היי יובל

מה שלומך? התחלתי את ההתכתבות איתך ב- 2007 שהייתי בהיריון הראשון שלי. התכתבתי איתך בנושא עבודה. זוכר את המורה שפתחה עסק בבית? מאז נולד לי עוד ילד, חמי ואבי נפטרו, עבדתי תקופה מחוץ לבית, אבל הקפאון, העצב והתקיעות נשארו. החלטתי לעשות מעשה ולהצטרף לסדנאת אימון כדי לעשות סדר בדברים וליצור מציאות של עשייה. אני כל כך מפחדת שזה לא יצליח ומה גם שעוד חודשיים אני כבר בת 40 אמאל'הההההההההההההההההההההההה אני כל כך שמחה שאתה פה עדיין. תגיד לי איך אני יכולה לשמור על אופטימיות הכל נראה לי כל כך לא אופטימי.

ראשית, אני שמחה שאתה עדיין כאן שומע, תומך ומייעץ. תבורך! מחר אני אמורה להתחיל סדנת אימון בשעות הערב.נראה לי שרק נשים יבואו. מה הולך להיות בסדנה כזו אתה יכול להגיד לי בבקשה. אף פעם לא התנסיתי. כל מה שכתבת הגיל, האובדן והקריירה מאפילים על חיי. נתחיל עם האובדן הגדול של ההורים. חמתי נפטרה בהיריון הראשון שלי וחמי נפטר שנתיים אחרי. לאחר לידת בני שני הורי חלו ואמא הייתה מאושפזת תקופה ארוכה בבית חולים ואבא שהיה חולה גם לא שרד בלעדיה. זה מזכיר לי שבתקופה הראשונה שכתבתי פה שהייתי בהיריון הראשון אבא שלי ז"ל היה מאושפז. כל הקיץ טיפלתי בהם בעזרת אחיי אבל לי היה הכי קשה עם ילדים קטנים. אמא שתבדל לחיים ארוכים ברוך השם נשארה אבל גם היא מסובכת בחולי רב. לצערי הצירוף מקרים בין ההריונות שלי למוות של ההורים הוא צרוף טראגי שקשה לי להתגבר עליו. הצער שתקופה ארוכה הייתי בלי ילדים ופתאום שהם באו ההורים נעלמים. בקשר לקריירה- אך נושא כאוב שביותר. הלכתי אחרי חלום רטוב להיות מורה לאנגלית זה מה שרציתי. מיד אחרי שסיימתי את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה בהצטיינות הלכתי אחרי החלום. עשר שנים עברו מאז ואני עדיין לא מצאתי את עצמי בתחום. מרגישה חסר בטחון וחסרת עבודה ומוטיבציה. חושבת על הסבה מקצועית או הרחבה מקצועית. הגיל- עוד חודש וקצת ימלאו לי 40 וזה מלחיץ אותי מאוד. מצד אחד אני רוצה עוד היריון ואני יודעת שמבחינת הגיל אני צריכה למהר פן אאחר את הרכבת אבל אני לא בשלה כרגע לעוד היריון כי התינוקי שלי רק בן עשרה חודשים. מצד שני כותבים הרבה שהחברה לא רוצה עובדים מעל גיל 40-45 ומה יהיה איתי אם לא אמצא את דרכי אולי כבר יהיה מאוחר מידי. ובכלל בגילי יש הרבה נשים עם 3-4 ילדים ועם קריירה טובה ואני מרגישה כאילו שנשארתי מאחור.