הריון אחרי לידה שקטה

ילדתי לפני ששה שבועות ילד בלי דופק בשבוע 40+5. הסיבה לכך, לטענת הרופאים, אלו שני קשרים שנמצאו על חבל הטבור, עצוב. ילדתי לפני כן שמונה ילדים בריאים. לקחתי את זה מאוד מאוד קשה. גם אין לי מספיק תמיכה משפחתית/רפואית, כי אני לא גרה בארץ. לכן אני גם לא עובדת בחוץ. אני מרגישה רצון עז עד מטורף להרות שוב. וממש עכשיו התחלתי לנסות, (רק לפני שבוע נפסקו הדימומים סופית - אני שומרת הלכות נדה). איך אפשר לעשות זאת מהר ככל האפשר? זה בשבילי משהו שאני חייבת אבל ממש חייבת להשיג מהר, ולו בשביל הבריאות הנפשית שלי ושאמשיך לתפקד בבית ולגדל את הילדים שלי נורמלי. הגעתי למצב של חוסר סיפוק, של אין בשביל מה לקום בבוקר, אפילו שאני יודעת שזה לא הגיוני. אני מודעת לבעיה הנפשית ואין לי דרך לעזור לעצמי. אני מחפשת מתחת לאדמה דברים שיעודדו אותי או תעסוקה שאני אוהבת, ולמרות שבדרך כלל אני אוהבת לעשות המון דברים עכשיו אני בדאון אמיתי ולא מוצאת שום הנאה בכלום. אני ממש נואשת. ועמוק בפנים אני יודעת שהריון חדש יעמיד אותי על הרגליים, הדאגה לחיים החדשים תעזור לי לדאוג גם לבריאות שלי, לברזל, לכוחות, וכו' דברים שאני מאוד מזלזלת בהם מאז הלידה. גם תאבון אין לי מאז וקשיים בשינה. זה הכל למרות שאני מאמינה באמת, שזה לטובה ואם הילד היה נולד היה יכול לסבול מבעיות מוחיות וכו' וכו' וזה עדיף על דאון או על צרות אחרות. ובכל זאת אני לא מתעלמת מהמצב הנפשי שלי. אגב, מצב זה גם עולה ויורד, יש עדיין השפעות הורמנליות בתקופה זו, מהלידה? בקיצור, הייתי רוצה המלצה לענין הריון חדש, לתפוס ביוץ, שיהיה חזק ואפילו כפול, וכו'. וגם איך אפשר למנוע את מה שקרה לי, ואם אפשר לאבחן את זה בסוף ההריון, כדי שאפשר יהיה לדעת שצריך ניתוח ולא לידה רגילה, וכו'. כאן הרופאים טוענים שלא רואים את זה באולטרה סאונט ובשום בדיקה. אבל אני לא סומכת עליהם.

תודה על ההתייחסות!!! רציתי לשאול שני דברים: 1. למרות שהבנתי מדבריך שנסיון ההריון אולי פחות חשוב, בכל זאת, כאחת שלא התאמצה אף פעם להכנס להריון, מה הם הסיכויים שלי כרגע במצב של אחרי לידה? טובים יותר? פחות? האם הביוץ יתחיל מהר או כבר התחיל? הרי לא הינקתי ולקחתי כמה כדורים לייבש את החלב. יש דרך להאיץ את התהליך הזה? 2. אני תמיד הייתי אישה חזקה, ו-חלקה נפשית. גם במצבים קשים, כמו כספיים וכדו', תמיד שבחו בסביבה את כוחותי הנפשיים. האם זה הגיוני שמה שקרה אתי משפיע עלי כל כך קשה? וזה שאין לי , טכנית, אפשרות להסתייע באיש מקצוע, גם אין לי דרכים לעזור לעצמי בעצמי? יש לי תחושה שהסביבה שלי לא עומדת ממש על הקשיים שלי, לא ממש מבינה את עוצמת הכאב. אולי כאן הבעיה? לדוגמא את ענין ההריון בעלי מבין מצוין, ומוכן לעשות הכל, כאילו זה הפתרון הסופי וכו' וכו'. אבל לא מעבר לזה.