למאיר - שאלות

האם הבעיה של סוכרת TIPE 2 היא ברצפטורים (קולטנים) או בדומה שאינם משתמשים באינסולין שהגוף (הלבלבכ) אומנם מספק (או לפחות מספק במידה קרובה לנורמה )אך אינו נהיה זמין לתא? אם התשובה חיובית אז מדוע הוספת אינסולין בהזרקה עוזרת? האם בסביבה "רווית" אינסולין הקליטה היחסית נישארת אותה אבל הקליטה המוחלטת עולה ? או אולי הפגם הוא באינסולין שהגוף מייצר ? האם סוכר שמאוזן בדיאטה אינו יכול להעיד על מצב מאוזן בו המזון שמסופק באוכל הוא מספיק לתזונת תאי הגוף אך מנימלי והוא מהווה את הכמות שגוף שלוקה בסוכרת יכול לפרק ולמצות ממנו את כל כמות האנרגיה הדרושה. האם נטילה של אינסולין או כדורים אינם כרוכים בכל תופעות לוואי? אם התשובה חיובית האם זה לא מצדיק מאמץ לנסות להיגמל מתרופות ולו גם ע"י דיאטה חריפה אך מאוזנת? על איזה רמת סוכר בדם מקסימלית ויציבה ניתן לשמור מבלי להגיע לנזקים בגוף? האם הרמה המקסימלית היא שווה לכל גיל, מין משקל של החולה או ה"פשרה" משתנה בהתאם למשתנים של החולה? האם רמה קבועה יחסית של סוכר עדיפה על רמה שבממוצע נמוכה יותר אך פחות יציבה ? אודה לך על תשובות מפורטות ככל הניתן שבוע טוב

שלום לך, אמנם השאלה מכוונת "לאיר" אבל אני מרשה לעצמי "להתערב". לפי שאלותיך נראה שחסר לך ידע בסיסי רב בנושא הסוכרת ובפרט מסוג 2. לא ניתן להסביר בפרטי פרטים את כל המידע שביקשת, אבל אולי קטע מסוים מתוך הספר החדש: "סוכרת - לחיות עם ולהרגיש בלי" שיצא באוקטובר הקרוב יסייע לך ולגכולשים באתר להבין טוב יותר את נפלאות "התנגוקת לאינסולין".: ..."בסוכרת מסוג 2 המצב שונה. כבר בעת גילוי ואבחון סוכרת זו ולאורך שנים רבות לאחר מכן, האינסולין נמצא בעודף בהשוואה לרמות האינסולין התקינות באדם שאינו סוכרתי. עודף אינסולין זה מופיע בתגובה לכך שתאי הגוף הרגישים לאינסולין וכן הכבד , מגלים התנגדות לפעילותו של האינסולין. מצב זה נקרא "תנגודת לאינסולין" (Insulin Resistance) . המונח תנגודת לאינסולין יוחס בעבר למצבים בהם נזקקו סוכרתים המטופלים באינסולין למינונים יומיים גבוהים מהמקובל ,בדרך כלל מעל 200 יחידות ליממה. הדבר נבע מכך שתכשירי האינסולינים בעבר שהופקו ממקור של בעלי חיים שונים לא היו נקיים במידה מספקת והגף יצר נוגדנים כנגד מרכיבים רבים בתכשירי האינסולין הללו . כבר לפני כ- 60 שנה תוארו מצבים של סוכרתים בהם נמצאה רגישות יתר לאינסולין ("סנסיטיביות" לאינסולין) , ומצבים בסוכרתייים אחרים בהם נמצאה רגישות מופחתת לאינסולין. עם הזמן שונה המונח "רגישות מופחתת" והפך ל"תנגודת" לאינסולין. רוב הסוכרתים שתוארו כבר אז עם תנגודת לאינסולין היו שמנים או בעלי משקל יתר. התנגודת לאינסולין מוגדרת כיום כמצב שבו התגובה הביולוגית למתן ריכוז מסוים של אינסולין היא נמוכה