פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה

שלום רב! אתה יודע מה?- את צודק! לא משנה איך קוראים "לחיה" הזו. אני פשוט אחיה את חיי כפי שהם מאפשרים ומציעים לי עכשיו ואולי לעולם. בלי לעשות תוכניות לעתיד, בלי לתכנן על המשך לימודים, על תכנון תוכניות לעתיד- אם זה מבחינה כספית ואם זה מקצועית, אישית וחברתית. הרי אין באפשרותי לדעת מה יש לי ומה יהיה - אם אחזור למצב הקודם. אחיה את חיי בשקט, מבודדת מהצלחות והשגים, מרוחקת מהחיות שלא נגישה, מצבעיו וגווניו של הרגש. פשוט יעביר איכשהו את הזמן. הרי אף אחד - אף רופא שהייתי אצלו- לא יכל לומר לי, מה יש לי? מה מצפה לי, לכאן או לכאן. או שהם מתקשים לראות ולאבחן, אינם רוצים לומר לי - ישירות ובכנות , כמטופל שרוצה להבין ולדעת מה צופן לו העתיד מבחינת ההפרעה. או שאולי יותר מתקבל על הדעת- שהם לא מכבדים אותי כאדם שלם עם רצונות וצרכים ואולי כך - בדרך הזו, הם לא ייאאשו אותי, יתנו לי ללכת כעיוורת , כסוס עם רתמות על העיניים. הרי גם כך, היא לא מודעת למשמעות או למידת הנזק שנגרם לה ולכן, אין צורך ליידע אותה. נכון, ד"ר שמגר אולי הדרך שלך (ושל הרופאים) אמיתית יותר, סבלנית יותר, אמפטית יותר ובעיקר אנושית יותר. לחיי העיוורת! ואפילו, ונניח שאני סובלת מסוג של פוסט - טראומה+ דפרסונליזציה (אבחנה שלי), אני רוצה לדעת את משמעות העניין. האם זה כרוני? ומהו מצב כרוני? כרוני לכל החיים? כרוני למספר שנים ארוכות? ואם יש טיפולים לזה? אם אדע מה הבעיה שלי אוכל לפיכך, להחליט אם ללכת על טיפול- בדמיון מודרך, היפנוזה, NLP וכו'יב... להת' הלה

הלה שלום, את מאד כועסת. חשוב לי להבהיר כי כשאמרתי שאולי פחות חשוב לדעת "איך קוראים לזה בדיוק" לא התכוונתי לומר שאת צריכה ללמוד לחיות עם זה. נהפוך הוא. כוונתי היא שהשם ה"רפואי" של הבעיה פחות חשוב, יותר חשוב לטפל בה. בתור מי שמכירה את עולם הפסיכיאטריה, את בודאי יודעת שסכ"ה יש לנו מספר מוגבל של טיפולים. כמה סוגי טיפול פסיכותרפויטי, כמה קבוצות של תרופות (כמו נוגדי דיכאון, תרופות הרגעה ואנטיפסיכוטיים) ובאלו שמתמשים למגוון עצום של בעיות. למשל נותנים סרוקסאט למטופל עם דיכאון, OCD, אנורקסיה, חרדה חברתית, פוביה, PTSD ועוד ועוד. כלומר, אותו טיפול משמש לאינספור אבחנות. כיוון שמה שחשוב הוא התוצאה הסופית, בעיקר חשוב לתת טיפול יעיל, גם ללא קשר לאבחנה ספציפית זו או אחרת. ואני מזכיר לך כי בעבר נתתי לך אינספור כיוונים טיפוליים, שאת חלקם אימצת. צריך להמשיך לטפל, ולא להתעסק בהגדרה המדוייקת של המצב. זה רק מרחיק אותך מטיפול אמיתי ומבריאות. תמשיכי להלחם על בריאותך. מגיע לך.

הילה כתבת להת' ואני שואלת, מתי??? חיבוק תמי.

שלום אני בחורה בת 23, אני סובלת מOCD, חרדה חברתית, הפרעות באישיות דיסטימיה ודיכאון. עברתי טיפול במשך שנה ולקחתי רסיטל. הפסקתי לפני כשנה עם הפסקתי בטיפול (מרצוני). אני פונה אליכם כיוון שרק בעוד חודש וחצי אחזור לטיפול (החלטתי שלי עקב התדרדרות במצב). לאחרונה גיליתי מצב חדש שלא נראה לי בריא במיוחד, והוא מקשה עלי מאוד, אני אשמח לדעתכם- כמעט בכל לילה (אציין זאת- רק כשאני ישנה בבית) אני שומעת רעשים. הרעשים קיימים, הם לא הזיה שלי... נניח רעש של שקית שעפה בגלל המאוור או כל רעש קטן אחר. והרעש הזה מפרה את דימיוני, הרעש הקטן הזה הופך לנחש שמסתובב בחדר או לדבור או כל חיה לא נחמדה אחרת... ואני לא מצליחה לישון, אני קמה ובודקת, אני פוחדת, אני חרדה לפני שינה. כמו כן קרה לי גם דבר אחר שלא יודעת מה דעתכם בדבר, אבל אני מאמינה ברוחות. לפני כשבוע הרגשתי שיש איתי עוד מישהו בחדר וקמתי מיליון פעמים לבדוק אם אני רואה משהו, התחלתי לחפש דברים, אולי אצליח לראות איזו רוח. אני אף פעם לא הייתי במצב כזה... זה רק בחודשים האחרונים.. וזה רע, זה לא טוב. ועוד אציין שמאז ומעולם היה לי פחד שמישהו מסתכל עלי, בכל מקום שאני נמצאת אני מרגישה שמסתכלים עלי, כשאני במקלחת אני בודקת את החלון מיליון פעמים... עכשיו זה הופך לחמור יותר. מאיפה זה בא? זה קשור לOCD או שזה משהו חדש? אני ממש מבולבלת, לא בא לי עוד בעיה. אני אשמח לכל תגובה שאשר תיהיה היא. המשך שבוע מקסים ושנה נפלאה ומחייכת לכם :-)

מורן שלום, התופעות שאת מתארת נקראות בשפה המקצועית "אילוזיות". הן בהחלט יכולות להיות חלק מהפרעת חרדה, כמו ההפרעות מהן את סובלת. בד"כ ברגע שמושג איזון של המצב החרדתי, התופעות הללו נעלמות. המון הצלחה ובריאות.

שלום רב, לפי בקשתך אינני מפרסם את הודעתך, וגם לא את שמך המלא. כפי שציינתי בעבר אינני נותן כל שרות של יעוץ או טיפול אישי, שלא מעל דפי הפורום. אני מבין את המצוקה, אך לא אוכל לעזור מעבר למסגרת הפורום. אאחל לך בהצלחה, והרבה שלווה.

יש לי שאלה תיאורטית שרציתי לדעת מה האפשרויות שעומדות לפניי במצב הנוכחי. אובחנתי כסובל מחרדות מחשבות טורדניות ודפרנסולציה ודיכאון שנגרמים מכך. ניסיתי את התרופות הבאות: לוסטראל 200 מ"ג,ציפרלקס 20 מ"ג ,אפקסור 150 מ"ג XR ,רידזין 50 "מ"ג ,מרוניל 150 מ"ג,מודאל 600 מ"ג,פארפנאן,קלונקס ,קסנקס,וואבן. וכן כל מיני שילובים בין התרופות בהוראת הפסיכיאטר. אחרי שניסיתי את כל התרופות והשילובים הנ"ל שום דבר לא עזר לי באופן מלא ולא נתן מענה לבעיית החרדות המחשבות הטורדניות. רציתי לדעת אם יש עוד משפחות של תרופות או תרופות שבמקרה כזה יעזרו או תרופות שלא ניסיתי ומן הראוי שאנ יינסה. או שכבר אף תרופה לא תעזור אם כל הנסיון העשיר הזה. מה האפשרויות העומדות בפניי(באופן כללי ותיאורטי)ע"פ הנתונים שנתתי לך כעת.

אבי שלום, ראשית בחלק מהתרופות לא קיבלת מינון מלא. מרוניל ניתן במצבים כשלך עד 300 מ"ג. שנית ישנן עוד תרופות ממשפחת ה- SSRI שלא ניסית כמו סרוקסאט ופרוזק. ולבסוף ניתן לנסות לקחת גם נרדיל. זוהי רשימה די מקיפה, אך לא מלאה. יותר כיוונים אפשריים. יש לשקול כל טיפול עם הפסיכיאטר המטפל.

בעלי מטופל כבר כמעט שנה אצל פסיכיאטרית הוא סובל מדיכאונות מרובים. הוא מפחד מכל דבר חדש או מכל צעד שאנו רוצים לעשות בחיים הוא תמיד מוטרד מהמחר והוא אינו נח מהמחשבות .לעיתים הוא אומר כי הוא רואה דמויות ואף שומע קולות. הטיפול הפסיכיאטרי עזר אך מעט כמו כן גם הכדורים שהוא שותה פרנפנאן ופלוטין. מה אתה מציע לעשות ד"ר? בעוד כחודשיים אני צריכה ללדת את ילדנו השני בעזרת השם ואני פוחדת לאבד אותו בכל המובנים.גם מבחינה שכבר לא אוכל לתת לו את אותה התשומת לב וגם מכיוון שהוא דבר לפעמים על מחשבות אובדניות שרצות בראשו. אודה לך מאוד ד"ר אם תענה למכתבי שכן אני מרגישה חסרת אונים ואיני רוצה לפנות לפסיכיאטרית שלו כיוון שעד עתה המצב לא ממש השתפר .לכן פניתי אלייך בתקווה שתעזור לי במציאת פיתרון לבעיה.בברכת שנה טובה ותודה רבה אופירה

אופירה שלום, אכן סיטואציה לא פשוטה. לא ברור לי לחלוטין מדוע את חשה שהפסיכיאטרית לא תתן מענה מתאים. האם בעבר פנית אליה? אולי בעלך מסתיר ממנה את מצבו? אם פנית בעבר אליה והיתה לך התנסות לא טובה, שווה לשקול להחליף מטפלת. ברוב קופות החולים יש אפשרות בחירה בין פסיכיאטרים שונים. ואם אין בחירה- אפשר גם לעבור קופה. אל תוותרי על הבריאות שלו, ועל שלוות הנפש שלך. חשוב שמישהו מקצועי שאת סומכת עליו יטפל בו.

ברצוני לשאול לגבי נער בן 14 הנ"ל נטל תרופת ריטלין במשך כשלוש שנים, בגלל בעיות קשב וריכוז. מכיוון שנצפו תופעות לוואי חמורות כגון טיקים לא רצוניים וחוסר תקשורת עם הסביבה וכן הנער סיפר על דמיונות ומחשבות הפוקדות אותו. הוא הופנה ליעוץ פסיכיאטרי אשר קבע כי יתכן והרטלין השפיע עליו לרעה. ההורים התבקשו להפסיק את הטיפול ברטלין כמו כן, קבעה הפסיכיאטרית כי הילד סובל מתסמונת טורט והמליצה להורים על שימוש בתרופה הנקראת- RISPERDAL הוריו חוששים לתת את התרופה הנ"ל ומבקשים ייעוץ נוסף. האם יש מומחה שיוכל ליעץ ולעזור בדחיפות. תודה.

יש צורך להתייעץ עם פסיכיאטר מומחה לילדים ונוער. זה לא הפורום המתאים. אינני יודע האם יש פורום מתאים. תמיד ניתן ללכת לקבל חוות דעת נוספת בתשלום. זה מחיר לא יקר בשביל תחושת הבטחון ושלוות הנפש שתלווה את הטיפול בהמשך.

בתור אם וסבתא ואחת שמאד אוהבת לילדים ודואגת לשלומם בחברה המודרנית העוותת שלנו הייתי רוצה בכל זאת להביע כאן דעה לא מלומדת, אך מגובה בהרבה ניסיון ריטאלין היא תרופה ממריצה המכילה אמפיתמינים ודומה מאד בהרכב הכימי שלה לקוקאין הסתבר שאצל אחוז מסוים מן הילדים שסובלים מחוסר שקט התנהגותי (ADHD) או בלשון העם "היפר אקטיביות", תרופה זאת אכן משפרת את ההתנהגות לזמן מוגבל, כלומר לטווח ההשפעה של התרופה, כיוון שהיא כביכול "דוחפת את הסמפטומים מעבר לסף" אין לשכוח עם זאת שזוהי תרופה ממריצה ולא מרגיעה במהותה ושרשימת תופעות הלוואי שלה ארוכה מאד. בנוסף היא גורמת כמו תרופות פסיכיאטריות רבות אחרות, לתלות לא מפתיע בכלל שלאחר מספר שנים עם התרופה הילד יפתח טיקים ואני חושבת שזה פשע לתייג אותו עם תסמונת טורט כאשר הוא תחת השפעה של תרופות הייתי ממליצה על טיפול גמילה הדרגתי מהריטאלין בליווי של מרפאים אלטרנטיביים, במגזין הזה עצמו קיימים לא מעט פרסומים בנושא. יש דרכים רבות נוספות לטפל בבעיות התנהגות חוץ מריטאלין, וגם אם ישנה איזו שהיא בעיה אורגנית רצוי קודם כל להפסיק לתת לילד מזון ממריץ כמו סוכר, צבעי מאכל וג'אנק פוד, ולעבור לדיאטה מאוזנת עם הרבה פחממות מדגנים מלאים. אלה יוצרים תחושת שובע ומכיליןם סוכר שמתפרק לאט בדם והרבה ויטמין Bקןמפלקס. כל אלה מרגיעים. בנוסף יש טיפולים בשיטת אלבאום ובפרחי באך לילדים עם הפרעות ריכוז וקשב שנחלו הצלחה מוכחת וגדולה, עם או בלי תרופות יש לזכור גם שנטילת תרופות פסיכיאטריות בגיל צעיר משפיעה מאד לרעה על התדמית האישית של הילד המתבגר. לא חבל עליו??? בנוסףך, ריספרדל היא תרופה שניתנת בד"כ במצבים פסיכוטיים ולא נראה לי שילד מסכן עם כל כך הרבה לחצים נפשיים צריך להתמודד עוד עם דבר שכזה

ד"ר מה זה הדבר הזה- שהיצר הרע השתלט על הבנאדם וכל הטוב שבו נעלם. הוא הורס ומקלקל כל מה העומד בדרכו- יחסים, עבודה, את עצמו באכילה. זה לא שהוא אלים או משהו כזה, אולי קצת תוקפן. הוא היה אדם שמח ואוהב ועכשיו החלק שבו לא יכול לבוא לידי ביטוי. איך מטפלים בזה, כדורים אנטי דכאוניים לא עזרו. וטיפול פסיכולוגי לא עוזר לו. תודה

שלום רב, אשמח אם תוכל לפרט קצת יותר: למה הכוונה ב"הוא הורס ומקלקל כל מה שעומד בדרכו"? אשמח אם תוכל לתת דוגמאות. כמו כן בן כמה בערך האדם עליו מדובר? האם הוא נשוי? עובד? האם ההתנהגות הזו נראית רק בבית, האם גם בעבודה? גם עם חברים?

