פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה
מנהל פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה
שלום אני לוקח אדרונקס וסרוקסט יש לי גסטריטיס שלא מתרפא גם עם כל התרופות של הגסטרו הרופא גסטרו אומר שזה עקב הכדורים הנ"ל האם יש דרך לקחת את הכדורים לא דרך הקיבה אלא במשהו ישר לדם? או לקחת פעם בחודש שיספיק לכל החודש? או בכללי איזה עצה מה לעשות אולי להחליף כדור ? באם אני מפסיק הכדורים נהיה לי דיכאון קשה יש לציין
שלום רב, סרוקסאט יכול לגרום לגסטריטיס, אבל זו תופעה נדירה מאד. יותר סביר שמדובר בגסטריטיס שקשורה למתח. בכל מקרה, שילוב של סרוקסאט ואדרונקס הוא ביחד כמו תרופה ממשפחת ה- SNRI (אפקסור, סימבלתה), כך שאפשר לשקול החלפת תרופה.
שלום רב. האם ידועים מקרים בהם בעיה נפשית/פסיכיאטרית/פסיכולוגית כלשהיא גורמת לנזלת כרונית רבת שנים? תודה דודו
דודו שלום, אינני מכיר מקרים דומים. אם ישנם- זה נדיר שבנדירים. למה אתה חושב שזה יכול להיות ממקור נפשי? איזה טיפולים עשית לזה עד היום? האם התייעצת עם רופא א.א.ג.?
אכן הייתי בטיפולים של רופאי אף אוזן גרון למכביר. גם בדיקות אלרגיה לא העלו חרס. בשיחזור לאחור התופעה החלה לאחר שנשפטתי על לא עוול בכפי ולצערי השופט שבפניו נשפטתי מצא אותי אשם. עובדה זו גרמה לי למשבר קשה ועוגמת נפש רבה בה הייתי שרוי למשך כשנה.הנזלת הכרונית שלי החלה אז ולא מרפה כבר 30 שנה.יש לצין כי אני חש מאוד בריא בנפשי .אבל מודה "המקרה" עדיין מציק לי באיזשהוא מקום ומדי פעם נזכר בזה .....עם רצון עז להוכיח שלא פשעתי. חשוב לצין כי לא נשפטתי למאסר אלא לתשלום קנס,למדינה+פיצוי לבחור שהתלונן שלא בצדק נגדי!
יש לי בעיה,כנראה,מולדת-היום חברתי הגדירה את זה כמין דיסלקציה.קשה לי לעשות 2 דברים יחד,אפילו לדבר בטלפון ועוד משהו כמו לשטוף כלים,לוקח לי המון זמן לצאת מהבית,הזמן בורח(אי-אפשר לקום ב-6 ולצאת ב-8.30!).שיהיה יותר ברור,שאני הולכת בדרך "פשוטה" לקום יותר מוקדם,אני מוצאת את עצמי לצאת באותו איחור בדיוק,אז למה?המצב החמיר,כמובן,שנולד לי עוד ילד... החברה חושבת שאפשר להמציא טיפול לבעיות מסוג הנ"ל,אין לי מושג אם זה נכון או שצריך לסבול כל החיים,אני מנסה כל דבר בתקווה... דוגמא מסוג אחר-אכלתי פירות בבריכה ולא הצעתי לחברה.פעמיים באותו יום...הרי אין דבר שאני לא מנומסת!פשוט "סריטה במוח" כמו שהיא אמרה.באמת שאין הסבר!לא אכפת לי שזה "סריטה",רק אם יש פתרון.זה רק דוגמא. אם כן,אולי צריך לענות על שאלות כדי להבין למה זה קורה-אז הייתי פונה למי שצריך. תודה מראש
שלום רב, ישנם אנשים שיש להם קשיי אירגון, לפעמים זה מלידה. אינני בטוח מה הטיפול לזה, אבל נדמה לי שאם מישהו יוכל לעזור לך זה פסיכולוג שמתמחה בטיפול התנהגותי. שווה ללכת לפגישת יעוץ. אם למישהו מחברי הפורום ישנם עוד רעיונות אשמח לשמוע.
שלום רב אני הת 29 נוטלת סרוקסט מז 8 שנים כדור אחד 20 מ"ג לפני כחודש ירדתי במינון ל3/4 כדור ולאחר כ3 שבועות לחצי. מזה כשבוע יש לי לחצים בפנים ובחלק הקדמי של הראש כולל לחץ בעיניים. בנוסף אני לא מצליחה לישון כלל פשוט לא מצליחה להרדם. האם אלו תופעות גמילה או ?יש לציין שאני לא מרגישה עייפות פיזית אלה לחץ מעל העיניים והראש אך הדבר מטריד אותי מאוד חרף העובדה שאני לא מצליחה להרדם ושוכבת שעות במיטה. יש לציין שאיני סובלת או חשה חרדות שנים ולכן בהמלצת הפסיכיאטרית התחלתי לרדת במינון. לפני יומיים העלתי את המינון מחצי ל3/4 כדור מהחשש שזוהי הסיבה לתחושות הנל ולחוסר השינה. עדיין ללא שינוי אודב על התיחסותך לכל התחושות הנל תודה רבה
שלום רב, הפרעות שינה יכולות להיות במסגרת הגמילה. הלחץ בפנים לא שכיח, וכדאי להבדק ע"י רופא המשפחה, כולל בדיקת ראיה, לשלילת מקור אחר לתופעה.
שלומות! שלום, סבלתי מאנורקסיה בצעירותי (bmi 11) ולאחר כמה שנים זה חזר שוב(bmi 13)כשבאמצע המצב היה יציב. כיום אני במשקל תקין כבר כמה חודשים ואני מרגישה ירידה רצינית ביכולותי הקוגניטביות, שהיו די לקויות גם לפני הירידה השניה במשקל. האם המצב הפיך? האם יש מה לעשות?
שלום ענת, כדאי לפנות לרופא המשפחה ולעבור בדיקות כלליות. הרבה פעמים באנורקטיות קיימת תת-תריסיות וחסר ויטמינים (בדגש על B12) שיכולים להסביר ירידה קוגנטיבית, והטיפול בזה פשוט וקל. אם הכל בסדר- לשקול בירור במסגרת מרפאה קוגנטיבית בקופ"ח. בנתיים את יכולה לאמן את המוח. המוח הוא כמו שריר- תאמני אותו והוא יתפתח. לקרוא ספרים. לפתור תשבצים, סודוקו, חידות היגיון. כמה שיותר יותר טוב. בהצלחה.
אני בת 25 ואני כבר המון שנים בחורה מאוד דיכאונית בעיקרון אני ספר להפרעות בולימית הפרעות אכילה דיכאון שינויים קיצוניים במצבי רוח יש ימים שבשעה אני יכולה לעבור חמש פעמים מדמעות לאושר לבכי ולאושר חזרה אני קצת פרנואידית כל הזמן מרגישה שאנשים נגדים ואנשים לא אוהבים אותי ואנשים מרכלים לי וצוחקים עלי בעיקר על המראה החיצוני שלי (אני מאוד שמנה) אני מתעצבנת בקלות סף הסבלנות שלי שואף לאפס ועוד ועוד ועוד אני יודעת שאני צריכה טיפול אבל משום מה אני לא הולכת רופא המשפחה שלי רשם לי שלוה סוגים שונים של נוגדי דיכאון ששלותם הביאו אותי למיון (אגב לאבא שלי היתה אותה תגובה ) אבא שלי בן 60 ומאז שאמא שלי נפטרה לפני שמונה שנים הוא בדיכאונות ולא ישן כמעט בכלל אז נתנו לו נוגדי דיכאון וגם הוא הגיע למיון עם התקף. אז מה עושים מה יכולה לעשות עם עצמי בעצמי כדי להגיע לקצת איזון בחיים אולי דורים שניתן לקחת ללא מרשם אולי לא יודעת משהו............ תודה מראש על כל עצה/ עזרה ושבוע טוב
תמרה, את זקוקה לעזרה וליווי מקצועי. אני לא חושב שרק תרופות יכולות לאזן אותך. כנראה שצריך גם תרופות- אבל לא רק תרופות. הכי טוב היה עם היית מגיעה למקום בו קיימת מסגרת קבוצתית. זה היה יכול מאד לעזור לך עם הרגישות החברתית שלך. ישנן מרפאות להפרעות אכילה בבתי החולים הגדולים (למשל רמבם בצפון, תל-השומר במרכז) בהן ניתן לקבל בחינם טיפול רב- מקצועי משולב. קחי את עצמך בידיים. חיים פעם אחת וכדאי לנצל את הזמן הכי טוב!
שלום ד"ר, בעבר טופלתי בפלוטין עקב דיכאון וOCD (התחלתי עם 20 ואח"כ 40 מ"ג) והפסקתי לאחר שנה וחצי בעצה עם הרופא ולאחר שהדיכאון חלף או השתפר. כיום, שנה וחצי לאחר ההפסקה, הדיכאון חזר . חזרתי לרופא עם דיכאון קשה והוא החזיר אותי לטיפול בפריזמה. אמר לי ליטול במשך 10 ימים 20 מ"ג ולאחר מכן לעבור ל-40 מ"ג. אני מודאג כיוון שבסיבוב הקודם עברתי ל-40 מ"ג רק לאחר חודשיים ו קראתי גם שיש להתחיל עם מינון של 20 ורק לאחר תקופה ארוכה יותר להגדיל מינון. האם זה סביר לעבור ל-40 מ"ג לאחר 10 ימים בלבד בטרם התחלתי להרגיש את ההשפעה של התרופה במינון הנמוך שלה ? האם ההמלצה של הרופא סבירה בעיניך ?
