חדשה במועדון

שלום, זה היה צפוי, כי אני שמנה . הייתי על הגבול לפני כחמישה חודשים, אבל כנראה ששלב ההכחשה היה ארוך. בשבוע שעבר עשיתי בדיקות ונמצא ערך של 283 אחרי צום של איזה 15 שעות. אני בת 52. עד כה הייתי בדרך כלל בריאה וראיתי רופא פעם בשנה או שנתיים בגלל שפעת ותו לא. ולאחרונה הייתי בלחץ ומתח גדולים בעבודה. האמת שהמספרים שחור על גבי לבן הכניסו אותי לפאניקה שהיא כבר טריגר מצויין לאכול חסה וחזה עוף בלבד לצהרים. אציין כי לאף אחד במשפחה לא היתה ואין סכרת (סבים, הורים) אך דודי נפטר מסרטן לבלב. האם פעם אחת שמאבחנים סוכר זה לכל החיים? האם יש סיכוי להוריד את זה רק עם דיאטה? או שבמצב כזה כבר צריך תרופות? תודה רבה

הי מימי, כעת את חברה במועדון כפי שציינת. את יכולה להשלים עם לברות שנכפתה עליך, אבל תבררי את סוג הסוכרת שלך וטפלי בה היטב. כך תהני מחיים ארוכים וטובים את ומשפחתך. בהצלחה לזר

לזר שלום, תודה על תגובתך. זו בטח לא סכרת נעורים כי אני כבר בת 52, אני מקווה שמה שיש לי זה משהו שניתן להרפא ממנו לחלוטין. בברכה, מימי

שלום מימי מחלת הסכרת היא לכל החיים. אבל, רמת הסוכר בגופך/דמך היא בשליטתך. רמת הסוכר הגבוהה בדם היא הגורם העיקרי לנזקים פוטנציאליים לבריאותך. את רמת הסוכר בדם ניתן לרוב לאזן (בסכרת סוג 2, סכרת מבוגרים) באמצעות דיאטה מתאימה. לדעתי זה שווה נסיון לפני שנוטלים תרופות ולפני שמזריקים אינסולין. אגב, דיאטה מתאימה עשויה להביא גם לירידה במשקל, תוצאה חיובית בפני עצמה. בברכת איזון מוצלח וזה העיקר ישראל

ישראל שלום, כבר הייתי הבקר אצל הרופאה עם התוצאות של הבדיקות שלי ואף היא אמרה שקודם כל אקח את עצמי בידיים ואעבור לתזונה נכונה וכמובן בראש ובראשונה להמנע מסוכר ומקמחים לבנים. נעשה בדיקות חוזרות ואהיה במעקב והיא תחליט אם אפשר בשלב זה לשפר את המצב ללא תרופות. שמתי לב שכולם מדברים על "איזון" ואני מבינה שזה פקטור חשוב מאד. מאחר שטרם קראתי את הספר על הסכרת, אני לא מבינה במה בדיוק מדובר, אך אני מנחשת שעלולה להיווצר בעייה שרמות הסוכר בדם קופצות למעלה ולמטה? הבעייה העיקרית, שאני מרגישה מצויין ולא מרגישה חולה. באופן טבעי כשאתה מרגיש רע אתה עושה הכל כדי להבריא. אבל קיבלתי הסבר קצר מהרופאה על הנזקים שיכולים להיגרם לאברים שונים בגוף וזה הפחיד אותי למדי. אני נוסעת לשבועיים לתאילנד, אהיה בבתי מלון מעולים ובטח תהיה לי מלחמה קשה עם עצמי בענין האוכל. מצד אחד אני אומרת "טוב, זה יהיה כמו 'הסעודה האחרונה' " ומצד שני הפחד אומר לי שאין דחיות וצריך מיד להתחיל להתנהג כמו שחולה סכרת אמור להתנהג, כלומר, אני צריכה להיות מודעת לזה שאני חולה, אפילו שאני לא מרגישה כך. אם יש לך זמן אשמח אם תכתוב לי כמה מילים בענין ה"איזון" הזה שדיברת עליו. תודה, מימי