teenagers diabetis

dear Doctor, I am an Israeli, but I do not suceseed to write hebrew in this Forum, therefor I am writing in English. My question is a little complicated because it does not regard directrly to me, but to my sister, her daugther and the boyfriend of her daugther. So, this boyfriend has the Sacereth Neurim -teenagers diabetis - and the young couple are, of course, in love... but, my sister is very afraid for the future in connection with this disease of this boyfriend and she keeps saying to her daugther that it is not good to be friend with or ,maybe to be married, with such a problem. As much as I know, this disease can be in control until old age, if the person is a responble one and as I understood from my nefhew, this boyfriend is taking control on his problem almost 13 years so he is very responsible boy. my question is - can I , with all my hearth, tell my sister that there is no place for worrying about this boyfriend of her daugther? hopefuly you can advise me and I thank you in advance. Hasia

חסיה שלום, השאלה היא מורכבת. קודם כל צריך להסביר לאם ה"חרדה" מקשר של בתה עם צעיר סוכרתי נחמד, שימי הביניים חלפו ואנו בפת המילניום השלישי. אין מקום כיום לדעות קדומות, לפחדים חסרי ביסוס, ולאפלייה בשל סוכרת. לסוכרתי אין קרניים או זנב, הסוכרת אינה מדבקת, ובסך הכל הוא בחור קצת יתר מתוק מבלורים אחרים, שהם אולי חמוצים, מרים, או חסרי טעם לחלוטין. אם הוא מתקתק במידה, מטופל תחת השגחה של רופא שמבין ענין ומומחה לדבר, והוא מאוזן לאורך התקוה והשנים, אין כל מקום לדאגהץ מה שחשוב זה שבני הזוג אוהבים זה את זו , מבינים זה את זו ומודעים לעובדה שלאחד מהם יש סוכרת, המצריכה מסגרת חיים מסוימת, שניתן עם קצת רצון טוב לעמוד בה ללא חשש. כדאי היה אולי שהבת עם הבחור ייפגשו עם הרופא המטפל שלו (כך אני נוהג) לשיחה ישירה בגובה העיניים לגבי מצבו הרפואי הנוכחי. הרופא בודאי יידע לענות גם לחששות ולפחדים של האמא הכבודה. עקרונית, אין כל סיבה לעמוד בדרכם של בני זוג אוהבים, ובאשר לסוכרת - על ידי הסבר גלוי ואמיתי ניתן להפיג את חששות החותנת לעתיד.

חסיה שלום, אנסה להרגיע במעט את חששותייך מאנשים הסובלים מ"סכרת נעורים". את הסכרת קיבלתי בגיל 17, ממש לפני בחינות הבגרות. זה היה לפני 16 שנה. הסכרת לא הפריעה לי לסיים לימודי הנדסת חשמל בטכניון, לשרת (בהתנדבות) בצבא, לעבוד במקומות עבודה רבים ושונים, להתחתן ואף להביא שני ילדים (בריאים) לעולם. מאז אני מטופל באינסולין (4 זריקות ליום), ומודד את רמת הסוכר בדם (3-4 פעמים ביום). הדבר הינו חלק מאורח חיי וחיי משפחתי, ובאמת שלא מהווה עבורנו בעיה. אי נוחות לכל היותר. החיים עם הסכרת דורשים ממני תשומת לב רבה למה שאני אוכל ומה (ומתי) שאני עושה. לדעתי, אני מודע לגופי ואורח חיי הרבה יותר מרוב האוכלוסייה, דבר המקזז במעט את ההבדל הבריאותי ביננו. נכון, אני לא אוכל להיות טייס וכנראה לא אוכל לעשות עוד כמה דברים בגלל הסכרת. נכון גם שאני חשוף יותר מאחרים לאיבוד הכרה עקב ירידה פתאומית של רמת הסוכר בדם, אולם בטיפול ומעקב נכונים והדוקים ניתן להקטין סיכון זה למינימום. עם זאת, אני לא חושב שאשתי או ילדי היו בוחרים אחרת (בגלל הסכרת לפחות...) את דואגת לגיל זיקנה, אולם אני בטוח שעד שהבחור יהיה זקן יימצא פתרון מלא לסכרת וגם אם לא, צורת הטיפול תעבור עוד מספר תהפוכות רב שישפרו לעין שיעור את איכות החיים עם הסכרת. שורה תחתונה - אהבה חזקה והתאמה בין בני זוג חשובים הרבה יותר. מיכה.