למתבגרת

קראתי את ההודעה שכתבת למטה (אני מגיבה פה כדי שהיא לא תידחף לדף הקודם) ורק שתדעי שאני מזדהה עם כל מילה שכתבת ומכירה מקרוב את המצב בו את נמצאת. זכור לי מקרה דומה למקרה שאת תיארת, שבו אפילו רבתי עם חברה שלי ולא דיברנו שבוע בגלל שאיחרתי להגיע אליה כדי ללכת לסרט, וכל זה קרה רק בגלל שלא יכולתי להפסיק לאכול את האוכל שאכלתי ולכן גם לא הספקתי להתארגן בזמן. באיזשהו שלב הבנתי שאם אני לא מתחילה לשנות משהו בקשר לצורת המחשבה שלי, לעולם לא יהיה לי טוב. נראה לי שמה שמטריד אותך כרגע, יותר מהמשקל, היא צורת האכילה שלך, איבוד השליטה והתחושה שאת לא מצליחה לעשות משהו שאת כל כך רוצה לעשות (ככה זה היה אצלי). אני נכנסתי למעגל קסמים שבו אכלתי המון, הייתי מתוסכלת מזה שלא הצלחתי להפסיק, וזה כל כך תיסכל אותי שאכלתי אפילו יותר כתוצאה מהתסכול. הייתי נכנסת לדיאטות שמראש ידעתי שאני לא אחזיק מעמד בהן, לא בגלל שהן קשות יותר מדיאטות אחרות, אלא בגלל שהן דיאטות. זאת רק היתה שאלה של זמן עד שאכשל ואתחיל שוב לאכול כמו בהמה. הסתכלתי על כל החברות הרזות שלי בקנאה, וגם ההערות מהמשפחה לא עזרו. היום התחלתי תהליך מסוים שבו אני מתחילה ללמוד צורת אכילה נכונה, ובו אני מנסה להבין מה גורם לי להתנהג כפי שהתנהגתי. אומנם אני רק בתחילת התהליך, אבל כבר אני רואה תוצאות. לא ירדתי במשקל בינתיים, אבל הדרך בה אני אוכלת ובה אני חושבת על אוכל משתנה מיום ליום. יש לי כמה עצות בשבילך שעזרו לי, למרות שאני לא יודעת אם צורת האכילה שלך דומה לשלי: אני מנסה לשים לב מתי אני רעבה. אם אני רעבה אני אוכלת עד שאני שובעת (ולא מרגישה אשמה בגלל הכמות). אם אני לא רעבה או אם אכלתי עד שובע ואני מרגישה צורך למשהו נוסף, או משהו מתוק, אני שואלת את עצמי (ממש בקול אפשר לעשות את זה) האם אני עדיין רעבה. אם התשובה היא לא, אז אני מנסה להבין למה בכל זאת אני רוצה לאכול, אם זה בגלל שיעמום/עצבנות/תסכול/שמחה אני יושבת במטבח או בכל מקום אחר בו אין טלויזיה או מחשב או ספר או כל דבר אחר שנהגתי לעשות בזמן שאני "טוחנת", ואז אני אוכלת משהו מתוק או מה שבא לי באותו רגע. אחרי שאני מסיימת מנה אחת, אני שואלת את עצמי אם אפשר לעצור כאן. אם התשובה היא "לא" אני ממשיכה, אבל חושבת על כך שכרגע אני לא אוכלת מתוך רעב אלא מסיבה אחרת, אני לא כועסת על עצמי שאני אוכלת מסיבה אחרת או מתאכזרת לעצמי במחשבות שליליות על איך שאני חלשת אופי או כל דבר בסגנון הזה, אלא מקבלת את זה שזה מה שהגוף שלי או הנפש שלי רוצים כרגע. בד"כ אחרי פעמיים שאני עוברת את תהליך שאלת השאלות, זה גורם לי להרגיע את הצורך, ואני עושה את מה שבאמת בא לי לעשות. אם זה ללכת למחשב או לראות טלוויזיה, או להיפגש עם חברות או כל דבר אחר. עצם זה שאני קוראת לדברים בשם, משנה אותם, את מבינה למה אני מתכוונת? עיצה נוספת בשבילך היא לעשות ספורט. עזבי את זה שהספורט עוזר לך לשרוף שומן וכל זה, אני אפילו לא מדברת על זה. ספורט נותן לך הרגשה טובה! אולי בזמן הליכה או ריצה לא הכי כיף בעולם, אבל יש כל מיני עזרים (כמו טלוויזיה בחדר כושר וכו') ואחר כך את יוצאת עם הרגשה כזאת טובה!! שזה כבר שווה 5 ק"ג!! רק ההרגשה. באמת! אני מרגישה תמיד רזה יותר אחרי שאני מסיימת ריצה. וזהו. אני מקווה שעזרתי לך. רק תדעי דבר אחד, מכל רע לומדים משהו טוב. אני חושבת שזה טוב שאת מיואשת כי אם אדם מגיע ליאוש, אז הוא מתחיל לנסות לעזור לעצמו! בהצלחה! ומצטערת על אורך המכתב... אני.