שלום האם ההשפעה של מרוניל על הסרוטונין חזקה יותר בהרבה מכדור ממשפחת ה SSRI? האם סרוטונין זה המוליך נוגד החרדה היחיד שעליו עובד המרוניל? (אני לא מתכוון למוליכים כמו נוארדרנלין אני מתכוון למוליכים נוגדי חרדה כמו סרוטונין) אשמח מאוד אם תמנה אותם... תודה רבה מראשש

אין הבדל ב"חוזק" בין SSRI ומרוניל. אבל כמו בהרבה תרופות, יש נשים שמום מה מגיבים לסוג זה ולא לאחר. מבחינת המנגנון מרוניל עובד כנראה בעיקר דרך סרוטונין, בדומה ל- SSRI.

אבי בן 74 ובתקופה האחרונה הינו מתנהג בצורה מוזרה הינו מעליב ופוגע בכל מי שנמצא לידו מדבר ללא הרף נזכר בזכורונות מצעירותו ולא מפסיק לדבר על זאת, נטפל לאנשים ללא סיבה , כועס על כולם ,עצבני ומצב זה גורם לנו ילדיו לא להגיע לבקר ואמי סובלת מכל העניין . אבי אינו מוכן לקבל טיפול רפואי ולדעתי אינו מודע לכך שהוא צריך טיפול . אין אנו יודעים מה לעשות מכוון שהמצב הולך ומדרדר . האם יש פתרון למצב כזה האם יש ברפואה שם למצב כזה ומה עלינו לעשות מצפה לתשובה .

זיו שלום, הסיבות השכיחות למצב כזה הוא פגיעה מוחית כלשהי, בד"כ על רקע דמנציה (כמו אלצהיימר) או סתימת כלי דם קטנים. בנוסף לעיתים קרובות יש איזושהי בעיה גופנית (חוסר איזון אלקטרוליטים בדם, שינויי לחץ-דם, ועוד) שמטילה על המוח הפגוע מעמסה שגורמת לסוג של "אי-ספיקה" מוחית. צריך להביא למצב שאביך יגיע לבדיקות כלליות אצל רופא המשפחה. דברו עם הרופא לפני כן, כך שהוא יכיר את הרקע. חשוב לבצע בדיקות גופניות כלליות, ובמקביל ניתן להתחיל טיפול תרופתי שימתן את ההתנהגות הבלתי נשלטת. בד"כ גם להורה המבוגר לא נעים בתוך המשפחה, אבל בגלל הבעיה האורגנית הוא לא מסוגל לשלוט בהתנהגותו.

ד"ר שמגר שלום! זה כבר די ברור שממצב הזה שבו אני נמצאת - לא אצא, ללא טיפול או עזרה אגרסיבית או אחרת. וחלק גדול מהעזרה שלדעתי תפחית את החרדה האינטנסיבית והיומיומית, שמיותר לציין- כי הסבל הוא עצום...ואני לא יודעת כמה זמן עוד אצליח לסחוב, כאילו שהכל מתנהל כשורה. חלק מאותה עזרה שיכולה לבוא מצדך (אולי לא תרצה לעשות זאת מעל הפורום) היא, להסביר לי את אופייה של המחלה/ הפרעה. יצא לי לקרוא בימים האחרונים, משהי שחשה נרדפת, בפראנויה שתופרים לה תיק פסיכיאטרי וכל זה דרך כתיבתה והיחשפותה בפורום...כמובן, שיש אצלה עוד הרבה דברים שאני קולטת ושהיא לא מבחינה בהם. המקרה שלה מזכיר לי אחד לאחד את שלי. אני שואלת האם זו פסיכוזה ? או פארנויה כאשר בוחן המציאות לא מתונק, אלא עושה הרבה קשרים לוגיים בגלל פגיעויות, לחצים, סביבה מקשה וכו'יב... אני לא מצליחה ולא אצליח לשוב לשקט ולשלווה פנימית, לשמחה ולחיות. אני סובלת מאוד...ולעיתים, מגיעות מחשבות מיואשות ממש של - להפסיק את הסבל היומיומי הזה. תוכל בבקשה אולי להמליץ לי על רופא טוב? אולי אתה מך תיקח את המשימה לעזור לי, לא להיות הרופא שלי, זה כבר הבנתי שאתה לא מעוניין ולא יכול אלא, להסביר לי מעל גבי הפורום...האם זו פארנויה? שלמעשה הבנתי כי הדעות חלוקות וכי פארנויה אפילו אם היא קלה, נחשבת להפרעות הפסיכוטיות (סכיזופרניה וכו'). אני מצויה בסף מאוד גבוה של מעין חרדה בלתי מוסברת, מעין הצפה...תבין, זה כאילו הראש כל הזמן בחום גוף של 39 אי- אפשר לתפקד ככה גם אם מאוד מאוד רוצים!!! באמת שנמאס לי- נישחקו כל הכוחות שהיו לי.

הלה שלום, ואם זו פסיכוזה? אז מה? ואם לא- אז מה? למה כל כך חשוב השם של הבעיה? מה טמון שמה, בהגדרה?

אכן תהיתי מספר פעמים בקוראי את הודעותיך מדוע בחרת בשם הלה ללא י' בשעה שהיום הרבה יותר מקובל לכתוב את השם הזה עם י' בילדותי נאלצתי לכתוב את שמי על פי כל כללי הדקדוק, וסבלתי מאד מזה שאנשים לא קראו את שמי כיאות ולכן הוספתי את האותי' וזה מאד מטיב איתי פעם המלצתי לאחותי נוגה שמתעקשת לקרוא לעצמה נגה, שתוסיף את האות ו לשמה למען החיבור עם עצמה ועם המציאות. היא לא קיבלה את עצתי אני כותבת לך דברים אישיים אלה כיוון שאני זאת המותקפת כרגע בפורום אחר בגלל שאני מתעקשת על זכותי להגן על עצמי משפטית נגד תיוג לא נכון, לא מתאים ושאין לומ שום קשר למציאות שלי, אלא למציאות ההזויה של אחותי נגה, שטוענת בעצמה שיש לה הרבה בעיות זהות מלבד זאת היא גם טוענת שהיא כפייתית-אובססיבית, אבל אני בהחלט מאמינה שיש לה בראש ובראשונה הפרעת אישיות נרקיסיסטית וכדאי לה, לטובתה להגיד את האמת לעצמה ולמטפלים שלה על מנת לפתור את בעיותיה הנפשיות האקוטיות, ולהקל על כל המשפחה בברכה הילה (אהבה)

הלה אהבה דוקטור וכולם בראש השנה עברתי משברון פסיכוטי קצר. קצר מאד, כי יש לי הרבה נסיון וידע איך לטפל בעצמי בלי תרופות ובלי סרטים, כי כבר הייתי בסיפור הזה לא מעט פעמים. בסיפור שהיה לי הפעם, בפסיכוזת מיני הזאת, היתה לי תחושה של רדיפה. זה היה מפחיד, יותר מבפעמים קודמות. וחוויתי בתוך הראש שלי את הכאב של אנשים אחרים הקשורים אלי- את הכאב של אחותי, של בעלי, של אמא ואבא, הכל התערבב בתוכי כמו סופת טורנדו. הטלויזיה דיברה איתי וסיפרה לי שבעלי עומד להפתיע אותי. וכלכך לא רציתי הפתעות. רציתי שקט, וביטחון, ויציבות. מה עשיתי? התקשרתי בבוקר להורי שגרים מעבר לכביש וביקשתי שיבואו להיות איתי. מפחיד לאללה להיות במצבים הללו לבד. זה כמו תינוק שנזרק מהרחם טרם זמנו. מפחיד. אחר כך איימתי על בעלי שאני מתגרשת ממנו. פחד הנטישה, אתם יודעים. הוא ידע שאני לא מתכוונת לזה, וחזר אלי, מבטיח לי שהוא איתי. צעקתי על כולם. וגם עשיתי סדר בבית. נקיונות, מיונים, זריקה של מה שלא צריך. כמו סופת טורנדו. לא ישנתי אולי שני לילות. הייתי מאד במתח. חרדה מציפה. אבל זה עבר לי. אכלתי טוב. המשפחה היתה בי ותמכה בי. עזרו לי עם הילדים. גם הילדים עזרו לי בפני עצמם. נשארו בקרבתי, לא נבהלו מהאמא המשוגעת שלהם. והתאוששתי. בלי תיוגים. ושכחתי- גם הייתי בטיפול שיאצו.המטפלת נגעה בי ואמרה לי - תמי את כאן, בתוך גופך, את נפרדת מכל השאר. בסוף הסרט חזרתי לעצמי. הודעתי בקול רם לכולם שאני לא המשיח. שהבן שלי הוא לא גילגול של אליהו הנביא. שאני רוצה לחיות את חיי בשקט, ולא לתקן את העולם. בקיצור, המצב חלף. אולי נשארו מעט פצעים וצלקות. אבל חלף. מה אגיד ומה אדבר? אם היו מטפלים בנו יותר נכון לא היינו נתקעים כלכך הרבה זמן בפחד הזה ממה שקרה לנו. תרגישו טוב גמר חתימה טובה תמי.

שלום ד"ר זה אני מ"החלפת כדורים" אני מרגיש יותר טוב היום לאחר שנטלתי פרפנאן 8 מ"ג בערב. אבל אני רוצה לספר לך את כל הסיפור שלי שתבין יותר את התמונה. שהייתי בכיתה ו' אספתי דברים מהריצפה, היה לי אובססיביות כזאתי להרים דברים מהריצפה כל דבר כמעט הייתי לוקח, עד שזה עבר לי , זה נמשך תקופה קצרה מאוד, שהגיעה כיתה ח' היו לי התווכחויות עם עצמי, הייתי מתווכח עם עצמי ממש על שטויות, וזה היה מאוד מציק. הייתי משקיע בלימודים עד שעות מאוחרות בלילה בגלל שהייתי מתווכח עם עצמי המון בלי הפסקה, עד שהגיעה כיתה ט', באמצע כיתה ט' קיבלתי התקף חרדה. הרגשתי שאני עומד למות, לחצים, לא טוב כזה, לחץ תחושת פחד,רציתי אמבולנס דחוף. לאחר מכן זה עבר לי כמעט לגמרי לתקופה של חצי שנה... הייתי בסדר מההתקף חרדה עד לכיתה י', התחלתי להתאמן במכון כושר ואז האובססיה לגוף התגברה, הייתי מסתכל על עצמי שעות על גבי שעות במראה, מתעצבן משטויות, מתאמן בלי סוף, ומתעסק בתוכניות אימונים במכון כושר בלי סוף, הייתי מתעצבן על סוגי תרגילים מסוימים במכון כושר, הייתי רץ המון המון עד שהורדתי מהמשקל שלי והרזיתי המון, הייתי אובססיבי כל כך לגוף, הגעתי לפסיכיאטרית בבית חולים והיא נתנה לי כדור בשם רסיטל שהפך אותי לבן אדם אחר, עם ביטחון עצמי, עם מצב רוח, לא היה לי יותר התווכחיות, לא היה לי יותר אובססיה לגוף, פשוט כלום. היא הוסיפה לי פרפנאן אחרי 3 חודשים והרגשתי פנטסטי, עוד 3 חודש עברו ואני לא כל כך מבין למה החלפתי את התרופה, היו תלונות קטנות מאוד, ואני חושב שזה היה פינוק התלונות האלה, בכל אופן היא העלתה לי בעוד 4 מ"ג את הפרפנאן ואז היה לי תחושות לא טובות ברגליים, לא יכלתי לשבת ולראות טלויזיה, אז היא החליטה להוריד לגמרי את הפרפנאן שאז התחילו לי הבעיות, היו לי ימים בדאון, היא הורידה לי גם את הרסיטל והתחילה לי פאקסט, זה לא הצליח לי, הרגשתי רע מאוד פשוט רע, שתיתי פריזמה, וששתיתי פריזמה אמרתי לאמא שלי או שאני הולך לבית חולים ומתאשפז או שאני מפסיק את התרופה, התרופה כל כך לא התאימה לי היא אפילו הגבירה לי את התופעות שהיו לי תמיד, אחרי זה היא הביאה לי ריספרדל שהתאים לי בהתחלה אבל אחרי זה הייתי עייף תמיד, תמיד התלוננתי על עייפות, הייתי שותה כדור אחד של ריספרדל והייתי נרדם, הלכתי לפסיכיאטר מומחה, שהוריד לי מינון מריספרדל 1 וחצי ל1 ריספרדל ו10 מ"ג ציפרלקס, הוא העלה לי את המינון של הציפרלקס ל15, בתקופה הזו הייתי חלש בצורה שאי אפשר לתאר, ככה הוא אמר שיש חולשות שמעלים מינון, כרגע אני לא רוצה את הריספרדל והוא מרדים אותי, אני רוצה לדעת אם אני אשתה פרפנאן וציפרלקס האם זו אותה השפעה כמו הרסיטל והפרפנאן? האם אני ארגיש טוב? באיזה מינונים אתה חושב שאני צריך לקבל זאת אמרו לי שהמומחה רוצה להשאיר אותי רק עם ציפרלקס ואני כרגע לוקח על דעת עצמי פרפנאן ואני יודע שזה לא טוב אבל אין לי יותר סבלנות נמאס לי לחכות..... אנא עזור לי

למוטרד שלום, כפי שציינתי לא צריך להיות הבדל בין פרפנן ורסיטל לפרפנן וציפרלקס. המינון שהומלץ ך נשמע לי מאד סביר, אבל לפעמים חייבים פשוט להתחיל את הטיפול ולראות איך זה משפיע. אני מניח שיש סיכוי טוב שתתחיל להרגיש טוב עם השינוי בטיפול. עדכן את הפסיכיאטר שלך בפגישה הבאה שהפרפנן עוזר לך. אני מניח שהוא ישאיר לך את הטיפול שעוזר לך. עוד קצת סבלנות....

