פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה

1.אני לא מבינה את החוק שמאפשר לפנות לפסיכיאטר פרטילהגיע לבית חוליםלבדוק ולחוות דיעה לגבי הטיפול במישהו ומקפח אנשים חסרי קרובים שידאגו להם וחסרי אמצעים. זה רק אומר שהחוק מודע לכך שיש מקום לביקורת על הטיפול ושיש אפליה בין האנשים שמקבלים אותו. זה הרסני וזה נחשב תקין. רע מאוד. 2.תרופה נגד דכאון או נגד אובדנות בעלת תופעת לוואי אובדנית היא תרופה שמבטלתלפרק זמן את הרצון העצמאי, יוצרת אשליה של אי דיכאון או אי אובדנות, אשליה שמתנפצת אחר כך בקול גדול. ההשגחה הכביכול טוטלית על אנשים במצב כזה עם תרופה כזאת היא שקר כי היא בלתי אפשרית. השגחה טוטלית לחלוטין שקיימת באופן תיאורטי רק גורמת לדיכאון המודחק להתפתח

שלום רב, את נשמעת לי פגועה מאד מהמערכת בה טופלת. אבל לצורך איזון כמה עובדות- החוק אותו תארת הוא חוק לגבי כל סוגי המחלות, לא רק פסיכיאטריות. גם במחלקת עיניים ניתן להביא יועץ חיצוני בתשלום. זה על-פי חוק זכויות החולה. הטיפול הרפואי אינו שיוויוני בשום מקום בעולם. החוק מאפשר למי שיש לו אמצעים לקבל חוות דעת נוספת תוך כדי אישפוז. הרופא הפרטי לא מטפל אלא רק מייעץ לצוות במקום. לגבי התרופות- כפי שציינתי בעבר, התרופות לא מרפאות את הדיכאון אלא ממסכות אותו ולא נותנות לסימפטומים להתבטא. יש הרבה אנשים שחשים עם התרופות מצויין, ולהם התרופות מכוונות. מיעוט קטן חש עם התרופות ברע, ואז יש מקום לשקול שינוי טיפולי. אין שום אידאולוגיה בהחמרת מצבו של המטופל.

וידוע כי הסקרנות הרגה את החתול אבל אני לא יכולה שלא לשאול... איך זה שלאחד התרופות עוזרות ולאחר לא? אני לא מדברת על ניסוי וטעייה עד שתמצא התרופה האופטימלית, אלא על אנשים שכדורים לא משפיע או עושה שינוי משמעותי. אני למשל, קיבלתי: סרוקסט, פריזמה, סימבלטא ולא עזר במהומה. אולי מיהרו מדי בכל פעם להחליף ולשנות , אולי המינון לא היה מספיק גבוה ...מלבד האחרון. אבל באמת, במה הדבר תלוי שלאחד זה עוזר ולאחר לא? בגורם בילוגי? בגורם אישיותי? בשילוב של השניים? בסביבה? ואולי בעצם תלוי, אופי הטריגר ומשמעותו לאדם, שהוביל למשבר. את שאר הקושיות אשאיר לך לפסח...ועד אז, חזק ואמץ ובייחוד כשאתה נתקל בהלה הנודניקית בכל פעם מחדש.

כמה שלחולה יש פחות כסף יש פחות מעקב על השפעת הטיפול עליו. רופא פסיכאטר זה לא כמו רופא משפחה. חרדה זה דבר נורמלי שמתעורר אם יש לך או למישהו שאתה מכיר מושג על טיפולים פסיכיאטרים אלימים. מילים יפות לא הופכות את זה ליפה.

לאפשר להביא חוות דעת נוספת זה יופי , אבל לא לאפשר להביא חוות דעת נוספת זאת בעיה . פסיכיאטריה זה לא כמו כל דבר אחר כי זה לא קשור למשהו שמישהו מבין חוץ מ...וגם כאשר הם לא מבינים טוב הם המילה האחרונה והם יכולים לפעול באלימות ולתת תרופות שמשפיעות לרעה על נפש האדם וגם על גופו. כשאין חוות דעת נוספת שיכולה להוציא את המטופל מאשפוז ברוטלי יש פגם מכוער בזכויות החולה כאדם. ואם אין מי שמייעץ לצוות המקום , צוות המקום ממשיך לטעות ולא להבין.. תרופות שלא נותנות לסמפטומים להתבטא זה דבר שיוצר דחק ואומללות, גם מיעוט קטן שחש עם התרופות ברע זה לא מגיע לו., כשאין מעקב מספיק או כשההרגשה הרעה מהתרופות מיוחסת למחלה ע"י הרופאים או ע"י החולה זה לא טוב. לא צריך אידאולוגיה בהחמרת מצבו של החולה. מספיק שהוא מוחמר ללא אידאולוגיה.מבחן העני והעשיר אסור שיורגש כשזה נוגע לפרטיות של הבו אדם, וזה מה שקורה.

שלום ד"ר שמגר, הוצעה לי היום משרה רצינית ותובענית, עם שכר נאה לצידה. הבעיה היא, שבבסיס התוכנות הנדרשות לעבודה זו, היא אסרטיביות ובטחון עצמי גבוה. אני חייבת להם תשובה מחר. (כרגע, אני סיימתי את עבודתי הקודמת) העניין הוא, שבפנים אני רועדת כמו עלה נידף ואף, מורגש זאת כלפי חוץ. את הקרובים אלי (המשפחה) אני חשה מרחוק, כאילו הם זרים לי. מאידך, אני פוחדת להיכשל בתפקיד זה ומחד, איך ניתן להשיב את הבטחון אם לא נזרקים למים העמוקים. קודם למשבר, לא הייתי מהססת במתן תשובה חיובית. אלה היו מחשבותי, בדרך מראיון העבודה הביתה. ואז, נכנסתי לסופר ופגשתי בת משפחה קרובה (מדרגה שנייה) וכדברנו, הייתי כה נעלמת, והיא הרגישה לי כ"כ רחוקה, כאילו היא זרה לי. היה קשה לי מאד, סתם להיות בכאן ועכשיו ולחוש... ואז הבנתי, שכנראה אני סובלת מאחת מיני הפרעות הדיסוציאטיביות (ותהרוג אותי אם אני יודעת איזו). כל הדרך הסתכלתי על החיים שהיו יכולים להיות לי, אילולא, לא קרה מה שקרה. קשה לי להאמין, שהאדם במו ידיו מסוגל להביא עצמו למצב טרגי שכזה, אבל זה אכן נכון. אני גם לא מצליחה להבין איך זה שאני סובלת מזה ...כבר באופן כרוני, על אף שלא אובחנתי חולה בסכיזופרניה. יש אפשרות שאולי ועדיין לא הובחנתי נכון (וזה ייקח אולי עוד שנתיים) או שתיתכן הפרעה דיסוציאטיבית+ דכאון, לבדם ללא סכיזופרניה ואזי, למה ומדוע (תבהיר לי בבקשה) אם זה לא מחלה, מדוע אני לא מתגברת עליה? האם אני אמורה לצפות שכל חיי, יעברו עלי בצורה זאת- חצי חיה, חצי מתה. כאילו לא נמצאת בין החיים אבל גם לא בין המתים. איך אפשר לחיות ככה, בתחושה גדולה של החמצת החיים? ובנתיים אני קומלת לי בפינה, לא מפריעה לאף אחד, ואף אחד לא מפריע לי....איזו מן חיים אלו, חסרי ישע! אני הכי כועסת על מישהי- שסמוך למשבר, פרקתי את כאבי, בבכי הסטרי לכל עבר- אבל זה גם מה שגרם לי לחוש חזרה את עצמי לשעות ספורות. אני יודעת, שאז היה "חלון הזדמנות" אם והיתה מסיכמה להמשיך ולעזור לי, ועכשיו המצב נהפך למעין דפוס הסתגלותי שצמוד אלי כבן- לוויה 24/7 יום יום, שעה שעה. אני יודעת שהיה זה יותר מצב דכאוני+דיסוציאטיבי שהחל את כל הגלגל, והפסיכוזה- מוטלת בספק לגביי אמיתותה, מאחר והמחשבות דאז, אומנם היו קצת מוזרות, מחשבות יחס עם גוון הגיוני לדכאון, אך תמיד היה שם הספק- לא הייתי משוכנעת במאת האחוזים בדבר תכניי המחשבות (אולי זה היתה גלישה). בכל מקרה, למה זה צריך לקרות לי? חיי היו יכולים להיות כפיים, נהדרים, שמחים. והיום, אני חיה בכאילו- ללא תחושות, שטוח משהו. ללא טיפת שמחה וויטאליות. למה אני לא מסוגלת לקבל חוות דעת רצינית, שתדע לומר אם בכלל היא מצליחה לאבחן נכוןנה, ואם כן- האם אלו הם נזקים בלתי- הפיכים (מהפסיכוזה), או שמא- הפרעת נתק+ דכאון שלדעבוננו, היא כרונית. האם עצם העובדה שמלעלה משלוש שנים אני בזיפית הזה, מעיד שהתופעה תהא כרונית לכל החיים??? או אולי יש סיכוי קלוש, שאם טיפול (והשד יודע איזה) המצב עלול להתהפך לו. אני אצטרך כנראה לעשות ויתורים. לענות בשלילה על הצעת העבודה, ואולי להיעלם בנבכי שורות הסטודנטים...ככה, אישהוא להעביר את הזמן, ללא לחצים מיותרים וכאשר אני מכתיבה לעצמי את לוח הזמנים. ד"ר שמגר- אני באמת מתנצלת על אורך ההודעה ומקווה כי לא איבדתי אותך בדרך. אשמח ואודה לך מראש- אם תוכל להאיר את עיניי. אולי אני אלך להיפנוזה (נדמה לי כי אני מהופנטת בקלות) אולי כמה שוקים חשמליים, יינערו את המערכות (אני רצינית) איך זה יכול להיות שאין מוצא ואין פתרון בכל העולם- שיכול לעזור? במידה כמובן שאני לא סכיזופרנית (שזה הדבר הנראה לי כבלתי נמנע ההדרדרות ומהלכה הכרוני). ואולי הפתרון- באמת להתחפר לי באיזושהיא פינה קטנה ונידחת, ולעלות עובש. מבחינתי, אתה יכול להתעלם מכל שאר ההודעות - בכדיי להתגבש על הודעה זו. רב תודות לך הלה שהלכה לה.

הלה שלום, הנה, הזדמנויות שנקרות בדרך. לא בכל דבר אפשר להשתמש, אבל תמיד מגיעה עוד הזמנות במוקדם או במאוחר. הדבר שהכי חשוב כעת הוא להחזיר שליטה בחיים, דרך עבודה/ לימודים או כל דרך אחרת בה את תקבעי לאן את מתקדמת ולא איזשהו גורם לחץ חיצוני יקבע בשבילך. על מה שהיה כבר אי אפשר להשפיע. על מה שיהיה קשה להשפיע. כמו שאומר המשפט "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אפשר להשפיע על ההווה. לבחור בכל נקודה את מה שמרגיש לך הכי נכון. אבל לבחור- ולא לתת שיבחרו בשבילך.תסתכלי כל יום לאחור ותראי כמה בחרת. גם בדברים הקטנים, כמו לבחור מה לאכול, מה ללבוש, לאן ללכת. וגם בדברים הגדולים יותר. העיקר לבחור ולהתקדם. בסוף תגיעי. אל תוותרי.

נו, מה החלטת בסוף? לקחת את העבודה? מחזיקה לך אצבעות, על כל החלטה שתחליטי ומאמינה שתצליחי תמי.

לא נראה לך מטופש "לדבר" איתי דרך המחשב- אולי נעבור לטלפון? האם סיננת אותי בפעם האחרונה שהתקשרתי?! וכדאי שנעשה זאת בהקדם לפני שנרגיז את ד"ר שמגר, שאנחנו הופכות את הפורום לצ'ט. הלה

שלום רב, חמתי, בת 80 שנה,ניצולת שואה, בריאה בד"כ, וצלולה לחלוטין בד"כ, החלה בחודש האחרון לספר על אנשים המחפשים אותה וקוראים בשמה ברחוב, וכןן מתארת באופן חי ומוחשי ארועים שלא התרחשו במציאות(שכן שרצח את אשתו, משטרה שמסיירת סביב הבית...).רק בימים האחרונים הבנו את חומרת הבעיה,המחמירה מיום ליום- ותהינו האם הייעוץ מקצועי הדרוש הוא פסיכיאטרי או נוירולוגי. וכן- האם בינתיים לשתף איתה פעולה ולהרגיע אותה, או לעמת אותה עם המציאות ולהתעקש שלא היו דברים מעולם. תודה, ושנה טובה.

נורית שלום. ראשית- לא להתעמת איתה ולא לאשר לה שהיא צודקת. הטקטיקה הכי טובה זה להתחבר לחוויה הרגשית שלה ולא לעובדות. כשהיא אומרת שעוקבים אחריה אפשר להשיב לה שזה נשמע מאד מפחיד, שבטח זה מבהיל אותה וכו'. באופן כזה לא רבים על העובדות ועל המציאות. במקביל- עדיף פסיכוגריאטר. גם נוירולוג זה בסדר גמור וגם פסיכיאטר. במקביל- ללכת לרופא משפחה לבדיקות כלליות: דם (אלקטרוליטים, ספירת דם), שתן לכללית, לחץ-דם, חום, צילום חזה. בהמשך- CT מוח. בד"כ הסביות למצב כזה הן גופניות וחשוב לכן לערוך את הבירור הגופני הבסיסי כפי שפרטתי.

