סטיגמה לאחר אשפוז פסיכיאטרי

שלום, אני בסוף שנות ה20 לחיי,לפני כ10 שנים עברתי משבר פסיכוטי קצר ואושפזתי במחלקה פתוחה,ולאחר מכן חזרתי לתפקוד מלא. למדתי, אני עובדת בעבודה קבועה. הבעיה היא שבגלל הסטיגמה הקשה, אני מתקשה לספר את "סודי" הגדול לאנשים חדשים שאני מכירה או לבני זוג ואני מרגישה ש"חומה" גדולה חוצצת ביני לבינם. בשל כך אני מתקשה לייצר אינטימיות רגשית ואמון. אני מרגישה שלא משנה לאיזה הישג אגיע בחיים, אני "עובדת" על כולם,מזייפת,חוץ ממשפחתי ואנשים שהכירו אותי בזמן המשבר (שעם רובם אני כבר לא בקשר), אף אחד לא מכיר אותי באמת, לא יודע משהו מאוד מהותי מעברי. ואיך אפשר לקיים כך קשרים בינאישיים/זוגיים, אמיתיים ? אני יודעת שיש "שקרים לבנים" אבל נמאס לי לשקר לאנשים קרובים... איך מתמודדים ? נ.ב. הייתי בטיפול פסיכולגי ארוך טווח אך טראומת האשפוז עדיין צרובה בי.

אני חושב שאת צריכה לספר לבני זוג פוטנציאלים, גם כי קשה מאוד לבנות קשר שאין בו אימון ומסתירים בו פרט משמעותי כל-כך וגם כי אני חושב שהתגובה לזה היא מערכת סינון נהדרת, שמונעת מאנשים מטומטמים אטומים וצרי מוחין מלצאת איתך, ובסופו של דבר רק תרוויחי מזה כי תמצאי בן זוג, שיקבל אותך כמו שאת, ויאהב אותך כבן אדם ולא מתסכל עליך רק כעל צירוף של ציונים, הישגים, מראה חיצוני וכו. כמובן, שאסור לספר בעבודה בשום אופן וזה גם לחלוטין לא רלוונטי לעבודה וגם למכרים מזדמנים עדיף לא לספר, אבל לחברים טובים ולבני זוג פוטנציאלים, אני חושב שחובה לספר. אני בינתיים סיפרתי הרבה ונפגעתי מעט אפילו מעט מאוד. אדרבא, אפילו נתקלתי בסטיגמה הפוכה, שאני לא יודע אם את מודעת אליה, אבל בהחלט קיימת. כלומר, איזו תפיסה שנפגעי נפש הם בעלי כישרון אומנותי יוצא דופן, אינטילגנטיים יותר, רגישים יותר.

מיכאל שלום, תודה על העידוד. אני חייבת להיות אמיצה ומתישהו לספר ולשבור את "החומות". ואתה בהחלט צודק.יש גם "יתרון" כלשהו בלהיות "נפגע נפש", רואים את העולם בצורה אחרת,מעניינת, יוצאת דופן ןעשירה יותר. נ.ב אחרי כמה זמן סיפרת על אשפוזך לבנות זוגך?