שלום לך

מנסה את מזלי, אולי תוכל לעזור לי... לפני כ10 שנים בגיל 14.5, פניתי ליועצת ביה"ס בגלל בעיות בחיים, (התעללות מינית, נפשית וכו'). לא היו לי בעיות בלימודים. אני זוכרת שמאוד אהבתי מתימטיקה, ולא הייתה לי סובלנות לקרוא, אבל הסתדרתי עם קריאה, רק לא אהבתי לקרוא. היועצת הפנתה אותי לשירות פסיכולוגי, ושם הייתי צריכה לדבר פעם אחת, בפעם הראשונה, עם מנהל המקום, שהוא פסיכולוג. הרגשתי ששפכתי הכל. הוצאתי הכל. בסוף הוא אמר שיש משהו אחד שלא אמרתי. לא הבנתי, והתחלתי לחשוב מה לא אמרתי? אני לא מסתירה כלום... אז הוא ענה שלא אמרתי מה המצב שלי בלימודים. אז עניתי לו שאין לי בעיה, וגם אמרתי לו את הציונים שלי, אז כיתה ט'. והתשובה שלו הייתה: "ציונים כאלה אסור שיהיו". מאז, הכל נהרס לי. לא הייתה לי מוטיבציה ללימודים. במיוחד לקראת מבחנים. יש לי תעודת בגרות, אבל זה היה בלתי אפשרי! כל פעם, לפני כל מבחן, נמצאת במלחמה עם עצמי: "אסור לך להוציא ציונים גבוהים". נהיית פאסימית. "אסור לך לחיות". והיום, כסטודנטית, כל פעם כשצריך ללמוד למבחן, אני פשוט לא מסוגלת. תוקפת אותי אדישות. לא עצלנות. ריקנות כזו. מאז גיל 14.5, מאז אותה שיחה, אני בכלל לא יודעת מה זו חרדת בחינות. כל הבגרויות עברו אצלי בכזאת אדישות, באתי סתם ישבתי כתבתי, לא עניין אותי אם אני אעבור או לא אעבור. לא ממש אכפת לי. מה דעתך? נכון שיש הרבה מאוד דברים שצריך לטפל בהם רגשית, ואני מטופלת. אבל אני מאוד רוצה כן להיות מסוגלת, כלומר לסמן "וי" על הבעיה הזאת, להמשיך ללמוד, ולהסתדר עם זה, ובטיפול נפשי לעבוד על יתר הדברים. יש לך רעיון מה אני יכולה לעשות כשהמלחמה הזאת תוקפת אותי? כשאני צריכה ללמוד למבחן והמשפט הזה "ציונים כאלה אסור שיהיו" מהדהד לי בראש? בתודה מראש, ליאור