למה לחיות בכלל

דכאון וכל מה שמתלווה אליו זה מה שיש לי. אני חלשת אופי מזה כמה שנים חוויתי עליות וירידות בחיי. למען האמת אין לי בשביל מה לחיות אף אחד לא יודע מה זה שדכאון אכל כל פינה בגופי הכל. אז אני בגירה בת 28 לא קיימת בתכלס מסתגרת בבית מזה כמה חודשיים טובים הפכתי לאסירה בחיי הקצרים אסירה על זה שאני לא מסוגלת לחיות כמו אנשים נורמליים. אז מה אם יש לי מאניה דיפרסיה זה לא סוף העולם אבל מבחינתי כן מבחינתי אני שבורה גמורה הרוסה וכל מה שמתלווה לזה. הייתי מאוד רוצה לא להיות קיימת ואני מניחה שאני לא מחדשת לאף אחד כאן כלום לגבי התחושות שאנשים חווים כאשר הם בדכאון. אני יודעת איפה שהוא שאני אשמה שלא טיפלתי בעצמי בזמן שהיייתי צעירה תמיד ידעתי שאני עצובה מאוד מבפנים שאני לא מדברת לא מתקשרת עם אחרים. את הצבא עברתי בשיניים כל יום שהייתי הולכת לצבא היתי סובלת מקללת את הרגע שקמתי מהמיטה. זה בערך המצב גם כיום אני מתפללת לבורא עולם שיקח אותי ממש ככה שאני לא יתעורר כי בשביל מה אני חיה בשביל להיות עצובה כל הזמן. לבכות בלי סוף כמה שרע לי ורע לי ורע לי בעור של עצמי. אז ההורים שלי אומרים לי ללכת לטפל בעצמי ואני מתעלמת בשביל מה אחרי שעושים כ"כ הרבה טעויות בחיים הללו לאן אני יכולה להמשיך. אני מרגישה שאני בת 100 לא בת 28. וכמה שאני איך שהוא מנסה להגיד לעצמי אולי בכל זאת תנסי משהו קצת אולי אין הרוח שלי מתה. אני יודעת כבר מה אנשים יגידו לי שאני מרחמת על עצמי ואני בעצם לא שונה מאף אחד אחר על כדור הארץ הזה וזה שאני עצובה ודכאונית זה בגלל שאני לא מטפלת בעצמי. אבל אני לא יכולה להעביר לאף אחד את התחושה שכל יום שאני כבר קמה מהמיטה לריקנות נוראית אני רוצה להעלם פשוט להעלם. אני מודעת לבעיותי לא מסוגלת וגם לא רוצה למען האמת לטפל בעצמי אז את מי אני יכולה להאשים את הורי את העולם לא רק את עצמי. מבחינתי אין לי בשביל מה לחיות פשוט אין לי אני סתם קיימת הינני אוויר בעולם. וזה גם לא משנה לי שאומרים לי שיש אנשים במצב גרוע יותר ממני מה זה משנה אני מבחינתי גוססת מבפנים. אפילו אני לא יודעת למה אני משתפת את הפורום הזה בשיט שלי מה זה כבר משנה אף פעם לא אהבתי את החיים ואף פעם אני לא יואהב את החיים כשאתה מבפנים שבור עם עצמך אין לך לאן ללכת. וגם אם אני יפנה לגורמים רלוונטים את מי זה מעניין שאני סןבלת מעצם קיומי את אף אחד זה לא מעניין אני חושבת שכולם סובלים מעצם הקיום שלהם אבל הם מתמודדים אני כבר לא זוכרת מתי הרגשתי קצת טוב מתי עלה חיך על פני כי אין ימים כאלו. רק בערבים אני אומרת לעצמי הנה עוד יום עבר עוד יום שהלך לו ואת לא משפרת את מצבך את רק הולכת ונגמרת. עצבות זו קללה זה ממש ככה. סה"כ אני צריכה לסבול את עצמי וגם את זה אני לא מסוגלת לעשות אני ממש מגעילה ממש ככה. וכולם סביבי הולכים לעבודה מתקדמים בחייהם עושים יוצאים מבלים ומה אני סגורה בבית ל א קיימת וגם לא מעוניינת להיות קיימת כי בשביל מה עוד פעם לנסות דברים עוד הפעם להתמוטט עוד הפעם לאכזב את כולם. מרוב שכ"כ הרבה חודשים לא יצאתי מהבית הגוף כ"כ כואב לי ממש כואב לי כל עצם ועצם אני מרגישה אותה ממש אבל זה לא אמור לעניין אף אחד אני אשמה. אף אחד לא יכול לעזור לאדם שלא מעוניין לעזור לעצמו. אף אחד לא אמור לחת אותי ביד ולעזור לי אין דבר כזה היום אין. אז בטח תגידו לי ללכת לרופאת המשפחה ולבקש הפניה לפסיכיאטר או לאשפז את עצמי. מה כבר יכולות להיות התשובות. אני פשוט שונאת לחיות ועוד יותר שונאת להיות קיימת. הנה עוד וידוי למחשב על כמה שחיי עלובים ומגעילים ושאף אחד לא יודע מה זה לשנוא את עצמך ברמות שאי אפשר לתאר אני פשוט שונאת את עצמי ממש. אם בן אדם אל אוהב את עצמו הוא מת. אני לא חושבת שאני יכולה להעביר את עוצמת השנאה שאני חשה כלפי עצמי אין לי מילים לתאר את זה.