שלום.לפני כשלוש שנים אובחנתי כסובלת מהפרעת חרדה (GAD ).התחלתי פסיכותרפיה ותרופות (אפקסור).בתקופה זו היו עליות וירידות רבות וקיצוניות.בשנה האחרונה אני סובלת מדיכאון והמינון של התרופה הוכפל.יש הקלה מסויימת אבל אני מרגישה שאני לא באמת חוזרת לעצמי.כבר הרבה זמן אני בתוך הדבר הזה, כבר שכחתי מי אני...במהלך התקופה אובחנתיבין היתר כבורדרליין- מעולם לא עברתי התעללות מינית ואין לי מושג איך יכול להיות שאבחנה זו קשורה אליי-ואשמח להבין......אני מרגישה שאני בביצה טובענית של רפואת הנפש.... האם יש לי סיכוי להיות בריאה באמת? האם להחליף תרופה? לשנות משהו בטיפול? אני יודעת שהמצב הזה נתן אותותיו כבר מזמן - בגיל ההתבגרות. אז לא טיפלו בזה. האם במידה וזה היה מטופל אז, לא הייתיככה היום? בבקשה עזרתך, אני מאד מאד עייפה. נגמרים הכוחות.

מבולבלת יקרה, אכן נשמע שאת מוצפת ומבולבלת. אז בשביל קצת סדר: בת כמה את? מי אמר לך שעברת התעללות מינית? למה את חושבת שצריך לעבור התעללות מינית בכדי שמישהו יכלול אותך באבחנה של בורדרליין? מתי חשת פעם אחרונה ש"את זו את"? שאת "יודעת מי את"? ציינת שהמצב נתן אותותיו כבר בגיל ההתבגרות. למה התכוונת? חזרי אלי וננסה להבין קצת יותר ביחד.

שלום, ותודה על תגובתך. אני בת 30 , ואף אחד לא אמר לי שעברתי התעללות מינית אבל קראתי חומר על בורדרליין ושם היה כתוב שבד"כ הרקע לזה הוא התעללות מינית. לגבי גיל ההתבגרות..כשהייתי בת 15 בערך, עברתי משבר גדול .הייתי בדיכאון.לא קיבלתי טיפול למרות שמשפחתי ידעה על המצב.זה נמשך כשנה ואחר עבר אבל תמיד נשאר משהו. והפעם האחרונה שהרגשתי שאני אני...זה בערך לפני שנה וחצי. מקוה ששפכתי אור...מקוה לעזרה.תודה.

שלום. אני בין 25 ואמנם אני כבר לא בגיל העשרה אבל יש לי הופעה לעיתים קרובות של פצעי אקנה בכל מיני איזורים בגוף. הבעיה שלי, וזה היה גם בגילאי העשרה, זה שיש לי דחף עצום להתעסק , לגעת, לפוצץ את הפצעים, אני בטוח שהבעיה מוכרת, האם אתה יכול לתת לי כיוון כלשהו לפתרון הבעיה? תודה.

אבי שלום, בכדי להבין יותר, חשוב לברר את מקור הדחף, ולמה אינך יכול לשלוט בזה. כדאי להתייעץ עם פסיכולוג בנושא.

הי רציתי לדעת האם יש תרופה טבעית או רפואית רגילה לתיאבון שיכולה להחליף את הסרוקסט(כרגע אני לוקח לתיאבון ומצברוח)? תודה רבה שנה טובה

רמוטיב היא תרופה טבעית המיועדת לשיפור מצב הרוח בדיכאון קל. אינני מכיר תרופות טבעיות לשיפור התיאבון, אם כי אני מניח שבכל בית מרקחת יוכלו לייעץ לך יותר בנושא.

רציתי לדעת אם התרופות שלוקחים נגד חרדה הן לכל החיים, כי אני יודע שזה לא איזה תרופה שמרפאה אלא רק מאזנת כל מיני חומרים במוח שגורמים להפגת החרדה. כלומר האם כשמפסיקים אחרי חצי שנה, שנה , שנתיים המצב לא אמור לחזור לקדמותו ואם כן אז איך זה קורה?

רוני שלום, בחלק מהמקרים אכן ניתן להפסיק את הטיפול וזה לא חוזר. למה? אני לא בטוח שלמישהו יש תשובה ברורה. אני רק יודע עובדתית שזה נכון. במקרים אחרים אכן לא ניתן להסתדר ללא תרופות ורצוי לקחתן לכל החיים.

יש לי ממש רגישות רצינית לגרירה של רהיטים. השכנים שלי נוהגים די הרבה לגרור רהיטים בדירה שלהם וזה פשוט מטריף לי את הדעת! גם בחדר כושר, יש לוקרים כאלה, שאם סוגרים אותם, הם נטרקים וזה מקפיץ אותי. בכלל, יש לי מתח ועצבים בצורה קיצונית, והרעשים הללו מטריפים אותי במיוחד. אני גם מהלכת כל הזמן במחשבות חרדתיות של מה יהיה, והכל שחור וחרא. בעבר טופלתי בלוסטרל, אך היא עשתה לי בעיות בתפקודי כבד. האם מומלץ לי לחזור לתרופה אחרת? איך אפשר להגדיר את התופעות שאני סובלת מהם?

שיר שלום, לדעתי כדאי שתפגשי עם איש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר) בכדי לנשות להבין יותר את הבעיה ממנה את סובלת. זה לא משהו שניתן לעשות כאן באינטרנט (לפחות לא במקרה שאת מציגה). אני לא בטוח שזה משהו שצריך בשבילו תרופות. תלכי, תתייעצי, תנסי להבין יותר.

ד"ר אני ממש מפחד... המינון 8 מ"ג הוא המינון ששתיתי אותו תמיד לפני החלפת התרופה. וזה לא עליה במכה כזו.. אני גם לא רוצה להחליף את הציפרלקס עכשיו.. אני רוצה לחכות עוד ועוד אז זה בסדר אם אני אשתה ציפרלקס ופרפנאן?.. אמרו לי ש4 מ"ג פרפנאן שקול ל4 מ"ג ריספרדל אז זה לא עליה במכה?

4 מ"ג פרפנאן זה בערך כמו 1 מ"ג ריספרדל. אז זו ממש לא עליה במכה. מינון פרפנאן מקובל הוא 16-24 מ"ג, וניתן בהחלט לעלות ל- 32 מ"ג במצבים קצת יותר קשים. אל תבהל, זה באמת לא מינון גבוה.

דר' שמגר -שלום רב, אודה לך מאוד, באם תקדיש ספר קטן של דקות לענייני. בטרם אפנה אל השאלה העיקרית, אציין, כי אני סובלת 16 שנה מדיכאון. 5 שנים מתוכן הייתי מטופלת בסרוקסט, כדור 1 ליום - מאוד עזר, חייתי חיים רגילים. לפני כשנתיים, הסרוקסט כנראה הפסיק לעזור - והרופא החליף לי אותו ל- 2 וויפאקס ( 75 מ"ג * 2 ). לפני חודשיים, שוב התחלתי לחוש ברע, פניתי שוב אל הרופא, וזה הורה לי ליטול 3 וויפאקס ביום ( 75 מ"ג האחד) + 1 סרוקסט - אחרי כמעט חודשיים של נטילת הכדורים, בהתאם להוראות הרופא, והתגברות הדיכאון, הייתה לי תחושה של שריפה וגלי חום בגוף. הרופא הורה לי, להפסיק את הטיפול בוויפאקס וליטול 2 כדורים מסוג מורניל ( 75 מ"ג האחד) + 1 סרוקסט ביום. זה 4 ימים שאני נוטלת את כדור המרוניל , 2 ביום והסרוקס - 1 ביום. אכן, החרדות מהן סבלתי הופסקו. מצד שני, הפכתי אפטית, ערנית יתר על המידה וחסרת תאבון. אציין, כי על העלון של המרוניל, כתוב, כי, התרופה עלולה לגרום לעייפות וכי, היא מעוררת את התאבון - אצלי ,בדיוק הפוך -אני ערנית יתר על המידה ואף חסרת תאבון . הערנות יתר, והאפטיות נותנות לי תחושה של חוסר אונים, ריקנות, העדר רצון לישון או לאכול. האם ה- מרוניל מתאימה לי ? האם הפסקת הוויפאקס תוך יומיים אחרי שימוש של שנתיים במינון 2 כדורים ליום ,וחודשיים אחרונים , 3 כדורים, ביום והתחלת המרוניל - היא נכונה ? תודה רבה, אואית

אורית שלום, קצת קשה לדעת מה קורה איתך בכל הבלאגאן התרופתי הזה. אינני בטוח מה מהתגובות (הטובות והרעות) קשורות למרוניל ומה להפסקה החדה (חדה מידיי, לטעמי) של הויאפקס. במצב הנוכחי אין אלא לחכות עוד כמה ימים ולראות לאן הדברים מתפתחים. אם אלו תופעות הקשורות להחלפת התרופות, אני מניח שתוך כשבוע הן יחלפו, או לפחות יחלשו מאד. רוצה לומר- קצת קשה כעת לדעת האם המרוניל מתאימה, ואין ברירה אלא לחכות כמה ימים. בנתיים אאחל לך הרבה בריאות לשנה החדשה. וקצת סבלנות....

שלום רב, יש בעיה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה, יש מישהו קרוב אליי שמיואש מהחיים, טוען וחוזר שנמאס לו מהכל, יש לציין שיש לו גם חרדות של בחינה, לחצים, דיכאונות... ייאוש כללי מהחיים שמגיע לעיתים קרובות. ולפעמים גם טוען שהוא תמיד קרוב לעשות לעצמו משהו. הוא כבר היה בטיפולים אצל פסיכולוג וגם נתנו לו כדורים... כדי שירגיש טוב יותר. אבל הוא טוען שהטיפולים לא עוזרים לי שכלום לא עוזרררר והוא מיואש ולא רוצה לחיות!!! הוא בן 20 + אני ממש מדואגת! אני משכנעת אותו ללכת לקבל עזרה והוא מסרב!!! מה אני צריכה לעשות?? מה עושים במצב כזה?? הוא מסרב בתוקף לקבל עזרה מיקצועית אבל מטופל בכדורים. שכמובן לא עוזרים... כי הוא נכנס לדיכאונות כל שני וחמישי, פסימיות לגבי החיים .. מה לעשות כששום דבר לא עוזר והוא מסרב לכל דבר? תודה...

ליז שלום, א. כדאי להודיע לפסיכולוג ופסיכיאטר/ רופא מטפל על מצבו- כבר מחר בבוקר. הם מכירים אותו ואולי הוא יסכים לענות לטלפונים שלהם או שהם יוכלו לכוון אותך מתוך הכרותם איתו. ב. ניתן להתייעץ עם פסיכיאטר מחוזי- ניתן ליצור עימו קשר דרך לשכת הבריאות המחוזית (בספר טלפונים בהתחלה יש את הטלפונים של משרדי הממשלה, וזה תחת משרד הבריאות). בהצלחה

דוקטור יקר כוונתך בוודאי לטובה, אבל מה אם מדובר במניפולציה מצידה של אם טורדנית?? אולי הוא מיואש ממנה ולא מהתרופות?? אולי הוא לא מצליח לצאת מהדיכאון למרות שהוא מטופל כי לא משנים את הסביבה שמלחיצה אותו??? צריך תמיד להיות זהירים מאד לפני שמציעים פתרון של אשפוז ל"בן משפחה מודאג" כי לפעמים הוא לא מודרג מהסיבות הנכונות!!!! ואתה יודע, בפסיכיאטר המחוזי לא רואה את הפציינטים לפני שהוא רושם להם בדיקה כפויה, והרופא התורן כבר עייף ומותש מעוד יום עבודה מטורף וןהוא רואה לפניו בנאדם נסער שעשו לו עוול ומשוכנע שמדוןבר ב"מחשבות שווא" וכולי אז "ליתר ביטחון" הוא עוד עלול לכלוא אותו ללא סיבה מספקת ולך תצא ממעגל הקסמים המטורף הזה אחר כך זהירות, מניסיוני

תודה על ההערה. אולי היה עלי להדגיש כי הפניה לפסיכיאטר מחוזי היא בלית ברירה, אבל מאידך- יתכן והפונה אכן באמת דואגת לבן משפחה או אדם קרוב שללא מתן עזרה עלול לשים קץ לחייו. ואותה פונה תשא על מצפונה כל חייה את התחושה שלא עשתה את המירב להציל את חייו. זו תמיד דילמה לא פשוטה. כיוון שאינני מכיר את הפונים אני חש שחובתי המוסרית היא למסור את כל המידע הקיים ברשותי- והם יעשו איתו מה שנכון בעיניהם. כמו שאת יודעת- ידע עשוי להיות חרב פיפיות. גם אינשטיין לא חשב שמישהו יזרוק פצצת אטום אותה תכנן עפ"י הידע שלו. ועדיין אני תומך בהפצת הידע ולא בהסתרתו, עם הסיכון שמישהו ישתמש בו לרעה.