תודה רבה , וחג שמח.

שלום ,אני בת 27 ואני נוטלת 80 מ"ג פלוטין .אני בטיפול פסיכאטרי כבר כ4 שנים והמינון של הפלוטין עלה בהדרגה והוא קבוע כבר כחצי שנה (80 מ"ג).בין לבין גם ניסיתי תרופות אחרות כמו רסיטל ציפרמיל ,אפקסור ועוד .את הטיפול אני מקבלת לטיפול בה]פרעת אכילה מתונה (אנורקסיה במשקל תקין שבאה בגלים)וכמו כן לדיכאון וחרדה ולמחשבות על רזון ועל הגוף שהוא שמן. המצב לא השתנה ובנוסף לפני חודשיים התחיל לי תלישת שיער מין הקרקפת לא בצורה חמורה -אבל באופן בלתי נשלט ומעצבן וגם זה הולך ובא בגלים -בנוסף התחילו לימחשבות על פחדים /חרדות שמשהו רע יקרה לי או למשפחה שלי -כשזה מגיע אני מיד משנה מחשבה ולא מתייחסת -אבל זה מעצבן שזה עולה ככה פתאום . שאלתי היא: אני אמורה לפגוש את הפסיכאטרית שלי בסןף השבוע ואני מחפשת טיפול אחר , רופא המשפחה והרוקח-טוענים שזה הרבה מידי פלוטין 80 מ"ג וזה לא נראה שאני זקוקה לזה כי אני דיי מתפקדת ,ובדיקות הדם בסדר גמור . אז לשאלתי,אני מחפשת טיפול אחר -אני בקופת חולים כללית ורוצה משהו שיעורר אותי קצת ויתן לי יותר כוח-כלומר זמן והתעסקות בדברים אמיתיים באמת . האם אתה מכיר טיפול שיכול להתייחס לכל הבעיות ?? נקודה חשובה -אני מפחדת מוות מהשמנה ולכן אני בודקת את התווית ואם כתוב שזה משפיע על המשקל -יש לי בעיה מוטיבציונית לטיפול הזה. מה דעתך על טופמקס,סימבלתא ??אלה היחידות שלא ניסיתי אשמח לשמוע תגובה ועצה לטיפול -כי אני מאד לא מרוצה מהטיפול והמצב לא משתנה לטובה . בטח היא תוריד בטיפול ל60 מ"ג ותוסיף משהו אחר -אבל אני רוצה לשמוע חוות דעת אחרת בברכה ,

שני שלום, אכן 80 מ"ג הוא מינון גבוה יחסית, אם כי אני מכיר מטופלים שרק מינון כזה עוזר להם. בענין הטיפולים האחרים- טופמקס אולי יוכל להקל במידת מה. מה עם טיפול פסיכולוגי?

אני בטיפול פסיכולוגי כבר כמעט שנתיים. הבעיה היא שאני לא חושבת שזה עוזר (התרופות )אני מחפשת משהו אחר /חדש שיתן לי יותר מוטיבציה . מה הסיכוי שיתנו לי טןפמקס אם יש לי בעברי הפרעת אכילה ??(הבנתי שתופעת הלוואי של הכדור היא ירידה במשקל )?? ומה הסיכוי שיתנו לי אותו דרך מימון הקופה (כללית ??) אתה מכיר משהו אחר שנכנס לקופה וחדש יחסית???

שלום לך דוקטור שמגר מה שלומך? רציתי להתייעץ איתך על משהו שממ מטריד אותי אני לוקח סרוקסט כ-20 מ"ג יום אחד וביום הבא אחרי 30 מ"ג (בהוראת הרופא) אני לוקח כדור זה במינון הזה כבר די הרבה זמן ואני לא זוכר שבייתה לי עצירות כזאת קשה יש לי כאבים בבטןו העליונה כנראה בגלל עצירות קשה שיש לי (לפעמים עד 5 ימים עד ליציאה) האם זה הגיוני שבמינון כזה סוקסט יעשה כזאת עצירות? איך אני יכול לדעת אם הסרוקסט עושה לי את העצירות הזאת או לא? אני לא זוכר עיצירות את קשה אפילו עוד שהייתי נוטל סרוקסט 20 מ"ג אם כן מה ניתן לעשות כדי להתגבר על העצירות? תודה רבה אורן

סרוקסאט בד"כ אינו גורם לעצירות, בודאי לא כזו קשה. אם כי תמיד יכול להיות איזשהו משהו סופר-נדיר. אבל כאמור זה לא סביר. ברמה המעשית: 1. דבר עם הפסיכיאטר שלך לגבי האפשרות להוריד מינון חזרה ל- 20 מ"ג לשבוע בערך, ולראות אם יש שיפור בעצירות. 2. פנה לרופא המשפחה לבירור העצירות. 3. בנתיים ניתן להעזר במזון עשיר סיבים, בשיזיפים מיובשים וסובין.

שלום רב הצלחתי לאבחן באחי הקטן (יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה, התואר השני הוא בפסיכולוגיה ביולוגית ופחות רלוונטי לעניין-אבל כעיקרון, הדגש הוא שיש לי רקע), בודאות גבוהה מאוד, bdd. הוא חושב שהכתפיים שלו רחבות מדי (וגם הראש, כפות הידיים והרגליים גדולים מדי לטענתו-יש לציין שזה ממש רחוק מהמציאות לדעת כל אדם נורמטיבי ואפילו פחות מכך), הוא מסרב לאכול בשר, חלב או ביצים בטענה כי הם אכילתם תגרום להמשך התרחבותו (הוא בן 23, הוא בירר באינטרנט וגילה, לטענתו, כי התרחבות עצמות בכתפיים יכולה להימשך עד גיל 30) הוא קרע ממספר חולצות T את השרוולים מכיוון שלבישתם עם השרוולים גורמת לו לחוש מגושם. הוא מסרב להסתפר כי אחרת הראש הגדול שלו יהיה בולט לטענתו, הוא לא לוחץ יד לנשים מכיוון שכף היד שלהן קטנה ואז הוא ייאלץ לראות כמה היד שלו גדולה-הוא גם הולך בצורה מוזרה ונמנע מלהביט במראה כדי לא להתמודד עם הכתפיים הרחבות שלו וכ"ו. הוא שירת בצבא שירות קרבי אינטנסיבי ויכול להיות שיש לזה קשר לכל העניין-אבל זאת לא הדאגה שלנו, כמשפחה, אנחנו יודעים כי רק טיפול פיסכיאטרי יכול לעזור לו אבל אנחנו כמובן לא מעוניינים במישהו שישלח אותו לאשפוז-מה גם שכרגע אחי לא מביע עמדות אובדניות ואינו מסוכן לאיש. הוא אמור להתחיל השנה את לימודי התואר הראשון שלו במחשבים באוניברסיטה במרכז הארץ, אבל במצב הנוכחי שלו לא נראה שהוא יכול לעמוד בזה-הוא כל היום עסוק ומדוכא מעניין הגוף שלו וכלשונו המפורשת הוא חש שהוא נמצא בגוף שאינו שלו-הוא מבין שבעיני הסביבה זה ממש בלתי מובן אבל הוא נותן לכך רציונליזציות ומלבד לbdd הוא שפוי (אם כי הbdd בהחלט אינה הפרעה זניחה) -אנחנו מחפשים פסיכיאטר שמבין בCBT ושישלב טיפול תרופתי (משפחת הSSRI) כי קשה לראות איך רק טיפול התנהגותי ישיג תוצאות במצב הרוח הירוד ובמידת ההתנגדות העזה שיש לו כעת. הוא עצמו מעוניין בטיפול ומבין שיש לו בעיה, אם כי הוא חושב שבהקשר לדימוי הגוף שלו הוא צודק-רק האובססיביות הנלוות לעניין מעיקה עליו. אודה לתשובתכם המהירה בעניין-העדיפות היא לפסיכיאטר באזור השרון הצפוני.

שלום רב, אני אינני נוהג להמליץ על מטפלים במסגרת הפורום, אך אם מישהו מהמשתתפים ימליץ- אשמח לפרסם המלצה זו.

אשמח לדעה כללית על משהו שעוברת.. אנסה לתת רקע בקצרה(ככל האפשר:) אני בת 27,בגיל 18 עברתי מקרה של תקיפה מינית שהובילה לחרדה כללית שנמשכה כארבע שנים(מתח,תחושות ניתוק תמידיות וכו).במשך השנים האלו לא פניתי לטיפול,לא הייתי מודעת שמדובר בחרדה,ולא ידעתי מה זו חרדה בכלל.ייחסתי את זה למה שעברתי,ולמרות שהיה מאוד קשה לחיות עם זה,בעזרתו של אדם קרוב הצלחתי לתפקד"כרגיל",לעבוד וכו.עד שהגיע מצב שזה נהיה מאוד קשה ומכאיב והחלטתי ללכת לפסיכיאטר. אני מבחינתי חשבתי שאני משתגעת לגמריי ומתנתקת מהמציאות(היום יודעת שזה חלק מהחרדה). הפסיכיאטר הרגיע אותי שלא משתגעת;) ורשם לי תרופה נוגדת דיכאון,רסיטל אם אני לא טועה,וקלונקס. פחדתי מאוד לקחת את התרופה הטיפולית ולכן לקחתי רק את הקלונקס (0.5 מג) מס ימים. זה מאוד עזר לי והחרדה הכללית נרגעה,לא לקחתי יותר קלונקס ולא התחלתי את התרופה הטיפולית. לאחר שנה בערך,נפרדתי ממי שהפך בתקופה ההיא לבעלי וזה הוביל אותי למצב חדש- התקפי חרדה. ההתקפים נמשכו כשנתיים,והתרחשו כאשר היתי נכנסת למקומות(דפיקות לב,סחרחורת וצורך לצאת מהמקום במהירות). החיים שלי הוגבלו והצטמצמו,זה התחיל מהתקף חרדה אחד והפך לחרדה שיניונית-פחדתי מעצם היווצרות התקפים,מה שגרם לכך שזה נמשך.הפחד העיקרי היה התעלפות או התמוטטות. התחלתי לקחת קלונקס,שוב,רציתי להתמודד ללא תרופות טיפוליות והאמנתי ביכולת שלי.וכך במשך שנתיים נטלתי קלונקס על בסיס יומי, רק 0.25 מ"ג ביום,כי יודעת שזו תרופה שעלולה למכר ולא מיועדת ללקיחה קבועה. יודעת גם שהמינון הזה דיי מצחיק ולא נחשב כמועיל,אבל רציתי לעשות את רוב העבודה בעצמי כנראה. כך,עד היום,במשך שנתיים וחצי, לוקחת כל יום 0.25מ"ג, ושמחה להגיד שכמעט כשנה כבר אין לי התקפי חרדה,ולא חרדה כללית. לא הלכתי לטיפול,אבל לא ויתרתי ולמדתי לא לחשוש מהתקפי חרדה,וכך הם הלכו ונעלמו. התחלתי לחיות יותר,לעשות דברים,לא לפחד להכנס למקומות,ולשמוח מחדש. העניין שלשמו מבקשת את דעתך זה שלפני כמה ימים היו לי סחרחורות חזקות במשך כל שעות הערב והלילה,הן התחילו לאחר ויכוח,כך שהייתי דיי נסערת,אבל התחושה היתה סחרחורות חזקות ופחד שקורה לי משהו.למחרת חשש מאוד חזק ש"חולה במשהו חמור" והרגשה כאילו הסחרחורות לא לגמריי עברו. בימים מאז כל הזמן "בודקת" אם מסוחררת",נמצאת בתחושה שיש לי איזו מחלה קשה. הדבר היחיד ש"הרגיע" אותי כמה שזה מגוחך לומר זה שכשעשיתי קניות בימים האחרונים כל פעם שהגעתי לקופה תקפו אותי הסחרחורות שוב(מה שהיה קורה לי תמיד בקופה כשהיו התקפי חרדה)וכשיוצאת מהמקום זה נרגע. אז כעת מאוד לחוצה,אני לא מבינה אם אלו התקפי חרדה,שפשוט מתבטאים רק בסחרחורת,וכך גם מה שהיה לי באותו יום הוא פשוט איזשהו התקף חרדה שהתבטא בסחרחורות(יש כזה דבר?) או שמדובר במשהו בריאותי, שחייבת לציין הכי מפחיד אותי ואפילו מפחדת ללכת להבדק):. אם זה היה חס וחלילה בריאותי, *האם זה הגיוני שזה ימשיך להתבטאות אחכ בצורה שתיארתי-כמו כשהיו התקפי החרדה,באותם התנאים? *האם זה נשמע כסוג של התקפי חרדה ששבו בצורה כזו? * והאם התקפי חרדה יכולים להתבטא רק בסחרחורת ולחץ,בלי שהאדם חשש לפני כן(רגילה שהתקפי החרדה היו בעבר רק כאשר חששתי לפני כן שהם יקרו). כמובן שלא מבקשת איבחון אלא רק דיעה כללית. מתנצלת על האורך.. שנה טובה פורייה ומבורכת עדן.

שלום רב, ראשית קבלי את הערכתי לאופן ההתמודדות שלך. באמת ראוי להערכה. שנית, חרדה יכולה להגיע בכל מיני אופנים, כולל סחרחורות, וביחוד עם בעבר זה היה חלק מהתקפ החרדה. יחד עם זאת שווה להבדק בקופ"ח. בעיות קלות כמו אנמיה ועוד הן הסיבה השכיחה לסחרחורות, וזה כל כך פשוט לאבחן ולטפל- שפשוט חבל לפספס.

