חג שמח יובל

היי, אני נמנע באופן עקרוני לחשוף פרטים, אבל סיפור אחד אני אספר דווקא מאחת הסדנאות שלי. לפני כשנתיים העברתי סדנא של שמונה שעות לאחד מוועדי העובדים הגדולים בארץ. בקבוצה היו כ-20 חברים, בעיקר מהוועד אבל לא רק, שמכירים אחד את השני ממקוטם עבודתם. בסדנא בדקנו עבור כל אחד ואחת מהם את כל האלמנטים החשובים באימון - החל מערכים, דרך חסמים ועד חזון, כדי שכל אחד יוכל ליצור לעצמו מציאות טובה יותר עם כלים אימוניים ולהגשים שאיפותיו. רוב הקבוצה הייתה מקובעת, חברה בגילאי 40-60, שבאו ממקום חיובי ללמוד משהו חדש אבל לא היו פתוחים בהכרח לשינויים. אחת מחברות הקבוצה התחברה מאוד לסדנא, שעם התקדמותה החלה להשפיע עליה באופן משמעותי. הסדנא החלה ב-9:00 בבוקר ואמורה הייתה להסתיים בחמש. אותה גברת, בת 52, בסביבות 16:00, אחרי שכבר הכרנו את ערכיה, חסמיה (פחדים מעכבים) וחזונה, נראתה לי נסערת. פניתי אליה וביקשתי לברר מה שלומה. אז היא פרצה בבכי ואמרה שהסדנא השפיעה עליה עמוקות. היא סיפרה שהיא נמצאת במקום העבודה כי "ככה נכון" ו "כי היא מבוגרת מדי להתחיל משהו חדש" (פרדיגמות) אבל היא לא אוהבת את העבודה עצמה וכחברת ועד - גם נמאס לה מכל המלחמות עבור אחרים. החברים לקבוצה הביטו בה בהלם מוחלט. אז היא המשיכה וסיפרה שהיא אוהבת מאוד ילדים ותמיד רצתה לעבוד עם ילדים. היא כתבה ספרים לילדים (למגירה) ותמיד זה היה רצונה. היא הוסיפה שבישוב של בתה אין פעוטון והם חייבים להרחיק לישוב אחר - ולאור הדברים שעלו היום - הכל מתחבר! היא צריכה להקים מקום חם לילדים קטנים בישוב של בתה. המסקנה - שנאמרה מול כל חבריה ההמומים - היא עוזבת את העבודה, יוצאת לפנסיה מוקדמת אם אפשר או שתקח את הפיצויים - ותעבור לעבוד עם ילדים. כולם הופתעו מהנחרצות והעוצמה. מסרתי לה את מספר הטלפון שלי והבטחתי לה עזרה בהמשך בכל מה שתצטרך. לסיכום, אין גיל לשינוי ואסור לחיות במקום שאנחנו לא מרוצים בו. הקלישאה שחיים רק פעם אחת היא הדבר הנכון ביותר באימון. צריך למצות את החיים ולפעול על פי צו הלב ולעשות מה שאנחנו אוהבים. סיפורים נוספים - אולי בהמשך. שבת שלום ושנה אזרחית חדשה נפלאה ומוצלחת! יובל פיס