שאלה

שלום רב, אני מודה לכל האנשים שאיכפת להם ובמיוחד לגלית. קראתי את ההתכתבויות בפורום, כבר למדתי הרבה. בני בן 17 (בן יחיד), כבר שנתיים אובחן כסובל מפסיכוזה. מקבל תרופה. מקבל קיצבה מלאה מביטוח ליאומי. לומד בבית ספר אקסטרני פרטי, מתמיד כבר שנה שניה במסגרת הקטנה הזאת. סובל מאוד מבידוד ובעיה חברתית - למעשה בעלי ואני החברים היחידים שלו. שלושתנו כמעט כל הזמן הפנוי שלנו ביחד: אם זה בבית, אם זה בטיולים, אם זה בחופשות. בעלי ואני במודע מוותרים על פרטיותנו על מנת עד כמה שאפשר לתמוך בבנינו, אך ברור שאנו לא מסוגלים להחליף לו את חברת בני גילו לה הוא כל כך זקוק. למרות המעקב הקבוע אצל פסיכיאטר ונטילת תרופה, בני מכחיש את מחלת הנפש שלו ורואה את המצב כבעיה שהיתה ועומדת לחלוף, לפחות כך הוא מצהיר בפנינו, לכן כאשר אני חושבת שאנו מתקרבים לגיל 18 שלו ולכל ההתעסקות שכנראה כרוכה בוועדות וכו' אני ממש לא יודעת איך נעבור זאת - אני לא רואה את בני מגיע ועומד מול וועדת שיקום, נראה לי שזו עלולה להיות טראוומה רצינית עבורו. אודה מאוד על עצות מסוגים שונים, דוגמאות מהנסיון הדומה למקרה שלנו. תודה רבה מראש,

היי גלית אני חושב שבמקרה הזה פיתרון אפשרי שיכול להיות מוצלח הוא סטודנט חונך. לדעתי האישית עדיף מישהו שהוא נפגע נפש בעצמו אבל לא הכרחי. מדובר בבחור שיהיה יותר קרוב אליו בגיל, ויוכל לשמש מעין תחליף לחבר, מתוך תקווה שהקשר הזה יאפשר לו להשיג חברים רגילים. אפשרות נוספת היא מועדונים חברתיים של אנוש. אני הייתי באחד מהם וזה אכן עזר לי בזמנים קשים, אבל יתכן מאוד שתהייה לו רתיעה מלהצטרף למועדון כזה. אני יודע שלנוער יש מועדונים יותר אינטינסביים של כמה פעמים בשבוע. בניגוד לפסיכיאטרים, אני דווקא חושב שהכחשת המחלה במקרים מסויימים יכולה להיות דבר טוב. בן אדם לא רוצה להרגיש חולה ולהודות שהוא חריג, ודווקא אי הודאה בכך יכולה לגרום למוטיבציה הרבה יותר גבוהה להצלחה. מצב של הודאה וכניעה למחלה הוא להערכתי יותר גרוע מהכחשה שלה. הבעיה בהכחשה היא בדרך כלל סירוב לקחת תרופות- מה שלא קורה במקרה הזה. בכל מקרה המוטיבציה לשינוי חייבת להגיע ממנו, עזבי מחלה או לא מחלה, זה פחות חשוב, האם המצב שלו מפריע לו? האם הוא רוצה שינוי? האם הוא מעוניין בחברים? האם היו חברים בילדות או שמא מאז ומעולם הוא הסתגר? הרבה חברויות נוצרות היום באינטרנט בעיקר בגיל הזה- אולי זו גם אפשרות? אולי גם בכיוון רומנטי? מ.

מיכאל, תודה על התייחסותך. אני במקרים מסויימים באמת שמחה להכחשה, אך הינה הדוגמאות שזה מפריע: בני לא יסכים להצטרף למועדון, וגם לא ברור לי איך להסביר לו הופעת החונך במידה ויגיע - מאיפה ולמה הוא הגיע? לפני פרוץ המחלה חייו של בני היו מלאי פעילויות: חוג שחמט (כולל תחרויות), טניס שולחן (כולל תחרויות) וגם קשר עם ילדים אחרים, אם כי תמיד היה לו לא קל להתחבר עם אחרים. היום הוא משחק שחמט באינטרנט, וטניס שולחן במקום בו משחקים בעיקר מבוגרים, ולא מסכים לחזור לחוגים עם האנשים שמכירים אותו. ואין לו אף חבר בגילו.

מיכאל אני רוצה להציע לך להצטרף לעומתת לשמ"ה עמותה של מתמודדים העם את רוצה נראה לי שאתה יכול לעשות הרבה בתחום של בריאות הנפש

שלום לך אמא מודאגת מנסיוני האישי- כדי להתיצב לועדות אפשר להופיע עם מלווה , ואולי אפילו אם יש לכם אישור אפוטרופוס- אתם יכולים ליצג את בנכם, בכל מקרה שיהיה לכם רק טוב.