תודה רבה. אני חושבת שזה אכן חרדה כי בימים האחרונים(מאז שזה התחיל) קורה לי כמו שהיה בזמן התקפי החרדה שבמקומות ציבוריים פתאום זה קורה(תחושת עירפול ופחד להתעלף). נזכרתי גם שמזמן לפני שנים,לאחר האונס כשהיתי בחרדה כללית אז התופעה הגופנית היחידה שבה החרדה התבטאה היתה סחרחורות. המעגל(המכאיב) פה זה שמצד אחד מפחדת להבדק(הצעד הכי רחוק שהגעתי אליו הוא לבקש מרופאת משפחה טופס לבדיקות דם כלליות,וזה גם היה לי קשה מאוד)אבל לא עשיתי אותן...ומצד שני ככל שלא נבדקת אני מזינה את החרדה ש"אולי יש לי משהו חמור",ואולי אפילו גורמת להיווצרות הסחרחורות בגלל זה. התשובה שכנראה רציתי היא שאין מה לדאוג וזה בטוח חרדה,ואז הייתי יודעת איך להתמודד עם זה וכמעט בטוח להתגבר על זה דיי מהר(כי התגברתי על הרבה יותר בעבר) אבל יודעת לצערי שלא יכולה לקבל אותה כך:) שוב תודה, עדן

שלום ד"ר שמגר זה חביב קיבלתי יעוץ מפסיכולוג מומחה שאמר לי שאם אני מפסיק את הריספרדל אז לא צריך לקחת טיפול כלשהו ולנסות לראות אם אני ארגיש טוב גם בלי הריספרדל אלא רק עם הציפרלקס אז עכשיו ככה.. אני מרגיש לא טוב בכלל, רע לי, אני מתוח לפעמים, אני מרגיש לחצים, אני מרגיש שכולם נהנים ואני לא נהנה משום דבר, אני כל הזמן עייף אני לא יודע למה אני מוטש, אני יושן המון אני רוצה להבין למה אני כל כך עייף נמאס לי מהמצב הזה נמאס לי, יום הכיפורים הזה היה לי סיוט, לא יצאתי בחוץ, הרגשתי רע מאוד, ואני מפחד להחליף לפרפנאן ולהרגיש עוד יותר גרוע... בקיצור רע לי, אני צריך לחכות חודש עד שהריספרדל ירד לי מהדם, האם כדאי לי להתחיל טיפול בפרפנאן? האם הוא יעזור? האם יש מקום לעלות את המינון של ציפרלקס ל20 מ"ג? בבקשה תעזור לי אני מרגיש שאני עומד למות

חביב שלום, למה לחכות חודש? אפשר להתחיל את הפרפנאן מייד. זה יעזור לך להפחית המתח, וזה לא מעט. לגב העליה בציפרלס- כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר שלך.

אני בת 66 וסובלת מדיכאון וחרדה קלים. רופא המשפחה רשם לי ציפרלקס 10 מ"ג כדור אחד ליום. הפסיכיאטר אליו פניתי העלה המינון לכדור וחצי לאחר שבועיים. עברו כבר 17 יום מאז נטילת הכדור ועדיין איני מרגישה שינוי. השאלה היא בעצם מה אני אמורה להרגיש ומתי? איני אוהבת לצאת מהבית והבעיה עדיין קיימת. יש לציין כי אני מעשנת כבדה ואולי זה פוגע ביעילות התרופה. בתודה

שרה שלום, בד"כ אפשר לחוש שינוי אחרי שבועיים, אבל לעיתים צריך לחכות חודש שלם לתחילת ההשפעה. האם הדיכאון והחרדה עליהם את מדברת הינם חדשים? איך זה מרגיש לך?

האם יש דבר כזה טשטוש זהות או אובדן זהות והאם זה בר- תיקון?

לילך שלום, את תצטרכי לפרט קצת יותר בכדי שאבין למה את מתכוונת.

מה שווה אדם עם כול חייו סבל בווירוס בתוכנה שגרמה לו לדיכאון ויאוש והיום הוא זקן בן 35. מה שווה אדם שמתפרנס מקצבת עליבות של 2000 שקל ונתפס כפרזיט על חשבון משלם המיסים. מה שווה אדם שחיי בבבית הוריו בגיל 35.(טוב שיש הורים) מה שווה אדם ללא פרנסה וכבוד ואין גם סיכוי למצוא. מה שווה אדם שאין רשיון נהיגה. מה שווה אדם שאפשר לספור על כף יד אחת את הנשים שהוא שכב איתן. מה שווה אדם שאף פעם לא הייתה ולא תהייה לו זוגיות.(איזה בחורה צריכה אפס.) אז מה נשאר לאותו אדם לעשות. להתאבד בשקט , להתאבד ותוך כדי התאבדות לגרום נזק רב ככול יוכלתו לסביבה.(בסגנון של מתאבדים ערבים.) מילא החברה הישראלית - יהודית בארץ לא סובלת אנשים יחסית חלשים או חסרי מזל וקוראים לכול מי שלא שירת בצבא או חי מקצבת העליבות של 2000 שקל כפרזיט. אז אולי הגיע הזמן לאמץ את חוק המתת החסד שהייתה נהוגה בגרמניה בשנים 1939-1945 שם המיתו את כול אלא שחייהם בלתי ראויים לקיום - וכך אני מרגיש. להתאבד למרות כול המחשבות וניסיונות חלקיים צריך הרבה אומץ לחצות את הקו הזה. אז כאשר אדם כמוני שאין לו אומץ להתאבד יבוא למוסד פסכיאטרי ויעזרו על ידי מתן ציאניד בקפה. מוות הומני ב 30 שניות.(אפשר יהיה לנצל את האברים לצורך השתלה)

המון כאב. המון. לא פשוט להיות חריג וחלש בחברה הישראלית. אבל יש פה ושם גם אנשים טובים, שיכולים לעזור. אני משאיר כאן את הבמה פתוחה לכל האנשים הללו. אין לי ספק שהם יענו לקריאתך.

בכל מקרה, אני מבין איך אתה מרגיש... מצבי אפילו יותר גרוע משלך. אבל, למדתי שצריכים להיות אופטימים, כי אם ניהיה פסימיים, ההזדמנויות להצלה יחלפו על פנינו בלי שננצל אותם. אני מקווה שתצליח למצוא מוצא מתישהו.

אתה כבר יודע מה אני חושבת וכל זה......

לאזרח מליץ היושר, החברה היא זו שדפוקה, נו טוב, קצת הגזמה...יש באמת אנשים טובים באמצע הדרך, רק שלוקח מסע שלם למצוא אותם. החלטתי בשבילך להתאמץ קצת ולא להיות מקורית, ולהעתיק לכאן משהו נחמד שקראתי בעיתוני השבת. סיפור על סיני מכפר קטן. שהיה לו בן יחיד וסוס. יום אחד הסוס ברח. אמרו לו בני הכפר:' אוי, זה רע', ברח הסוס. אמר להם הסיני:'לא יודע אם זה טוב או רע'. למחרת חזר הסוס עם להקה של סוסי פרא. אמרו לו:'אוי, זה טוב'. אמר להם:'לא יודע אם זה טוב או רע'. אחרי יום רכב הבן שלו על אחד מסוסי הפרא ושבר רגל. אמרו לו:' אוי, זה רע'. אמר:/ לא יודע אם זה טוב או רע'. פרצה מלחמה והבן שלו היה היחיד שלא גוייס בגלל השברים וכן הלאה.... מוסר השכל:הכל יחסי לזמן, למקום, ולבחירה באופן ההסתכלות. לילה טוב לך

שלום לך, אני אם לבת שניסתה להתאבד. למזלנו הגדול היא נשארה בחיים. אני מפנה אלייך בקשה נרגשת בשם ההורים שלך: אנא עשה כל מאמץ להתמודד ואל תתייאש. קשה לתאר כמה עצב נסחוב כל חיינו. אני יודעת שקשה לך, אני לא מזלזלת בסבל שלך. אבל אנא עשה מאמץ עליון לקבל את העזרה הנחוצה לך. מאחלת לך המון בהצלחה. ושנה טובה וקצת יותר קלה. סיגל

שלום וחתימה טובה, אני מטופלת זה עשרה חודשים בציפרלקס 10 מ"ג, בחצי השנה הראשונה נטלתי 1 כדור ומאז הורדתי את המינון לחצי ואני מרגישה מצויין. לפני מס' שבועות ניסיתי להוריד את המינון לרבע כדור ביום, במטרה להפסיק את הטיפול לחלוטין, אולם הדבר הוביל למצבי רוח קשים, התקפי בכי ותחושה של עצב שלא חלף. ברור לי שיש פרק זמן שהגוף זקוק לו לצורך הסתגלות מחדש, אולם גם אחרי שלושה שבועות לא הרגשתי שיפור וחזרתי לקחת חצי כדור (השיפור, כמובן, מידי). ההבדל בין רבע כדור לחצי היה כמו עם התרופה ובלעדיה. רציתי לדעת מהו פרק הזמן המקובל לצורך הפסקה של הטיפול התרופתי? האם עלי לתת יותר זמן בפעם הבאה שאני מנסה להפסיק והאם יש משמעות למעבר לרבע כדור לפני הפסקה מוחלטת? תודה רבה

שלום רב, לפני השאלה "איך מורידים" צריך לשאול "למה להוריד"? את מציינת בעצמך שעם התרופה את חשה בטוב ובלעדיה ברע. אז למה להפסיק? כל זאת מעבר לעובדה שבד"כ מומלץ לקחת את הטיפול מינימום שנה, ואם ההורדה גורמת לחזרת הסימפטומים מומלץ בד"כ להמשיך טיפול.

אחי בן 39 וזה מס' שנים סובל ממחלת הסכיזופרניה. עם ירידות ועליות לאורך התק' הארורה הזו. לאחרונה בעת קימה בעבודה הוא התעלף ולכן נשלח לכמה בדיקות וכן ניתן לו כדור נוסף (החדש מבין הרשימה הנ"ל) **מאחר והנושא כה עדין ונמשך לאורך שנים נוצר מעין "שקט" סביב הטיפול ואין כל התערבות מצד המשפחה דבר שמציק לי כי לא מדובר בבעיה פשוטה ולכן אני רוצה לקבל מידע. הטיפול התרופתי שהוא מקבל: clozapine 100mg paxxet 20 200mg simvastatin סימבאסטאטין 20mg דפלפט 200mg 1.האם לכל התרופות הנ"ל אכן השפעה רק על מחלת הסכיזופרניה ? 2.האם כאשר מטפלים בסכיזופרניה בהכרח מטפלים בטיפול כנגד הפרעות נוספות? (לפי הבנתי ישנו כדור ברשימה שמטפל במחלת הדכאון/מאניה דיפרסיה ולא בסכיזופרניה) 3.האם יש סיכוי להפסקת הטיפול התרופתי או שמדובר בטיפול לאורך כל חייו? 4.האם יש השפעה מזיקה על מערכות הגוף בנטילת הכדורים הללו לאורך זמן? 5.מתי בעצם יש הוראה להוריד המינון או להפחיתו? האם רק כאשר מטופל טוען שהינו מרגיש טוב ועד אז הוא נוטל כדורים כה רבים? ***נא הסבר לי את השפעת הכדורים בטיפול המחלה והאם לדעתך המינון גבוה יותר ומה המינון מראה על חומרת המחלה?

שלום רב, סכיזופרניה היא מחלה כרונית שבד"כ מצריכה טיפול לכל החיים, בדיוק כשם שחולי יתר לחץ דם לוקחים טיפול לכל החיים. הקלוזפין, אותו נוטל אחיך, הינה תרופה הניתנת רק בחולים עמידים יחסית, זאת אומרת חולים שניסו מספר תרופות ללא הטבה. מאידך המינון אותו הוא מקבל הינו נמוך ביותר. מינון מקובל של קלוזפין הוא 300-600 מ"ג ליום. בסימבסטטין היא תרופה להורדת שומני דם, ללא כל קשר לבעיות נפשיות. הפקסט הינה תרופה נוגדת דיכאון. אינני יודע מדוע אחיך נוטל אותה. חשוב לציין כי חולי סכיזופרניה רבים מועדים יותר לדיכאון, ויתכן שאחיך סבל בעבר מדיכאון ולכן הוא ממשיך לקבל טיפול. הדפלפט הינו כדור המשמש לטיפול הן במאניה דיפרסיה והן באפילפסיה. לא ברור לי מדוע אחיך נוטל אותו. כדאי לקבל הבהרות מהרופא המטפל. אם אחיך מרגיש טוב, זו בדיוק הסיבה שאסור להפסיק לו את הטיפול, הטיפול שגרם לו להרגיש טוב. זה כאילו שנפסיק טיפול ליתר לחץ דם ברגע שנראה שלחץ הדם תקין (תחת טיפול תרופתי). מבחינת מינוני שאר התרופות- הפקסט ניתן במינון מקובל. הדפלפט ניתן במינון שכלל אינו אפקטיבי. ככלל צריך לאזן מינון דפלפט לפי רמות התרופה בדם, אבל בד"כ צריך לקחת 800-1500 מ"ג ליום בשביל להגיע לרמות תקינות של התרופה בדם.

