דיור מוגן

שלום, אחי בן 25 סובל מהפרעות חרדה קשות ,כפייתיות, הפרעת אישיות גבולית. הוא מטופל רפואית אך מצבו אינו יציב, יש התקפות זעם מרובות \ איומים בהתאבדות וכו'. רמת התפקוד שלו נמוכה ביותר, הוא אינו עובד, מתקשה ביצירת קשרים חברתיים ולמעשה משועמם וסובל. יש לו יחסי תלות הרסניים עם אימי. היא עושה עבורו הכל. הוא תלוי בה לחלוטין ואינו יכול להתקיים לבדו, לקבל החלטות בסיסיות, לבצע מטלות יומיומיות פשוטות כמו אוכל וכו'. ( נסיון שעשינו למעבר למגורים עם שותף בדירה שכורה נכשל) הוא חושש לתדמיתו ולכן אינו מוכר על ידי ביטוח לאומי. אני חוששת שהמצב הקיים היום בבית אימי (האלמנה) יסתיימו באסון. לא ניתן להמשיך לחיות עם הצרחות האינסופיות והתפרצויות הזעם. רופאו מסכים ש"אכן המצב קשה" אבל לא נותן פתרונות. אני רוצה להובילו בהדרגה להבנה כי דיור מוגן הינו הפתרון הנכון עבורו. כך לאט לאט יוכל להשתחרר מיחסי התלות הנוראיים האלה ולהתחיל לפתח חיים עצמאיים פחות או יותר בסביבה פחות מאיימת ותחרותית. חשבתי להביא אותו " במקרה" למקום בו יש דיור מוגן בתקווה שהוא ואימי יתרשמו ויבינו כי צריך לשנות את המצב הבלתי אפשרי שקיים היום. האם יש המלצות לאן עלי לפנות - מקום אסטטי בו ניתן לקיים חיים עם הכוונה תעסוקתית ופסיכולוגית ראויים? רצוי באזור המרכז כדי שנוכל לתמוך וללוות את תהליך הניתוק בצורה טובה יותר. אשמח לקבל רעיונות. אני מרגישה אובדת עצות. חייב להיות איזשהו פתרון ! סתיו

סתיו שלום, הקשיים שאת מתארת מאוד מורכבים וספק אם ניתן לפותרם באופן בו את מייחלת, לא כל שכן בפורום כזה. לאימך ואחיך מערכת יחסים מורכבת רבת שנים שכפי הנראה מתאימה לשניהם במובנים מסויימים ומשרתת את צרכיהם. ההתבוננות מן הצד, כשאת לא חלק מהקירבה הזו ביניהם לא פשוטה בוודאי מהרבה מובנים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שבידי כל אחד מהם (אימך ואחיך) לשנות את מצב והם בוחרים להשאירו כפי שהוא. הצעתי אלייך, עם כל הכאב על המצב, לנסות בהדרגה ללמוד ולכבד את הבחירה של שניהם, אולי לשקול סיוע של טיפול נפשי לזמן מה עבורך כדי שתוכלי לעבד את החוויות של ילדות לצד יחסים שכאלה ביניהם.

סתיו שלום, הקשיים שאת מתארת מאוד מורכבים וספק אם ניתן לפותרם באופן בו את מייחלת, לא כל שכן בפורום כזה. לאימך ואחיך מערכת יחסים מורכבת רבת שנים שכפי הנראה מתאימה לשניהם במובנים מסויימים ומשרתת את צרכיהם. ההתבוננות מן הצד, כשאת לא חלק מהקירבה הזו ביניהם לא פשוטה בוודאי מהרבה מובנים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שבידי כל אחד מהם (אימך ואחיך) לשנות את מצב והם בוחרים להשאירו כפי שהוא. הצעתי אלייך, עם כל הכאב על המצב, לנסות בהדרגה ללמוד ולכבד את הבחירה של שניהם, אולי לשקול סיוע של טיפול נפשי לזמן מה עבורך כדי שתוכלי לעבד את החוויות של ילדות לצד יחסים שכאלה ביניהם.

גלית שלום, כנראה לא פרטתי מספיק. אני- לא הנושא . אין כאן עניין של "פתרון חוית ילדות" עבורי . אני בת 42 , אמא ל-4 ילדים, שומעת בד"כ בטלפון או בביקורי השבועיים מצוקה שמשוועת לעזרה. אני באמת חוששת מאסון. אני מדברת על התפרצויות זעם, צרחות, קריעת בגדים, צעקות ברחובות. אימי לאחרונה החלה לסבול גם היא מהתקפי חרדה לאור המצב הלא פתיר. שניהם מבינים שהקשר הרסני ורוצים להתנתק ולא מצליחים. לא מוכנים להגדרה "רשמית" במחלה כי אז למעשה תגוז התקוה שהכל בסוף יהיה בסדר והוא יהיה כמו כולם. אימי סובלת מאוד גם היא . היא אכן רוצה שהוא יצא מהבית ואינה יודעת איך לעשות זאת. רציתי לנסות להוביל אותם בעדינות לפתרון ולכן רציתי לשמוע האם קיימים מקומות עם דיור מוגן תומך ראוי (גם אם נדרשת תוספת כספית מעבר) אשר יספקו לאחי מסגרת תעסוקתית וטיפולית תומכת. זקוקה מאוד לעצות פרקטיות. את העובדה שהמצב קשה ומורכב אני מבינה. רוצה להביא בכל זאת לשיפור המצב. תודה מראש סתיו