שלומי שלום, ההמלצה מאד סבירה ואף נכונה. ככלל, OCD מגיב רק למינון גבוה של תרופות. אם בעבר עזק לך רק מינון גבוה אז קרוב לודאי שזה מה שאתה צריך גם היום. המגבלה היחידה בהעלאת מינון היא תופעות לואי, ועליה לאחר 10 ימים היא בהחלט מתונה ולא תזרז הופעת תופעות לואי.
שלום ד"ר, אותי מסקרן מדוע כשאני כועס(ואני מניח שעוד אצל רבים זה ככה),אינני מעוניין להפסיק לכעוס ולעשות איזושהי פעילות מרגיעה.אני מעוניין להמשיך להישאר כועס ולחשוב היטב על אותם דברים שהרגיזו אותי.מדוע הרגש השלילי הזה כל כך ממכר?
מיכה שלום, שאלה מעניינת, ששייכת יותר לתחום הפסיכולוגיה ולאו דוקא לפסיכיאטריה, אבל אנסה לענות כמיטב הבנתי. כעס הוא רגש טבעי, ויש לו תפקיד הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. בלי כעס אנו נשאר אדישים, לא ננסה לשנות דברים שמפריעים לנו, ואנחנו כפרטים, וגם החברה ככלל- לא נתפתח. תרבויות שונות ייחסו לכעס תפקיד הרסני, ולעיתים בצדק. עודף כעס הוא מסוכן והרסני. מכאן נוצרו בהרבה תרבויות ערכים הדוגלים בביטול הכעס. "זה לא טוב לכעוס". הקיצוניות הזו מאד בעייתית- אבל היא חילחלה לערכים של רבים מאיתנו. מעבר לזה, הרבה פעמים הכעס מופיע כשאנו בעצם כועסים על עצמנו אבל משליכים את הכעס על האחר. למשל- הורה שילדיו לא מכינים שיעורים, בניגוד להסכם שעשה איתם רק לפני יומיים. ההורה בעצם כועס על עצמו- על הכשלון להביא את ילדיו לכך שיעמדו בסיכום עימם. אבל כיוון שלרוב האנשים קשה לכעוס על עצמם- הוא משליך את הכעס על ילדיו ומאשים אותם. כיוון שבאיזשהו מקום בפנים הוא חש שגם הוא לא בסדר אבל לא מסוגל להודות בפני עצמו בכך- הוא צריך להעצים ולהשאר עם הכעס כדי לחוש "יותר צודק". לסיכום- א. זה בסדר לכעוס. ב. אם אתה ממשיך לכעוס, בדוק האם אולי אתה באיזשהו מקום כועס על עצמך. ותלמד לסלוח לעצמך- כולנו בני אדם....
שלום ד"ר עופר שמגר ושבוע טוב, שמי צביאל, אני קורא בפורום ומתעניין קצת בתחום הפסיכיאטריה בשל כך שאני עצמי השתמשתי ומשתמש בתרופות (הרגעה). קראתי קצת על צמח הולריאן ועל משפחת הבנוזיאנפינים כאשר את שניהם צרכתי בתקופות שונות בחיי, התרשמתי מכך ששני הסוגים הללו משפיעים על ה-GABA ושנמצא שגם משימוש ארוך בולריאן ישנם סימפטומי גמילה הדומים למשפחת הבונז'.. אולם קראתי בנוסף שלעומת משפ'-הבונז', ולריאן איננו פוגע בעירנות וביכולות הקוגנטיביות. וזה מעניין מכיוון ששניהם פועלים כביכול על אותו מנגנון נפשי (הגאבא). אני כרגע עקב תקופה לחוצה בחיי , אחזור לתכשירי ההרגעה. רק שהתפקיד שלי הפעם כראש צוות תכנות בחברת מחשבים גדולה , גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני פונה לתכשיר הפוגע בעירנות. בנוסף קראתי גם על תרופות האנטי-היסמינים שהוזכרו גם כאן בפורום ובאופן כללי נכנסו לשימוש די פופלרי כמרגיעות , כתרופות שגם כן פוגעות בעירנות. מה המלצתך הכללית לאדם הרוצה תכשיר הרגעה אך העובד בעבודה בה העירנות והחשיבה הגבוהה היינה בעלת חשיבות והכרחתי ביותר?
צביאל שלום, רצפטור GABA הוא חלבון ענק וחומרים שונים נקשרים עליו ומפעילים אותו באופן שונה. ישנם מספר אתרי קישור על הרצפטור ולא כל החומרים עובדים באותו מנגנון. כפי שציינתי בעבר- אין קשר חד-חד ערכי בין רצפטורים לבין הסתמנות קלינית. רוצה לומר- שתי תרופות בעלות אותה השפעה על רצפטורים יכולות להיות שונות זו מזו בהשפעתן הקלינית גם ההשפעה המיטיבה וגם בתופעות הלואי. יתרה מזו- תופעות לואי שמשפיעות על אדם אחד לא בהכרח משפיעות על רעהו. ישנם אנשים שמתפקדים מצויין עם ריכוז גבוה ונוטלים בנזודיאזפינים, וישנם כאלו שרק "מריחים" את התרופה וכבר נעשים מטושטשים. השורה התחתונה- אין תחליף לבדיקה אישית של התרופות. יחד עם זאת, במשפחת הבנזודיאזפינים עדיף לקחת את קצרי הטווח כיוון שהם פחות פוגעים בריכוז. לפיכך אם הריכוז מדאיג אותך, עדיף להמנע מקלונקס, ואליום וסרביום. לגבי האחרים (לוריואן, ואבן, קסנקס)- יש לנסות אישית ולראות את מידת השפעתם. עדיף בסופ"ש, שאז אתה לא תופרע במידה ותחוש טשטוש. בהצלחה !
התחלתי לקחת לפני חודש. מאוד עוזר, אך אני חוששת מה יהיה בעוד כשנה כשארצה להכנס להריון? האם אפשר יהיה להמשיך? סובלת מחרדה חברתית
ישנו סיכון קל לעובר עם טיפול בפאבוקסיל. אם את חשה הטבה- זה הזמן לפנות לטיפול פסיכולוגי מסוג קוגנטיבי-התנהגותי שיוכל לתת לך כלים להתמודד עם החרדה ללא תרופות. טיפול כזה נמשך כ- 4 חודשים, ובסיומו תוכלי לשקול בעצה אחת עם הרופא המטפל את הפסקת הטיפול התרופתי.
אני נמצאת בטיפול קוגניטיבי התנהגותי כבר 6 שנים ומצבי הרבה יותר טוב...שאלתי האם אצטרך לקחת פבוקסיל כל חיי או שמתי שהו זה נהיה בילד אין ולא צריך כדורים?
אבי, בן 85, עבר את השואה. בבדיקת גריאטרית כללית נמצא:"1. נפילות בשנה האחרונה עם מנגנון של פרהסינקופה",2. נפילות חוזרות על רקע תת-לחץ דם אוטוסטטי. במדידות במרפאה ירידה מ-155/82 בישיבה ל-130/70 בעמידה. בבדיקה נוירולוגית: עצבי מוח-תקינים,טונוס,כח גס,החזרים,תחושה-תקינים. קימה מכיסא-יציבה ומהירה, הליכה-יציב, סיבוב-יציב. " להלן דוגמא (כאלה מוכרות לי ,לא מעט, עוד מהיכרותי איתו בצעירותו): ב-3 בבוקר קם לשרותים, ובדרכו חזרה (לעיתים אפילו בזמן ההטלה) מתעלף. מעוצמת תבטת הנפילה,מתעורר, אך, לעולם לא יוכל לשחזר מה קרה באותן שניות קריטיות !. גם חדר המיון,אליו מובא מייד לאחר האירוע -> ל.מ.פ . אבקש מקסימום מידע לגבי "מנגנון פרה סינקופה" והשפעתו במקרים שתוארו.
בני שלום, פרה-סינקופה משמעותו כמעט התעלפות. בד"כ הכוונה לנפילה, בדומה להתעלפות, אך ללא אובדן הכרה. המנגנון שגורם לזה הוא כמעט תמיד ירידה בלחץ הדם. אחת הסיבות השכיחות היא כפי שתארת- תת לחץ דם תנוחתי (אורטוסטטיזם). תופעה זו קורית במעבר בין שכיבה או ישיבה לעמידה. באופן נורמלי בזמן שינוי התנוחה מתכווצים כלי הדם ברגליים בכדי להעלות את לחץ הדם (ללא כן הדם "יורד" לרגליים ויש נפילת לחץ דם). ישנן סיבות רבות לאורטוסטטיזם. תרופות רבות גורמות לזה. במבוגרים לעיתים לא מוצאים סיבה ברורה, וזה יכול להיות קשור לגיל המבוגר. ללא קשר לסיבה, מומלץ ליעץ לאביך לחכות דקה-שתיים במעבר בין תנוחות- לקום משכיבה לישיבה ולחכות, אח"כ מישיבה לעמידה- ולחכות ואק אז להתחיל ללכת. עד 120!