מהצפוי או במלים אחרות – מצב הדורש יותר ויותר אינסולין לביצוע אותה פעולה שקודם לכן או בעבר ניתן היה לבצעה במינוני אינסולין נמוכים בהרבה. עם ההתקדמות בשכלול השיטות למדידה של האינסולין (החוקרת יאלו זכתה בפרס נובל על כך), ניתן היה לחקור את פעילות האינסולין בסוכרתים. בין הגורמים המשפיעים על התנגודת לאינסולין נכללת שורה של מצבים פיזיולוגיים אב נורמליים וביניהם יש לציין מצבי דחק וסטרס (חום, זיהום נרחב) צום או רעב, מחלות כליות , מחלות כבד והשמנת יתר, סוכרת ועוד. תנגודת לאינסולין הנה אחת משני הגורמים הפיזיולוגיים המשולבים הכרוכים בהתפתחות הסוכרת מסוג 2. לפתע, ביום בהיר אחד, מפתחים תאי הכבד, תאי השריר ותאי השומן התנגדות לפעולת האינסולין עליהם. לפתע דרושה כמות אינסולין גבוהה יותר על מנת לאפשר חדירת הגלוקוז לשרירים ולרקמת השומן, ואילו בכבד דרוש יותר ויותר אינסולין על מנת למנוע שחרור כמויות בלתי מבוקרות של גלוקוז מהכבד לדם, דבר המעלה את רמות הגלוקוז בדם. מעל לערכי הנורמה. תופעה זו היא כנראה ההפרעה הראשונית המביאה להצטברות גלוקוז בדם ועלית רמתו מעל לנורמה. בתגובה לדרישה ליותר ויותר אינסולין הנדרש לביצוע הפעולות הרגילות שקודם די היה בכמות קטנה ופיזיולוגית לבצען, הלבלב נכנס לפעילות יתר ועובר לעבוד ב"טורים גבוהים". עם הזמן, "עומס היתר" על הלבלב מביא לירידה בפעילותו. אזי באה לידי ביטוי הסיבה השנייה לסוכרת מסוג 2 - הפגיעה ביכולת תאי הביתא להפריש אינסולין). מאז שנות ה- 60 עם פיתוח ושיפור השיטות למדידת והערכת רמות האינסולין בפלסמה, שונה המונח תנגודת לאינסולין ויוחס למצבים בהם נצפתה רמת גלוקוז גבוהה בדם למרות נוכחות רמות תקינות וגבוהות של אינסולין בפלזמה. מצב זה נצפה גם בהשמנת יתר ,עם או ללא סוכרת,. ושכיח יותר בסוכרתים מבוגרים. למרות הויכוח לגבי מהות וזיהוי הגורמים המובילים לסוכרת, העדויות המצטברות כיום הנן לכיוון של התפתחות מצב ראשוני של עודף אינסולין (היפראינסולינמיה) הקשור בהופעת התנגודת לאינסולין. המהלך בסוכרתים (גם הרזים ), מזכיר מבחינה מטבולית את התהליכים המופיעים בבוגרים שמנים שאינם סוכרתים, אשר בשלבים הראשונים של ההשמנה מציגים תמונה של היפראינסולינמיה המשולבת, בתחילה לפחות בסבילות תקינה או קרובה לתקין, במבחן להעמסת גלוקוז. כבר לפני למעלה מ- 30 שנה נחשבו שמנים לא סוכרתים אלו למציגי תמונה מטבולית "פרה-סוכרתית" אשר לפי האמונה באותה תקופות ניתן להשיבה לנורמה ע"י הפחתת עודפי המשקל בתחומים התקינים. במקרי ההשמנה האלו תוארו גם עקומות אינסולין בתגובה למתן גלוקוז דרך הפה אשר בנוסף לעליה הכללית בתגובה האינסולינמית השתנה גם צורת התגובה של עקום האינסולין שהתבטאה בפיגור קל בזמן תחילת התגובה ("LAG") , בעלייה לרמות גבוהות מעל הנורמה של אינסולין בתחומים שבין 30-90 דקות, שמירה על רמות גבוהות לאורך זמן ("PLATEAU") וחזרה איטית והדרגתית לרמות הבסיס תוך 3 שעות ויותר (במקום תוך שעתיים. שהיא התגובה הנורמלית) . " הסברים מפורטים נוספים - תוכל למצוא בעוד חודש בספר המוזכר לעיל. בברכה ד"ר יורם קנטר