אני סובלת מהפרעת חרדה כללית שמתבטאת בתקופות של מתח איום והתקפי חרדה. אני בטיפול פסיכיאטרי מספר שנים. עד עכשיו לא הצלחנו למצוא תרופה שמשפיעה עלי. לא בתרופות הקבועות ולא בתרופות שלוקחים SOS. איך זה יכול להיות? מינונים מאד גבוהים של תרופות לא משפיעים עלי. זה מלחיץ אותי כשלעצמו. לא מבינה איך זה ייתכן ומה עושים ואם יש מזור. אשמח לעצתך ולדעתך

ישנן סיבות רבות שתרופות לא עוזרות. הכי שכיח זה פשוט שלא לוקחים אותן באופן סדיר, במינון מלא או למשך זמן מספיק. אבל מעבר לזה, הפרעת חרדה כללית לא תמיד מגיבה טוב לתרופות. שווה לנסות טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ע"י פסיכולוג שמומחה לכך. שם יש סיכוי טוב להצליח.

שלום רציתי לשאול איפה אני יכולה למצוא חומר על מחשבות שווא-מחשבות פסיכוטיות

שלום רב, אפשר להתחייל בויקיפדיה. מצ"ב קישור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%90 או להקיש בגוגל "מחשבות שוא" ולהתחיל לקרוא

על מה שכתוב בויקיפדיה מחשבות שוא טורדניות - אמצעי להסחת דעת מבעיות אמיתיות או: תוצאה של סוגסטיה שלילית מהסביבה או: חוסר התאמה בין תפיסת העולם האישית לבין מה שהמציאות מציגה לפניך מחשבות שווא בצורה של קולות שאומרים לך לעשות משהו - לפעמים זה קול מצפון מודחק שה"אני המודע" אינו מקשיב לו, והקול זה עשוי להתפרץ בצורה של פגיעה עצמית מחשבות שווא כתוצאה מהכחשה: לדוגמא, הורה שמתאבל על ילד ומשכנע את עצמו שהוא יחזור, מבצע טקסים שונים בגלל זה כמו להכין לו את החדר וכולי מחשבות שווא כתוצאה מהיסטריה המונית, לדוגמא פרסומת חוזרת ונשנית בטלויזיה, תוכנית כמו "כוכב נולד" וכולי, דעות קדומות מקובלות חברתית מחשבות אמיתיות שהסביבה אינה מקבלת אותן כאפשרות ריאלית, כי זה לא מתאים לתפיסת עולמם, אם אדם אינו מספיק חזק הוא עשוי להאמין שמחשבותיו האמיתיות הן מחשבות שווא

ד"ר שלום אני נפגשת ביום ראשון עם הפסיכולוגית ומשום מה, אני חושבת שהדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה עוד דיבורים נפשיים. אני חשה שאיבדתי את שלוות נפשי! אני מוצפת כל הזמן בגירויים, המחשבות עולות על גדותיה, אינספור ניתוחים ביני לבין עצמי. הראש לא נח ולא פנוי לשום דבר אחר. האם אתה מכיר או יודע מה עושים במקרים אלו? המטפלת כנראה ועדיין לא הבינה באיזה מצב הצפתי אני נמצאת ודעתה לא עומד בקנה אחד עם דעתי. אני חשה שאני עובדת על ריק מזה הרבה זמן, ולצערי, נראה לי כי זו הדרך הישירה והבדוקה להיגמר טוטאלית. למשל, בעבודה קשה לי להצליח לחיות דברים אחרים מלבד דברים העוסקים בחיטוטי הנפש.

ראי את הודעתי הקודמת על ההתמכרות למחשב וההתנתקות מהמציאות. אני מעלה השערה שאולי, רק אולי, הקושי עם הפסיכולוגית קשור לקושי להתמודד עם העולם האמיתי בניגוד לעולם הוירטואלי. דוקא בגלל זה חשוב להתמודד עם הפגישה, ולא להשאר במרחב הוירטואלי הממכר שכאן. אל תוותרי על זה!

רעיונות להתמודדות עם הצפה רגשית: לבשל למיין דברים צבעוניים לסוגים- כפתורים או לורדים או כל דבר עתיר גירויים בבית- להשקיט את הרעש של הצבע, שיהיו דברים לבנים בבית- לבן מרגיע את הרעשים בעיניים, מרגיע את הרעשים בראש. מאד חשוב לאכול אוכל בריא ולא ג'נק- תה עם נענע גרנולה עם יוגורט פירות קורנפלקס עם חלב סלט ירקות זה נשמע טפשי אבל לאוכל השפעות מרגיעות על הגוף לא פחות מלתרופות. לכתוב הרבה, את כל מה שעולה לך בראש לתמוך באנשים שכותבים בפורומים של מתומדדים. להמנע מפגישות עם פסיכולוגים ואנשי מקצוע מתייגים- זה סבל מירוש, הלוואי ותפסיקי איתו כבר ללכת לעבוד עם ילדים. לצייר איתם, לשחק, להכנס שוב לממלכה הקסומה של הילדות. לבוא אלי למושב. להכנס איתי לערסל ליד הבריכה של ההורים, ולנוח. בואי כבר יא קרצייה אני לא אבוא להוציא אותך משם כמו אז במלחמה בואי כבר תמי.

שלום רב, אני בת 25 סובלת מOCD זה מספר שנים למרות שאף פעם זה לא ממש הפריע לי עד לתקופה האחרונה, עד אז נטלתי 2 כדורי פלוטין ביום והכול היה בסדר גמור עד שהרופא נשים שלי החליף לי את הגלולות לגלולות שמכילות אסטרוגן דבר שככל הנראה גרם לי להתקפי חרדה ולחזרה של הOCD , מאז הרופאה הפסיכאיטרית החליפה לי את הפלוטין בפרוזק המקורי גם כן ל2 ביום, למרות שדי היה לי בסדר בחודש הראשון לאחרונה יש לי שוב מחשבות טורדניות ללא הרף שסובבות בעיקר סביב הפחד מהתקף חרדה וכן הרגשה כללית לא טובה. בשיחה טלפונית עם הרופאה הא הציעה לי להעלות את המינון של הפרוזק ל3 כדורים ביום והיא אמרה שזה המקסימום שמותר, כיוון שניסיתי תרופות אחרונות כגון סרוקסט ואנאפרניל והן גרמו לי להפרעות בתפקוד המיני עד שויתרתי עליהן דברי הרופאה הלחיצו אותי מאוד שכן 3 כדורים נראים לי מוגזמים מאוד וכן יש בי פחד שמא זה לא יעזור ובכך תמו אפשרויות הטיפול בבעייתי (3 כדורים זה המקסימום) מצד שני התסמינים של הOCD מאוד מפריעים לי. שאלתי היא מה ניתן לעשות? האם ישנם עוד פתרונות לנושא? האם עלי להחליף רופאה? אני מפחדת שאולי הרופאה לא נותנת לי את הפתרון היעיל ביותר, אני ממש אובדת עצות כי אני בחורה פעילה שעובדת ולומדת וה"דבר המציק" הזה פשוט מפריע לי בתפקוד. מה אפשר לעשות?? תודה!

לימור שלום, 3 כדורים זה מינון סביר לגמרי ל- OCD. במקרים מסויימים מגיעים גם ל- 4 כדורים ליום. הרופאה שלך נותנת לך המלצות לגמרי בתחום הסביר והכי מקובל שיש. אפשר לנסות במקביל גם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי שיוכל לעזור לך לשלוט במחשבות ואולי (רק אולי) להוריד במינון התרופות ובמקרים מסויימים גם להסתדר ללא תרופות. אל תחששי. נשמע שאת בידיים טובות.

לומר שלמשל , אני היום (לא ממש היום, משהו שנמשך זמן לא מבוטל) משלמת מחיר כבד עקב חוויה מאוד מאוד קשה שעברה עלי, בשימוש לא זהיר בפורום פסיכולוגי. כתוצאה מכך, וזה אולי ישמע קצת מוזר או משונה, אך אני סובלת היום, נמנעת מכל דבר או משהו שחודר למרחב הפרטי שלי (אפילו טלפונים מחברות שאני לא עונה להם, נסיעה לבקר חברות וותיקות, יותר הסתגרות בבית ומאנשים). זה נשמע קצת כמו "שריטה" וכואב וחבל לי שאיכות חיי נהרסה אבל זה כמעט בלתי רצוי - ההמנעות הזו שלי, הפחד, התחושה שבטחון קיומי שהיה התערער לו. אני רק יכולה לקוות שאם השנים ואולי אם עזרה מסויימת והמשך בהתנסויות חיוביות- יכלו את הטראומה הזו. ובנוסף, רציתי לציין לכל משתתפי פורום זה- אל דאגה! הפורום הזה הוא מקום מאוד בטוח- ד"ר שמגר, דואג למחוק הודעות אלימות ותוקפניות, ויודע לעזור בדרך מיומנת ומקצועית. כך, שצריך לבדוק כל מקרה לגופו, ולא לעשות הכללות יתרות. בהזדמנות זו רציתי לאחל לך - ד"ר שמגר, תודה אמיתית על שלא הבהלתי אותי, שלא זרקת אבחנות חסרות שחר, שידעת איך לנהוג, שלא רמזת או סגרת לי את הדלת. ודווקא בגלל היכולת הזו שלך, הסבלנות ואורך רוח...הצלחת איכשהו לשחרר אותי באופן כזה שאין בי אותה כמות של צורך ואינטסיביות לכתוב לך הודעות כפי שכתבתי קודם. (בזה הרגע, אני מצליבה את אצבעות רגליי :) אני לא רוצה להבטיח או להתחייב לכך. :-) נמאס כבר לאחל שנה טובה, יאללה שיגמר כבר החג. בברכת שנה טובה!

הלה היקרה, כנראה גם שאת לא חשה צורך לכתוב לי- את חשה צורך לכתוב. תראי כמה כתבת רק בשתי ההודעות האחרונות. זה באמת בסדר גמור, ויש כאן מקום לכל הגיגייך. אבל יחד עם זאת אני רוצה להצטרף לדברי תמי, שציינה שיש רושם שאת קצת יותר מידי כאן, ופחות מידי בעולם האמיתי. זו עוד אחת מסכנות האינטרנט. נורא קל להתמכר לזה, להתנתק מההתמודדות עם מה שבחוץ, אבל גם להפסיד את החיים האמיתיים. ממש שמחתי לשמוע שאת דבקה בנושא אימוץ הכלב. זה פשוט נפלא. וזה גם אמיתי :-) המון הצלחה!!!