שבת שלום ובוקר טוב. כשהייתי בן 10 עברתי התעללות מינית ע"י קרוב משפחה במשך 4 שנים. בגיל 14 סיפרתי את זה לידידה ומאז היה משפט והוא היה בכלא. במהלך השנה לאחר הגילוי הייתי בטיפול ואז הפסקתי אותו. ישנם כמה דברים שמטרידים אותי ואני לא יודע אם זה קשור אליהם. 1. אני חסר ביטחון לחלוטין. 2. אם קצת צועקים עליי או תוקפים אותי, אני ישר נכנס ללחץ ומתחיל לבכות ומתחבא בחדר. 3. יש לי נטיות הומוסקסואליות. בנושא הזה הרבה אמרו לי שזה יכול להיות קשור למה שעברתי ואולי באמצעות טיפול זה יעבור לי אבל כרגע אין לי אפשרות לשלם פעם בשבוע 350 ש"ח לפסיכיאטר או פסיכולוג. האם אתה חושב שיש קשר בין הדברים? איך אני יכול לשים את זה מאחוריי ולא לתת לזה להשפיע עליי כל הזמן? היום אני בן 26.
שלום רב, אתה מעלה סיפור חיים מאד קשה, וגם מספר קשיים המלווים אותך כיום. הנטיה הטיבעית היא לקשור בין הדברים, ואכן הרבה פעמים קיים קשר, לפחות חלקי. אני לא חושב שמישהו יוכל אי פעם לקבוע בודאות האם זו הסיבה היחידה לקשייך כיום. בכל מקרה, נראה שטיפול אכן יוכל להקל עליך בקשייך הנוכחיים, וגם לעבר את החוויה הקשה שעברת. ישנן מסגרות בהן ניתן לקבל טיפול ללא הוצאה כספית כה גדולה: במסגרת קופ"ח ניתן לקבל טיפול בעלות מופחתת. במרפאות ציבוריות ישנה אפשרות לטיפול חינם (לפחות בנתיים, עד להעברת המרפאות לקופות בשנה הבאה). אתה יכול גם לבדוק במרכזים לנפגעי תקיפה מינית האם הם מקבלים לטיפול אחרי כל-כך הרבה שנים. המון הצלחה!
שלום ד"ר שמגר, אני נוטלת רמוטיב (נגד דיכאון) מזה כחודשיים בהתחלה במינון נמוך חצי כדור אח"כ כדור שלם, ואח"כ כדור וחצי. כעת אני נוטלת שני כדורים שלמים. קיבלתי אי שקט בראש מעין סחרחורת. הפסקתי את הכדורים וכעת אני רוצה לראות האם התופעות נובעות מהרמוטיב. האם ידועה לך תופעה כזו? כמו כן אני נוטלת לוריוון כל בוקר וזיפרקסה 10 מ"ג בערב. בתודה מראש, אורית
רמוטיב יכול באופן נדיר לגרום לסחרחורות. אם התופעות מציקות שווה להתייעץ עם הרופא המטפל על אפשרות להפסקה זמנית של הטיפול בכדי לבחון האם חל שיפור בסחרחורת.
שלום, אני בת 20 ויש לי חרדה מאנשים היו בעברי כמו החבר האחרון שלי וכל מי שהיה אחריו, נכון שזה נורמטיבי, אבל זו חרדה כד כדי כך שאני מרגישה נורא נורא רגועה כשאני לבד בחדר, במיטה המון המון שעות, אבל כשאני יוצאת עם חברות לשתות משהו, אני נלחצת ברמות של דפיקות לב, הזעה וכו'. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מעל לשנה, אבל משום מה זה ממשיך. בבקשה עזור לי.. מה אוכל לעשות ?
לאנונימית שלום, התופעות שאת מתארת אופייניות להתקפי חרדה. הטיפול היעיל בהתקפים אלו הינו או תרופתי או פסיכולוגי- והכי טוב שילוב בין השניים. מבחינת תרופות- ישנן תרופות העוזרות לטווח קצר, כמו ואבן, קלונקס ודומיהן, אך לעיתים קרובות הגוף מסתגל אליהן אחרי זמן מה והן מפסיקות להשפיע. קבוצה אחרת של תרופות, כמו ממשפחת ה- SSRI (פרוזק, סרוקסאט, ציפרמיל ודומיהן) עוזרות לטווח יותר ארוך ואין אליהן התרגלות. רוב רופאי המשפחה יוכלו להתחיל טיפול מסוג זה, ולא חייבים לפנות לפסיכיאטר (ברוב המקרים). מבחינת הטיפול הפסיכולוגי- סוג הטיפול היחידי שהוכח כיעיל הוא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. רוב המטפלים בארץ לא מיומנים מספיק בסוג טיפול זה, והם מטפלים בטיפול דינמי, או משלבים אלמנטים מהטיפול הקוגנטיבי. זה לא מספיק טוב. צריך לקבל טיפול אצל מישהו שזה תחום הטיפול העיקרי שלו. כאמור- שילוב של טיפול קוגנטיבי-התנהגותי עם תרופות הוא הכי יעיל, אבל אפשר להסתפק גם בכל אחד בנפרד.
לרופא שלום. אימי בת 73 בתהליך של דיכאון עמוק ביותר. במהלך השנים האחרונות החריפו דאגות וחרדות שהיו לה קודם לכן, היא מבקרת מידי יום אצל רופאים ולפחות אחת לשבוע במיון (לצערי הדבר פשוט עבורה היות והיא: "פרסונל") למרות כל הבדיקות התוצאות הן טובות ואף טובות מאד והיא אינה סובלת משום מחלה ספציפית. אימי מתלוננת לרוב על סחרחורות כדבריה "כמו רעידת אדמה", גם כאן שום בדיקה לא נתנה לנו מענה מהי הסיבה לסחרחורות. במהלך השנים אימי לא הסכימה לקבל כל טיפול למצבה הנפשי ההולך ומחמיר. לאחרונה בוכה ללא הפסקה, מדברת על אובדן הטעם לחיים ונשמעת מיואשת לגמריי. לפני שבוע הפעלתי לחץ על רופא המשפחה והסברתי לו עד כמה מצבה קשה והוא נתן לה את התרופה: "רסיטל". ידוע לי שיש להמתין מס' שבועות עד לקבלת תוצאות טובות אך לצערי אימי מרזה מיום ליום (שוקלת 50 קילו וייתכן גם פחות מכך) מאבדת תיאבון ומאז שהחלה את השימוש ברסיטל גם נוטה לחולשה ועייפות וממש קשה לה להרים את עצמה. האם ייתכן שאלה הם תופעות לוואי של הכדור? אנו בני המשפחה ממש מודאגים ואיננו יודעים מה לעשות....
טלי שלום, חולשה ועייפות אינם שכיחים בטיפול ברסיטל, אבל בהחלט יכולים לקרות. חשוב להדגיש כי במבוגרים, כמו אימך, ביחוד עם משקל נמוך, יש לתת מינון של 10 מ"ג בלבד (ולא 20 מ"ג כמקובל). כדאי לקחת אותה לבדיקה חוזרת אצל רופא המשפחה, ושגם הוא ינסה להמליץ לה על טיפול פסיכיאטרי. אולי הוא, כבעל סמכות, ישכנע אותה.
שלום אני מהחדשות .. היום רופא המשפחה רשם לי קלונקס אחרי שהפסיכולוגית שלי שלחה אותי לקבל קלונקס. הרופא שלי לא ממש ידע, יסלח לי אלוהים את המינון, ובלחץ שלי ,לא מתון נתן לי את התרופה. פתאום כאן ,נכנסתי וחשכו עיניי תרופה ממכרת קושי בגמילה זה מלחיץ.. מדובר בקשיי נשימה שהתחילו לפני יומיים סביב נושא של רצון לסיים את העבודה , קשיי שינה וחוסר ריכוז משווע. באיזה מינון לוקחים התרופה ומתי ?? בזמן התקף שקןרה בעבודה או בלילה כשלא יכולים לישון ? שולה
שלום רב, התאמת התרופה צריכה להתבצע אישית, ע"י מי שמכיר את בעייתך. אם רופא המשפחה שלך לא מכיר היטב את התרופה, לא היה זה נכון שירשום אותה. ישנן תרופות רבות מאותה משפחה, שאני מניח שהוא מכיר טוב יותר (ואבן, ואליום, טרנקסל ועוד)- שהאפקט שלהן זהה, ועדיף שהוא יתן לך משהו שהוא מכיר. לא נכון יהיה שאני אמליץ כאן על מינונים בלי להכיר יותר טוב את בעייתך ובלי שאוכל לעקוב אחריך. פני אליו שוב, ובררי על טיפול דומה, כפי שציינתי. אני בטוח שהוא יוכל לעזור לך.
התחלתי אישפוז יום בנתניה (tipulyom.co.il) הסיבה דיכאון וחרדה אני מקווה שלא עשיתי את טעות חיי ושאתמיד כי התחנה הבאה היא אברבאנל או בשקית שחורה
עוז שלום, מאחל המון הצלחה בטיפול. מנסיוני ברמב"ם, מעל 95% מהמטופלים לא מגיעים למסגרות אישפוזיות קשות יותר, והם יוצאים חזרה לביתם בסוף הטיפול. אין סיבה לחשוב שאצלך זה יהיה אחרת. תן לזה 3-4 ימים של הסתגלות, וקרוב לודאי תגלה מקום טוב ואנשים טובים. שוב, בהצלחה.
