ריצה

בן שלום, הקשיחות נוצרת בכף הרגל בשלב הדחיפה בתהליך ותנועה אוטומטים. כף הרגל התקינה, או המתוקנת על ידי המדרס, אמורה לבצע תנועת הטיה חיצונית – סופניצה, על מנת להפוך את כף הרגל למנוף קשיח ולאפשר דחיפה. אפשר ללמד טכניקה זו כך שתתרחש באופן תקין בשלב הריצה, אבל יש להפוך את התהליך לאוטומטי (בתת מודע). אין ספק שקיים דמיון רב בין טכניקת ההליכה והריצה, כאשר בריצה מתפתח כח ועומס רב יותר ותנועה מהירה בהשוואה להליכה. בנוסף, בריצה קיים שלב flight phase כאשר שתי הרגליים מנתקות מגע עם הרצפה. הליכה: התנועה מתבצעת ברצף של עקב-כף רגל-אצבעות. מרכז הלחץ מתקדם מהר לכרית כף הרגל, שם מגיע העומס לשיאו ונשאר שם עד שהרגל עוזבת את הקרקע. צעידה של כפות הרגליים הינה בסיבוב חיצוני או פנימי, על פי המנח הטבעי של הגוף והציר הגרמי של הגפה התחתונה. נחיתת כף הרגל תיעשה בעקב הרגל. הלחץ מועבר לכיוון האצבעות, אשר נותנות את הדחיפה להנפת הרגל ולהעברתה קדימה. תחילה העומס הינו בצד החיצוני של העקב, לאחר מכן הלחץ עובר קדימה דרך החלק החיצוני של כף הרגל, ואז משנה כיוון ועוזב את כף הרגל דרך המרווח שבין אצבע 1 ל-2 (בצד הפנימי של כף הרגל). קישור: http://www.bio-phyz.com/foot.asp תנועה זו מתרחשת באופן אוטומטי ללא צורך או אפשרות בשליטה מודעת ומכוונת לאורך זמן. במידה וקיימת בעיה ביומכאנית בתנועת כף הרגל (למשל, היפרפרונציה- צניחה פנימית של כף הרגל- כמו פלטפוס) או בעיה אחרת בגפה התחתונה, התנועה התקינה תשתבש, ואז יש צורך באבחון ובטיפול. בהחלט נכון, כף הרגל צריכה לנחות על הקרקע באופן נשלט בעיקר על ידי הרגל הנגדית שבאותו רגע נמצאת על הקרקע. כף הרגל: כף הרגל מתפקדת באופן שונה בכל אחד מהשלבים השונים של מחזור ההליכה. בשלב הבלימה מיד לאחר הנחיתה, כף הרגל גמישה ומאפשרת בלימת זעזועים והתאמה של כף הרגל למשטח הדריכה, על ידי הטיה פנימית של כף הרגל (פרונציה) והנמכת הקשת. לעומת שלב הדחיפה, שבו כף הרגל מקבלת הטיה חיצונית (סופנציה) והקשת מתרוממת ועוברת לתפקד כמנוף קשיח בזמן הדחיפה על מנת לאפשר מעבר כוחות יעיל. כמובן, כל המפרקים מגיבים בהתאם ומתפקדים גם הם באופן שונה בכל שלב. במידה וקיימת גמישות יתר והטיה פנימית מוגברת של כף הרגל (היפרפרונציה) או קשיחות יתר וקשת גבוהה (היפרסופנציה- הולפוס) עלול להתרחש פגיעה במנגנון ההליכה ובמעבר התקין בין השלבים השונים, מה שעלול לגרום לסימפטומים. ריצה: מרבית האצנים נוחתים על העקב בזמן ריצה. זהו הגורם לעומס הראשוני על הגפה. אצנים למרחק בדרך כלל מבצעים תנועה ברצף של עקב-כף רגל-אצבעות, לעומת אצנים למרחקים קצרים/ בינוניים המקיימים תנועה של כף רגל-אצבעות בלבד. מרכז הלחץ מתקדם מהר לכרית כף הרגל, שם מגיע העומס לשיאו ונשאר עד שהרגל עוזבת את הקרקע. בזמן ריצה העומסים גבוהים ביותר (יחסית להליכה) ויכולים להגיע עד פי 3 ממשקל הגוף. שיא האימפקט בנחיתה/ בלימה בדרך כלל הוא פי 1.5-2 ממשקל הגוף, ושיא העומס בשלב הדחיפה, פי 2.5-3 ממשקל הגוף. יש הטוענים שהכוחות יכולים להגיע עד פי 5 ממשקל הגוף. כף הרגל נשארת על הקרקע בזמן ריצה למשך 0.2-0.3 שניות, תלוי במהירות הריצה. פיזור העומסים/ הלחצים על כף הרגל מתחלק בעיקר בין כף הרגל האחורית (עקב) וכף הרגל הקדמית (כריות כף הרגל-אצבעות), ראה לינק: http://www.uni-essen.de/~qpd800/animall.html תחילת הלחץ הגבוה ביותר נמדד על העקב בזמן הנחיתה לזמן קצר (אינטגרל של עומס/ זמן נמוך יחסית לכף הרגל הקדמית). מהר מאוד הלחץ מתפזר לכל כף הרגל. בערך לאחר שליש מזמן הדריכה, נשיאת המשקל עוברת בעיקר לכף הרגל הקדמית. כך שאינטגרל של עומס/זמן גבוה נמדד מתחת לכף הרגל הקדמית (לעומת האחורית). העומס תלוי במהירות, פיזור העומס לפי גודל שטח מגע, מנח המפרקים בנחיתה, סוג המשטח ותנועת המפרקים. ריצה נעימה, סאם