ד"ר שמגר, חזרתי עכשיו מרופא המשפחה- מבקשת ממנו פתרון לבעית הסחרחורות, בחילות - אי- שקט, עצבנות. הוא הבין שלא הצליחו לסדר אותי מבחינת הטיפול התרופתי- נתן לי מרשם לרסיטל עד שאראה את הרופא שלי (שאגב, אני מחפשת להחליפו כעת). דיברנו קצת, והרגשתי איך אני מתה לפרוץ בבכי הסטרי - מלבד עיניים דומעות לא הרשתי ולא איפשרתי לעצמי לבכות- לחוש בכאב ובכל מה שעברתי והמשכתי להדחיק את זה פנימה. כדברנו- הרגשתי איך אני משתגעת- בחרדה שלדעתי היא כבר לא בגדר נורמלית- בטח יש שם לסוג החרדה הזו שלי- כאשר אני חשה 24/7 מתנהלת במעין רמה לא אנושית...בייחוד עכשיו שהופסק הטיפול התרופתי ולכאורה, נראה שהמצב הדרדר. יצאתי ממנו- רצתי הביתה בבכי הסטרי לקחת קלונקס. השבוע נותרתי ללא עבודה בשל פיטורים. וטיפול פסיכולוגי- זו לא שאלה בכלל...הן עצם חוסר יכולתי להפיק תועלת ממני עקב עכבות שלי והן בשל אי- יכולת כלכלית. ועכשיו אני לא מצליחה להגיע להחלטות נכונות עבורי שיקדמו אותי בכיוון של התגברות על הסיבה שבגללה אני עדיין לא רגועה, וכשאני מרשה לעצמי לפעם לפעם לחוש בסערה. הסיבה כידוע היתה טעות פאטלית- היחשפות יתר בפורום פסיכולוגי לאחר טיפול פסיכולוגי שפרק אותי...התחלתי לקחת הכל על עצמי בפורום- דעות של אחרים כלפי- תוקפנות- השמצות- ללא שום הגנה שנותרה בשביל לסנן כפילטר את הדברים, וחשבתי שכל האנשים סביבי קוראים את הודעותי, מזהים אותי והצליחו "לעלות עלי". לכן, היום אני מתקשה וגם לא יודעת איך עושים את זה- איך מגדלים עור חדש על העור שנשרף לגמרי. איך עושים זאת ללא שום יכולת או כוחות כרגע. אני ממשיכה כל הזמן ונונסטופ לפעול על ריק, נותנת גז בנוטרל- אז, איך באמת אפשר לצאת מזה בצורה הזאת? יש לי מס' אפשרויות מצומצמות כרגע- ואני לא יודעת מה תהיה הדרך הטובה ביותר בשבילי: - להתאשפז באופן מלא - אולי רק בשביל לנוח ולהרגיש - שמישהו "מטפל בי". - האם ללכת לראיון עבודה שנקבע לי, במחשבה שיהיה עלי לעבוד במשרה מלאה. - האם כדאי להמשיך את לימודי השנה , אך דבר זה יצריך ממני לעבור מקום מגורים לעיר אחרת (שהמחשבה של להיות רחוקה מהמשפחה, מקל עלי באיזושהוא אופן). - לבקר קרובי משפחה בחו"ל. - להתארח אצל זוג חברים ברמת הגולן ולהינפש לי. הבעיה נעוצה שאין לי כסף כרגע ואני רואה שהיכולת שלי לפרנס עצמי הופך להיות כרוני בדיוק כשם שמצבי הנפשי....אולי לבקש מביטוח לאומי קצבת נכות (אבל זה די ברור שזו התנהלות מדרדרת וכורנית) לבקש כסף ממשפחתי- זה כמו להביע אות מצוקה וחולשה, והרי זה בדיוק המזון שלהם. צר לי על האורך ועל ההודעה המי יודע כמה היום...אבל אני יודעת שאם המצב ימשך ככה ...אני לא אגמור בטוב. מה גם, שאני שחוקה כ"כ ובלי כוחות. אני כבר לא מסוגלת לתפקד יותר ביומיום אם כי ולכאורה נראה כלפי חוץ, שהכל בסדר עימי אך מתחת לפני השטח יש לבה שמחכה לגעוש החוצה (אבל יודעת שאין מי שיחזיק ויכיל זאת). אשמח לשמוע- משהו אובייקטיבי חיצוני שאולי מבין מהם הדרכים הנכונות להתמודדות עם חרדה אינטנסיבית, הצפתית וממושכת - ושיקום תחושת הפרטיות (נקרא לזה) שנחשפה בטרם עת ונחבטה בצורה חמורה וחריפה. גמר חתימה טובה

הלה שלום, כתבת לא מעט. אני צריך קצת לחשוב על הנושאים, לכן בנתיים אני מפרסם את הודעותייך ללא התייחסות מפורטת.

לילה טוב, ד"ר שמגר, אחסוך לך את הטרחה ואודה לך אם רק תוכל להשיב להודעת- "גופנפש" התחשות הפיסיות מציקות ומכבידות...מעין גלים וסוג של סחרחורות כל היום, וגם בזמן מנוחה בבית. רופא המשפחה טוען שאלו תופעות של חרדה. ואני תוהה שמא הם תופעות של ירידה מהכדורים (סימבלטה 30 מ"ג היו האחרונים ברשימה). חן, חן רב תודות הלה

אני מטופל לוקח פרוזאק וגם פרפנאן .לא טוב לי ואני לא מחובר בכלל.ואני לא יכול להפסיק לעשן למרות שזה לא עושה לי טוב בכלל.דרך אגב אני מעשן כבר 12 שנה רצוף.מה לעשות

הפסקת עישון היא אתגר לכל המעשנים. לפעמים קבוצת תמיכה עוזרת, אבל זו בעיקר איזושהי החלטה פנימית חזקה שלפעמים מגיעה לאדם ונותנת לו את הכוח י. אינני מכיר שיטות ספציפיות לכך.

אני לא יודע לאיזה "עישון" אתה מתכוון. אבל אם כח הרצון לא מספיק לבדו יחד עם קבוצת התמיכה. אז תמיד אפשר לנסות זייבאן, לא? או למצוא מרפא "וודו"- הוליסטי, שעזר לחבר שלי בעניין.

1)שלום רציתי לדעת מה ההבדל בין שתי התרופות באופן פעולתם? 2)איזה תרופה הכי דומה למרוניל למקרה שמרוניל פחתה בהשפעתה?

מרוניל הינה תרופה השייכת לקבוצת נוגדי הדיכאון הטריציקליים, והיא פועלת בעיקר ע"י חסימת הספיגה של סרוטונין מאיזור הסינפסה, כך שמצטבר יותר סרוטונין בסינפסה וזה משפיע על הדיכאון. ציפרלקס שייכת לקבוצת ה- SSRI, והיא פועלת באופן דומה. אפקסור שייכת לקבוצת ה- SNRI, והיא פועלת באופן דומה אבל משפיעה גם על נוראדרנלין. חשוב לדעת שאופן הפעולה לא מנבא יעילות. כלומר בחירה של תרופה בעלת מנגנון דומה לזו של תרופה שכבר עזרה, לא מבטיח שהיא תעזור יותר מתרופה העובדת במנגנון אחר לגמרי. אין בזה שום חוקיות.

בוקר טוב , "הבעיה" התחילה אחרי שסימתי תיכון בכמה חודשים ,ז"א לפני שלוש שנים , ואני במצב כזה . בקיצור לא בא לי לעשות שום דבר , אין לי חשק לצאת מהבית , לדבר או אפילו לאכול , מרגישה שאני צמח או משותקת מכל החיים , חסרת אונים ,כפואה כמו קרח , אל תאמין, בקושי שאני הולכת למקלחת וכשלובשת אז או הפג'מה החומה או השחורה ( למרות שבארון יש יותר משלושים פג'מות חדשות שעד עכשיו לא לבשתי אותם) , שום דבר לא מוצי חן בעיניי-הכל שחור ... ואם תשאל איפה המשפחה בחייך ? אז כך : אני גרה עם הוריי לבד , הם תמיד מנסים לעזור לי ולהוציא אותי מהמצב הזה אבל "ולצערי הרב" לא תמיד מצליחם . "סבבה" אחרי התיכון למדתי סמסטר אחד באונ' -מדעי המוח- , סיימתי אותו בגדול עם ממוצע 92 , אבל אח"כ נמאס לי והפסקתי את הלימודים , כן היו לי חבירות שמה אבל היה הכל משעמם , במקום לשבת בהרצאה הייתי יושבת באטוטו שלי - מה כן הייתי באה לאונ' כל יום שעה-שעתיים ושאר היום באוטו שהיא כמו "החדר שלי" -למרות שלא הייתי כך בתיכון. ובקשר לחברותי בתיכון- אנחנו כל שבוע נפגשות בבית של אחת מאיתנו , אבל בתקופה האחרונה אנו נפגשות רק בחדרי , למה? כי אני מסרבת לצאת מהבית , וחוץ מזה, אפילו שהן איתי והייתי מדברות וצוחקות - שרות ורוקדות אני מרגישה שאני בעולם אחר לגמרי , וכששאלות אותי משהו אז אגיד מה? אההה? לא שמעתי , תחזירי עוד פעם ? באמת לא יודעת מה לעשות ?! בכלל לא מרגישה שאני חייה ! חסרת אונים , אין לי כוח לעשות שום דבר , מרגישה זיוו מספיק לי לחיות . לא ? אוקי אני יודעת שאנו חיים רק פעם אחת ולכן צריך לנצל כל שנייה כדי לחיות יותר טוב , לפחות נרגיש שאנו עדיין חיים, אבל... בבקשה אל תנסה להגיד שצריך להתחיל טיפול, כן אני זקוקה לכך ! אבל לא נראה לי שכן אצליח ! אני ממש סגורה וקשה להוציא מילה מפיי ובמיוחד על מה שאני מרגישה , ובטח במצב כזה צריך ליטול תרופות , אבל האם כן אעמוד בזה ?! גם כן לא נראה לי ובמיוחד התרופות האלו שהשפעתן על המוח וכמה הן מסוכנות .

שלום רב, נשמע שאת סובלת כבר הרבה זמן. אז מה? להשאר ככה לנצח? להרים ידיים ולזרום במורד הזרם? לא לחיות ולא למות? חיים רק פעם אחת. ואם תחכי שמשהו יקרה- כלום לא ישתנה. את חייבת לקחת אחריות מינימלית על חייך, לגשת לפסיכיאטר, אם צריך-אז לקחת תרופות, ואני כן אומר לך- ללכת לטיפול פסיכולוגי. את רואה שזה לא עובר לבד ורק מחמיר. מה יש לך להפסיד????? ביום כיפור את צריכה לסלוח קודם כל לעצמך, להיות פחות בקורתית כלפי עצמך, ולקחת את עצמך לטיפול. תתחילי שנה חדשה וחיים חדשים.

שלום לסובלת אני מאחלת לך גם שתצאי מהסבל יודעת כמה זה קשה, הייתי בדיכאונות ממושכים בחיי העזרה היא ברגע שפועלים בניגוד לאוטומט. דיכאון מושך אותנו למטה, למטה צריך להלחם בו בכל הכוחות שיש בך מה את אוהבת לעשות? אם את טיפוס ספורטיבי- תעשי ספורט אם את אוהבת אומנות- תרשמי לאיזה חוג אומנות אפילו שלא בא לך. תצאי מהבית. תכריחי את עצמך להיות אצל החברות ולא להסתפק בביקור שלהן אצלך. אל תתנתקי מהחיים. תתחברי אליהם ביתר עוצמה. אם את פוחדת מתרופות את יכולה להתחיל באומגה 3- זה לא תרופה, זה תוסף מזון, שמחקרים הוכיחו שעוזר למצבים נפשיים של חרדה ודיכאון. אפשר לקנות את זה בכל חנות טבע. וחשוב שתאכלי טוב. אכילה נכונה היא מאד חשובה ומרפאת במצבים הללו. ואם את רוצה, יש לנו קומונה של פסיכיאטריה לכל- שזו בעצם קבוצת תמיכה לחולים או לסובלים מבעיות כמו שלך. זה נמצא בתפוז בניהולו של דור הלפרין. תכנסי לשם, לאנשים יהיה הרבה איך לעודד אותך תרגישי טוב וגמר חתימה טובה תמי.

אני לא רוצה לייאש את "אחת שסובלת" . אבל זה לא אתה אמרת שדכאון אחרי שנה, סביר מאוד להניח שהוא לכל החיים? אז אולי יש כן משהו בלזרום במורד הנהר, לא לקבוע אם זה טוב או לא, ופשוט לחיות עם "התיק"הזה. או אפשרות נוספת מבחינת הפסיכיאטריה- שקיימת סבירות גבוהה בהישנותה של המחלה. אני פשוט מחפשת קצה של תקווה. ומאז שנכנסתי לעולם הפסיכיאטריה, אני חשה כי אני פועלת By the book חלילה וחס, שאשנה לכאן או לכאן את הסטטיסטיקה ואשאר בשוליים. ולאחת שסובלת, אני אומרת החזיקי מעמד!