כמה הערות נוספות שאולי יאירו את עיניך. האינסולין אינו מופרש מתאי בטא בלבלב כאינסולין, אלא כפרה אינסולין שהופך ע"י פעילות אנזימים לפרואינסולין, שהופך ע"י פעילות אנזימים לאינסולין המוכר והחביב. בשני שלביו הראשונים אין האינסולין מסוגל לבצע את המוטל עליו ולכן המונח "תנגודת לאנסולין" וכפי שהסביר יפה ד"ר קנטר את הסיבה למונח, באינסולין "הלא נקי" שהשתמשו בו בעבר. בכל אופן. כדי שהאינסולין יעשה את המוטל עליו הוא צריך להיות בשלב השלישי ה"נקי" שלו. לשם כך מתבצעת כאמור פעילות אנזימים. הסיבה שבעטיה כנראה "מצליחים" הטיפולים במומבסה , היא העובדה שבדיאטה שם יש כמה חומרים חיוניים לפעילות האינזימתית. אבל מעניין מאוד לראות את פרצופם של התמימים ששילמו במיטב כספם כדי להיווכח שלאחר זמן קצר, שבה הסוכרת ומרימה ראש.

עמרם ידידי הטוב, שאלותיך מורות על בקיאות פתאומית. יפה. אבל תשובה מעמיקה במונחים רפואיים הי הרצוי לקבל מרופא. ובכ"ז, אנסה. ואתחיל דווקא בהשקפת עולם, למרות היותי ריאליסט בתחום זה. קיימות אפשרויות אחדות מדוע יפגע מטבוליזם הסוכר שהוא איתור הפחמימה בדם, ההתקשרות אליה והוצאתה אל התא בסיוע הרצפטורים. בכל שלב יכולה להיות תקלה, ועדיין לא מדובר על טיבו של האינסולין או כמותו. לו היינו רוצים לדעת בדיוק את הסיבה, צריך היה לבצע בדיקות מעבדה לכל חולה כדי למצוא את הסיבה המדוייקת ואזי להתאים את הטיפול המדוייק. אבל הרפואה הוא מקצוע מעשי וכלכלי המחפש את הפתרון המניב תוצאות ולא את ניתוח הסיבות. לכן היא מסתמכת על ממצאים אמפיריים מוכחים ובדוקים באמדים סטיסטיים, כשהיעקר הוא התוצאה למירב האוכלוסיה ולא חיפוש הסיבה האישית. לכן, לשאלותיך, לא ניתן לדעת מאום בדיוק המתבקש על הסיבה המדוייקת ללא ביצוע הבדיקות. בקיצור - אין אמת מוחלטת. זה לא אומר מאידך שיש סיפורים במקום טיפולים. איני יודע מהי קליטה יחסית או רוויה. השאלה היא עם מושלם באורח יעיל כל התהליך. כל פגם או ליקוי בשלב כלשהו יניבו רמות גלוקוז דם גבוהות. לתופעות הלוואי, באשר לנטילת האינסולין היא לא רלוונטית כי מי שנצרך לו באמת הוא נטול ברירה. אין חיים ללא אינסולין. לתרופות אחרות יש תופעות לוואי, החל מעודף גזים ועד לפגיעה בכבד. יש לבצע בדיקות מעת לעת לפי מידת החשש ולבדוק פגיעה כבדית. בכל מקרה של סיכון יש להעריך את האלטרנטיבה. לכן יש להיוועץ ברופא מומחה ולהתאים את הטיפול בניסוי וטעייה. אין קיצורי דרך, כאן או באפריקה. היות