אני מרבה בימים אלו לחשוב על משמעויות השימוש הנכון בפלטפורמות המוצעות, והנגישות באינטרנט. החל מפורומים, קהילות, קומונות בנושאים רחבים ובינהם מתן עזרה לזולת, מלבד כל אותם אתרי חברות ואתרים שמקנים ידע ואינפורמציה, והפצת מסרים כאלו ואחרים. כואב לי לראות שנעשים שימושים לרעה באינטרנט. ישנם קומנות שכביכול מתיימרות לתרום ולהעניק ידע שקיים ברשותם אבל יחד עם זאת, עלולים להיכנס לפינות אפלות ומסוכנות. כמובן, שלרגע אני לא מדברת על הפורום הנוכחי, אחרת לא הייתי כותבת כאן (לא נושכים את היד שמאכילה). למשל: הפורום הזה מנהל איש מקצוע אמין מעבר להיותו אדם מרשמים במידותיו (אם יורשה לי לרגע להחמיא בלי להצטייר שאלו הם דברי חנופה). האם ידעתם- (אני לא ידעתי מזה) שקיימת חברה (אני לא זוכרת את שמה) שעוברת בין אנשי חינוך, מורים, תלמידים בביה"ס ומלמדת אודות שימוש מושכל באינטרנט...זה דבר חדש יחסית (משהו כמו מס' שנים בודדות) החברה למעשה עונה על הצורך החברתי שהתוערר (לצערי, באיחור של מספר שנים, לאחר שהתגלו מספיק מקרים טרגיים כתוצאה מהאינטרנט). האדם שהקים חברה(ארגון) זה, הוא אדם ששכל את בנו בגלל מעשה מטופש. הבן שהיה חייל בזמנו, נכנס בשעת מצוקה לאיזה צ'ט, החליף מספר דברים עם הכותבים ובנוסף, הדריכו אותו איך להתאבד. חשוב לי לעלות ולהאיר את הנושא בפנס- חשוב מאוד לעיות דעתי שהוא יהיה חלק מהסדר יום של כולם. לאינרטנט יש סכנות רבות, החל מחשיפה אישית בלתי מבוקרת וכלה בקבלת אינפורמציה מאנשים לא מקצועים לכל הפחות, ולכל היותר מאנשים שהרקע הנפשי שלהם עצמם עומד בסימן שאלה (תמימי, אם את קוראת את זה - את יודעת בדיוק למה אני מתכוונת). עזרה נפשית באינטרנט צריכה להיות לכל היותר על רקע של עזרה ראשונית בעתות מצוקה ומשבר, הכוונה ויעוץ (ממש למשל, כמו בער"ן). הסכנה הנוספת בחשיפה אישית היא, שאנו לא יודעים - מי קורא אותנו, ומי יכול להשתמש בידע הזה לרעה. אני לא רוצה להישמע פרנואידית, אבל אם לרגע נקצין ונלך- ל "אח הגדול", ידוע זה מכבר על שימוש של חברות ענק שעושות בקריאת מיילים של עובדיהם או פלישה למחשב האישי בזמן שהמשתמש אינו מודע לכך. ישנם דרכים, ידוע לי, באמצעים טכנולוגיים לעשות כן. סטיתי לרגע מהנושא- זה לא העיקר. העיקר שאנשים אפילו בעתות מצוקה כאשר חשיבתם אינם צלולה, שידעו מראש ובצורה שקולה ומדודה, את כל סכנות האינטרנט כמו-כן, גם יתרונות יש, חשוב לזכור לא פחות. אני מכירה מספיק מקרים שעברו חוויה נפשית קשה באינטרנט, ועודנו בזמן שאנו מדברים, נקלעים למצבים מיותרים שניתנים למנוע אותם. אני אישית מדברת מנסיון לא טוב...ויש עוד קורבנות של העידן הטכנולוגי הזה, אך אולי לא לגמרי מצליחים להבין, להפריד ולעכל את אשר עבר עליהם. אין בכוונתי להיות עכשיו מסיונרית ולהפיץ מסרים אלו...במקרה אמרתי וחשבתי שאולי זה יהיה נכון לחלוף כאן פעם אחת ויחידה עם ההודעה הזו. וכל אחד יבחר לעשות איתה כראוי בעיניו. אין בכוונתי גם לפתוח דיון בנושא, אלא אם כן, משהו יחליט שעליו לתקוף את עמדתי ולו בגלל שעמדתו סותרת את עמדתי ונסיוני. וזה גם בסדר. אני יודעת שייתכן כי אני מסכנת עצמי עצם החשיפה של עמדותיי, ומאפשרת בשל כך פתח למטווח של רוע וארס. אני סה"כ רוצה להביע נקודה למחשבה ואם משהו נתרם מכך- מה טוב. אבל למעשה והרי אין לזה סוף ולא ברור דיהו (נכון?), כלומר, לגישור הפער הזה בין הכוונה הטובה של כותב ההודעה, לבין הבנתה מעבר לצד השני של קורא הודעה זו, במחשב ובמרחב הוירטואלי הזה. שנה טובה

זה נורא חשוב, הילה מה שאת כותבת. חשוב לשמור את הדברים הללו, ובבוא היום לפרסם אותם במקומות הראויים, בהם יש נגישות של אנשי מקצוע הנותנים תמיכה באמצעות הרשת. לו היתה לי נגישות לפסיכולוגיה עברית, הייתי מזמן כבר מפרסמת את הדברים הללו שלך. אולי במקום זה אפרסם כאן את הקול שלי הזועק בעלטה. צאו מהמחשב, מהפורומים הסגורים שלכם- אנשי בריאות הנפש ובואו לעשות חשבון נפש על כל הפגיעות שנפגענו אנו מהשימוש בפורומים לא חיוביים ולא זהירים קחו אחריות על כל אותם פצועים שהשארתם בחוץ מגיע לנו שתתנו לנו פיצויים על הנזק הנפשי העצום שגרמתם לנו כל כך הרבה זמן מנסים להתאושש מהטראומה ולא יכולים לצאת ממנה. מגיעה לנו תשובה ובמקום תשובה אתם נותנים לנו סמים ותיוגים תתביישו לכם תמי.

יש דברים שמטרידים אותי. אבל לרשום אותם פה זה קשה לי ומביך. אני לא יודע למי לפנות לעזרה. אין לי חסכונות לשלם לפסיכולוג. צלצלתי לכמה פסיכולוגים קליניים בת"א, אבל המחיר גבוה מאד עבורי בשביל פעם בשבוע. אני לא מעשן גראס אגב.

יונתן שלום, החשיפה באמת מאד קשה. יש תחושה שכאן אתה חשוף לפני כל מי שנכנס לרשת וקורא. אבל למען האמת אינני יודע אם שמך האמיתי הוא יונתן- או שם אחר. בעצם אף אחד לא מכיר אותך מעבר למה שסיפרת. נדמה לי שדוקא באינטרנט אתה יותר מוסתר לעומת טיפול פסיכולוגי. אבל בכל מקרה- ישנו שירות יעוץ פסיכולוגי בכל אוניברסיטה (אני לא בטוח לגבי מכללות) שניתן חינם או כמעט חינם, והסודיות שם מובטחת. עדיין יש את החשש שמישהו יראה אותך נכנס לשם- אבל אף אחד לא ידע למה. אגב סיבת הפניה העיקרית לשרות היעוץ באוניברסיטאות היא קשיים בלימודים וחרדת בחינות (למרות שנשמע לי שהקושי שלך הוא לאו דוקא הלימודים אלא דברים מסביב הקשורים לחייך האישיים). אם בכל זאת תוכל לנסות לחלוק כאן חלק ממה שמטריד אותך- אני מרגיש שזו תהיה לפחות התחלה של כיוון לפתרון. בעיקר כיוון שזה יאפשר לי לעזור לבחון אפשרות להפנות אותך לגורם ספציפי יותר שיוכל לעזור לך ללא תשלום או בתשלום סימלי. יש המון גורמים כאלו- רק תלוי מה מוקד הקושי. אשמח מאד אם תוכל לחלוק כאן משהו ממה שעובר עליך. מאד הייתי רוצה לתת לך לפחות קצה חוט, והלואי שגם יותר.

לוקח כבר שבוע חצי סרוקסט ביום לטיפול בחרדות. שמעתי מחבר שחצי כדור ביום מספיק ואין צורך להעלות את המינון. חברת התרופות טוענת שהמינון המינימלי הוא כדור ביום. יש סיכוי שחצי כדור יספיק? ( וכך יהיו גם פחות תופעות לוואי ) תודה ושנה טובה

שלום רב, אכן חצי כדור זה מינון נמוך מידי, ואין סיכוי שזה יעזור. לחרדה הרבה פעמים יש צורך ביותר מכדור ליום. בכל מקרה, גם מבחינת הזמן זה מוקדם. צריך לחכות לפחות 3 שבועות, ולפעמים אף יותר.

שלום דר שמגר זה שוב חביב אם אני עובר מהיום למחר כלומר אני מחליף את הציפרלקס במכה ושותה רסיטל? האם אני ארגיש טוב????? לא כל כך נראה לי כי זה נשמע לא טוב לעבור מהיום למחר לתרופה אחרת.. אני מפחד שאני ארגיש לא טוב. אתה יכול לייעץ לי איך לעבור מציפרלס וריספרדל לפרפנאן ורסיטל

ציפרלקס ורסיטל- זה היינו הך. אין בעיה לעבור במכה. לגבי הפרפנן והריספרדל- אן צריך לעשות מעבר הדרגתי. להוריד בהדרגה אחד ובמקביל להעלות בהדרגה את השני. אם תתן לי מינונים שאתה לוקח ואיזה מינון פרפנן אתה אמור להגיע- אוכל לתת לך לוחות זמנים להחלפה.

אני אמור לשתות 8 מ"ג פרפנאן ו20 מ"ג רסיטל אני לוקח 15 מ"ג ציפרלקס ועכשיו כבר יומיים אני לא שותה פרפנאן

ערב טוב , בימים האחרונים אני נמצאת בדיכאון קשה לגמרי , ויש משהו שדופק בראשי ומרגישה שגם כן דופק על הקירות ואומר את חייבת למות קומי תלכי לבניין גבוהה ותקפוצי , קומי תלכי לחוצה וסתם תעבורי את הכביש , קומי תביאי סכין ו... אני כמעט רוב חיי נמצאת בדיכאון זה לא חדש "הולך וחוזר " אבל מה עם הקולות שאני שומעת אותם שלצערי זה חדש ?

חד משמעית- קומי ולכי לחדר מיון קרוב להתייעצות עם פסיכיאטר. לא מחר, לא עוד מעט- מייד!!!

שוב שלום אני כבר התרגלתי על הדיכאון - לא משנה ! (עד עכשיו לא פגשתי פסיכיאטר בחיי למרות מצבי הנורה ) . הקולות הולכות וחוזרות כל כמה דקות , ואני ממש מפחדת מלהקשיב להם ולכן משעשיתי עד עכשיו : נעלתי את הדלת וזרקתי את המפתח לחדר השני , וכששומעת את הקולות אז מיד אשב במטתי פוחת רועדת ... ולא יודעת מה לעשות , וגם כן לקחתי שתי כורי שינה ( שסבא לוקח אותם לא אני ) אולי כן אצליח להרדם . באמת לא יודעת מה לעשות ? להעיר את המשפחה ואגיד להם מה הולך בראשי ( לא נראה לי שכן אעיז - ומה אם כן אספר להם ? הם יבינו אותי או יצחקו ויצעקו עליי ? ואם יאמינו לי , מה יעשו " יקחו אותי לבה"ח ?! שזה המקום הכי פוחדת ממנו ) ?

עד עכשיו אף אחד לא טיפל בי , אני תמיד נכנסת לדיכאון קשה כמה ימים ויוצאת מזה אחר כך . בחיי לא חשבתי על ביקור פסיכיאטר וממש מפחדת מכך . ולכן משעשיתי הוא נעילת חדרי במפתח וזרקתו לחדר השני , ומנסה לאט לאט לצאת מזה - למרות שזאת הפעם הראשונה יותר קשהההה ! לא ? וחוץ מזה אני כששומעת את הקולות מרגישה שמקשיבה להם יות מדי בלי פחד אבל אחר כך כן אפחד ואעד , האם יש לך המלצה נוספת חוץ מהליכה לבה"ח ? , אם אני מרגישה שכן אני יכולה לפגוע בעמי אז עדיף שלא אצא מהחדר , לא ?!!! לא כך עושים בבה"ח של הנפש , אם יש סכנה לחייי האדם שהוא כן יפגע בעצמו אז שמים אותו בחדר סגור ?!!! אני בת 22 , לומדת באונ' , גרה עם הוריי ואחים שלי , בנתיים אני בבית לבד כולם יצאו לטיול מיום חמישי עד לשבוע . אוקי אולי תשאל אז למה לא הלכת איתם ? תשובה קלה אני סירבתי ואמרתי להם שיש לי מבחן בשבוע הבא וצריך להכין לו , ובטח שזה לא נכון, אלא אם אני נמצאת בדיכאון אז מעדיפה להשאר בחדרי .

שלום לרופא , רציתי בבקשה לדעת באיזה מידה פסיכודיאגנוסטיקה יכולה לאתר סוג של הפרעה ביפולרית שאדם סובל , כלומר האם מבחנים פסיכולוגים מסוגלים לתת תמונה מדוייקת על איזה הפרעה מדובר ( חד קוטבי , דו קוטבי , סכיזואפקטיביות ? ועוד ) בתודה מראש גיל

גיל שלום, מבחנים פסיכולוגיים יכולים לתת איבחון, אבל בד"כ אינם יכולים להוסיף הרבה מעבר למה שראיון פסיכיאטרי יכול לתת. המבחנים עוזרים בעיקר לראות דברים שלא תמיד המטופל יכול להביא בראיון, כמו התעללות מינית בעבר, מחשבות אובדניות ועוד הרבה דברים, אבל באיבחון של הפרעות "גדולות" כמו דיכאון או הפרעה ביפולרית אין להם בד"כ שום ערך מוסף.

נכון, טסטים נותנים תמונה של האישיות בזמן האיבחון, אבל קשה לאבחן מהם מחלות יותר רחבות. וזו גם שיטה שדורשת ריכוז ומאמץ ולא ניתן ליישם אותה כשהאדם באמצע ההתקף. הרבה יותר פשוט לדבר איתו, וניתן לראות כשהאדם פסיכוטי, זו לא בעייה. תרגיש טוב תמי.

יש לא מעט פסיכיאטרים שטוענים שקשה להם לאבחן בצורה מדוייקת בלי טסטים. חולה נפש יכול להסתיר פסיכוזה שלמה מהרופא שלו. הטסטים יחשפו זאת. איבחון עפ"י ראיון קליני שנמשך 30 דקות בממוצע יכול להיות שגוי במידה גדולה של הסתברות. חולים רבים טוענים שקיבלו מפסיכיאטרים שונים אבחנות שונות לחלוטין למרות שנבדקו ע"י פסיכיאטרים מומחים ע"י ראיון קליני. בנוסף, קיימת טענה מאד נפוצה בציבור וגם בצה"ל שמלשבי"ם מפברקים בעיות נפשיות כדי להשתמט משירות צבאי ואין לקבני"ם או לפסיכיאטרים יכולת למיין מתחזים עפ"י ראיון. .

