תסבירו לו שהוא חייב לעזור לעצמו-כי הדרך לאשפוז (לדעתי האישית בלבד, ויש להדגיש שאני לא רופאה-כך שאל תראו במילותי המלצה כל שהיא-להשאר בבית או להתאשפז) קלה מאד, ולא תמיד מועילה מאד. איחוליי החלמה מהירה, ואם לא- התמודדות יותר קלה. מה זה מבינה. א'
יואב יקר. אין מילים בפי לאמור כמה אני מבינה אתכם. יום יום אני מתמודדת עם סטיגמה בקשר לבעיה זו.מעניין האם זו נטייה גנטית או לא. אולי זו נחמה, אבל הוא לא לבד. מטעמי צניעות לא אתאר את עצמי ומה אני אני עושה, אבל אתם צריכם לדעת שזו מלחמה, ומלחמה קשה, לפעמים המחלה מנצחת....אצלי, בד"כ , אם כי בקושי רב, אני מצליחה לנצח אותה...... והסביבה-הסביבה לפעמים לא מבינה-אני לא עצלנית-רק בתקופה האחרונה אני מצליחה לקום בבוקר.....והתגובות: תזיזי את התחת....למרות שהתפקוד שלי לא היה מבייש גם אדם בריא....רק בקצב יותר איטי.... בקיצור, לדעתי האישית יש אור בקצה המנהרה.....צריך הבנה מהסביבה כי בלי זה זה הרבה יותר קשה.....תבינו אותו, אבל גם תסבירו לו שהוא חייב לעזור לעצמו-כי הדרך לאשפוז (לדעתי האישית בלבד, ויש להדגיש שאני לא רופאה-כך שאל תראו במילותי המלצה כל שהיא-להשאר בבית או להתאשפז) קלה מאד, ולא תמיד מועילה מאד. איחוליי החלמה מהירה, ואם לא- התמודדות יותר קלה. מה זה מבינה. א'
מנהלי פורום שיקום לנפגעי נפש - ייעוץ ותמיכה
