תלות בחולה מניה דיפרסיה

קשה קשה מנשוא, התאהבתי בחולה מניה דיפרסיה (58) במהלך 7 חודשים נהדרים, התגלתה המחלה, נטשתי, נבהלתי, היום לאחר ניתוק, אינני יכולה שלא לראותו ולשוחח עימו מדי פעם , אינני יכולה לתפקד, אוהבת אותו בלי גבולות, אדם משכמו ומעלה, חכם, שנון, פיקח, ער למחלתו. משפחתי מתנגדת חד משמעית לקשר, אני אלמנה בת 56 = איך להתמודד????????

רלי שלום, אני מציעה לך לקרוא את ההודעה שלך בפורום ולחשוב, אילו מישהי אחרת היתה כותבת אותה, מה היית עונה לה? את אומרת שאת תלויה ונמשכת לקשר ואילו גורמים חיצוניים מתנגדים לו. שיש לך "תלות"- כאילו לרצון שלך אין קשר לעניין. יש לי הרגשה, ואולי אני טועה, שאת קצת חוששת מקשר ותלות בנפגע נפש. אולי זה נובע מתוך חוסר יידע אולי דווקא מתוך קשר עם נפגע נפש ממנו נפגעת מאוד. בעיני חשוב לתת את הדעת לחלקים בתוכך לכאן או לכאן ולחשוב על הקשר כקשר עם אדם הלוקה במחלה - אדם עם חלק שיש לו חולי ולא אדם שכולו חולה. באותה מידה יכול היה למצוא חן בעינייך אדם הסובל מסוכרת או חולה דיאליזה.האם גם אז היתה כזו התנגדות? אני רוצה להסב את תשומת ליבך שגם לקשר שלכם, יש תכונות של גלים כמו במאניה דפרסיה- 7 חודשים מדהימים ונפלאים של מצב רוח מרומם ואופטימיות ומעבר מהם לכאב גדול, יאוש ודכאון. אז גם את הרגשת לאחרונה איך זה להיות בחוויה של התנודתיות הזו לא? אני מציעה לשקול לבדוק את הקשר ואת האדם לגופו של עניין בדיוק באופן בו כל אחד מאיתנו היה רוצה שיגשו לקשר עימו- עם מינימום של דעות קדומות ככל הניתן. גלית קלמנזון

תודה לגלית. שמחתי שנתת דעתך לענין. תשובתך ברורה לי . דעות קדומות בנושא, לא קיימות אצלי כלל ועיקר. הפחד מהתקף חוזר אחרי שעברתי חוויה לא נעימה, מפחידה עד מאד. גם לא ציינתי כי בן זוגי מתנגד ללקיחת הליתיום במינון הנדרש מחשש לאי תיפקוד מיני וכו. ועל דעת עצמו מפחית במינון, דבר שכפי הנראה יגרום להתקפים בתדירות גבוהה. ברור לי שאם הייתי נשואה לאדם כזה לא הייתי נוטשת והייתי "מתרגלת" למצב, פה העניין להיכנס מראש למערכת כזו = השאלה הנשאלת אם במצב כזה ובגיל 58 המחלה חולפת או לפחות נחלשת?