אני רוצה להתעקב על משפט אחד מתוך ההודעה הארוכה שלך: "וכולם סביבי הולכים לעבודה מתקדמים בחייהם עושים יוצאים מבלים". את יודעת מה כולם חושבים לפני שהם הולכים לישון? את יודעת על מה מתבססים החיים שלהם? האם את באמת בטוחה שיש לך מה לקנא בהם? להערכתי האישית אי אפשר לחשוב בצורה עמוקה על העולם הזה ולהתייחס אליו ברצינות מבלי לשקוע בדיכאון עמוק או במאניה דיפרסיה. המחשבה על שאלות כמו מה הטעם של החיים שלי, או מה המשמעות של כל זה, כשנשאלות ברצינות מובילות בהכרח למבוי סתום, למסקנה שאין טעם, שהכל חסר משמעות. קאמי שואל את השאלה הזו ב"מיתוס של סיזיפוס". הוא מגיע בסופו של דבר לחיוב החיים, אבל עדיין הוא לא נחלץ מהמבוי הסתום שבעצם השאלות האלה, אלא מתעקש שלמרות שהחיים הם מעין גלגל של קושי ומאמץ עדיין אנחנו חייבים לבחור בהם. כאשר באמת מבינים את זה, שהחיים הם בעצם מעין מאבק תמידי חסר טעם שלא משיגים בו כלום, יכולים מצד אחד להבין את השחרור האדיר כתוצאה מכך, שמתבטא במאניה, או את חוסר האונים המוחלט של המצב הזה, שמתבטא בדיכאון. השיטה של רוב האנשים לא להיקלע למצבים האלה, היא בכך שהם פשוט לא מתייחסים לשאלות האלה ומדחיקים אותם. נו, את הרי כבר יודעת מה יכתבו לך כאן, שאת צריכה לטפל בעצמך וללכת לפסיכיאטר ולטיפול פסיכולוגי ולעשות צעדים קטנים ואולי נציע לך אחרי זה גם סל שיקום ועובדות סוציאליות שיעזרו לך. ואולי נכתוב לך שרוב האנשים יוצאים בסוף מדיכאון...ואת מראש פוסלת את כל הפיתרונות האלה, כי אכן את צודקת הם חסרי טעם כמו כל השאר, הם לא יפתרו את הבעיה העמוקה יותר, שאין לה פיתרון. ובכל זאת אני מציע לך ללכת לפסיכיאטר, לקחת תרופות ולעבור טיפול פסיכולוגי ועובדות סוציאליות וכל זה. יש משל מפורסם שאני לא זוכר של מי הוא כרגע, על האדם ששוקע בביצה טובענית ומנסה להיחלץ ממנו על ידי שהוא מושך בשיערות ראשו. זה בדיוק המצב שאת נמצאת בו עכשיו, ואין לך שום ברירה אחרת אלא לצעוק למישהו אחר שיגיע וימשוך אותך מהביצה. האנשים האלה בעולם שלנו הם כל אנשי מערך בריאות הנפש. תרגישי טוב מ.

עצבות תמידית, נשמע מדברייך אכן עצב תהומי וקושי גדול מאוד. אולי אפילו ניסיון לומר לנו אני ויתרתי, ותרו עלי גם אתם. אבל, אני חושבת שעצם העובדה שבחרת לכתוב לפורום, בצורה כה מפורטת בכל זאת מאותתת שלא ויתרת לגמרי. אני לא אומר מילה על פסיכיאטרים, על תרופות ועל צעדים קטנים (כמו שמיכאל ציין) אבל, אולי יש אי שם בתוכך איזו פינה שבכל זאת רוצה אחרת. לא מקבלת את המצב הקיים. אני מקוה שאכן תחליטי להתחבר לפינה הזאת ושתוכלי למצוא כוחות לחוש אחרת. מיכאל, לא רק אנשים ממערך בריאות הנפש הם כאלה שמושכים אנשים מן הביצה בשערות ראשם, גם אנשים כמוך. שמקשיבים ושמתייחסים ברגישות ואמפטיות. תודה על תשובתך ענת