אני בת 66 וסובלת שנים רבות מחרדה ודכאון, מעולם לא הייתי אצל פסיכיאטר ולאור הרעה במצבי החלטתי לקבל אבחון וטיפול. אבקש המלצה לרופא מומחה בתחום באיזור נתניה. איני מכירה רופאים בתחום וזקוקה מאד להמלצה. בתודה
שרה שלום, אני כמנהל הפורום לא ממליץ על רופאים, אבל אם מישהו מחחברי הפורום מכיר ומעוניין להמליץ- התייחסותו תתפרסם כאן בשמחה.
אם את מאיזור חיפה, אני ממליצה על ד"ר חואן בראל.
ממליצה לך על ד"ר יובל שרייר מביה"ח סורוקה. פסיכיאטר מעולה...עזר לי
תודה על ההצעה אך כפי שציינתי בהודעה אני גרה בנתניה והייתי מעוניינת במומחה הגר בשרון או בת"א. לא נראה לי שאגיע לבאר שבע. בתודה
שלום אני מבקשת לקבל חוות דעת שנייה מאחד משני הרופאים הבאים: ד"ר מיקי פולק ו/או ד"ר זיו כרמל האם אפשר לקבל את מס הטל שלהם? תודה מלי
אני כמנהל הפורום לא ממליץ על רופאים, ובודאי לא נותן טלפנים. אבל אם מישהו מחברי הפורום מכיר ויכול לעזור- אז בשמחה.
מלי יקרה, מספר הטלפון של הד"ר מיקי פולק הוא: 09-9540204 בהצלחה רבה!
מכל ההודעות ששלחתי לאחרונה, זו למעשה ההודעה העיקרית והמסכמת וכך גם הייתי מבקשת שתתייחס אליה בכנות מלאה ובפירוט רחב. אני כמעט פוחדת לשאול אבל ע"פ מה שקראתי הבנתי שכנראה העייפות שאני סובלת ממנה היא למעשה סוג של ליקוי מהפסיכוזה שעברתי או כחלק ממחלה. או שאולי העיפות שאני חשה היא לא יותר מתופעת לוואי של הסימבלטא 60 מ"ג (שהייתי מאד רוצה להאמין שזה זה ולא יותר מכך אך אפישהו אני פוחדת להתבדות). אני לא מתארת סתם עייפות אלא, עייפות שאי אפשר בכלל להתחיל ולתאר אותה. אני מתהלכת בעיפות ובכבדות כשכל מה שאני חושבת עליו זה על הרצון לישון. אני כ"כ עיפה שאני לא מסוגלת לעבוד מעבר לחצי משרה פשוטה שגם כן אני עושה אותה בהתנהלות של אדם עייף מאד שלא מרבה לזוז פיסית, כי פשוט אין טיפת אנרגיה בגוף. כמובן, שגם ספורט אני לא עושה. אם לזוז אני מוותרת ומתעצלת אז בטח שלא לעסוק בספורט. אני פוחדת פחד מוות שזהו הליקוי שמדברים עליו אודות פסיכוזה או כחלק ממחלת הסכיזופרניה. פוחדת כי אשאר סמרטוט כל חיי. אני לא מצליחה להבין- שאם לא אובחנתי כחולה בסכיזופרניה אז איך יכול להיות ליקויים? אז האפשרויות הם - או שטועים ועדיין טועים באבחנה (על אף שעברתי מס' מומחים). או שאלו בכל זאת ליקויים שיכולים להיות גם לא במסגרת מחלה אם כי זה נראה לי כהפרעה בפני עצמה (?) או שבכלל- כל העייפות הגדולה הזו היא לא יותר מתופעת לוואי של הסימבלטא! (הלוואי, הלוואי אבל אני מתקשה להאמין שכזו עיפות לבדה מהתרופה). אנא, בבקשה ממך! אין לי את מי לשאול- הרופא שלי טוען שאין ליקויים- זו התשובה שאני מקבלת. אז אנא ממך- הבהר לי אחת ולתמיד - מחוסר ידע שלי כמובן- מה מקור העיפות הבלתי נגמרת הזו? מהלה שישנה בעמידה
להלה העייפה והיקרה, ראשית, ראי את התייחסותי לשאלותייך האחרונות בנוגע לאיבחון. שנית- עזבי את הסכיזופרניה. זה פשוט לא שם. אם את עייפה- תבדקי למה. בדיות דם מלאות, כולל תפקודי בלוטת התריס, מעבדת שינה (אם צריך). אם הכל תקין- והאמת שגם אם לא, את תהיי חייבת לקחת את עצמך בידיים. במקרים של חוסר מוטיבציה יש אפקט כדור שלג- ככל שאת לא עושה דברים, קשה יותר לעשות אח"כ. אז פשוט קומי- ועשי. כל יום סיבוב ברגל של לפחות 20 דקות, תחליטי שמגיע לך לכייף- ופנקי את עצמך. פנקי גם את הקרובים לך. קני לך ולהם מתנות קטנות. סבון ריחני, גרביים יפות, עגילים חמודים. תתחילי לחייך לעולם, ותראי איך לאט לאט הוא מחייך אליך. זה לוקח זמן, וצריך הרבה סבלנות, אבל, היי- חיים פעם אחת, לא? מחזיק לך אצבעות.
שלום, הייתי מעוניינת מאוד לדעת מה היחס הנורדרנליני לעומת הסרוטוניני בכדורים סימבלטה ובאפקסור XR (בדפרקסאן, למשל, אני יודעת שיש 30% השפעה על הסרוטונין ו-70% נורדרנלין). תודה רבה, נטע
נטע שלום, מצטער על העיכוב, אבל אינני מוצא את הנתונים המדוייקים לצורך תשובה. אשתדל לברר זאת ולהשיבך בהקדם.
אני מודה לך מאוד על המאמץ!
שלום רב, אני בן 35 מטופל בליתיום מזה 8 שנים, אני מגיב טוב לליתיום, רמת הליתיום בדם שלי בין 0.5-0.6 אני עושה בדיקות כל שנה. שאלתי האם יש סיכוי להפסיק להשתמש בליתיום, או שזה לכל החיים כמו חולי סוכרת?. אציין שהיה לי התקף היפר מאני אחד לפני כ 9 שנים, כנראה שתרופת פבוקסיל שקיבלתי עוררה את המאניה אצלי,( לפני ההתקף הייתי בדיכאון וקבילתי פבוקסיל שהביא אותי להיי,אבל לא אמרתי את זה לפסיכיאטר כי הרגשתי טוב) אחר כך נקלעתי לדיכאון נוסף, נתנו לי דיפרקסאן וסרזוניל שלא הגבת טוב אליהם, עד שקיבלתי ליתיום שייצב את המצב. אני מקבל 3.5 ליתיום ביום, אני לפעמים מרגיש שזה מקבעה רגשות שלי ולא מאפשר לי להיות האני האמיתי. רציתי להתייעץ אם אתה מכיר מיקרים של הפסקת טיפול בליתיום תוך שמירה על מצב נפשי תקיןן אשמח לתגובתך
לאלמוני שלום, סטטיסטית, ללא טיפול, כמעט 100% שיגיע גל נוסף. זו רק שאלה של זמן. מאידך, עקב תופעות הלואי, יש לשקול החלפת טיפול. אחת האפשרויות הטובות היא למיקטל, שלה גם פחות תופעות לואי וגם לא צריך לקחת בדיקות דם. כדאי להתייעץ על כך עם הפסיכיאטר שלך.
שלום רב, אחותי הצעירה- בת 23- עברה טיפול בנזעי חשמל לפני שנה, מטופלת מגיל 16 בתרופות נוגדות דכאון (כיום גם בתרופות אנטי פסיכוטיות ומייצבות), סובלת מהפרעות אכילה (מאנורקסיה- לבולמיה- למשקל עודף..) מגיל יסודי, במשך השנתיים האחרונות היא ישנה עם שרוכים על הצוואר, דבר שגורם לה לשטפי דם בולטים. ושלל פציעות עצמיות מהתיכון הכוללות חיתוך, כוויות.. לפני כמה חודשים היא התעלפה, אחרי ההתעלפות היא סיפרה לי שהיא לא הצליחה לנשום תקופה ארוכה בזמן מאמץ, ושהיא הרגישה שהיא פגעה לעצמה בעיניים בוריד. היא מפחדת מרופאים ולא מוכנה ללכת לספר. היא הפסיקה להשתמש בשרוכים אחרי שלקחנו אותה לאשפוז (שם היא רבה עם הפסיכיאטר שמכיר אותה).. וכמה שבועות אחרי שהתחייבה להפסיק לחתוך את פרקי הידיים, אחרי ריב עם המטפלת שלה- היא חזרה לכך. שוב. פגעה לעצמה בורידים. שוב. קשיי נשימה ומאמץ בהליכה. האם יש סיכוי שהיא פוגעת בסירקולציה של הדם שלה? בלב? מעבר לפגיעות המובנות מאליהן? ומעבר לפחד של מה שעלול לקרות לה... אודה לך מאד אם תענה לי על השאלה.