ואני מכבד עובדות, אני צריך לעבור מטמורפוזה אדירה כדי להעדיף שיקול דעת של אדם אנונימי ע"פ רופא. כך זה בכל התחומים, לא רק בסוכרת. ואומר משהו במענה לשאלתך על הפסקת התרופות, ואולי לא בהתאם למה שד"ר קנטר אומר, אבל אני יותר מבטוח שעל העקרון הוא לא יחלוק. אם הליקוי האמיתי של הסוכרת הוא באי השלמת מעבר הפחמימה לתא באמצעות האינסולין, הרי שכל מה שפותר זאת ימנע טיפול תרופתי. פעילות גופנית מסייעת להורדת סוכר הדם ולפעילות הלבלבית. אבל האם היא מעבירה את הפחמימה לתא? גם מניעת מזון פחמימתי בדיאטה חריפה עושה בדיוק הפוך. כבר אמרתי שלדוגלים בשיטה, היינו צריכים לאכול נייר. אבל בלי פחמימה בתא אין אנרגיה לחיות. לכן, אם תרופה עושה זאת - אסור להימנע מהשימוש בה. הרי לשם כך היא נוצרה. גם המרפא ממובסה אם נניח שהוא מצליח, הרי שהוא משתמש בתרופה, לא בלחשים ואמונות. מה השוני אם כן ומדוע ההתנגדות לטיפול. אני פשוט מעדיף תרופה מרופא, והי לך כל ההבדל. באשר לרמות הסוכר, אלה מהוות בעיני ליקוי משני בסוכרת, שהמרכזי הוא הזנת התאים בםחמימות. אבל רובנו ככולנו מתרכזים בכך, ובצדק מסויים, כי רמות סוכר דם גבוהות גורמות לנזקים משל עצמם. תאר לך זרימת נוזל סמיך מסוכר בצנרת. זרימתו תופרע, העומס על משאבת הלב יגדל נוכח התנגדות נוספת לזרימה, לחץ הדם במערכת יגדל בהכרח, צנרת נימית בפריפריה תסבול מאספקת דם לקוייה, יווצרו משקעים - אלה הם הגורמים לסיבוכי הסוכרת. לכן, י שלשמור ככל שניתן על נורמת סוכר הדם, או להשתדל להיות מאוזן. אין התאמה לגיל, משקל, אין הנחות אלא אנחות. זה מאמץ יומי לא פשוט המותנה ברמת המוכנות להשקיע. היות ואלוהים לא הסמיך אותי להיות סגנו - איש איש והשקפת עולמו ותכומות גופו שלו. ככל שהאיזון יהיה מושלם יותר - כך מובטחת הבריאות העתידית, וזה הוכח באופן מובהק בניסוי ה- DCCT . לכן רמה נמוכה יותר ופחות ימיבה עדיפה לדעתי על יציבות ברמה גבוהה. אבל יש סיכון לאירועי היפו, וצריך גם לחשוב על איכות החיים והמחיר שמוכנים לשלם עבור איזון מושלם. כך שאין ארוחות חינם או קיצורי דרך. כל אחד צריך להכיר את נטיות גופו ואופיו ולחיות את חייו שלו מתוך בחירה והבנה. ואת זה לא יכולים להסביר לי במומבסה, לא בחודש ולא בשנה. שהרי אני עדיין לא בטוח שאני מבין את עצמי. ולהבנה הזאת אני מבקש להגיע בכוחות עצמי. קראתי יותר מפעם ספר נפלא בשם "לבדו ימות האדם". זה לא ספר פילוסופי אבל משמעות השם הוא מנטרה עבורי. אנחנו את החיים האלה נחווה לעצמנו, מתוך גדילה, בגרות והבנה. ועם כל הקושי, גם החיים כסוכרתי הם נפלאים. על רקע הדברים, תבין לרוחי אם אתמצת כמגננה על השקפתי, שנטילת תרופה או הזרקת אינסולין, הם דברים שוליים לחלוטין. לא הם העיקר והעיסוק הימנעות מהם הוא טפל בעיקר. שלך בהבנה, מאיר