אני - מי שלא תיהיי - כל הכבוד לך !!!! בידיוק לזה אני מתכוונת!!!!!!

למי שזו לא תהיה-אני-רציתי להגיד לך דבר ראשון תודה רבה שהגבת אני נורא מודה לך ודבר שני הפתעת אותי כשאמרת שאם את לא מרגישה רעב אבל בכל זאת בא לך לאכול את שואלת את עצמך למה את אוכלת ואז את באמת רעבה ואם לא אז את שואלת את עצמך מהי הסיבה שבגללה את אוכלת ולמעשה את מבינה את עצמך שלמעשה מה שיש לך זה רעב נפשי ולא גופני ולא כועסת על עצמך בכלל.מה גם שאמרת שאת אוכלת עד שאת שבעה ולא מסתכלת על הכמויות.ואוו הפתעת אותי ובגדול והפתעה טובה למען האמת כי אני מאוד ביקורתית כלפיי עצמי ובנקודה מסוימת מאוד חשוב לי מה יחשבו עליי ומה יגידו עליי.אמא שלי,הבן אדם שהכי הכי רוצה לעזור לי בכל הקטע הזה,ירדה במשקל לפני כמה שנים 3 או 4 ומאז היא שומרת עליו בצורה מדהימה והיא מכינה אוכל בריא שאני די אוהבת, נחשבת בשבילי ה"מודל" ל"איך אפשר וכדאי לשמור על תזונה נכונה בכמויות וגם להנות מהחיים" ובאמת לפני כמה חודשים באוגוסט היא עזרה לי וירדתי בשבועיים 2.5 קילו שמרתי על זה וירדתי עוד קצת במשך איזה חודשיים ככה ואז המצב הגיע לכזה הדרדר בקלות,הרבה פעמים למרות שאני לא מודה בזה אני מוצאת את עצמי כאילו "מקנאה" באמא שלי.לגביי הספורט משנה שעברה התחלתי בחדר כושר אחרי שגרמתי לעצמי שברי הליכה כתוצאה ממאמץ יתר של כל יום בשבוע ריצה של 4 ק"מ וכמובן שירדתי לגמריי לבד אז איזה 3 ק"ג ושמרתי על זה למשך התקופה הכי ארוכה שהצלחתי אי פעם.בתקופה האחרונה 3-4 חודשים אחרונים כאילו הפסקתי בגלל לימודים ושטויות כאלה.את האמת זה אחד הדברים שעושים לי את ההרגשה הכי כיפית ומדהימה שבעולם ולמעשה הסיבה היחידה ואולי האמיתית היא בגלל הכאילו פאדיחה שיש לי ללכת לשם והמצב זה שמוציא ממני כוחות.הייתי לפני איזה שלושה שבועות באימון והיה לי כל כך כיף.אמא שלי גם מתאמנת בחדר כושר והיא התחילה בתקופה של החודשיים שלושה האחרונים להקפיד ללכת לשיעורי עיצוב וכל מיני כאלה.לא מזמן היא סיפרה לי שאמרו לה במכון "את יותר רזה מהבת שלך" כלומר ממני וזה לא שאני לא יודעת את זה אבל העובדה שאמרו לה את זה ועוד אנשים שאני מכירה כי אני מתאמנת איתם בחדר כושר הורידה לי מאוד את הביטחון ובין השאר את המוטיבציה ללכת להתאמן שוב כמה שזה ישמע מטומטם ומגוחך.אני מתה על המקום הזה באמת את לא יודעת אפילו כמה משהו בי "נשבר" מזה. אני אקח לתשומת ליבי את מה שאמרת לי באמת תודה ואני רוצה גם לדעת מה את ובלה הדיאטנית חושבות על מה שכתבתי עכשיו.