איריס שלום, נשמע שאתם מתמודדים עם חוויות לא פשוטות. אין סכנה של פגיעה בסירקולציה במה שאחותך עושה. כמו שציינת- הסכנות הן מפגיעה מקומית (פצעים, זיהום) ועד מוות מחנק או אובדן דם. לא פשוט.... נשמע שהיא זקוקה להרבה תמיכה, אבל גם להרבה גבולות. אלי כדאי שגם אתם תפנו ליעוץ אצל מטפל מפחתי, שיעזור לכם להתמודד עם כל זה.
אני תוהה אולי יש לי ליקוי של סכיזופרניה במובן של חוסר מוטיבצייה ויוזמה? נעשה לי אבחון פסיכולוגי שלא העיד על ליקויים פסיכוטיים. אבל אני די סקפטית לגבי מהימנות האיבחון- הרי איך הוא יכול לבדוק קרטריונים של מוטיבציה ויוזמה? עיקר הבעיה היא מאין ריקנות, תחושה של חוסר סיפוק ושטחיות שמשפיע עלי בכיוון התבטלות וחוסר רצון לעשייה. האם ייתכן כי נותר ליקוי או שמא זה גם סממן של דיכאון? איך ניתן להבדיל בין השניים באופן חד- משמעי? אודה לך לקבלת תשובות לשאלותי אלו שמדאיגות אותי ואין לי שום דרך אחרת לקבלת האינפורמציה. תודה
הלה שלום, האבחון בד"כ לא בודק מוטיבציה ויוזמה, אלא האם עברת גל פסיכוטי סכיזופרני. לאחר גל כזה ניתן לראות לרוב פערים- פערים ביכולות קוגנטיביות, רגשיות ועוד. את זה יכול האיבחון להראות. אני שומע ממך שוב ושוב שמאד קשה לך להאמין שקשיי התפקוד שלך הם מהדיכאון. למה קשה לך להמין בזה?
מדי פעם ולעיתים תכופות אני חשה בזרמים חשמליים בראש. אתה יודע במקרה מדוע?
לא, ממש לא. גם בנושא זה כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה.
1. הייתכן כי סימבלטא במינון 60 מ"ג יכול לגרום לעיפות ולחוסר מרץ? 2. הייתכן גם כי הוא עלול להשפיע לרעה על מצב הרוח? תודה!
הלה שלום, עייפות וחוסר מרץ הינן תופעות שכיחות שלהן סיבות רבות. כמעט כל התרופות, וגם סימבלתא, יכולות לגרום לכך, אבל אין למהר ולשים את האחריות על התרופה כיוון שזו תופעת לואי לא שכיחה, ומאידך יכולות להיות המון סיבות אחרות שחשוב לטפל בהן. כדאי לברר זאת עם רופא המשפחה. לגבי הרעה במצב הרוח- זה כנראה לא מהטיפול, אם כי יכול להיות שפשוט הטיפול לא עוזר.
שלום.אני בן 25 ובגיל 15 בערך עברתי תקיפה אלימה.אירוע זה גרם לי לפחד עצום והתסגרות שהיתפתחה עם השנים לסוג של חרדה חברתית. היום,כשאני שומע צעקות,סירנות,שומע על אלימות אפילו שזה לא קשור אליי אני חש פחד,רגליים רועדות,תחושת חוסר שקט,בחילה וחוסר שלווה ודפיקות לב.זה הורס לי את החיים. הייתי במספר שיחות עם פסיכולוגית וזה לא ממש הועיל.לא רוצה תרופות SSRI בגלל תופעות לוואי. ניסיתי רמוטיב ולא עזר. האם שימוש קבוע בתכשירים המכילים וולריאן יכול לחסל את החרדה הזו? האם בנזודיאזפינים במינון נמוך יעזרו או ימכרו בשימוש ארוך?
ערן שלום, ראשית נשמע לי שיש לך תסמונת, לפחות חלקית, של PTSD- תסמונת פוסט טראומטית. יש אפשרויות טיפול לא תרופתיות בזה. הטיפולים שנחשבים כיום יעילים הם EMDR ו-PE. EMDR- תוכל למצוא יותר פרטים באתר האגודה של EMDR-ישראל. PE- סוג של טיפול העוסק בתיקון תוך חשיפה הדרגתית לטראומה. ישנם פסיכולוגים שונים שעברו התמחות בכך. ניתן לפנות למרפאות חרדה ציבוריות (למשל בשיבא, ברמבם) או לחפש מישהו פרטי. לדעתי אין סיכוי שולריאן יזיז בכלל משהו. אם תרופות- אז רק משהו כמו SSRI או SNRI, אבל כאמור ישנן אופציות לא תרופתיות טובות מאד.
שלום רב, רציתי לשאול האם לקיחת מרוניל במשך 12 שנה, והפסקת עישון פתאומית אחרי 30 שנה (2 קופסאות ביום) עלולות להיות קשורות באיזו דרך (האם הפסקת העישון עלולה להעלות את רמת ותדירות מצבי הרוח והדיכאון ?) בתודה.
למיטב ידיעתי אין קשר ישיר בין הדברים. אלא מה- הפסקת עישון, ובודאי הפסקה חדה, היא ארוע מאד סטרסוגני, כלומר גורם לחץ רב. כל ארוע לוחץ עלול להחמיר בעיות נפשיות, ובכלל זה לגרום לשינויי מצב רוח ואף דיכאון. כלומר הקשר הוא בין הפסקת העישון ודיכאון, ולא בין הפסקת עישון ומרוניל. באופן מיידי, אפשר לשקול העלאת מינון המרוניל למספר שבועות.
האם טיפול תרופתי SSRI כנגד חרדה חברתית קלה-בינונית הוא לכל החיים? האם התרופה "נרבן-דרג'ה" יעילה למצבי חרדה חברתית קלים?האם אפשר לקחת אותה למשך פרק זמן ארוך כמו ב-SSRI?
אורן שלום, קצת קשה לתת תשובה חד משמעית, אבל ככלל כן- ללא טיפול נוסף רוב הסיכויים שהחרדה החברתית תצטרך "סיוע תרופתי" כל החיים. אבל במקום לקחת תרופה, אתה יכול לפנות לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, שנחשב מאד יעיל בחרדה חברתית, ויכול לתת לך כלים להתמודד עם הבעיה ללא תרופות. בענין ה"נרבן-דרג'ה"- למיטב הבנתי זו כלל אינה תרופה, אלא תכשיר לא תרופתי כלשהו. אם תכתוב את שמו באותיות לטיניות (אנגלית) אנסה לבדוק יותר.
שלום אני נוטלת אפקסור 75 מ"ג. אני מעוניינת לנסות להפסיק את השימוש בגלל שאני רוצה להיכנס להריון. האם במידה ויהיה צורך ואני ארצה לחזור לתרופה היא עדיין תהיה יעילה באותה מידה? שמעתי שמועה כי אחרי הפסקה התרופה כבר אינה יעילה באותה מידה. תודה מיכל
מיכל שלום, ראשית חשוב שתדעי שאפקסור נחשב יחסית בטוח בהריון- אבל כדאי לך להתייעץ ספציפית עם הרופא המטפל. כמו שציינת- אכן אין חוקיות בתגובה לתרופות, ולעיתים אחרי שמפסיקים ומנסים לחדש טיפול- לא תמיד ישנה תגובה יעילה כבעבר. ועדיין רוב הסיכויים שכן תגיבי לאחר הפסקת הטיפול.
אנחנו מאד מודאגים ממצבה של אמי אבי ניפטר לפני 3 שבועות באופן פתאומי בגיל 85 הורי היו נשואים למעלה מ50 שנה וחיו חיים מלאי אהבה גם אחותי וגם אני גרים באיזור המרכז ואמי בצפון לכן אחרי השיבעה לקחנו אותה אליינו על מנת שלא תהיה לבד אבל יחד עםזה היא לא מפסיקה לבכות ולא יכולה להשאר לרג לבד וזה אומר שאנילא יכולה לצאת מהביתוהיא אומרת שאיננה יכולה להית לבד אפילו את דלת חדרה איננה סוגרת כשהיא הולכת לישון עליי לצין שלפני מותו של אבי היא היתה מאד ]פעילה היא תיחזקה לבד בית גדול ניקיונות ובישולים אנחנו לא יודעים איך לעזור לה היא לוקחת כדורי הרגעה וובן ולאורין שאולי טיפה עוזרים אבל לעיחתים היא ניראית מנתקת איך נוכל עזר לה? בתודה זיוה
זיוה שלום, לצערי נתקלתי בעבר במקרים דומים, ומדובר במצב קשה ועצוב. אבל בעיקר מצב לא פשוט. הרי להחזירה לצפון לבד אינכם יכולים, ואילו במרכז לא רק שהיא כעת בלי בעלה, אלא בלי הבית, המיטה והסביבה המוכרת. פתאום היא מוצאת עצמה בלי כלום, ובלי סיבה לחיות. אז מה עושים? שווה לנסות הכל- מעזרה פסיכולוגית, דרך עזרה תרופתית פסיכיאטרית וכל יעוץ אחר שאימכם יכולה להאמין בו (ויכול להיות גם קוראת בכוכבים או בכף היד)- העיקר שיהיה לה קצת יותר על מה להשען ומשהו שיוכל להפיח בה תקווה. טוב יהיה לשמוע כאן דעות נוספות ורעיונות נוספים.