טסט פסיכולוגי?? הצחקת אותי שאלון קטן כן ולא האם מדובר בעצמך האם מדובר במישהו קרוב לך האם החולה מתלונן ועל מה ההבדל בין דיכאון למאניה הוא כמו שמים וארץ וכל מי שנמצא קרוב יכול להבחין בזה האם הוא בדיכאון מתמשך האם יש לו התפרצויות של מאניה מה הוא עושה כשהוא במאניה האם טוב לו עם זה?? האם רע לו עם זה?? למה טוב ולמה רע, זה כבר לא שאלת כן ולא אבל אם בעקבות שאלון זה עדין לא ברור לך מה האבחנה אז כדאי לחפש בכיוון אחר

מדובר בי אני קרובה לעצמי- לפחות משתדלת... התלונות העיקריות של החולה- שהיא אני- הן שמתייגים אותי ומתייחסים אלי כאל משוגעת כרגע אין דיכאון מתמשך אבל הכאב לא נרגע בהתפרצויות המאניה אני כאן במחשב, מנסה להרגיע את עצמי כשאני מרגיעה אחרים טוב לי עם זה, וגם רע טוב כי אני עוזרת לאנשים אחרים רע כי אני עייפה ורוצה שקט. רוצה לישון בלילות, רוצה להנות מהחיים. רוצה להפסיק לסבול. שבוע טוב תמי.

אני חרדה שאני מיום ליום משתגעת יותר ויותר, בלי שליטה ובגלל שהפחד הזה מצוי, אני יודעת שמיקוד תשומת הלב שלי היא רק לשם- לכיוון השיגעון. סוג של חרדה, כנראה כבר פתולוגית כאשר הרופא אינו מבחין בכך וטוען שהבעיה שלי היא לא חרדתית. לעומת רופאה אחרת שטענה שאני סובלת מחרדה קשה. זהו. לילה טוב

הלה שלום, לפי בקשתך אינני מפרסם את הודעתך הקודמת. כפי שציינתי- אינני חש בנוח מכל הדיאלוג הסמוי-גלוי הזה ביננו, ולכן אבקש ממך שלא לשלוח הודעות "שלא לפרסום". הפורום נועד, בתפיסתי, להיות במה פתוחה של החלפת דעות בליווי מקצועי שלי, ולכן הודעות "שלא לפרסום" לא מתאימות לכאן. את בהחלט מוזמנת להמשיך לכתוב כאן בגלוי. החרדה שאת מתארת מ"להשתגע" או שאולי את כבר פגועה אחרי ש"השתגעת" צועקת מכל דברייך. אולי זו אינה הפרעת חרדה במובנה הפסיכיאטרי, אבל אין לי ספק שאת מוצפת חרדה. אינני בטוח שיש לי פתרונות פורמליים לבעייתך- ואני מתכוון לתרופות, אישפוז וכו'. הפתרונות הם כנראה בתחום הפסיכולוגי/ שינוי אורחות חיים/ תמיכה אישית או קבוצתית וכיו"ב. חזקי ואימצי. ליבי איתך.

נראה לי שלא תמצאי פתרון לבעיה אם לכל רופא תציגי רק חלק מהתמונה כדאי להתמקד ברופא אחד שאת בוטחת בו ולהגיד את כל האמת כולה

שלום אהבה אני לא מתכוונת לפגוע בך אבל אודה לך מראש אם לא תעני לכל הודעה שלי. בפורום הזה, להבדיל למשל, מפורום פסיכולוגיה קלינית ששם אין הבחנה מי עונה למי, ויש הרושם כי כל אחד הוא נהיה כבר רופא ויכול לעוץ עיצות, בו בזמן שהוא לא יציב בנפשו. יש משהו שמאוד מכעיס אותי ונוגע לי היום בנימים של הנימים והוא- האפשרות שכל אחד היום, ולא משנה מי אפילו פסיכולוגית שהיתה לי - נותנים להם את הרשיון או האפשרות "לטפל". סילחי לי, אולי משהו בקריאה שלי אותך שם מהצד ...לא מאפשרת לי לסמוך עלייך. עשית לי רושם של אדם לא אמין וישר, ומלא בסתירות פנימיות ושוב, זאת כנראה בעיה שלי שאני לא נעימה ומקבלת כמו פעם- מקווה כי לא תיפגעי. הערה לד"ר: זה שיקול שלך אם לפרסם או לא, בכל מקרה לא אכעס לכאן או לכאן (אני לא כ"כ סומכת היום על שיקול דעתי, האמוציות השתלטו לחלוטין) חן חן הלה

בעלי ואני נשואים שנה חצי. יש לנו בעיות על רקע מיני ועל רקע תרבות של קללות וצעקות שהוא לא מוכן לרדת מהן. אני נפגעת ממנו מאוד קשה וסובלת מאוד גם בחברת משפחתו על רקע הבדלי תרבות ופיצוצים שהיו לי איתם בעבר ואני פוחדת שיחזרו על עצמם. שנינו בני 37 כמעט. אני מאוד רוצה להספיק את הרכבת מבחינה ביולוגית (ילדים) ומרגישה כבר בשלה מספיק. לפני חצי שנה – התגלה שהוא עקר והוא עבר ניתוח לתיקון צינורית הזרע. תשובה לגבי הצלחת הניתוח תהיה רק בחודש הבא ואם לא – הרי שצפוי לי עינוי בדמות טיפולי הפרייה. יש ביננו פערי הבנה עצומים לגבי האופן שבו צריכה להתהל הזוגיות ולגבי התעללותו הנפשית בי. לאחרונה הסכים לטיפול זוגי אך אין בכך ערובה לשינוי רציף מצידו. מה אני עושה ? נשארת בג'יפה של להתמודד מול האלימות המילולית שלו, הקושי עם משפחתו, ותפיסותיו ? וגם : בהתמודדות עם עקרותו ???? או לוקחת מהר את עצמי החוצה ומקווה לטוב ? היה מאוד מאוד קשה למצוא בן זוג מתאים וגם תקופת ההמתנה לבחור המתאים מאוד מייאשת ומתישה נפשית. בגילאים הללו הדבר נעשה קשה פי מאה כיון שכמעט ואין "נורמלים בראש" שהם גם ללא ילדים. ומעבר לזה ? מי ערב שאספיק גם למצוא מהר זיווג וגם ללדת ? הרי כבר עכשיו אני בבעייה מבחינת גיל ביולוגי (אני פורייה). אני בדילמה – אנא עיזרו לי !

נכתבו לך מספר תגובות להודעותייך בפורום אחר שהעלית את אותה ההודעה אפילו אם אותו הנוסח (מה עשית, קופי פייסט :) אבל לא הגבת לשום דבר שנכתב לך שם. אני חושבת שקיבלת כיוונים מצויינים אבל לדעתי את דורשת שנאמר לך מה בדיוק לעשות. מה את רוצה שנאמר לך? תגידי לך ואז אדע מה לענות לך. אני מצטערת אם אני נשמעת קצת קשה ואולי בוטה אבל קשה לי לראות מצבים אומנם קשים אך, די ברור שהתשובה ביידיך ואולי את רוצה אישור לכך. מה את אומרת?

לשתי המגיבות כדלהלן קופי אנד פייסט מדברי עצמך גם אסור?? ואם שאלת את עצמך קודם?? ואם אמרת כן ולא התכוונת לזה?? וואלה , מסובך לזאת שלא יכלה יותר, והגיבה, האם את באמת מאמינה שלאשה אין כוח לאמהות באופן טבעי?? על סמך מה את קובעת שאין לה האחריות הנדרשת לכך, בגיל 37?? יש להניח שעד שהתחתנה היא הספיקה משהו בחיים, בכל זאת?? כתיבתה עניינית ומעניינת, מציגה את העובדות בצורה אמנם מאד חד צדדית אבל בהחלט נשמעת אמינה יש להניח שיש לה גם כמה תובנות משלה והיא רוצה לקבל כמה שיותר תגובות ולהחליט בעצמה מה אסור לה???

יקירה, ילדים זה לא בובה שאפשר להחזיר לחנות ולהזדכות. אם הוא מתעלל בך נפשית, למה להביא איתו ילדים?? למה בכלל להמשיך ולחיות עם מישהו שמתעלל בך? זוגיות אמורה להיות נעימה,תומכת, צעידה בשניים לעבר הזיקנה תוך התמודדות ביחד עם הקשיים! במקום ללכת לטיפול זוגי,הייתי מציעה לך ללכת לטיפול אישי אצל פסיכולוג כדי לבדוק מדוע את מוכנה להמשיך לחיות עם מישהו שמתעלל בך וגם להביא איתו ילדים לעולם. את אומנם בת 37, אבל יש מספיק דוגמאות לנשים מבוגרות שילדו ילדים. הרפואה היום מתקדמת,ואם כבר לעבור טיפולי פוריות,עדיף לעשות את זה לצד בן זוג תומך,אוהב שיעזור לך לעבור את זה. לגדל ילד זה מאוד קשה!! זה מצריך הרבה כוח ואנרגיה,בגרות ובשלות,אחריות ועוד. ואני לא בטוחה שיש לך אותם כרגע. אנרגיה וכוח לא ישארו לך במצב של התעללות. את רוצה להביא ילדים לעולם,שיסבלו ויצטערו על הרגע שנולדו??? עדיף שתשקיעי את השנה-שנתיים הקרובות בעצמך,בלטפל בעצמך,בלהכין את עצמך לגדל ילד. אם את פוריה ובריאה,אין סיבה שלא תוכלי ללדת גם בעוד שנתיים. מבחינתי,אגב, זו בכלל לא היתה דילמה. הייתי נפרדת במיידית מאדם מתעלל,ובטח שלא חושבת להביא איתו ילדים!! מקווה בשבילך,שתבחרי בחיים טובים יותר עבורך.

שלום עופר. לפני מספר ימים ירדתי מ-5 מ"ג ל-2.5, אני כבר מרגיש שיפור עצום, תופעות הלוואי ממש מתחילות להתמוגג. אני צפוי לרדת באופן מוחלט מהתרופה בקרוב. שאלתי היא - עוד כמה זמן ניתן לפי דעתך להפסיק לקחת את התרופה? תודה :)

כפי שציינתי, כדאי להשאר על כל "מדרגת מינון" לפחות 10-14 ימים. תעשה חשבון כמה ימים אתה על 2.5 מ"ג ותשלים לפחות ל- 14 ימים. בהצלחה.

ד"ר שלום אני סטודנט בן 25 . בתיכון הייתי תלמיד טוב ודברים שעשיתי ולמדתי סיקרנו אותי. כעת, באוניברסיטה, החומר לא מעניין אותי. אני יושב בכיתה ולא מצליח להקשיב. מנסה לקרוא חומר בבית ולא מצליח. אני כל הזמן קם וחייב לעשות משהו אחר. בהרצאות כאילו אני חושב על דברים אחרים, כאילו אני נמצא בהלם. שום דבר כבר לא מסקרן או מעניין באמת. אני ממש מתנתק מהסביבה, וקורה שלפעמים אנשים פתאום פונים אלי ואני משיב להם : "מה ...?" כמו שהעירו אותי מחלום בהקיץ. אני ממש פוחד להיכשל בלימודים. מה לעשות? תודה

יונתן שלום, ישנן הרבה סיבות לקשיי ריכוז. לפעמים זה שילוב של כמה דברים יחד. אז ברשותך, כמה שאלות הבהרה: האם נרשמת לאוניברסיטה כי רצית- או כי זה מה שכולם עושים? האם בחרת בחוג שרצית- או בחוג "פרקטי"? האם יש דברים אחרים שמטרידים אותך מעבר ללימודים? האם אתה גר עם ההורים? האם אתה לומד בעיר בה גדלת? האם יש לך חברים בסביבה? ומה עם חברה? ועוד שאלת חובה (ממש בלי כוונה לפגוע- אבל זו בהחלט יכולה להיות סיבה לקשיי ריכוז)- האם יוצא לך לעשן גראס? אם כן- באיזו תדירות? תחזור אלי וננסה להמשיך להבין ולעזור לך.

שלום עופר אני מסתכל על התושבות שלך ואני מתפעל שיש לך כמות ידע כזו גדולה והתשובות שלך הם מאוד יפות ומסוגננות ואתה יודע לענות על כל שאלה.... אתה תותח....

תודה רבה, אגב, לא את כל הידע יש אצלי, ומדי פעם אני נאלץ לבדוק פרטי מידע כאלו או אחרים, כך שהפורום "מאלץ" אותי לנבור בחומר מקצועי ולהתעמק- כך שיוצא שגם אני לומד לא פעם מהשאלות שלכם. אז שוב, תודה.

שלום רב אני צריך להתחיל טיפול פרפנאן 4 מ"ג ואז לעלות ל8 קניתי כדורים של 8 מ"ג אבל אמרו לי שאסור לחתוך את הפרפנאן אתה יכול להגיד לי מדוע? או שזה מותר?

שלום רב, אכן בעלון לצרכן מצויין שאסור לחתוך את התרופה. אינני יודע בודאות לגבי הפרפנאן, אבל בד"כ הערה כזו מופיעה כאשר הכדור מצופה בחומר שאמור להגן עלין בכניסה לקיבה. אם הכדור יהיה חשוף, חלק מהחומר הפעיל שבו יהרס. כיוון שאתה אמור לקחת 4 מ"ג תקופה קצרה, אינני רואה בעיה אם תחתוך את הכדור. במקרה הגרוע ביותר זה יהיה כאילו לקחת 3 מ"ג ולא 4, שזה ממש לא טראגי... בהצלחה.

כיצד היית מתאר את סיכויי ההצלחה של מערכת יחסים בין אדם בריא לאדם החולה במאניה-דיפרסיה?

בדיוק כמו סיכויי ההצלחה בין חולה לב לאדם בריא. רוב ההפרעות הנפשיות לא פוגעות בקושי ליצור קשרים ולהתמיד בהם (למעט סכיזופרניה, וגם אז לא תמיד, אלא רק בחלק מהמקרים). בעיות בקשרים בינאישיים קשורות בד"כ לדפוסי אישיות של בני הזוג, ובכך אין שוני בין בני האדם ללא קשר למחלתם.

