ההתעסקות בבעיית הילד מספקת צורך כלשהו של ההורה?

יש לי חבר עם ילד ADHD וכל העצות שנתתי לו לא עזרו...רק לאחר חודשים שממש הותשתי הגעתי למסקנה שהאבא לא ממש רוצה לשנות מפני שאם הילד יהיה "בסדר" לא יהיה לו את האוזן הקשבת שלי וזה פשוט מאיים על קיומו באופן שהוא מכיר את עצמו...כאילו שהוא שם בצורה זו את עצמו במרכז וזוכה למלוא תשומת הלב/האמפטיה מהסביבה..."מתייחסים אלי משמע אני קיים"-כתבתי לו במייל {בסובלימציה}-על מקרה אחר וטענתי שזה נראה לי כמו סוג של תסמונת מינכהאוזן...מפני שמי שרוצה לשנות עושה מאמץ...על-פי תחושתי הוא הבין למה אני חותר וניתק כל קשר איתי...יש להניח שהוא ימצא אוזן קשבת אחרת...האם הבעיה אצלי שאני מייעץ גם מבלי שנתבקשתי לכך? האם הייתי צריך לשאול אותו מראש אם הוא רוצה עצה ולא להקשיב במשך חודשים להתבכיינות שלו?

למדתי במשך שנה הדרכת נוער בסיכון אך פרשתי מכיוון שהרגשתי כמו דון קיחוטה שנלחם בתחנות רוח...לצערי אני מרגיש שאנשים פשוט משתמשים בי ולא ממש רוצים לשנות...ראיתי שאני נפגע מאוד מכך וזה משפיע עלי לרעה ולכן עזבתי את המקצוע הזה...במילים אחרות היה חסר לי את המחסום הרגשי...במקרה הזה זה חבר ילדות שלא פגשתי במשך שלושים שנה ורק לאחרונה חזר הקשר בגלל בעיות הילדים שלנו הדומות אך במקרה שלי שיניתי את התנהגות הבן שלי והוא לא...השאלה הנשאלת היא: איך אוכל לבנות מחסום רגשי כדי שזה לא יפריע לי כי בסך הכל זו הבעיה שלו והשאלה השניה היא האם צריך לשאול מראש אם האדם שמולך רוצה את עצתך או רק להקשיב בלי סוף עד שאתה מותש!?

אני לא מייעץ מה לעשות אלא ממליץ על טיפול משפחתי/פסיכולוגי על איבחון דרך קופ'ח...כשיש התנגדות לרטלין אני ממליץ על ביו-פידבק אני ממש לא ניכנס לאקט הטיפולי כי אני לא הוכשרתי לכך...אני משער שיש לי בעיה לזהות מתי האדם מולי "בשל" לביקורת וכנראה שיש בי משהו מעט מתנשא...!