קודם כל תודה לכל מי שענה לי ..אני ינסה בכל כוחי..וישתדל.אשמח להיות בקשר אם מי שחווה או רוצה לדבר
שלום תום אל תשכח שאתה צריך למצוא את הדרך שלך המיוחדת לך להתמודד שיכולה להיות שונה מדרכים של אנשים אחרים. החשיבות היא לאו דווקא דרך ההתמודדות, אלא לנקוט בהתיחסות אקטיבית לטיפול שלך. לא להגיד, התרופות יעזרו, הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים... בסופו של דבר אתה ורק אתה הוא מי שמחלץ את עצמך מהמצב הזה. וכל השאר רק מסייעים לך. אתה מוזמן לקומונה החברתית של הפורום הזה, שהוקמה בזמן שהוא נסגר: http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=27032
היי תום אני כאן, וגם במייל, אם תרצה לדבר ([email protected]) ויש לי נסיון בלהשתגע ממש, כך שאם תרצה להרגע ולהבין שאתה לא משתגע, תוכל לשאול אותי שאלות ספציפיות... תרגיש טוב ותחזיק מעמד תמי.
להלן אכתוב מכתב קצת ארוך. החלק הראשון הוא רקע, שאשמח אם תקרא. אבל הכי חשוב לי שתענה לי על השאלות שבחלק השני. כמובן שאני יודעת שהכל במגבלות יעוץ באינטרנט! אני בת 33. מזה כ 8 שנים סובלת מדיכאון (?). לקחתי תרופות אנטידכאוניות שונות (משפחת ה SSRI ועוד). הייתי אצל כמה פסיכיאטרים וכולם חשבו שיש לי דיכאון חרדתי. עכשיו אני אצל פסיכיאטר חדש, והוא חושב שבנוסף לדיכאון אולי יש לי סכיזופרניה, אבל רק עם הסימפטומים ה"שליליים". כי מעולם לא היו לי הסימפטומים ה"חיוביים", כלומר לא שמעתי קולות ולא ראיתי הזיות וכד'. הוא חושב שיש לי את זה בגלל, שאין לי מוטיבציה לעבוד, או להמשיך ללמוד (כן יש לי תואר ראשון שסיימתי בהצטיינות במקצוע קשה). אין לי מוטיבציה לעבוד מסיבות שונות, אבל אחת מהן היא שיש לי קרן מירושה של 6000 ש"ח בחודש, עד לסוף חיי (בענין הזה אני בת-מזל...). כלומר קשה לי\אני לא אוהבת להיות במסגרת, ואני מעסיקה את עצמי לאורך כל השנים הללו. הענין הוא שבחודשים האחרונים התחלתי להרגיש מאד רע. חשה דיכאון על כל שלל סימניו ובעיקר מפריע לי תחושת הניתוק (מרגישה "מתה") ושיש דברים שאני רוצה לעשות, אבל אין לי כוח לעשותם. וגם ירידה נוראית בריכוז ובזיכרון. לפני מספר חודשים חזרתי לפרוזק, אחרי שעשיתי ניסיונות שונים עם תרופות. והפעם, לזוועתי, הוא לא עזר, בניגוד לעבודה הנפלאה שעשה קודם. הפסיכיאטר בחדש הציע שאקח סוליאן (amisulpiride) במינון של 200 מ"ג ליום. כי הוא חושב שאולי יש לי בעיה בקולטנים D2 ו D3. הוא אמר שבטוח אין לי בעיה בקולטן D4. הוא הסכים שאתחיל במינון של 50 מ"ג ביום. במקביל, הפסקתי עם הפרוזק. אני לוקחת סוליאן במשך שבוע. חשתי שיפור מאד קל במצב, אך איני יודעת אם זה מהסוליאן או מהפסקת הפרוזק. יש לי קצת התנגדות לקחת את הסוליאן כי: א. חוסמי דופמין עלולים לגרום ל: neurodegeneration , פגיעה בלמידה ובפלסטיות ובעיה בתפקוד קולטני . NMDA ב. שמעתי שכיום יש גישה של לתת מעלי-דופמין (למשל אמנטדין) כדי לטפל בפגיעה הקוגניטיבית והסימפטומים השליליים שבסכיזופרניה. כי הדופמין נמוך ב .pre-frontal cortex ג. התחילה לי תחושה מאד לא נעימה בשד אחד, ואני חוששת שסוליאן יזיק לי ו\או שזוהי עדות לעלייה בפרוקלטין. עכשיו לשאלותיי: 1. קראתי שבמינון נמוך סוליאן חוסם את קולטנים D2 ו D3 ברמה הפרה-סינפטית, ולכן *מעלה* את רמות הדופמין. ובמינון יותר גבוה הוא חוסם קולטנים אילו ברמה הפוסט-סינפטית, ולכן מפחית את רמות הדופמין. השאלה: מאיזה מינון חל השינוי הזה, או במילים אחרות מה נחשב מינון נמוך של סוליאן, (10 מ"ג? 50 מ"ג?) ? אודה אם תוכל יותר להרחיב על מנגנון הפעולה של תרופה זו. 2. בזמנו אחד הפסיכיאטרים הציע שאקח אמנטדין כתוסף לפרוזק, לטיפול בבעיית החשק המיני. ומכיוון שכמו שהזכרתי קראתי שאמנטדין כן מתאים לסימפוטמים השליליים, תהיתי אולי אוכל להחליף את הסוליאן (במינון של 25-50 מ"ג), באמנטדין. הרציונל לכך הוא שגם סוליאן במינון נמוך מעלה דופמין וגם אמנטדין. הבעיה היא שאני מניחה שחוץ מזה הם שונים (למשל אמנטדין משפיע על D1 ואילו סוליאן על D2 ו .D3 ) השאלה: מה דעתך על החלפת סוליאן באמנטדין, או שיש לך הצעה לתרופה אחרת ? מודה מאד מאד מראש
נטע היקרה שלום, אני מראש מזהיר שזה לא הולך להיות אחד-לאחד לשאלותיך, אבל אני חושב שככה יותר מתאים להתייחס למה שהעלית. אני מאד מתרשם מהבקיאות הרבה שאת מגלה, עד לרמה הרצפטוריאלית. הכל טוב ויפה, אלא מאי- אין שום הוכחה ברורה, ולו גם קלינית, שיש קשר בין חסימת רצפטור זה או אחר לטיפול בסימפטום זה או אחר. רוצה לאמר- נכון להגיד שחוסמי דופמין הם אנטיפסיכוטים יעילים. מעבר לזה ההבנה שלנו די קלושה, וקיימים נסיונות להבין יותר את מנגנוני התרופות, אבל בפועל אנחנו לא בוחרים תרופות לפי הרצפטורים שעליהן הן משפיעות אלא לפי התגובה הקלינית השכיחה לתרופות. רופאים רבים מצדיקים את בחירותיהם בהשענות על מנגנון רצפטוריאלי זה או אחר. זה נותן תחושה שאנחנו עושים בחירה תבונית בתרופה מסויימת. בפועל, אין קשר חד-חד ערכי בין הרצפטור לבין יעילות התרופה. אני דוקא רוצה לתקוף את הבעיה מכיוון אחר לגמרי: ראשית, אם חושבים שמדובר על ליקוי של סכיזופרניה, כדאי מאד ללכת לאיבחון פסיכולוגי לאישוש ההיפותזה הזו. אני לא הייתי ממליץ להכנס לעולם האנטיפסיכוטים בלי ביסוס קצת יותר טוב של האבחנה. שנית- בין השורות אני שומע על המון בעיות שלטעמי הפתרון להן אינו תרופתי אלא אחר: טיפול פסיכולוגי, טיפול קבוצתי (נראה לי הכי מתאים לך) או אפילו לקחת מאמן אישי טוב. האם ניסית משהו בתחום הזה?
הי ד"ר,בהמשך לשאלה ששאלתי לא מזמן בפורום על אבחון חרדה: האם למצבים של חרדה יש איזשהם סימפטומים קליניים מאוד מובהקים ונפוצים,כמו שלמשל בדיכאון מופיע חוסר תיאבון?
לחרדה מגוון סימפטומים, שהשכיחים בינהם הינם תחושת מתח בשרירים, רעד, דפיקות לב, הזעה מוגברת ומחנק. כמו כן שכיח שיופיעו הפרעות שינה, בעיקר קשיי הרדמות.