דוקטור, אני מברכת אותך על כך שאתה עושה הפרדה (למרבה הצער לא מובנת מאליה) בין האדם לבין המחלה לתוהה: אם את/ה שוקל/ת להיכנס למערכת יחסים רצינית עם אדם שמתוייג כחולה במאניה דיפרסיה אני רוצה לספר לך משהו מתוך מחקר אישי (בעיקר התבוננות והיכרות אישית עם אנשים כאלה): מדובר לדעתי בדפוס אישיות ולא במחלה. נכון שאנשים רבים מגיעים למצבים פסיכוטיים או שוקעים במצבים דכאוניים ממושכים, אבל זה לא אומר בהכרח שהם חולים בנפשם, אלא שהעומק הרגשי שלהם והרגישות שלהם יותר גדולים מהמקובל ללא כל יוצא מן הכלל מדובר באנשים יצירתיים ולא שגרתיים השאלה אם את/ה מוכן להתמודד עם אדם יוצא דופן כזה, שלעולם לא ילך בתלם (אלא אם כן "יצליחו" לדכא אותו עם תרופות) היא שאלה מהותית, שאינה קשורה למחלה אלא לדפוס אישיות, כאמור דפוס אישיות הוא מצב "חשוך מרפא" אם את/ה חושב/ת שניתן לשנות את המאני דפרסיבי תתבדי/ה המאני דפרסיבי הוא על פי רוב לוחם צדק מקורי מאד בחשיבתו, אדם חיובי עם כוחות מנהיגות שלא תמיד מגיעים לידי ביטוי בגלל האקסנטריות שלו אם את/ה מוכן להתמודד עם אדם שמצד אחד יכול להוזיז הרים בהתלהבות ומצד שני ייכנס לתקופות "תרדמת" של חודשים ארוכים, לדעתי, תזכה בבן או בת זוג מדהימים ואף פעם לא יהיה לך משעמם שנה טובה

ד"ר שלום, מה ההבדל בין מחלת נפש להפרעה נפשית?תוכל להביא דוגמאות למספר הפרעות נפשיות שאינן מוגדרות כמחלות?

לירן שלום, ההבדל בין מחלה להפרעה הוא סמנטי, וחסר משמעות אמיתית. ההחלטה האם לקרוא לבעיה כלשהי "מחלה" או "הפרעה" היא בעיקרה חברתית ואין לה הגיון רפואי. אם נלך למקור האנגלי, דוקא הפרעה disorder היתה אמורה לייצג בעיה בה הסדר order של הדברים נפגם, משהו שאפשר "לראות בעין" את הבעיה. לעומתה מחלה disease מרמזת יותר על חוסר נוחות סובייקטיבית: dis- ease. והנה בניגוד לזה, אנו מכנים בעיות קשות בשם מחלה, ובעיות קלות בשם הפרעה. יש שטוענים שמיכיוון שכל הבעיות בפסיכיאטריה הן ללא ביסוס אנטומי ברור, לכן כולן נקראות "הפרעה". אני לא מקבל את הטענה הזו, כי למשל קוצר ראיה גם נחשבת "הפרעה" ושם הליקוי האנטומי ברור מאד. בשפת העם "מחלת נפש" הכוונה היא בד"כ למחלות פסיכוטיות, כמו סכיזופרניה. שאר הבעיות בפסיכיאטריה מכונות בד"כ "הפרעות". כאמור- אין לזה שום בסיס הגיוני ברור, ובודאי לא חוקים "רפואיים".

שלום רציתי לדעת מה ההבדל בפעולת התרופה על החרדות בין ה SSRI והמרוניל? מהו ההבדל על פעולת הסרוטונין והאם הפעולה זהה על הסרוטונין באותה מידה ואותה צורה? ועל אילו מוליכים עובדת המרוניל?

אבי שלום, המרוניל שייכת לקבוצת הטרי-ציקליים, שאלו תרופות השייכות לדור ישן יותר של נוגדי דיכאון. פעולתה זהה לפעולת ה- SSRI, רק שהיא פחות "נקיה", לכן היא עובדת גם על קולטנים (רצפטורים) אחרים, שלא קשורים לדיכאון, ולכן יוצרת יותר תופעות לואי הקשורות להפעלת קולטנים אלו.

שלום, העניין הוא שאני באופן אישי לא לגמרי משוכנעת שיש לי ocd ולכן קיוויתי שאם ארגיש שיפור עם הכדורים זו תהיה ההוכחה. הייתי בטיפול התנהגותי אצל פסיכולוגית במשך כ 8 חודשים אולם אני הרגשתי שזה לא משיג את המטרה ולמעשה לא הגעתי להתקדמות . הפסיכולוגית אמרה לי לנהל יומן וכו' וניסתה לתת לי כלים שיעזרו לי להתמוד אבל הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי,שהכלים האלה לא עוזרים לי.בנוסף , אחרי שהטיפול ההתנהגותי לא ממש עבד (אחרי מס' חודשים) הסכמתי לשנות את הטיפול שישולבו בו גם שיחות ("טיפול בשיחות"). אני חושבת שזה יעזור אם אני ארחיב על הבעיה שלי : במשך כחמש שנים שאני עושה לעצמי פצעים בעור(לא מגרדת אלא יותר כמו "הוצאת שחורים: אבל אני לא מפסיקה ומגיעה לדם והזדהמות הפצע). מבחינתי העניין התחיל כמו סתם הרגל מגונה אבל נהיה משהו שאני עושה הרבה במיוחד במצבים של לחץ, עצבים,התרגשות ושעמום.יכול להיות שיש אלמנט רגשי שבזה מתקשר הטיפול הפסיכולוגי , הפסיכולוגית אמרה לי בעצמה שאני "מקשרת את הרגשות לעשיית הפצעים בגוף". אני חייבת לציין שבכלליות אני לא בן אדם הכי רגוע ויש לי נטייה לעצבנות ולעיתים גם לשנאה עצמית.מסיבה זו הפסיכולגית חשבה שאולי יתאימו לי תרופות מרגיעות אבל היא אמרה שהיא לא לגמרי מבינה בזה . לאחר שגמרתי את הטיפול התייעצתי עם פסיכיאטר ולאחר שהוא שמע שגם לאמא שלי יש בעיה דומה (היא גם מגרדת את העור אבל בעיקר בשעות ובמצבים מסויימים , כמו שעות הערב)הוא המליץ שאני אקח אנאפרניל , שזאת התרופה שאמא שלי לוקחת(3 כדורים ביום) . אצלה הכדורים הובילו לשיפור משמעותי אבל היא לא חדלה לחלוטין מהגירודים. לסיום אציין וגם הפסיאטר שאל אותי שייתכן שהאובססיביות קומפולסיביות מתבטאת אצלי בנושא של וידוא דברים או בדיקת דברים(סגירת דלת , גז וכד'). אני מודה לך מאד ומצעטרת שזה ארוך

שלום רב, אני דוקא שמח על הפירוט של דבריך. זה עוזר להבין יותר את הבעיה. לא נשמע לי שמה שיש לך הוא OCD. זה נשמע יותר כמו התנהגות הקשורה למתח וסוג של פריקת לחץ. השוני מ-OCD הוא שב-OCD תמיד הבסיס להפרעה הוא ספק. במקרה שלך זה היה צריך להיות ספק שמא נשאר זיהום/ שחורים בעור. אם שמעתי טוב, אז אולי יש איזשהו אלמנט של ספק, אבל זה לא עיקר ההסבר לתופעה. ההסבר העיקרי הוא סוג של פריקת לחץ אוטומטית, בלי ממש מחשבות על ההתנהגות. לפיכך הטיפול צריך להתמקד בטכניקות להורדת לחץ, הרפיה, ותרופות להורדת מתח. אני לא בטוח שאנפרניל זו תרופת הבחירה במקרה שלך. יש לה הרבה תופעות לואי, וישנן היום תרופות (למשל ממשפחת ה- SSRI) שעושות אותה עבודה עם פחות תופעות לואי. יכול להיות שצריך להתייחס להפרעה שלך יותר כסוג של הפרעה בשליטה על דחפים, ולטפל בהתאם (תרופות כמו טגרטול, טופמאקס ואחרות). מקווה שנתתי קצת כיוונים חדשים.

תודה רבה על תשובתך.אני חושבת שאלך להתייעצות נוספת אצל פסיכיאטר. רק רציתי לשאול עוד בנוגע לocd :אני מודה שאצלי אין איזשהוא ספק שמוביל אותי לעשות את זה.אני מרגישה שהיד "פשוט הולכת מעצמה".זה קורה לי במיוחד כשאני לבד או עם אנשים שמרגישה איתם בנוח.כשאני בפומבי ואנשים יכולים לראות אותי אני לא נוגעת אבל לפעמים עוברת לי המחשבה במח שהייתי רוצה לנגוע אבל אני לא יכולה. קראתי קצת יותר לגבי ocd ונרשם שם שיש בתופעה גם נוכחות של דחפים פולשניים לא רצויים שחוזרים על עצמם. אני שאלתי בזמנו את אמא שלי לגבי הגירודים שלה והיא אמרה שיש לה דחף לקלף את העור. אני לא שמתי לב שיש לי איזושהיא מחשבה בנושא כשאני לבד, זה פשוט קורה. בנוסף , כמוה גם אני נהנית לראות את העור המקולף, זה כן מסב לי איזושהיא הנאה מסויימת לעשות את זה. לא ניתן להגיד שמה שאני עושה זה אובססיבי??כי יש הרבה פעמים שאני עושה את זה בצורה מכוונת. תודה

הלה שלום, קראתי את הודעתך- אך לפי בקשתך אינני מפרסם אותה. את מתייחסת גם לאחד מהכותבים בפורום- כפי שראית בודאי, מחקתי את כל התכתובות התוקפניות- משני הצדדים. אינני מתכוון לתת כאן במה לחילופי דברים אישיים. מאחל לך כל טוב, ושנה נהדרת.

לד"ר שמגר החזרתי לך את תשובתי אבל אני לא רואה שהיא פורסמה בתת סעיף לתשובתך מיום 10.9 לשאלתך יכולים להיות כמה ימים שאני ישנה בסדר ופתאום יומים שלוש שלא ,אני רגילה לשון בלילה 7-8 שעות בממוצע ואם יש ימים שלא ישנתי טוב בלילה והייתי ערה או חלק מהלילה אני מצליחה לשון באמצעות קלונקס 4-3 שעות אז אני למחרת ישנה צהרים שעה וחצי ,בתקופה האחרונה של שנה לפחות ישנתי מצויין ומתוכם 4 חודשים לא נגעתי בכדורים לא בקלונקס ולא בריסטל עכשיו מ12.8 אחרי שקלטתי שיש לי הפרעות בשנה מיד התחלתי עם הריסטל 2 ביום ומידי פעם קלונקס שצריך רק לשנה. אני מרגישה בימים שאני לא ישנה טוב שאני מאבדת את הבטחון שקבלתי בתקופה האחרונה והעסוקה בלחשוב שוב על נושא החרדות מה שלא חשבתי עליו כבר תקופה ארוכה והרגשתי מצויין. עברתי סדנא לשינוי חשיבה קוגנטיבי ואני קוראת ומתענינית הרבה בנושא אני יודעת שזה לא מחלת נפש ולא ניתן להידרדר למחלת נפש אבל בחודש האחרון קצת מאבדת את הביטחון. עוד דבר בסמוך לבעיית השינה התחלתי דיאטה עם נטרופטית יכול להיות שחלק מהתפריט שהיא הורידה לי משפיע על השינה אני לא יודעת. רופא המשפחה צוחק עלי שאין לי שום דבר שאני התעמל.ואילו הפסיכטר שתור יש לי אליו רק בעוד חודש וחצי ביקש שאשתה קלונקס רק שאני לא מצליחה לישון. אבקש את חוות דעתך

ראשית- את צודקת. בגלל החג לא הספקתי ללכת אחורה להודעות הישנות. חזרתי לשם והתייחסתי להודעתך. הסברתי שם איך ניתן להחזיר שליטה במצב. תנסי את זה, ויש סיכוי טוב שתוכלי לחזור לישון כרגיל תוך מספר שבועות. בהצלחה!

האם כדור אחד של סמאפ יכול לגרום לנזק בלתי הפיך? לקחתי כדור אחד של סמאפ בגלל טעות/רשלנות של הפסיכיאטרית.

עקרונית לא. אבל אם תפרט לאיזה נזק אתה מתכוון, אוכל לענות באופן יותר ספציפי.

לנזק לדופמין במוח(עודף או מחסור), או לרצפטורים. בבקשה תן לי תשובה כנה!!!!

אני בן 21 ואני סובל מהפרעת אישיות נמנעת, גיליתי את זה רק לפני חודשיים מקריאה באינטרנט, לפני זה חשבו שיש לי מחלת נפש וגרמו לי לקחת תרופות במשך חצי שנה ואני הייתי תמים והסכמתי עד שהחלטתי להפסיק עם החרא הזה. ההפרעה גרמה לי לזה שמאז שסיימתי את התיכון (בגרות מלאה) אני לא לומד , לא עובד ואין לי חברה, גם בתיכון לא היה לי כמעט חברה וכמעט לא הייתי יוצא מהבית אחרי שהייתי מגיע הביתה מבית הספר בגלל שאני ביישן מאוד, אני רואה את עצמי כחסר אופי וחסר יכולות חברתיות וחסר יכולות התדברות במיוחד. לפני התיכון כלומר בחטיבה הייתי במצב טוב יחסית מבחינת חברה למרות שכבר אז החלו תסמינים: עם בנות לא היה לי אומץ לדבר ותמיד הייתי נלחץ כשבת פנתה עליי. האם בגילי כבר המקרה שלי אבוד? מה אתה ממליץ לי לעשות? אני חושב שאח שלי בן ה 11 מפתח קצת את ההפרעה כמו שלי, מה לעשות עם זה?

