התמודדות עם מחלה כרונית

היי, אני שאלתי בעבר שאלה בפורום. אני סטודנט לרפואה עם ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש,הגבות, ריסים, שיער גוף, זקן בפרק זמן מאוד קצר. היום אני לא מזהה את עצמי במראה ואני כבר לא מרגיש אני. אחרי כשלון של הרבה תרופות אני לוקח כרגע תרופות של דיכוי חיסוני אבל כרגע שום דבר לא עוזר. המחשבות האובדניות מלוות אותי במשך כל היום. לצערי, גם פגעתי בעצמי כדי להקל על הכאב הנפשי. אני מטופל אצל פסיכולוגית שיקומית במחלקת עור בבית חולים בו אני מטופל. השאלה שלי היא האם אנשים שחווים פציעות,טראומות, מחלות קשות אי פעם מתגברים על התחושה שהם לא עצמם או שהיא תמיד ברקע? אני שואל כי לחיות חיים עם התחושה הזו שאתה לא עצמך הם אומללים לעניות דעתי. כששאלתי את הפסיכולוגית היא ענתה לי תשובה מבשרת רעות- שזה מאוד אינבידואלי ומורכב. מזה אני מבין שאני הולך לסבול לשארית חיי. ושאלה נוספת- אתה חושב שיש מקום לקחת כדורים פסיכיאטרים? אני סקפטי לגבי הכל- אני לא חושב שמשהו כבר יוכל לעזור לי בחיים האלה. תודה רבה.

היי אני מקווה שזה בסדר שאני בינתיים מגיבה. דבריך נגעו לליבי. אפשר להבין את הקושי הגדול שבו אתה נמצא בעקבות השלכות קשות של המחלה בטווח קצר. לפי דבריך, הכל קרה מהר מאוד, מה שלא מאפשר בהדרגה להסתגל למצב. לכן קשה להכיר את עצמך. בטיפול פסיכולוגי, המקום לעבד את ההרגשה שאתה חש שאתה כבר לא אתה. בדרך כלל מדובר בתהליך וזה מה שאני מבינה הפסיכולוגית התכוונה. דבר נוסף, אתה שואל לגבי תרופות פסיכיאטרית. מה ההמלצה של הפסיכולוגית? נראה שאתה בדיכאון ולא מאמין שיש משהו שיכול לעזור. אתה בטח אומר לעצמך אין לי את הזמן הזה, זה יותר מדי זמן, אני סובל כל כך. זה מובן. בינתיים אתה ממשיך בלימודים, נפגש עם חברים, פעיל בדרכים אחרות?

היי, זה בסדר. היא המליצה לפנות אל פסיכיאטר במקביל משום שיש לי מחשבות אובדניות כל היום כל הזמן. כן אני ממשיך כביכול כלפי חוץ לתפקד אבל ככל הנראה זה לא יימשך ככה עוד הרבה זמן עד שיקרה משהו. באמת ניסיתי הכל ושום דבר לא עוצר את המחלה. אני לא רואה טעם לחיות עם התחושות הקשות האלה ועם איכות חיים ירודה(האמת זה גם נבדק מחקרית על אנשים שסובלים מהמחלה).