שלום , לא יודעת איך העזתי ללכת לפסיכיאטר , אבל עשיתי את זה ! כן אתמול הייתי בפגישה ראשונה , והוא נתן לי שני כדורים אחד מירו 30 מ"ג בערב והשני לא יודעת שמו בבוקר . ובקש ממני לחזור ביום ו' , כשנתן לי את הכדורים , לקחתי אותם ללא שום התנגדות או וויכוח , אבל כשהגעתי הביתה הכל השתנה ,רועדת , מזיעה , מפחדת , חסרת תקווה , רק בוכה ובוכה , ולא נרגעתי עד שחתכתי את ידי וראיתי את הדם , ... האם יש אפשרות לטפל בדיכאון ללא כדורים - רק עם שיחות ? אני ממש מפחדת מהכדורים , וזה רק מלחיץ אותי ומוסיף לי עוד סבל , ... תודה וחג שמח

שלום לך, נשמע לי שאת יודעת בתוך מה את צריכה לעשות , ואני מסכימה איתך צריך להתחיל מהתיעצות פסיכיאטרית. אולי פניתך לפורום היא בכל זאת התחלה של מוכנות להתמודד עם המצב. הטיפול התרופתי יכול מאד לההועיל המצב שאת מצויה בו הוא המסוכן. יום כיפור יכול להיות מועד טוב לבחירות וללקיחת אחריות כדאי לקבל את העזרה שאת צריכה, חבל להמשיך לסבול כשאפשר להעזר!.

לד"ר עופר שמגר שלום אני הייתי מאושפז בשנת 2000 בבית חולים פסיכיאטרי. ביום קבלתי הראשון העבירו אותי מהמיון ישר למחלקה ושעברתי למחלקה קיבלו אותי אחים שעובדים בבית חולים אח אחד מהם התחיל לשאול אותי שאלות כמו איפה אני גר ,בן כמה אני , אלרגי לתרופות במה אני עובד . אחרי שענתי לו על כל השאלות הוא אמר לי יש לי סמכות לתת לך שני זריקות וקיבלתי שני זריקות לדעתי כמובן שלא הייתי צריך לקבל את הזריקות ובמהלך השבועיים שלוש הריאשנות אח אחד אמר לי כמה פעמים ביום שאני בהיסתכלות וזה עשה לי הרגשה לא טובה שמעתי שגם למטופל שהגיע אחרי לאישפוז בבית חולים אמרו לו שהוא בהיסתכלות אני לא עשיתי שום דבר שמצריך להגיד לי שאני בהיסתכלות שאלתי היא מדוע היחס המזלזל הזה מופנה למטופלים האם הוא צודק והאם אתה חושב שצריך לשנות אותו תודה מראש על התשובה

יוסי שלום, נשמע שעברת חוויה מאד לא נעימה. 7 שנים חלפו וזה עדיין מציק. חשוב שתדע שבעצם כל מטופל שמתאשפז הוא בהסתכלות, כי דרך ההסתכלות על המטופל הצוות הרפואי לומד הרבה- עד כמה הוא מסתגר, עד כמה הוא יכול ליצור קשרים, איך הוא אוכל, איך הוא ישן וכו'. זו לא מילת גנאי. אני מקווה שלא יהיו לך עוד חוויות כאלו בעתיד, ומאחל לך בריאות שלמה וגמר חתימה טובה.

א. הזריקו לו סמים קשים לפני ההסתכלות, בטוח לא אחרי שום אבחון מקיף, סתם בפסיכיאטר במיון חשב ש"כדאי להסתכל" 2. הזכירו לו מספר פעמים ביום שהוא בהסתכלות - זה איום לא כל כך סמוי, וגם אם לא היה זה איום אין ספק שזה ישפיע על ההתנהגות אז השאלה מה זה בדיוק טיפול?? מדע?? ניסויים באנשים?? אם היו עושים את זה לחתולים איזה צעקות היו מקימים!!!

ואולי כדאי לשנות קצת את המונחים כדי לא לתת לחולים הרגשה רעה... אחרי הכל זו חוויה קצת פרנואידית להיות בהסתכלות... אפשר אולי לקרוא לזה- אישפוז לצורך קביעת טיפול מתאים, או מנוחה ואיבחון, משהו כזה, יותר ידידותי, פחות מרתיע. גמר חתימה טובה תמי.

הי ד"ר, כאשר אני סובל מבעיה גופנית מסוימת ואני עובר סדרת טיפולים כלשהי אצל רופא או מטפל מסוים,אני יודע שאני יכול לזכות להצצה בגיליון הטיפולים שלי כדי לראות את קצב התקדמותי,גם אם הכל שם כתוב בשפה טכנית,וגם אם צריך להתעקש לפעמים בתוקף על מנת לזכות לחשיפה שכזו(כי הפציינטים האלה לא מבינים כלום גם ככה...). האם מטפל מתחום הפסיכותרפיה ,למשל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר,גם כן יואיל בטובו לחשוף בפניי את יומן הטיפולים?

רן שלום, ככלל זו זכותך לראות את הרשומה הרפואית הנוגעת אליך בכל תחום. בתחום הטיפולי (פסיכולוגיה, פסיכיאטריה) החוק הוא אותו חוק, אבל הרישום בד"כ אינו טכני ויש בו מעורבות רגשית, שלא תמיד נכון מבחינה טיפולית שהמטופל יחשף אליה תוך כדי הטיפול. זה עשוי להפריע למהלך הטיפול. אבל מדוע חשוב לך לקרוא מה שכתוב, כאשר אתה יכול לקבל תשובה ישירה מהמטפל על קצב ההתקדמות? אם אתה לא סומך עליו- אל תתן לו לטפל בך. אם אתה לא סומך עליו- כנראה שגם הוא לא ירצה לטפל בך!

רן כדאי לך להכנס לאתר פסיכולוגיה עברית, יש שם מאמר חדש שהתפרסם של יורם צדיק לגבי חובת מסירת רשומות רפואיות כולל תיאור פגישות עם פסיכולוג קליני, למטופל. זה חלק מהזכויות שלך כחולה, בריאות הנפש היא חלק מחוק בריאות החולה. המטפלים רשאים לערוך רשומות נפרדות בהן הם כותבים גם דברים אישיים של עצמם, אבל מחוייבים לנהל במקביל רשומות בתיק הרפואי של הפציינט, ואת הרשומות הללו אתה זכאי לדרוש לראות. גמר חתימה טובה תמי.

אם אני יכול לסמוך על המטפל ואני יכול לקבל ממנו תשובה ישירה לגבי מהלך הטיפול שלי-מדוע חשיפה שלי לרישום עשויה להפריע למהלך הטיפול?הייתכן שיש שם דברים מסויימים שהמטפל בוחר להסתיר ממני? הממ...

שלום, רציתי לדעת האם לאדם הלוקח את התרופות: ריספרדל, דקינט ופבוקסיל, באופן קבוע ולטווח ארוך מותר לצום? בתודה, ליאור.

ליאור שלום, כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל. ככלל, אם המצב הנפשי מאוזן ניתן לצום. חשוב ליטול את התרופות למרות הצום.

הייתי בוועדה רפואית לקביעת נכות נפשית של ביטוח לאומי. אחרי הוועדה קיבלתי זימון לאיבחון פסיכולוגי במתקן ממשלתי. כאשר התקשרתי למקום לברר פרטים נאמר לי שהאיבחון נמשך חצי שעה. יש לך מושג מה יכול לכלול איבחון פסיכולוגי של חצי שעה? האם ניתן עפ"י זה לקבוע אם מגיע לי קצבת נכות?

חיים שלום, ישנם אינספור מבחנים פסיכולוגיים. איבחון ממוצע לוקח 4-6 שעות. יתכן ועלתה בועדה שאלה ממוקדת ולכן יתבצע איבחון לבחינת אותה שאלה, תוך בחירת חלקי מבחנים הרלוונטים לשאלה. מכיוון שאינני יודע מה השאלה, לא אוכל להעריך גם מהם המבחנים.

שלום יש לי כמה שאלות, אז קודם אספר קצת: אני בן 29, לא עובד לא לומד. החל מלפני חודש וחצי אני נוטל לדיכאון ולבטחון עצמי נמוך פרוקסטין כדור 1 ליום, + אדרונקס במינון 10 מ"ג, כדור ורבע באחה"צ ( אני מתעורר אחה"צ) וכדור ורבע לפני השינה,(או לפעמים אני 6 שעות לפני שינה), + חצי כדור עד כדור שינה ליום, למעלה משנה, לרוב ברוטיזולאם, לפעמים נוקטורנו, כרגע סטילנוקס. (נטלתי טיפול זה גם בעבר עם הפסקות) כמו כן הפסקתי לפני 5 ימים טיפול בלנטון. מה שאני חש זה כי כמות החשיבה האובדנית ירדה, כמות העצב העמוק ירד,כמות הביישנות ירדה, אך אני מרגיש קהות חושים וזומביות, כלומר שאין רצון כל כך חזק לדברים, לאהבה, לא חולם לעשות דברים שרציתי לפני כמה שנים למשל, ואין לי ממש שמחה. כמו כן שמתי לב, שכאשר אני שותה קפה וקולה, לפעמים אני פתאום נעשה ממש יותר שמח ועם אנרגיות. א"כ ברשותך מספר שאלות: א.האם אחד הכדורים יכול לגרום לקהות חושים ואפשר להחליף לכדור אחר? אולי זה הפרוקסטין, אולי זה הכדור שינה? וא"כ מה דעתך האם יש תחליף שגורם פחות לקהות חושים? ב. באה שמועה לאוזני כי לאחר 3 חודשים השפעת הכדורים גדולה ויש יותר מצב רוח. האם יש בזה מן האמת? ג. יש לי די הרבה כאב ראש לפעמים. מה עושים? האם זה יעבור? ד. מה דעתך על מצב רוח לאחר שתיית קפה האם זה מצביע על משהו שניתן לשפר גם ללא שתיית קפה?

שלום רב, אכן פרורסטין יכול לגרום לכך, אם כי זה לא שכיח. אין תרופה שתופעה כזו לא קיימת אצלה לחלוטין. בכל נוגדי הדיכאון זו תופעה נדירה, ויש לנסות ולראות מה מתאים לך. אין שיפור באפקט של התרופות לאחר 3 חודשים, וכולן מגיעות למירב ההשפעה לכל המאוחר אחרי חודש וחצי. כאבי ראש עלולים להגרם משתי התרופות, ואם הם מאד מפריעים זו סיבה לשקול החלפת טיפול (לא בבת אחת להחליף את שתיהן). בענין הקולה והקפה- אינני מכיר את התופעה שתארת, ואינני מכיר תרופה שתעשה אפקט דומה של עליה מיידת במצב הרוח.

שלום לרופא רציתי לדעת איך יורדים מהכדור סימבלטה במינון 30 מ"ג? הרוםא אמר לי לקחת במשך שבוע - יום כן יום לא. עשיתי את זה במשך 5 ימים, האם זה מספיק?

אפשר להפסיק אחרי 5 ימים אבל עדיף לעשות את הירידה במשך 10 ימים לפחות. אם תפסיק כעת לא יקרה שום נזק בלתי הפיך. ה"סכנה" היחידה היא שיופיע מתח ואי שקט לכמה ימים. לא נעים-אבל לא נורא.

שלום רב, אני בת 31 וסובלת כל חיי מדכאון. לפני כשלוש וחצי שנים התחלתי לקחת רסיטל והכדור שיפר את מצב רוחי ועזר לי אבל השמנתי 25 קילו ואני שוקלת עכשיו 95 קילו. המשקל מאוד מציק לי ואני חוששת שהשמנתי בגלל הרסיטל. מצד שני אני מסתדרת עם הכדור ולקחתי כדורי דכאון בעבר שגרמו לי לכל מיני תופעות אחרות. ברצוני להדגיש שמאוד קשה לי בשנים האלה לעשות דיאטות יותר מבעבר. השאלה היא מה לעשות במצב כזה האם להפסיק את הכדור? האם יש קשר בין רסיטל והשמנה? ברצוני להוסיף ששאלתי 2 פסיכיאטריות ושתיהן אמרו לי שרסיטל לא גורם להשמנה. אשמח מאוד לתשובה

ענת שלום, אכן השמנה אינה תופעת לואי שכיחה של רסיטל. רק לעיתים רחוקות רואים עליה במשקל, ואם זה קיים זה בד"כ עליה של 1-2 קילוגרמים. אבל תמיד יכול להיות מקרה יוצא דופן ויחודי. רוב האנשים עולים במשקל ללא קשר לתרופות. לרוב האנשים קשה לעשות דיאטה. את לגמרי "נורמלית" מבחינה זו. להוריד 25 ק"ג זהו אתגר אמיתי-אבל אפשרי. לא הייתי מייעץ לך להפסיק טיפול. גם לא לרדת במינון. הכי חשוב בדיאטה זה לא להפסיק שום דבר מיוחד באוכל, רק להפחית כמה שאפשר את המתוקים, אבל להרשות לעצמך כל כמה ימים משהו קטן וטוב... בהצלחה!

שמנתי מאוד במהלך דכאון. ייתכן כי ההשמנה נובעת גם מהורמון הקורטיזון המופרש בגוף בעיתות דחק. כמו-כן, אני חשה מדולדלת באנרגיות ורוב ולעיתים סובלת מסחרחורות ובחילות כתוצאה מחרדה בלתי פוסקת. מבחינה בריאותית אני בריאה. בנוסף, אני חשה כי הזמן הממושך של הדכאון משפיע על אישיותי וככל שהזמן עובר ככה כוחותיי נחלשים לצאת ממנו. נסיתי מספר תרופות אך ללא הועיל.

בתיה שלום, כמה זמן את בדיכאון? איזה תרופות לקחת? איזה מינון וכמה זמן נטלת כל אחת מהתרופות?

קראתי כאן בפורום שגל דכאוני עובר כעבור שנה. אם כך, מדוע אני סובלת מדכאון וחרדה למעלה משלוש וחצי שנים? ולגבי דיסטמיה, האם יכולה להילוות אליה חרדה?