שגיא שלום, ישנן הרבה סיבות לקשיים בתפקוד חברתי. מישהו כנראה סבר שהסיבה לקשיים שלך אינה הפרעת אישיות אלא הפרעה אחרת וגם נתן לך טיפול תרופתי. כיצד איבחנו אותך? איזה טיפול קיבלת? מדוע אתה חושב שהאבחנה שקיבלת מוטעית? חזור אלי וננסה לראות ביחד איך מתקדמים.

אני שואלת אתכם בשביל מה לי לחיות? אין בי שום דבר מיוחד, לא מומחיות בשום דבר, לא ידע מסויים, לא חכמה מדיי אבל גם לא טיפשה מדיי. תמיד אמרו לי שיש לי פוטנציאל- אבל פוטנציאל למה? פוטניצאל שלא ממומש, זה כאילו שאין פוטנציאל. אני במחצית חיי , לא נשואה, לא גרושה, אין ילדים. פעם ניראתי טוב, וכל מה שהיה לי זו אישיותי המלבבת שאיננה עוד ופנטזיות על הצלחה ושגשוג. יש הרבה אנשים שאני רואה שמצליחים על באמת, מוכשרים מאוד, מגיעים להישגים, תורמים ונתרמים. ואני לא פה ולא שם. סתם אחת שמעבירה את החיים, ללא מטרות וחלומות, ללא שאיפות. משעממת ומשועממת, ריקה מתוכן ורדודה לגמרי. אין לי מה להציע לאף אחד וגם לא לעצמי. איך להעביר חיים אלו? אין משמעות, אין טעם ועניין בכלום. צופה על כולם מהצד ומקנא איך גדלים ומתפתחים, צוברים השגים, חוויות, הנאות, רוכשים חברים ובונים זוגיות ומשפחה. ואני- כלום, אין בי כלום ואין לי כלום. סתם תופסת מקום מיותר בעולם. איכזבתי ובגדול, משפחה, חברים שנטשתי ועצמי בעיקר. ואני כבר לא ילדה.

כך היא מתאימה לי... יש שיר כזה של להקת כוורת תמיד אפשר להתחיל מהתחלה בהצלחה

לצערי חלק מהתגובות להודעה חוללו תגובת שרשרת אלימה ותוקפנית. לא זו מטרת הפורום. עקב כך נמחקו כל ההודעות המתנגחות. לצערי נמחקו גם מספר הודעות שהתייחסו באופן ענייני לדברים. במידה והן יכתבו בשנית אפרסם אותן. אבקש לא להפוך את הפורום למקום של התנגחויות- אלא יעוץ, תמיכה והכוונה. שנה טובה ושקטה לכולכם.

אמן להתחלות החדשות אמן לתקוות שאפשר גם אחרת אמן לחשיבה יצירתית איך לצאת ממעגלים של ייאוש וכשלון אמן לאנשים שמגישים יד בחשיכה, מתוך אהבת הבריות אמן לפורום הזה תודה לפורום הזה נזכור את הידש שהתחיל אותו ונשלח לו מכאן ברכת שנה טובה ומתוקה על כל התמיכה שנתן לנו ולי לאורך הדרך מקווה שאתה בסדר הידש, ומגיע לביקורים בחגים... יש לנו כיסא בשבילך. אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, אבל אתה כאן על האדמה ותמיד יש לך כאן מקום אוהבת תמי.

הרי את יודעת שהכל תלוי רק בך פוטנציאל יש לכל אחד ורק הוא עצמו יכול לבזבז אותו אז אם חשוב לך מצאי קצה חוט והתחילי להגדיר מטרות לאן את רוצה להגיע, איך את יכולה להגיע לשם מה את רוצה לשנות איך ניתן לעשות זאת להגיד שאת לא שווה כלום זוהי תבוסתנות ורחמים עצמיים הסיפוקים הם מיידיים רגעיים וחולפים להחליט שהחיים שלך שווים שתשקיעי בהם, זה דורש עבודה עקבית וזה שווה את זה בגדול מחצית החיים לפחות עוד לפניך, בעזרת השם יתברך. במציאות הרוחנית אין זמן בכלל את יכולה להספיק בשנה אחת מה שלא הספקת בכל חייך התפלים ואז גם תסתכלי אחורה ותראי שלא רק שחייך כבר מעניינים ומרתקים, אלא שגם מעולם לא היו ריקים ומשעממים כמו שנראה לך עכשיו לימודים שיפתחו את הצדדים היצירתיים שבך, דמיון מודרך, פרחי באך, להתרחק מתרופות פסיכיאטריות (לדעתי האישית), טיפול קוגניטיבי, אימון אישי, שינוי תזונתי, יש מליון דרכים לעשות שינוי אם רוצים, ונראה לי שאת רוצה אז להפסיק עם הקיטורים ולהתחיל בעבודה שנה טובה

שלום רב, בן 30 . מזה כשנתיים נוטל רסיטל 40 מ"ג לטיפול בחרדה+דיכאון. מכיוון שאובחנתי להפרעות קשב קלות ניסיתי קונסרטה - אך לא עזר (הגביר את החרדה) , אפקסור (גם לא עזר- בעיקר פגע במיניות) הרופא הציע שאקח אדרונקס 4 מ"ג פעמיים ביום. מזה 3 ימים שאני נוטל את הכדור. אני כבר מתחיל להרגיש שיפור בקשב ובהרגשה הכללית. אבל.... יש לי הרגשת צריבה לאחר שפיכה. האם ניתן לפתור את הבעייה איך שהוא? ראיתי באיזה פורום שרופא המליץ לשתות הרבה מים . האם זה יכול לעזור פה? תודה ושנה טובה

שלומי שלום, אינני מכיר תופעת לואי כזו של אדרונקס. כדאי לעשות בירור ראשוני בקופ"ח לשלילת זיהום בדרכי שתן (בדיקת שתן פשוטה). שנה טובה!

אכן יש תופעת לוואי של צריבה בזמן שפיכה. תופעה נדירה אך קיימת {גם מניסיון שלי }. ברגע שתפסיק עם הכדור גם התופעה תעלם. כל טוב

נתתי 10 ימים לאישפוז - צוות נחמד אבל זה רק מרגיש משפיל וקשה יותר אני לא מבין מה קורה לי. מה לעשות ? אני חושש לחיי אפקסור XR 300 מג שבועיים וחצי + הוסיפו לי באיפוז יום למיקטל כלום לא עובד - אין לי כוחות לעזור לעצמי

עוז שלום, אתה במקום מאד קשה בחייך. וההרגשה שכלום לא עוזר. בנתיים אתה רק משלם מחיר- השפלה וסבל. אחרי שניסית כל כך הרבה להלחם לבד- תן לזה עוד קצת צ'אנס. אל תוותר. אני מלא הערכה לך על שאתה ממשיך, ואני מאמין שעם הזמן והטיפול המצב יוכל רק להשתפר. הייה חזק.

אמן לחוסר הויתור, למרות הקושי אמן לעידוד שלך כאן עופר אמן לאהבה אמן תמי.

בן 33 משכיל רגיש ונאה מחפש חברה להתמודדות בדיכאון וחרדה [email protected]

עוז בהצלחה ואמן למשאלתך למצוא השנה אהבה אמיתית וטובה תמי.

"והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל...." אל תפחד מהחרדות שלך, גם זה יכול להיות מצב חולף אל תפחד מהדיכאון שלך, זר לא יבין זאת, מדובר בצלילה לעומק של התת-תודעה, אתה עוד יכול לשוב ולצוף עם פנינים נפלאות האמן בעצמך וןאימינו בך, אל תחשוש לדבר בגלוי על המצוקות שלך, אבל רק עם מי שמסוגל להתמודד עם מצוקה, אחרת יגבירו את המצוקה שלך על ידי הכחשה חפש לך אישה צעירה שאף היא עברה מצוקות נפש, הצליחה והתמודדה והתגברה מגיע לך שנה נפלאה וחדשה

שלום רב, בתי בת ה- 20 סובלת מהפרעות אכילה- בולמיה, דיכאון, הפרעות חרדה ואישיות מזה שנים רבות. הומלץ לה על טיפול בסימבלטה, ונאמר לה שלתרופה זו יש השפעה מיטיבה על בולמוסי האכילה המובילים באופן בלתי נמנע להקאות, הסתגרות, חוסר תפקוד וחרדות קשות מפני השמנה. האם ידוע על השפעה מיטיבה של תרופה זו בבולמיה או לחילופין בבולמוס האכילה? מודה מראש על תשובתכם בהקדם. בברכת שנה טובה, עדי

עדי שלום, המידע על יעילות סימבאלתה בבולימיה הוא מועט. ישנן עדויות בודדות בנושא. התרופה לא מאושרת בארץ או בארה"ב לטיפול בבולימיה עקב המידע הדל. תרופות דומות כן עוזרות בבולימיה לכן יש בסיס להאמין שגם סימבלתה תוכל לעזור. שנה טובה גם לך.

שלום רב, ברצוני לברר אילו תרופות ידועות כבעלות השפעה מיטיבה בבולמיה- עבור צעירה בת 20. אשמח לקבל הסבר לגבי מידת ההשפעה של התרופות הללו על המחלה, ועד כמה הן מועילות ללא טיפול פסיכולוגי צמוד. י אינה משתפת פעולה בטיפול- לא אמבולטורי ולא ברמת אישפות (היה ניסיון כושל לאישפוז במחלקה להפרעות אכילה). בתודה ווברכת גמר חתימה טובה, עדי

ד"ר שמגר, אני מקווה כי לא אכפת ל שאני ממשיכה לכתוב כאן מבלי להיות דביקה ולהימאס. פשוט, בכל כמה ימים יש איזושהו שינוי. את הרופא שלי אני לא מצליחה להשיג- השארתי לו 3 הודעות והוא לא חוזר אליי. אני בשבוע האחרון של ידירה מהסימבטלא 30 מ"ג הנותרים- כאשר, היום התחלתי לקחת יום כן יום לא לסירוגין- היום לא לקחתי. מרגישה עייפות עצומה, גם אחרי שאנ י ישנה , רוצה עוד לישון. הגוף חסר אנרגיה לחלוטין, ואין כבר כוחות. האם כדאי שאשוב לקחת כדורים? אני ממש אנטי אף על פי שנטלתי לסירוגין, כדורים שונים במשך השלוש שנים. ייתכן אולי כי זו תופעת גמילה- העייפות.? אני לא הייתי חוששת לגורלי אילולא המצב לא היה נמשך זמן רב. מרגישה שאולי עכשיו מגיע השקט אחרי הסערה- אבל השקט הזה נטול חיות ואנרגיות. האם יש מקום לקחת בכלל משהו מתרופות האנטי- פסיכוטיות? הרופא שלי לא מוכן לתת לי ושוב כבר קיבלתי בעבר אותם , אם כי במינון מאוד נמוך (סילואן 100 מ"ג ורספרדל 0.5 מ"ג) לא היה תזוזה ושיפור. האם יש אולי תוספי מזון שאתה מכיר שיכול אולי לחזק, לבנות מחדש ולתת אנרגיות? מה אם רמוטיב? כדאי לקחת אולי טריפל למרות שבדיקת הדם לא הראתה חוסרים (היתה די מזמן, אולי אעשה חדשה). העיפות, חוסר האנרגיה והמוטיבצייה מעייפים אותי לכשעצמם. יש רעיונות? אם עייפת מלקרוא את שמי- רק תגיד. חג שמח

הלה שלום, אכן זה לא פעם מעייף לקרוא את הודעותייך, אבל אינני מתכוון לסגור לך את הדלת. נראה שגם את עייפה מעצמך. ואת די לבד עם כל הסיפור. בעניין תוספי מזון- ישנן לא מעט עדויות על אומגה 3 ויעילותה בדיכאון ובבעיות נפשיות שונות. אחרי שעברת כל-כך הרבה- שווה לנסות. לגבי רמוטיב- לדעתי מה שלא עשו נוגדי דיכאון חזקים יותר הוא לא יעשה. חג שמח גם לך.

הילה רעיונות לחיזוק- שעזרו לי: מים- אמבטיית קצף, חמה, שתרגיע לסדר את הבית, בלאגן בארטנות, לזרוק דברים שאת לא צריכה, ולתרום לעניים ולילדים מתנות שונות. לתת מתנות זה מאד מחזק. גוף. הרבה גוף. לאכול דברים לבנים- גבינת קוטג', יוגורט עם גרנולה או דברים שחורים. בכלל שמתי לב שצבעים שאליהם אנחנו נמשכים הם צבעים שנותנים לנו אנרגייה, צבעים אותם הגוף צריך. שתיתי קולה כשהייתי צריכה כוח וגם שוקולד. שוקולד תמיד טוב. וגם להמנע ממטוגן ומקמח לבן תשימי לב איזה אוכל עושה לך טוב. פירות- עדיפים על סוכרים סתם. נקטרינה זה טוב. דברים כאלה. וחוץ מזה- מגע. הרבה מגע. מסאג'ים. תפנקי את עצמך במסאג'ים. וגם להתמרח בקרמים. זה נותן הגנה אמיתית לא רק לגוף, גם לנשמה. ולהאמין שזה עובר. לרגע אחד לא לאבד תקווה. התקווה חייה ונושמת והיא בתוכנו ואנחנו לא לבד. חזקי ואימצי ותנוחי קצת. תמי.

מקסים. אני קונה את כל הרעיונות כבר עכשיו.