לד"ר קנטר - מעניין מאוד

שלום רב, אני זוכר באופן המום למדי, כאשר היתי מאושפז בפעם הראשונה בבית החולים למטרות איזון ראשוני במחלת הסוכרת Type 1 שלי סיפור מהמאושפזים האחרים על מיקרה שחולה Type 1 לא מגיב חיובית לשום אינסולין, בפירוש. האם גם היום יש עדיין מקרים כאלה? אם כן (מקווה שלא) מה יעשה אדם כזה, או, מה עושה הרפואה בנידון? ועוד: האם אפשר שתוך זמן מסוים, אדם שהגיב חיובית לאינסולין, יתחיל לפתח תנגודת עד כדי דחיית האינסולין?

לזר שלום, נראה לי שמי שאינו מגיב כליל לאינסולין לא נותר לו לעשות הרבה. בלי פעולת האינסולין אין חיים. כך שדחיית האינסולין היא מקרה חסר תוחלת. עניין אחר הוא התנגודת לאינסולין, שמשמעותה היא שאין להגדיל את מינוני האינסולין אלא את ניצולו היעיל, משמע, להתערב ישירות בהפרעות במטבוליזם האינסולין, לאמור מנגנון הוצאת האינסולין מהדם מחד והחדרתו אל התא מגיסא (רצפטורים חשמל ודיפוזיה), ועצם האינטרקציה בין האינסולין והפחמימה בתא (כימיה). מאיר

היי מאיר, כן, תודה. זוית ראיה זו מוכר לי, אבל רציתי לדעת מד"ר קנטר, שהוא חי את הדברים בשטח האם הוא נפגש עם מקרים כאלה. הביולוגיה של הדבר לא מעניין לצורך העיניין, רק האם המצב קיים. אני מצפה לתשובה, אשר תסביר לי שמצב הראשון הוא למעשה לא Type 1, אלה שגיאה בדיאגנוזה. מחשבה זו עברה במוחי רק לאחר שכתבתי את השאלה. חג פורים שמח לזר

שלום לך, לעתים נדירות, מתגלה פה ושם מגקה של "תנגודת לאינסולין" לפי הגדרה הישנה שלו - מי שאינו מגיב לרמות של 200 יחידות אינסולין ליממה. תוארו בספרות גם מקרים של עד כמה אלפי יחידות ליממה והם נדיריןם ביותר. בין אם משום שיש מנוגדנים לסוג האינסולין ולמבנה החומצות האמיניות המרכיבות אותו בהתאם למוצאו (חזיר מת, פרה מתה, כבשים, עזים וכ,',) בין אם משום שיש נוגדנים ההורסים אינסולין במקומות ההזרקה ועוד סיבות. המעבר לאינסולינים מהירי פעולה המיוצרים בהנדסה גנטית במבנה זהה לשל כל האדם - פתר בהרבה בעייה זו שהיא כיום נדירה ביותר. מצב זה שונה מה"תנגודת לאינסולין" של סוכרת מסוג 2 שבו למרות שהלבלב פועל "כמו משוגע" יש בצורך בכמוניות אדירותשל אינסולין בין 100 ל200 יחידות ליממה כדי "לשבור את התנגודת. מכאן שאין מצב ש"לא מגיב : לאינסולין. בסופו של דבר כולם מגיבים, והשמיים הם הגבול... בבבכה ד"ריורם קנטר

תודה לד"ר קנטר לזר