שלום ד"ר שמגר בויל לא התיימרה להוכיח שאין מרכיב ביולוגי לסכיזופרניה, אלא רק להפריך מיתוס, שברור לחלוטין שסכיזופרניה היא מחלת מוח. התיזה שלה לא הייתה שסכיזופרניה היא מחלה שנגרמת מהסביבה, אלא אך ורק שהאמונה שסכיזופרניה היא מחלת מוח לא מוכחת בצורה מדעית מעבר. יש חוקרים שטורחים לציין בפתיחה גם מה שהם לא מתכוונים לטעון, אם היא הייתה נוהגת כך אז הייתה נחסכת אי הבהירות הזו. אגב, גם הוכחה חד משמעית שסכיזופרניה היא מחלה גנטית, לא מוכיחה שמדובר בהפרעה במוח. אם כי זה יהפוך את זה לטענה הרבה יותר סבירה. האמת היא שאני קצת עצלן, אז אני כבר אסמוך עליך, שהבאת כאן את הטיעון המרכזי של המאמר. וכמו שאמרת עדיין יש חמישים אחוז שלא לקו בסכיזופרניה, מעבר לזה, שכמה כבר תאומים זהים שאחד מהם חולה בסכיזופרניה הם כבר מצאו? כבר כבר השתתפו במחקר? אגב, עוד הערה עלי אישית, האבחנה שלי על ידי הרופאה בבית חולים, שעליה אני יותר סומך, היא הפרעה בי פולרית. אני חושב על מחקר חשוב יותר שלא נעשה, וכנראה גם לא יעשה כי אף אחד לא יסכים להשתתף בו. מה יקרה אם יקחו קבוצה של אנשים שברור לחלוטין שאינם חולי נפש, יעבירו אותם את העינויים הקשים במחלקות הסגורות, וילעיטו אותם במינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות, איך הם יתנהגו? זה נורא מעניין...אולי חלקם יפתחו פרנויה? אולי קבוצה מסויימת מתוכם יפתחו תסמינים שליליים של סכיזופרניה, כמו הסתגרות חברתית, והשתטחה של רגשות? הנה, תקח את הפסיכיאטר המפגר שלי, בפגישה האחרונה שלנו נשארתי בחדר לבד, כשהוא הלך לדבר עם אחת הרופאות על איזה נושא כלשהוא, אז הסתכלתי כמובן בתיק שלי, שהיה פתוח על הסיכום שלו מהפגישה האחרונה. היה כתוב שם שחור על גבי לבן, שאני כביכול טענתי, שאני ישן הרבה, שזו אכן אמת, אבל גם שאני לא מרגיש כלום! וזה שטויות מוחלטות. ראשית, מעולם לא אמרתי את זה. שנית, אני מרגיש הרבה מאוד, והרגשות שלי ממש לא שונים מאלה של כל אדם אחר. אבל לפסיכיאטר שלי יש בראש הפרעה סכיזו-אפקטיבית, והוא מסמן את המטרה הרבה אחרי שהוא זרק את החץ. אז מבחינתו אני לא מרגיש כלום, וזה אפילו לא אבחנה מבחוץ שלו, אני כביכול התלוננתי על זה! והפסיכיאטר שלי עוד נחשב אצלי טוב, ואני מחזיק ממנו יחסית. השד יודע כמה הייתי מורט את שערות ראשי אם הייתי צריך להיתקל בפסיכיאטר ממוצע, שרבים מהם כבר היכרתי. אז עם צורת התנהלות כזו, קצת קשה לי לסמוך על פסיכיאטרים ועל המדעיות האובייקטיבית שלכם...
מיכאל שלום, ה"מחלה" של הפסיכיאטר שלך היא "מחלה" של הרבה רופאים (ואולי בכלל של אנשים) שמרגע שהם התקבעו על כיוון חשיבתי מסויים, קשה להוציא אותם משם. אני מכיר את זה היטב, גם מעמיתים, גם מפסיכולוגים, ולדאבוני גם אצלי. נדמה לי שזה משהו בטבע האנושי. אחת הבעיות בתחום הפסיכיאטריה, היא שזה תחום שיש בו כמעט אפס אובייקטיביות, ולכן כשמישהו מתקבע כך, יהיה קשה יותר להניאו מדעתו. אבל כמו שאמרתי, ראיתי גם הרבה כירורגים, רופאי נשים ועוד ועוד שמתקבעים באופן דומה ולא מוכנים שמישהו יראה להם דרך אחרת. אגב תודה שוב על הקישור לאתר של אנטי-פסיכיאטריה. זהו תחום שמרתק אותי באופן אישי, כיוון שהוא מאתגר מאד את החשיבה.
שלום ד"ר שמגר אני לא תומך באנטי פסיכיאטריה, אם כי אני אכן מתנגד עקרונית לכפייה פסיכיאטרית מכל סוג. שים לב לזה שאני מתנגד עקרונית. בתחום המעשי, למרבה הצער, יתכן שמצב של כפייה פסיכיאטרית עדיף על המצב בארה"ב שבו נסגרו בתי החולים הפסיכיאטרים, וחולי נפש נזרקים לכלא. מה שעדיין לא מוריד כהוא זה מההתנגדות העקרונית. המצב האידאלי לטעמי יהיה כזה שבו הפסיכיאטרים יקבלו תפקיד הרבה יותר שולי בטיפול בתופעות האלה, אבל בשביל זה צריכה לקום אלטרנטיבה חזקה. זה עדיין לא קורה. הבעיה היא שהכפייה הפסיכיאטרית והפסיכיאטריה בכלל היא לא איזו תופעה מבודדת, איזה יוצא מהן הכלל, אלא חלק ממגמות ותופעות חברתיות הרבה יותר רחבות ועמוקות. טוב, נזכרתי שיש תוכנית שאני אוהב בטלוויזיה. אז נסיים בזאת. מ.
מהו הטיפול הטוב ביותר להתפתחות של הפרעה פוסט טראומה/ דיכאון. אני נמנעת מסיטואציה שהיתה לי בתקופה הטראומטית שהתמלאתי פחדים ועדיין... האם טיפול פסיכודינמי רלוונטי? קראתי שלעיתים נשארים עם סימנים קלים של ההפרעה כל החיים בליווי דיכאון. היש דרך לחזור למסלול בטוח מלא בשמחת חיים?
לא בטוח שהבנתי את השאלה. על איזו פוסט-טראומה את מדברת? אם תוכלי להסביר קצת יותר למה את מתכוונת.
איזה מן פורום זה שלאף אחד לא אכפת מהשני .רק מעצמו והתשובה שלו
האמת היא שזהו פורום שאלות ותשובות. בדרך כלל מחפשים תשובות לשאלות של רופא כלומר שאלות על אבחנות ותרופות. לפעמים יש שאלות שנוגעות גם לאחרים. אבל הגרעין החי שהיה כאן אצל הידש כבר לא כלכך פה, פרט אולי למיכאל ששואל שאלות מעניינות מאד בעיני על אנטי פסיכיאטריה, שרלוונטיות אולי לכולנו. איפה הרגשת שלא איכפת לנו מאחרים? ערב נעים תמי.
שיטת הניהול של הפורום הזה לא מאפשרת כל-כך עזרה הדדית. ד"ר שמגר- אם אתה אכן מעוניין שיווצר כאן מנגנון של עזרה הדדית, אין לך ברירה אלא לפתוח את הפורום, או למצער לפרסם הודעות לפחות פעמיים ביום, גם לפני שאתה מגיב עליהן. בכל מקרה, אין בכך צורך, כי יש לנו את הקומונה החברתית למשתתפי הפורום, שמיועדת רק לעזרה הדדית לא מקצועית, ואפשר לפנות אליה. http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=27032
לאחר התלבטות, הגעתי להחלטה שאני זקוקה לטיפול תרופתי נוגד דכאון. ידוע לי שניתן לקבל זאת גם מרופא משפחה, ואפילו די בקלות. האם עדיף לפנות לרופא משפחה או לפסיכיאטר? (אני נמצאת גם בטיפול פסיכולוגי).
תלוי מי רופא המשפחה שלך. רוב רופאי המשפחה מספיק טובים למקרי הדיכאון הרגילים, ואין צורך לרוץ לפסיכיאטר.
שלום.חוץ מזה שאני סובל מחרדות של מחלות ועוד דברים כבר שנים ,ליפני כשבועיים נידקרתי מכלי חד שבדוק שעוד אנשים נידקרו מאותו כלי,אני במצב גרוע לא יכול לתפקד,חרדות קשות מאוד מזה שנידבקתי מכל מיניי מחלות..בדיקה אני יוכל לעשות רק לאחר חצי שנה מהאירוע (זה מה שהרופא אמר)וביכלל אני מפחד לעשות בדיקה ביגלל שאני יודע שאים חס וחלילה יהיה לי משהו אני יקח את זה נורא נורא נורא קשה .בבקשה איזה כדור נגד חרדות יעזור לי לעבור את החצי שנה הזאת או ביכלל יעזור לי לא לחשוב על העיניין עד כדי כך שאני לא יגש לבדיקה או שיגרום לי לחשוב שזה סתם לא אירוע רציני.אני מעדיף שלא תענה לי תשובה כמו ללכת לטיפול אלה רק איזה כדור יעזור.בבקשה אני נימצא בתקופה שמאוד תיקבע את גורלי מבחינת כלכלית אבל הדבר הזה לא יוצא לי מהראש עד כדי כך שאני לא יכול להיתרכז בשיחות עים אנשים או בעבודה אני כל היום עצוב ביגלל המחשבות של מה יהיה אים נידבקתי במשהו
קודם כל כדאי לבצע כבר עכשיו בדיקות להפטיטיס B ו- C. אחרי 4 חודשים אפשר לבדוק איידס. בנתיים ניתן לקחת משהו ממשפחת הבנזודיאדפינים כמו קלונקס, אלפרוקס, ואבן, טרנקסל וכו'.
שלום יש לי בעיה להירדם בשעות הלילה המקובלות כדי לקום רעננה לעבודה. השעון שלי עכשיו הוא כזה שאני עירה בלילה ויושנת בבקרים. אני רוצה לשנות את זה כדי לישון בשעות נורמליות ושמעתי שיש תרופה שנקראת מלטונין שעוזרת לזה. האם אני צריכה לפנות לפסיכיאטר כדי שייתן לי מירשם?