ליאל שלום, אכן בד"כ דיכאון עובר לאחר שנה (עובדה שלא מבטיחה שהוא לא יחזור), אבל בחלק מהמקרים הוא הופך לבעיה קבועה. דיסתימיה היא סוג של דיכאון "על אש קטנה" שנמשך מינימום שנתיים, ובד"כ שנים ארוכות מאד ואף לכל החיים. חרדה מלווה דיסתימיה לעיתים קרובות, וגם היא יכולה להמשך שנים רבות (אם לא מטפלים בה).

רציתי לדעת ד"ר, מה הסיבות לכך שדכאון הופך לבעיה קבועה? או דיסטמיה למשל, שיכולה להמשך אף לכל החיים, במה זה תלוי? אני שואלת כיוון שאני חשה כשלון על שלא הצלחתי לצאת מהדכאון כעבור שנה. זה נשמע כמו משהו מאוד דטרמיניסטי, לומר מראש שכאשר דכאון לא עובר אחרי שנה הוא ימשך עד סוף החיים. זה מייאש וחסר תקווה. האם אחת הסיבות לקבעון הדכאון זה עצם הדכאון עצמו כלומר, כיוון שדכאון משפיע על האישיות ומכניס אותו למסלול מוכר של דפוס חשיבתי החוזר על עצמו, בגלל העובדה שכעבור שנה ארוכה, הדפוסים נהיים יותר נוקשים וקשים לשינוי? זו הסיבה? או שהסיבה היא אחרת? מוחית, שגם הרצפטורים במח וכל החומרים שמשתחררים או לא משתחררים בזמן דכאון, אף הם נכנסים למסלול קבוע ונוקשה והמח למעשה משתנה ופעול בכרוניקה ידועה מראש? זה כאילו שאו שהדכאון עובר אחרי שנה או שהוא לא יעבור כלל לאחר - שנה. דכאון לא יכול להמשך למשל, שנתיים, שלוש או ארבע מבלי שיהפוך לכוני. זה מבלבל הדיכוטומיה הזו של חלוקה ע"פ שנים. ושאלה שלישית- האם תרופות הכרחיות לעקור את הדיכאון? האם דכאון לא יכול לעבור ללא תרופות? תודה

קראתי את הודעתך, ולפי בקשתך אינני מפרסם אותה. כפי שציינתי בעבר, הפורום נועד לתת מענה לבעיות בהן ניתן לשתף את הציבור הרחב. הודעות "לעיניי בלבד" מקומן לא כאן. יש בזה משום קשר פרטי ואישי ביני לבין הפונה. אינני רוצה לפגוע בך, וחשוב לי מאד שתחושי כאן נוח, אבל אודה לך מאד אם לא תכניסי לכאן הודעות שלא לפרסום. בכל מקרה- הרבה הצלחה בכל, וגמר חתימה טובה. מקווה שהשנה הבאה עלינו לטובה תביא עימה רק בשורות טובות.

שלום רב! אני סובלת מסוג של פוסט טראומה, דכאון. בזמן הטראומה חוויתי דיסוציאציה קשה שעם הזמן הדיסוציאציה פחתה אך לא נעלמה כליל. מאחר וזה הדבר השניוני במהלך הפרעת הפוסט טראומה. זו היתה מבחינתי טראומה מאוד מורכבת, מבוססת על פגיעות רגשיות כאובות, על חוסר יכולת להתמודד ולשלוט במצב, היו לי מעין התחלפויות בין שתי מצבי תודעה . אני מתקשה להשלים עם מה שעברתי בייחוד שזה נגרם כמצב בלתי נתפס שמקשה על האחר להבין, וגם מהסיבה שהיא היתה נמנעת אבל לא עשיתי דבר למנוע אותו מלבד ללכת היישר לתוכה. חיי מאוד נפגעו עקב כך ..אני חווה עדיין סוג של דיסוציאציה ולעיתים, אני תוהה עם אני סובלת מהפרעת ריבוי אישיות (DID? / אני סובלת מתחושה של סוג שכחה מסויים ממה שקרה והשפעה עמוקה של זה עלי היום, חשה בחוסר רצף של מה שקרה בעבר (לפני מס' שנים) לבין השתלבותה בהווה. החרדה והאימה שהציפה אותי בזמנו היתה כפולה ומכופלת, כי ידעתי שאין לי מקום בטוח אליו אני יכולה לפנות, והאכזבה חזרה ושבה הלוך ושוב. בנוסף, אני חווה חלומות חוזרים ונשנים עם אותם הדמויות. האם יש סכנה שמצב דיסוציאטיבי כרוני עלול להתפתח במרוצת השנים ל-did ? ורציתי לדעת מה מהלך הפרעה פוסט טראומטי זו? האם כרוני חוזר ונשנה לכל החיים? האם ממושך למספר שנים? האם ובמידה ניתן להחלים לגמרי, האם ישארו שאריות של מצב זה? מה הטיפול הנכון שהוכיח עצמו במהלך השנים כמועיל ביותר להפרעה זו? היפנותרפיה, EMDR,NLPתרפיה בתנועה, תרפיה באומנות וכו' הייתי רוצה להתמקד אך בראש ובראשונה להשקיע משאבים בכיוון המוכח ביותר במחינת סיכויי הצלחה. רב תודות לך!

יערה שלום, הפרעה פוסט טראומטית שנמשכת מספר שנים נוטה לההפך כרונית ללא טיפול. גם עם טיפול העסק לא נעלם לחלוטין, כי הזכרונות קיימים, אבל אין את החרדה העמוקה והדיסוציאציות שאת חווה כעת. איננו יודעים בודאות אצל מי ולמה מתפתח DID, כלומר- מי מבין אלו שעברו חוויה טראומטית קשה עלול לפתח זאת, ולמה דוקא אנשים מסויימים מפתחים את זה. בכל מקרה, מדובר בהפרעה נדירה מאד, כך שהסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. בנושא הטיפול: הטיפולים היעילים ביותר (לפי הסדר) הם PE ו- EMDR. המון הצלחה!

שלום רב, בעלי לוקח כדור סרוקסט אחד של 20 מ"ג ליום מזה 5 שנים. בשנתיים האחרונות הבחנתי בכך שיש לו התפרצויות זעם יוצאות דופן בהן הוא מאבד שליטה ומגיע לאלימות קשה מילולית ופיזית. אני בטוחה שהוא אינו מודע למעשיו. אני לא יודעת מה לעשות נכון להיום, שכן המצב מדרדר. האם ההתנהגות נובעת מהשימוש בתרופה? אשמח לשמוע את עצתך. תודה רבה וגמר חתימה טובה.

חנה שלום, יש סיכוי נמוך שזה קשור לסרוקסאט. הכי טוב להגיע ליעוץ פסיכיאטרי מדוקדק שיוכל להעריך מה קורה לו.

שלום לד"ר אני בשנות השלושים לחיי, ואני סובלת מכל מיני תופעות מוזרות שמפחידות אותי. למשל, כשהודיעו לי שאני מפוטרת - התחלתי לבכות ולצחוק לסרוגין. כאילו שום רגש אינו מצליח להתיישב ולתפוס את מקומו, אאני לא יכולה לומר שמתקיים אפילו אמביוולנטיות (שזה עוד "בריא"), או סוג של דואליות. כאילו סוג של ריקנות, שאינני, מתפקדת במנותק מהרגשות , שאינן מורגשות. חשה כזרה לעצמי , כאילו שום רגש לא נחווה ממש עד הסוף, אלא רק כלפי השטח. מצב זה מותיר אותי בתחושה של חוסר אונים משוועת, כי אני אינני נוכחת במלוא התהודה. יש מתחת לפני השטל כאילו דכאון, יכולה לעיתים, להוזיל דמעה פה ושם אך מבלי שארגיש את החיבור שלה לנושא ספציבי. זה נדמה לי כמו איבוד השפיות, הרי זה ממש נקרא לאבד את הדעת. מה דעתך ד"ר - במה סימפטומים אלו מתקשרים ? לאיזו מחלה? תודה

אורנית שלום, את נשמעת מוצפת ומודאגת מאד ממה שקורה לך, ואני בהחלט יכול להבין למה. יחד עם זאת חשוב שתדעי שמצב לא נראה כמו איזושהי מחלה או כמו איבוד השפיות. מה שאת מתארת קשור לקשיי הסתגלות וקשיים רגשיים. זו אינה מחלה, אבל זה סוג של בעיה שצריך לטפל בה בעיקר טיפול פסיכולוגי. המון הצלחה!

שלום, האם שתית ציפרלקס 15 מ"ג בשעה 9 בערב יכולה לגרום לעייפות במשך כל היום?

ציפרלקס אינו גורם עייפות או הפרעות שנה, וכדאי לחפש את המקור לעייפות במקום אחר.

דוקטור הייתי רוצה לדעת יותר על התרופה כאשר מזריקים אותה לאדם ב"מצב פסיכוטי" על איזה מינונים מדובר מה טווח ההשפעה?? מה תהינה תופעות הלוואי אם מסיבה כלשהי לא ניתן כל טיפול המשך?? בתודה נשמה

שלום אני בן 25 ואני תמיד מרגיש שאני צריך כאילו לרצות אנשים ואת הסביבה ואני ממש מתרגש מביקורת לרעה ולטובה.אני חושב שיש לי גם חרדה חברתית מסוימת ואני לחוץ נפשית. האם במצב כזה רצוי להתחיל טיפול תרופתי? או שכדאי לנסות לטפל בשיחות?איזה סוג של שיחות? שאלה נוספת,האם טיפול בקלונקס 0.5MG למשך 3 חודשים יכול לסדר את הכימיה של המוח ללא התמכרות?

עוזי שלום, הבעיה בהחלט יכולה להיות חרדה חברתית, אבל נשמע שיש גם משהו מעבר לזה, הקשור לרגישות כללית לביקורת (גם אחד-על-אחד). הכי טוב זה טיפול פסיכולוגי דינמי, שזה הטיפול ה"סטנדרטי" שנעשה ע"י רוב הפסיכולוגים. יש לקחת בחשבון שמדובר לרוב בטיפול של מינימום שנה. ניתן להעזר גם בטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, שהוא יותר ממוקד לבעיה של חרדת קהל. בענין הקלונקס- זו תרופת הרגעה שיכולה לעזור למתח בלבד, ללא טיפול של ממש ברגישות לביקורת ועם עזרה מועטה בחרדת הקהל. יש לה פוטנציאל ממכר, אבל הפוטנציאל נמוך יחסית. עדיף לקחת תרופות מקבוצת ה- SSRI שהן יעילות יותר וללא כל סכנת התמכרות.

אם היה כדור פלא כזה שמסדר את הכימיה של המוח ועושה אותנו יפים ואמיצים בחיים צריך להתמודד, לעבוד על תכנות אופי, להבין שאנחנו אחראים על חיינו ושאין פתרונות פלא!!! קלונקס אותי רק מרדים, לא חשוב באיזה מינון - לוקחת ותוך רבע שעה ישנה שנת ישרים המינון משפיע על אורך השינה זה אחלה כדור שינה, אבל איך זה בדיוק עוזר לחרדות חברתיות?? אולי באופן חד פעמי לפני ראיון עבודה או פגישה עם בחורה... אבל אף פסיכיאטר לא יסכים שמותר לקחת כדור פסיכיאטרי בלי רציפות...

דוקא אפשר לקחת קלונקס באופן חד פעמי לפני ארועים מלחיצים, וגם תרופות אחרות כמו דרלין. אבל מה לעשות שלפעמים הארועים לא מתואמים איתנו מראש, ואז אין לנו כיסוי תרופתי... בכל מקרה, כפי שציינתי, ישנם טיפולים עדיפים.

אני רוצה לציין שני דברים שמציקים לי אך יש עוד דברים עם עיקרון דומה בחיי. אני בשנות ה20 לחי, יש בי משהו שאני יודע ב100% שהוא פסיכולוגי . הבעיה היא שאני לא בולע כדורים כלל , האם הבעיה מוכרת? וכיצד פותרים אותה? הדבר השני הוא שיש לי רתיעה מהמון דברים שאמנם יש סיבה מסויימת לרתיעה אך בני אדם מתמודדים עם זה טוב ואותי זה משתק, דוגמאות לכמה מהדברים - עברתי טיפול שיניים ועלי לשים כתרים ויש לי כאן תחושת רתיעה כבדה מאוד (יכול להיות בגלל שזה חפץ זר בפה אולי חשש שיפול בפה או משהו אחר) באותו תחום יש לי למשל רתיעה משיניים תותבות של מבוגרים, כשאני רואה או חושב על כך, דוגמא נוספת היא למשל אם אני רואה מסטיק לעוס על הריצפה או מתחת לשולחן בתקופת הבית ספר ולעיתים אפילו שלועסים ליידי . אני מקווה שקיבלת תמונה מסויימת ואני מניח שהדברים מוכרים לך, האם יש דרך לפתור זאת?

שרון שלום, אתה רואה ומבין הכל- אבל לא מצליח להתמודד לבד. ולא פלא. במקרים כאלו קשה מאד להתמודד לבד. ומכיוון שאמרת נכון שהבעיות הן פסיכולוגיות- הרי הטיפול להן הוא פסיכולוגי. בדיוק כשם שהספורטאים הטובים בעולם זקוקים למאמן אישי בכדי להגיע להשגים (ולא מספיק להם הכשרון והידע שצברו משך שנים)- כך גם אתה זקוק ל"מאמן אישי"=פסיכולוג, שיוכל לעזור לך להתקדם לשיאים אישיים חדשים. בהצלחה!

