זה קצת פרודקסלי להקשיב כחבר ולא לייעץ...

זה קצת פרדוקסלי להקשיב כחבר ולא לייעץ.נכון שאני לא פסיכולוג...אני מקשיב ומייעץ ללכת לפסיכולוג אך רוב האנשים בסופו-של-דבר לא הולכים לטיפול וחוזרים אלי שוב ושוב להתלונן על אותם דברים-ברור לי שכשילדיהם או האקלים הרגשי/סביבתי ידחפו אותם לקצה אז אולי הם ילכו אבל כנראה שזה לא הגיע לרמה כזו...יש לי חברה מאוד טובה שהגבולות שלה עם הבן "נמרחים" והבן בן ה-5 עושה לה ממש טרור בבית! אני פשוט לא מעיר לה כלום מפני שהיא מאוד נעלבת-> החלטתי שביה"ס ישבור איתה את הראש...בינתיים היא אפילו לא שמה אותו שם לטענתה היא תשים אותו אחרי החגים...אמרתי לה שמשרד החינוך/רווחה יוציאו לה צו והיא מסתכנת...ראיתי שיש לה קושי רגשי להיפרד ממנו {היא חד הורית}אז אמרתי לעצמי שלא מעניין אותי כלום ובעיה שלה שתשבור את הראש לבד...מה אתה היית עושה?