אני מקווה שאני לא "אלכלך" על אמא שלך יותר מדי, אבל אני חייבת להגיב לסיפור. אמרת שאמרו לאמא שלך שהיא רזה יותר ממך, והיא באה וסיפרה לך את זה למרות שאת בכלל לא שמעת את זה, ולא היית יודעת על זה אם היא לא היתה מספרת לך. וכמה שזה פגע בך, ואני מאוד יכולה להבין והייתי מצפה גם מאמא שלך שתדע את זה מראש. הרי אם אני מקנאת בחברות שלי, אז אמא שאמורה להיראות פחות טוב (כמה שלא נעים לאמר.) ובאים ואומרים, ועוד בחדר כושר שהיא נראית רזה יותר מהבת שלה... אז עד כמה שזה מחמיא לה, הייתי מצפה שהיא לא תבוא ותגיד את זה לבת שלה! שתגיד לאנשים אחרים! עוד באותו מכתב אמרת שהיא מאוד מנסה לעזור לך, ובמכתב הקודם אני זוכרת שכתבת על איך שיורדים עלייך בבית. לדעתי את מקבלת פה מסרים סותרים ומבלבלים שמכניסים אותך למקום לא ברור (מנסים לעזור לי או פוגעים בי, מה קורה פה?). אני לא פסיכולוגית, אז תקחי את הדברים שלי בערבון מוגבל, אבל מתוך כל מה שסיפרת עד עכשיו, כדאי לך לא להתייחס למה שאמא שלך אומרת לך. לא כשהיא מנסה לעזור לך לרדת ולא כשהיא אומרת לך כמה היא נראית טוב יחסית אלייך. תפסיקי לקנא בה, כי את לא היא!! אולי היא ירדה והיא מצליחה לשמור, אבל לך יש את הדרך שלך שאת צריכה לעבור והיא לא בהכרח תואמת לדרך של אמא שלך. תחשבי כמה שנים לקח לאמא שלך להתחיל לעשות כושר ולרדת במשקל. את בסך הכל בת 16 (אני צודקת?) , כמו שאת מכנה את עצמך "מתבגרת" ואת באמת כזאת! אז אל תשווי את עצמך לאישה בשלה ובוגרת, למרות שהיא אמא שלך ואנחנו בד"כ נוהגות להשוות את עצמינו אליהן. גם אמא שלי תמיד יורדת עליי כשאני מעלה במשקל, אבל עכשיו זה הגיע למצב שאין לה מה להגיד כי אני לא מתייחסת למה שהיא אומרת. כשהיא אומרת ששמנתי אני אומרת "אני יודעת" או "תעזבי אותי" ובזה זה נגמר (או שלפחות אני משתדלת ששם זה יגמר). אני לא יכולה להגיד שזה לא משפיע עליי בכלל, אבל רק אני יודעת מה אני מנסה לעשות וכשאני לא נותנת לה את הכוח הזה, אני מרגישה יותר חזקה. בנוגע לחדר כושר, אני ממש מבינה אותך! גם לי היה מחסום מסוים עד שהגעתי לשם, ואחרי שסיפרת מה שסיפרת אני מבינה למה קשה לך לחזור, אבל... שברי הליכה??? יש לי רק דבר אחד להגיד: תמצאי את דרך הביניים!!! אם עשית פעילות כל כך מאומצת שגרמה לך לשברי הליכה, זה אומר שהגזמת וב-ג-ד-ו-ל!! תלכי לחדר כושר, אבל לא בהגזמה. כל דבר שעושים יותר מדי מזיק ולא בריא. 3 פעמים בשבוע זה מספיק בהחלט! את רוצה יותר? 4 זה גם בסדר, אבל לא יותר מזה. אם יש שבועות שבא לך ללכת פחות או שאין לך זמן, תלכי פחות. שוב, גם פה, אל תכעסי על עצמך או תאשימי את עצמך. אנחנו לא רובוטים ואי אפשר לתכנת אותנו ללכת לחדר כושר 3 פעמים בשבוע. קחי את זה בכיף, אחרת זה לא שווה. זאת לא תחרות! אם עושה לך רע שמשווים אותך לאמא שלך, תלכי בלעדיה, או שתחליפי חדר כושר. ואם לאמא שלך באמת חשוב שתרגישי טוב עם עצמך, ולמשפחה שלך בכלל, את יכולה להגיד להם שאת רוצה ללכת לטיפול (או פסיכולוגי או לדיאטנית מתאימה) ושהם יעזרו לך. בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה! ואשמח לשמוע עידכונים.

זה לא לגמרי נכון שאני בכלל לא מסתכלת על הכמויות. אני מנסה לאכול דברים יותר מרזים כמו ירקות וכדומה. אבל אם אני אוכלת כמות מסוימת והיא לא משביעה אותי, אני אוכלת עד שאני לא רעבה יותר, כי אני יודעת שאם לא אוכל עכשיו, אחר כך אני אוכל פי שתיים!! אז אני כן מנסה לא להגזים, אבל אם אני באותו רגע צריכה לאכול הרבה יחסית כדי לשבוע, אני אוכלת ומנסה לא להרגיש אשמה בגלל זה.