רקע על עצמי: בשלהי שנות העשרים לחיי...פגועה מינית מתמשכת בילדותי ובנערותי...וכן עברתי אונס טראומתי לפני חודשים מספר- אונס שגבה ממני מחיר יקר והיווה טריגר מעורר לפגיעות המתמשכות ברפרטואר שלי. הבעיות הנוכחיות שאני מתמודדת עמן הנן: 1. כל ההליך הפלילי העכשווי- הנאשם כופר בכל האשמות המיוחסות לו- על אף כל הראיות המפלילות אותו- אלמנט שמוציא אותי מדעתי, במיוחד לאור העימות החזיתי הפרונטאלי שערכתי מולו, שהיה לדידי כאונס משוחזר-נוסף ועורר בי כאוס על המוקצה שלי מחמת מיאוס.. ובו הוא הכחיש את נסיבות כל הארוע במצח נחושה וחזר והדגיש שאני טופלת עליו עלילת שווא- מבלי להניד עפעף...והפך אותי לנאשמת..שכביכול פיתתי אותו ולא צלחתי בכך..וכו..וכו...על אף שהוגש נגדו כתב אישום והוא כאמור מכחיש..קשה לי לקבל את השקר השערוריתי הלזה ואת ההכחשה המגמתית שלו, נוסף על החוויה הקשה שלעצמה...בכל פעם כשאני חושבת על כך..האגרסיות שלי עומדות להתפקע..ועולות על גדותיהן...בטוחני שאם הנ"ל היה מודה באונס ופורס את סליחתו והתנצלותו בפניי היה לי קל יותר להתמודד עם הטראומה האיומה ולגמד אותה עד כמה שניתן..ולהגיע עמו לעסקת טיעון של הקלה בעונש שהוא אמור לרצות בגין כך ובשל היותו נשוי ואב לילדים..במצב הנתון והטעון שנוצר..ההכחשה שלו מזינה את כעסי וצדקתי בתלונה כנגדו..ויש בי רצון עז שהוא ירצה את מלא חומרת הדין בגין האשמות החמורות המיוחסות לו...והאלמנט שהוא כופר בכל..וגירסתו הפוכה לגמרי מן האמת-כהוויתה..משרתת ומזינה את כעסי ואת רצוני בצדק שיצא לאור!האם זה לגטימי ונורמטיבי?! 2.מזה כשנה אני מנהלת יחסים בלתי פורמאלים, לא מוגדרים, אינם מוצהרים..עם רופא חטיאר שאבד עליו הכלח:-..מערכת היחסים מושתת על כך שאני מעניקה לו חירמונים מעת לעת (לרוב מתחמקת..אך לעיתים מתוזמנות חייבת לגבות את ההסכם הבלתי חתום ביננו) עבור טובות הנאה ממנו..קרי:בראש וראשונה:תמיכה פיננסית..שאינה על בסיס קבוע...וכן מתנות שהוא מעניק כביטוי ל"אהבתו העצומה" אלי...ובמיוחד תמורת:רצפטים לתרופות שאני זקוקה להם באופן דחוף (הוא עובד משיעמום כמעט 12 שעות ברציפות כך שטווח השעות מעולות..לכל הדעות) וכן אישורי מחלה..שאף רופא זולתו, אינו מעוניין להעניק לי לעיתים מזומנות..ועוד כהנה וכהנה מחוות ואישורים רפואיים- שלא כאן המקום לפרטן...והכל תמורת פלירטים וחיזורים חזיריים מצידו...החטיאר שלנו נושק לגיל ה-70, רודף נשים ידוע, בעברו היה חתיך אולטימטיבי- דון ג'ואן כובש..וכעת..גיל הבלות הפך אותו לסמרטוט עם בלאי וטלאי...ואת ימי עלומיו הוא מנסה לשחזר בכל מחיר- אך לשווא.... כשנזדקקתי לתרופה מסוימת כתוצאה מהאונס..הוא התוודע לסיפור האונס על קצה המזלג ולהלן תגובתו:השתגעת לתעד שנאנסת?את נורמלית?למה לדווח במיון כשנבדקת שנאנסת?אפשר לחשוב מה זה אונס?גם בעלים אונסים את הנשים שלהם..וחברים את חברותיהן..אז מה..כל נשות-המדינה תגשנה תלונה במשטרה כי הסקס לא היה בדיוק לטעמן?תירגעי..!.וכשציינתי לו שהתלוננתי על כך במשטרה והחשוד אדם זר ומנוכר לי..ראשית לכל הוא התעודד ונרגע שלא התלוננתי על אדם מוכר לי ואז תגובתו הבוטה שעוררה בי אלפי סימני שאלות..תובנות...ומענות. ציטוט מדבריו החקוקים בדם לבי:את לא חושבת שאת מגזימה?!כולה אונס של כמה דקות?היית מאפשרת לו להתנצל ולפצות אותך..ולסגור סיפור..למה לתעד, להנציח...ואולי השם שלו יצא מתי שהוא...ויתלכלך בציבור?ולמה בכלל שישב בכלא?את לא חושבת שזה עונש כבד מידי למעשה כל כך קטן ולא חמור?את לא מרחמת עליו????????????!אין לך לב???שישב שנים וינמק בכלא- בגללך.........בגללך................בג......לל...ל.........ך!!! (בגללי..לא בגללו!!!אין לך לב!-לא לאנס "המסכן"....כולה אונס "טריוויאלי"...תני לו לפצות אותך- הכסף יענה את הכל...) איך יוצאים מכל הסיפור הארור הלזה?איך נפטרים מהזקן תרח הנאלח הזה?שזה הפרספקטיבה שלו השוביניסטית על גברים ואנסים פסיכופתים וקרמינלים?! איך לשדר לו להפסיק לנצל אותי בשל טובות הנאה שהוא מעניק לי?איך לעצור את מעגל הקסמים האיום והבלתי נסבל בעליל הלזה? אני זקוקה לו בתחום עיסוקו..אך לא מעבר לכך..איך מבהירים ותוחמים גבולות ברורים בנטילת סיכון שאאבד רופא טוב ואת שירותיו הפילנטרופיים- לנצח נצחים? איך יוצאים מהפלונטר הלא נורמטיבי הלזה?מהבור שכריתי לעצמי? פורסת את התנצלותי בגין אורך הגלות שמאפיין את המכתב.......

נירה שלום, אכן נשמע סיפור מורכב. אז אנסה לפשט: את זקוקה לעזרה וליווי מקצועי. הכי טוב לפנות למרכזים לנפגעות תקיפה מינית. רובם נותנים שירותי יעוץ וליווי פסיכולוגי ויש להם נסיון מקצועי רב בשני התחומים אליהם התייחסת. תהיי חזקה, וגשי לעזרה מקצועית. שתהיה לך שנה טובה יותר.

בעלי שותה גיריטול ועוד כדור מה הכדורים האלה אמורים לעשות לא כשהוא בהתקפה של המניה

שלום רב, אני מניח שהתכוונת לטגרטול. טגרטול הוא כדור מייצב מצב רוח, אבל יעילותו תלויה במתן כמות מספקת, ואת זה ניתן לדעת לפי בדיקת דם. הוא יכול לעזור למנוע עליות וירידות במצב הרוח. אם בדיקת הדם מראה שהוא לוקח כמות טובה של התרופה, אז יש מקום לחשוב על החלפת הטיפול. לגבי התרופה הנוספת- אם תכתבי לי מה שמה, אוכל לנסות לתת תשובה יותר מדוייקת.

שלום אני נוטלת מזה חודש מלודיל 125 מ"ג ביום ,טרנקסל כדור בערב ופלוטין כדור יום כן יום לא [לקחתי יותר] ,את הפלוטין אני לוקחת כ 3 חודשים,המלודיל והטרנקסל כחודש.בשבוע האחרון בערך החלה לי תופעה של מעין חנק וקושי בדיבור,כמעט גמגום.אני מרגישה שהלשון כמעט נבלעת לי ושבאיזור הושט יש התכווצות.זה מפחיד ומקשה עלי לתפקד כי אני עובדת עם קהל,אני גם פוחדת להחנק בלילה. תופעות אלו לא היו לי לפני שהתחלתי לקחת מלודיל וטרנקסל.לקחתי גם ואבן ובונדורמין אבל הפסקתי. הפסיכיאטר אמר לי שזו תופעה מאוד נדירה והוא בכלל לא בטוח שהיא קשורה לשתי התרופות החדשות או לאחת מהן אני חסרת אונים אשמח לקבל תגובה מהירה האם זה מוכר? תודה מראש

רוית שלום, גם אני לא בטוח שזה קשור לתרופות. זה נשמע יותר כמו סימפטום גופני של חרדה. לא פרטת מדוע החלת לקחת טיפול תרופתי. מה היו התסמינים לפני שנת תרופות?

לרופא שלום הכדורים ניתנו בגלל דכאון בעקבות פרידה ואובדן של אבא,חרדות וחוסר יכולת לתפקד ביום יום בגלל בכי ועצב לא עבדתי 3 שבועות בזמנו אבל חזרתי והיתה שוב נסיגה ולכן הרופא הוסיף לי את המלודיל והטרנקסל רק כ 3 שבועות לאחר שהתחלתי לקחת אותן החלו התופעות האלה זו מעין עוית בלתי רצונית שגורמת לי בעייה בדיבור באותו רגע ותחושה כאילו אני נחנקת ,העוית היא באיזור הושט אני לא יודעת מה לעשות האם זה יכול להיות בלתי הפיך?האם זה קשור אולי לכל הכדורים שאני לוקחת ביחד? תודה

שלום רב,אני נוטל רמרון 45 מ"ג לטיפול בדיכאון וחרדה המלווים בקשיי שינה.בעבר ניסיתי שילובים שונים שכללו בין היתר:ציפרלקס,ריספרדל,סרוקסט,איקסל,נוזינן אך ללא הטבה משמעותית.לכל אורך הטיפולים המשכתי לנטול גם רמרון 15-30 מ"ג.כאמור היום אני נוטל רק את הרמרון 45 מ"ג ומצבי השתפר משמעותית .אך נושא ההשמנה מטריד אותי. ברצוני לשאול על מנגנון ההשמנה שהינו מתופעות הלוואי של הכדור (כפי שנמסר לי ע"י הרופא המטפל): 1.האם הרמרון משמין בגלל עלייה בתיאבון (ז"א שאני יכול לשלוט על כך באמצעות תזונה נכונה וכו') או שמא הוא משמין בגלל מנגנון פיזיולוגי אחר שאין ביכולתי לשלוט עליו אלא מקסימום למתן אותו ע"י דיאטה (האטת מטבוליזם, לדוג')? 2.האם ישנם כדורים עם מנגנון פעולה ואפקט דומה לרמרון אך ללא תופעת הלוואי של ההשמנה (טראזודיל?) והאם שווה לי לנסות אותם במצבי? 3.האם כל מי שישתמש ברמרון ישמין או שזה משפיע רק על חלק מהמשתמשים (אולי ההשמנה שלי לא נגרמת מהכדור דווקא?)

רועי שלום, רמרון גורם לעליה במשקל דרך הגברת תיאבון. כמעט לכל התרופות פוטנציאל כזה או אחר לעליה במשקל. לא כולם עולים במשקל, אבל זה בהחלט מאפיין את התרופות נוגדות הדיכון (חלק יותר וחלק פחות). במקום לנסות שוב להחליף כדורים, אני מציע שתנסה למצוא פסיכולוג המתמחה בטיפול קוגניבי-התנהגותי, ואז אולי תוכל להפסיק או לפחות להפחית במינון התרופות. בהצלחה!

שלום אני לקחתי במשך שנתיים כדורים נגד דיכאון ציפרמיל 3 ביום של 20 מ'ל כל יום. עכשיו לאחר ירידה מי 3 ל2 ומי 2 ל1 אני5 ימים בלי כלום אבל אני סובלת מכאב ראש וסחרחורות. רצית לדעת עם זה בגלל שהפסקתי לקחת את הכדורים? תודה אילנה.

התופעות שתארת בהחלט יכולות להיות קשרות להפסקה מהירה מידי של הטיפול (אלו אינן תופעות גמילה), והן חולפות תוך מספר ימים עד שבועיים-שלושה.

מחפשת מומחה לפוסט טראומה סינדרום, לאבחון אדם שחווה תקיפה גופנית אלימה אודה לעזרתכם שנה טובה

יש בבית חולים לפסיכיאטריה בטירת הכרמל.

מה פירוש "קליין לוין סנדרום"-האם זו מחלת נפש,מה הסימפטומים מה הטיפול והאם יש אפשרות להירפא?

תסמונת קליין לוין היא תסמונת נדירה ביותר השייכת לקבוצת הפרעות השינה, שעקרונית הן בעיות נוירולוגיות, אבל לעיתים קרובות גם פסיכיאטרים מעורבים בטיפול, כיוון שלפסיכיאטרים יש נסיון עשיר בטיפול בהפרעות שינה. למחלה יש כנראה איזשהו מרכיב גנטי חלש, כי היא נצפית בעיקר בגברים אשכנזים. המחלה מופיעה בד"כ בגיל ההתבגרות ומתאפיינת בתקופות של שבועות אחדים בהם האדם ישן המון, לפחות 12 שעות ביממה ולרוב גם יותר. בין התקופות של השינה יש לפעמים התקפים של בולמוסי אכילה. לאחר מספר שבועות הגל של המחלה חולף מעצמו ואז יש הפוגה וחזרה לדפוסי שינה נורמליים לתקופה של חודשים אחדים ועד שנים. לא ידוע על טיפול יעיל למחלה, וישנם נסיונות טיפוליים שונים שאף אחד מהם לא הוכח חד-משמעית כיעיל.

היי, רציתי לדעת האם ייתכן קשר בין גלולות למניעת היריון לבין הורמון הסרטונין?

תקוה שלום, לאיזה סוג של קשר את מתכוונת? (האם הכוונה שגלולות משפיעות על דיכאון? האם הכוונה לשילוב בין גלולות לחוסמי סרוטונין?)

שלום ד"ר שמגר סליחה שאני שואל אותך שוב וסליחה שאני נודניק כזה אבל רציתי לשאול אותך שאלה אני יודע מהידע האישי שלי שאני נוטל כדור ציפרלקס שהוא מקבוצת הSSRI מוליך סורטונין או איך שזה כנגד דיכאון וחרדה וכמובן שזה מטפל בocd (הפרעות כפייתיות) ובbdd (תפיסת גוף מוטעית) אבל השאלה שלי למה אני נוטל ריספרדל שהוא כדור נוגד פסיכוזה? אני יודע שאיכשהו הכדור מרגיע ונועד להזיות,דיבור לא במקום, וכו' אבל האם אני יכול להישאר רק עם הכדור הראשון? מדוע אני חייב עוד כדור מהנוגדי פסיכוזה? אודה לך אם תסביר לי

שלום רב, את השאלה הזו כדאי להפנות לרופא שרשם לך את התרופות. אינני מכיר אותך מספיק בשביל לדעת בודאות מה הטיפול הכי מתאים לך. אני יכול רק לציין כי ב- BDD הרבה פעמים מנסים לטפל גם ע"י נוגדי פסיכוזה. ישנן עדויות שיש לתרופות אלו השפעה ב-BDD, אם כי העדויות אינן חד-משמעיות.

שלום ד"ר זה חביב מ"זקוק לעזרה" רציתי לומר שמאז נטילת הריספרדל אני מאוד חלש, אין לי כושר יותר כלומר אז הייתי מתאמן עם כוח, כיום אין לי כוח להתאמן במכון כושר אני תמיד מרגיש עייף? האם יכול להיות שגם הציפרלקס מעייף?

ככלל ציפרלקס לא מעייף, וקרוב לודאי שזה מהריספרדל. לפעמים העייפות עוברת אחרי שבועיים-שלושה של טיפול. אם זה לא עובר, כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר לגבי שינוי טיפולי.

שלום אני בן 25, יש לי בעיה מסויימת שמקשה עליי מאוד את החיים רציתי לדעת אם אתה יכול לתת לי דרך לפתרון. הבעיה מורכבת מאוד אבל אני יתמקד בדבר מרכזי,אני מגיל צעיר לא אוכל ירקות כמעט בכלל .בשלב מסויים התחלתי להבין שזה חשוב לבריאות מה גם ששאר האוכל שלי לא בריא במיוחד, אבל אני לא יכול כי המקור לבעיה הוא לא שאני לא אוכל כי "לא טעים" אלא שאני פשוט נגעל לאכול ובחלק מהמקרים גם לגעת ואפילו להסתכל, חלק נוסף של הבעיה המורכבת הוא שאני גם די חד גוני באוכל ויש עוד המון דברים שאני לא אוהב אך לרוב לא נגעל דבר זה מפריע לי בעיקר לאכול במקומות בייתיים חוץ מאצל הוריי שמכירים אותי וגם במסעדות אני מסתדר, אבל בבתים של אנשים אחרים כמעט אין סיכוי שאני יאכל כל מיני תבשילים שהם מכינים אלא אם זה למשל סטייק שאני בטוח שהוא מגיע לבד בלי תוספות , הסיבה שזה מפריע לי היא 1) העניין הבריאותי(ירקות) .2) ה"גועל" מהירקות שמשבש לי את החיים ואתה יכול להניח שיוצא לקרובים אלי לאכול ליידי 3) איך אני מתמודד אם הבעיה של ארוחות אצל אחרים (לכל אחד יוצא לאכול בבתים של אחרים). תודה רבה רבה.

יובל שלום, ישנן שתי אפשרויות טיפוליות- האחת לגשת למרפאה להפרעות אכילה ולבדוק האם שם יוכלו עזור לך (מרפאה כזו קיימת במסגרת רוב המרפאות הפסיכיאטריות הגדולות, בבתי חולים פסיכיאטרים, אבל גם ברמב"ם, תל-השומר ועוד. אפשרות שניה- לפנות לפסיכולוג שמתמחה בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. זו גישה טיפולית שעוסקת בשינוי הרגלים ודפוסי מחשבה ללא כניסה לעבר ולילדות. בהצלחה!

יש לי שאלה... האם לפני כמה מאות שנים בימי הביניים ולפני כן אנשים נכנסו לדיכאון... אני מדבר על תקופות שלא היו כדורים. האם היו המון אנשים שהיו בדיכאון, ואם כן איך הם טיפלו בזה.? זה לא החמיר?? הם לא התאבדו?

ככל הידוע מיעוד היסטורי דיכאון היה קיים משחר האנושות. ואם היה דיכאון- היו גם נסיונות טיפול ואובדנות. מבחינה טיפולית הגישה היתה כנראה שונה במקומות שונים ובתקופות שונות. באירופה רוב הזמן ראו בזה סוג של בעיה נפשית שמצריכה יותר פעילות גופנית, ותובענות כלפי החולים לחזור לפעילות. היו גם נסיונות תמיכה, באופן לא ממוסד, של גורמים בקהילה- משפחה, כנסיה ועוד. באופן טבעי גל דיכאוני נמשך עד שנה, כך שאם מחכים די זמן זה עובר. בשנים האחרונות שיעור הדיכאון בעליה מתמדה. אחת הסיבות היא העליה בתוחלת החיים (יש יותר דיכאון ככל שהגיל עולה), אבל כנראה גם ללא זה השיעור עולה. יתכן וקיים היום יותר איבחון ופניה לעזרה. ולבסוף- יתכן שאורח החיים המודרני והשפעות תרבותיות מעלות את שכיחות המחלה.

ד"ר יש סיכוי שאצור איתך קשר טלפוני או כל קשר אחר.. זה אחד שזקוק עזרה

שלום רב, כפי שמצויין בכניסה לפורום, אינני מטפל באופן פרטי. כל קשר מחוץ לפורום יש לו משמעות טיפולית, לכן אינני יכול להכנס לכך. אם תפרט כאן קצת על בעייתך ובאיזה איזור אתה גר אוכל להפנותך למקומות ציבוריים שנותנים סיוע, ואולי חברי הפורום יוכלו להמליץ לך על מטפל (אני לא עושה זאת במסגרת הפורום). חזק ואמץ.

שאינך מערבב עבודה פרטית עם הייעוץ שאתה נותן כאן לאנשים, בהתנדבות. בעיני זה צריך להיות כלל ברזל לכל העוסקים בתמיכה ברשת. כי אם לא שומרים על הגבולות, בסופו של דבר מטופלים נפגעים, מזה שהמטפל שלהם הוא גם מנהל הפורום. מנסיוני אני יודעת שערבוב כובעים כאלו הוא לא אתי ומסכן את הבריאות של המטופלים. יישר כוח לך על ההתנדבות ולהנהלת דוקטורס על שמצאו אותך... גמר חתימה טובה תמי.

שלום ד"ר באיזה אתרים אני יכולה למצוא חומר על מחשבות שווא?

תתחיל עם ויקיפדיה, תחת הערך "פסיכוזה". יש שם הגדרות ודוגמאות לא רעות.

לפני כחודש פניתי בעינינה של אימי ואני חוזרת שוב ושואלת אבי ניפטר לפני כחודש וחצי בפיתאומיות ואימי נישארה לבד אחרי למעלה מחמישים שנוות נישואים מאושרות {לא ממש לבד כי יש לה 2 בות וחתנים ו 6נכדים} }אמי עצובה מאד ולא מפסיקה לבכות . מיד אחרי השיבעה לקחנו אותה מביתה{בצפון} אל ביתינו{במרכז] מאז היא פה. אבל מצבה לא מישתפר. והיא לא מוצאת את מקומה לפני שבוע התיעצנו עם רופא פסיכוגריאטר{אמי בת 79} שהמליץ על כדוורי ציפרלקס {אמי לוקחת גם כדורי שינה בונדורמיל וגם כדורי הרגעה בשם לאוריבן שהיא אמורה להפסיק לקחת אותם בעוד כשבועיים:{ כבר שבוע שהיא לוקחת ציפרלקס ואנחנו לא רואים השפעה חוץ מהעובדה של ירידה בתיאבון וגם ירידה במישקל מה לעשות אנחנו בחוסר אונים בתודה זיוה

זיוה שלום, ציפרלקס זה רעיון מצויין, רק שקצת מוקדם מידיי לתגובה. בד"כ מתחילים לראות שינוי הכי מוקדם אחרי שבועיים, ובהרבה מקרים רק אחרי 3-4 שבועות. קצת סבלנות ויש סיכוי טוב לשיפור.

די ברור לי שחליתי בסכיזו...משהו. ניתן להבחין ולהרגיש בהבדל בין דכאון שמדי פעם נהנים ממשהו לבין מצב שהכל מת בפנים! אני מנסה- ביקרתי חברה שלא ראיתי הרבה זמן, דיברנו וכאילו צחקתי מבלי להרגיש כלום בפנים, לא יכולה לומר שנהנתי ולו לרגע קל. ראיתי אותה, איך היא גדלה, מצאה בין זוג וחיה אתו, חזרה מחו"ל עמוסה בחוויות מהנות ואני מסתכלת עליה ונצבט בי הלב- יודעת ששוב ולעולם לא אחזור להרגיש חיה. חבל, היו לי הרבה מאוד תוכניות ושאיפות עבורי בחיים. אני לא מרגישה שום טעם לחיים, חיה בצורה כפויה- כי חייבים לחיות, אסור לשים קץ לחיים. אבל על מי אני עובדת, אני כבר מתה בנשמה, רק הגוף הפיסי פה. כל יום נוסף עבורי נהיה כבר נטל, מעמסה מעייפת, כל מיציי החיים שלי התייבשו. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, מכריחה עצמי להמשיך...לקום בבוקר לעבוד, ללכת לפסיכולגית שדי ברור שאני כבר מעבר לטיפול פסיכולוגי, מעבר להצלה. כמה פאתטי, עד היכן הגעתי לכתוב כאלו הודעות ועוד באינטרנט- למה אני מצפה? באמת לא משנה מה יש לי...סכיזו או לא...העובדות בשטח קשות. ד"ר מה עושים במצבים אלו- מצבים שבלתי נתנים להצלה? מה באמת עושים? כדורים לא עזרו. אשפוז יום לא עזר. אולי שוק חשמלי- יעזור? אולי במקרים אלו...לא ניתן לעשות דבר מלבד...לא מוצאת איך להשלים את המשפט. תאמר שאני מיואשת ועוד דברים ...בשביל להחזיק את הצמח עוד קצת בחיים. תודה.

הלה שלום, ראי את הודעתי מלפני דקות אחדות. מה עם התוכנית לאמץ כלב? זה כבר היה ממש לפני ביצוע?

שלום הלה, אני יודע שזה מאוד קשה אבל את חייבת להחזיק מעמד כי את תרגישי טוב שתלכי לאישפוז, אני מתכוון לא לאישפוז יום אלא לאישפוז, אם לא לאישפוז אני ממליץ לך על פסיכיאטר מומחה שהוא יפתור לך את הבעיות מבטיח, רק תצרי איתי קשר, תכתבי את הפרטים שלך לדואר האלקטרוני שלי- [email protected] מסנגר- [email protected] תצרי איתי קשר בבקשה אני רוצה לעזור

הילה נשמה אוהבת אותך אל תתייאשי לנו פתאום יש אור בקצה המנהרה, והבית מתקרב... חיבוק תמי.

הלה קראתי אותך. אני כמעט בטוחה שיש לך סכיזופרניה פרנואידית או משהו דומה. לדעתי את חייבת אישפוז מלא (לא אישפוז יום) בבית חולים לפסיכיאטריה בטירת הכרמל.

הם לא מוכנים לקבלני, התחננתי, ביקשתי. במקרה הטוב ביותר הסכים להעסיקני כעובדת מן המניין אבל התנאי פרישה לא הספיקו לי. מקווה שהאבחון הבא שלך במחשב יצלח. :-)

רע לי כי הכלב שלי נפטר. רע לי. אני מרגישה ריקנות, חוסר חשק לעסוק בפעילות יומיומית. רע לי. הוא חסר לי. בכל פינה בבית אני מדמיינת אותו, אני מדמיינת שהוא לידי ומתחילה לדבר איתו. נקשרתי אליו בצורה יוצאת דופן. אהבתי אותו יותר משאי פעם אהבתי בני אדם. רע לי. שקלתי לאמץ כלב אחר, אבל אני כל הזמן חושבת, שאם אעשה כך אני בוגדת בחבר היקר לי מכל. איך יוצאים מכל זה? עזרו לי תודה. אני

שלום רב, סיפורך נוגע ללב. אני דוקא חושב שזה נכון לאמץ כלב אחר. אני משוכנע שכלבך האהוב היה שמח לדעת שמישהי כמוך עוזרת לבן-מינו ומצילה אותו מגורל אכזרי. אפשר לזכור אותו, ובמקביל להשקיע בבניית קשר חדש. זה לא סותר. כמו שאמא אחת יכולה לאהוב מספר ילדים, כך גם עם כלבים. אהבה זה משהו שלא מתחלק, אלא מכפיל את עצמו ככל שיש יותר אובייקטים לאהבה.