מלטונין מאד יכול להתאים לך, כיוון שהוא אכן עוזר לסדר את השעון הביולוגי. לא צריך פסיכיאטר, כיוון שזו לא נחשבת תרופה אלא תוסף מזון. כלומר לא צריך מרשם. חשוב לקנות ממקור בדוק, כי יש המון חברות שמייצרות את זה ולא תמיד החומר הפעיל יעיל מספיק. צריך להקפיד לקחת את זה כ- 6 שעות לפני שיא השינה, בד"כ מקובל לקחת ב- 18:00.
למטופלים שיצא להם להשתמש או לרופאים שביניכם שיצא להם לטפל במטופלים שלהם בנרדיל אשמח לקבל חוות דעת על התרופה... לאחר שניסיתי הרבה תרופות לטפל בבעיית החרדה שלי, אני חסר אונים בעיניין. תודה רבה על תשובתכם...
נרדיל היא תרופה מצויינת, יעילה מאד במקרים קשים. הבעיה העיקרית היא ריבוי תופעות לואי, שהעיקריות שבהן ען עליה במשקל, הפרעות שינה, בצקות וסחרחורות. כמו כן היא מצריכה דיאטה, שבד"כ ממש לא בעייתית (למשל צריך להמנע מיין קיאנטי ומקוויאר...).
רציתי לדעת האם יצא לך אישית לטפל עם התרופה? אשמח לדעת. תודה
שלום.האם שתייה מרובה של קפאין(קולה) לאורך שנים יכולה לגרום לחוסר איזון בטרנסמיטורים במוח ולגרום להחמרת חרדות?מדובר על שתיה של 1.5 ליטר ביום בממוצע לאורך כ-8 שנים.מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב ללא התערבות פסיכיאטרית?(כמובן שאת שתיית הקולה הפסקתי כבר). שאלה נוספת ברשותך,אפשר לקחת 0.5 מ"ג קלונקס מידי פעם(אחת לשבוע שבועיים לא באופן סדיר) מבלי לגרום לנזק למוח ואו התמכרות?
אינני מכיר קשר בין קולה להפרעות חרדה. הפרעות חרדה הן כה שכיחות (לפחות 15% מהאוכלוסיה) שלא צריך לרוץ לקולה בשביל למצוא אותן. הן בד"כ מופיעות ללא סיבה ברורה. קלונקס במינון ובתדירות שתארת לא גורם שום נזק ואין שום סכנת התמכרות.
שלום רב. יש לי שאלה שקצת לא נעים לי לכתוב... אני בת 22 וגיליתי שאחי, בן ה-18, נוהג לקחת תחתונים שלי מהכביסה המלוכלכת ובגדי נשים נוספים ומשאיר אותם בחדרו, בארון. מה הוא עושה איתם, זה אני לא יודעת, רק הדימיון יכול לרמוז... יש לציין שהוא יוצא עם בנות ומאוד גברי בחיי היומיום ומתפקד באופן תקין יחסית. דבר זה מעלה בי שאלות רבות. האם הוא סוטה מין ? חולה נפש? האם הוא במצוקה? או שאולי זה נורמלי לגילו ? אבל למה של אחותו ? דבר זה מוזר לי, לא שמעתי על זה אף פעם. אשמח לשמוע את דעתך.
ישנן שתי אפשרויות- או שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים (עם או בלי קשר לזהותו המינית) ומתעורר מינית מכך, או שהריח הנשי מהבגדים המלוכלכים (ולכן הוא מעדיף בגדים מהכביסה ולא מהארון) מעורר אותו. אם האפשרות הראשונה נכונה- הרי שמדובר בדפוס חריג של גירוי מיני. הבעיה העיקרית בכך עלולה להיות דחיה חברתית. אם האפשרות השניה נכונה, הרי שמדובר בהתנהגות שלא שכיחה, אבל אצל בני נוער שמאד מעוררים מינית כל הזמן, אפשר לראות לעיתים התנהגויות שונות לסיפוק מיני הקשורות לקושי ליצור קשר עם בחורות עקב ביישנות או חשש כזה או אחר. בשלב זה זה יכול להיות משהו בגדר הנורמה.
שלום רב האחיין שלי בן 4, מתגורר במושב בצפון הארץ עם הוריו ואחיו הצעיר לצד ביתם של סבו וסבתו, לציין כי מעגל התמיכה המשפחתי חזק ורחב. בתקופה האחרונה הוא מגלה סימני חרדה מדברים שונים לדוגמא: אינו מוכן ליסוע בקיץ לבריכה או להתרחץ בים (או אפילו להגיע לחוף הים עם המשפחה) מחשש כי המציל יעיר וישרוק לו (לאחר אירוע בו המציל בבריכה שרק לו להתקרב אל שפת הבריכה). בשבוע האחרון- וזו תופעה יוצאת דופן אצלו- הוא אינו מוכן ליסוע ברכב המשפחה ולצאת מהמושב, אפילו לחברים במושב השכן, או לטיולים משפחתיים לרגל החופש הגדול. הוא מסרב בכל תוקף ומתרץ תירוצים שונים (הוא פיקח מאוד) לחוסר מוכנותו לנסיעה. בדר"כ הוא מאוד אוהב נסיעות ופעילות. מדובר בילד פעיל מאוד, פיקח ושמח. לציין רק כי בקיץ שעבר, במהלך המלחמה, נאלצה המשפחה להגיע אלינו לת"א מפאת הקטיושות ולכן נעדרו מהבית. הוא היה מודע לסיבת הנסיעות כמובן וחשש מההפגזות. אשמח מאוד לשמוע את דעתך על הנושא, האם יש לך רעיון במה מדובר וכיצד רצוי לנהוג? האם המשך התנהגות ונסיעות כרגיל, תוכל לתחום גם את גבולות החרדה שלו? כרגע המשפחה נמנעת מחלק מהנסיעות מאחר והדבר כרוך בכניסה לעימותים. האם אין בכך חיזוק של החרדות? האם אני בפורום המתאים? :-) תודה מראש עךל התייחסותך
שלום רב, אינני מומחה לילדים, אבל מנסיוני עם ילדים, כלל לא רע הוא לאפשר להם קצת שגיונות, כל עוד זה לא פוגע משמעותית במרקם החיים המשפחתיים, או כל עוד זה לא משהו מתמשך (חודשים רבים) שפוגע במרקם החיים האישיים שלהם. אם הגבולות הללו נחצו (ולהבנתי הם נחצו כאן) כדאי לפנות לפסיכולוג/ית ילדים. היום ילדים הרבה יותר פתוחים, וכמעט תמיד הטיפול נתפש אצלם כחוויה חיובית, מה גם שהם מכירים הרבה פעמים חברים הנמצאים בטיפול כזה או אחר. בהצלחה!
בהמשך לשאלתי על מהיא הפרעה סכיזואפקטיבית מהסוג הדיכאוני.אני רוצה לציין שאני נוטלת פרפנן 8 מג ליום פלוס לוסטרל 50 מג וחצי ואבן ליום.ניסיתי טימוניל בהמלצת הרופאים ליצוב מצב הרוח..אך הכדור גרם לי לתופעות לוואי כמו בלבול לחץ ופחדים..היתכן?אני בסך הכל מרגישה בסדר עם הפרפנאן אבל יש לי עליות וירידות במצב הרוח שאותם אני מקרינה על קשיי החיים והסיפור הלא קל של חיי..האם הפרפנאן מייצב גם מצב רוח ?או שיש כדור אחר מאותה קבוצה שיתפוס שני ציפורים להגנה מפסיכוזה וגם ייצב את מצב הרוח שלי?.אני לא רוצה להעמיס על עצמי יותר מדי כדורים...בגלל תופעות לוואי .בתודה ,מלי.
פרפנן אינו מייצב מצב רוח. באותה קבוצה המייצב הכי טוב הוא זיפרקסה. גם לריספרדל אפקט מייצב, אם כי פחות חזק.
שלום יש לי בן זוג קבוע מזה כבר תשעה חודשים. אנחנו בני 25, הקשר שלנו רציני, פתוח ותומך. אני מאוד אוהבת אותו ומקבלת ממנו את מלוא היחס בכל הנושאים. אך בזמן האחרון שמתי לב שגופי לא מגיב מינית לתשומת לב שלו. אני מאוד רוצה להיות איתו, אוהבת לתת לו יחס בכל דבר, אבל לקבל נהיה לי בעיה. חשוב לציין שכרגע אני בתקופת טיפול בכדורים נגד דכאון, וידוע לי שזה משפיע על תפקוד מיני, אבל קיבלתי תרופה נוספת שמבטלת את תופעת הלוואי של אנטי-דפרסנט בעניין זה. חודש בערך לא הרגשתי שום צורך ביחסי מין ורק נתתי מעצמי, וניסיתי גם לקבל, אך לא הצלחתי. עכשיו גופי כאילו "שכח" מה זה וכאילו לא מוכן לקבל שום דבר... עם עצמי אני בקושי הצלחתי להגיע לסיפוק, ואליו אין לי שום תגובה פיזית, חוץ מרצון נפשי ליהנות איתו יחד. אני מתחילה לשקר לו שאני רוצה יחסי מין אבל לא נהנת כלל. גם פוחדת לספר לו כי הוא אלול לחשוב שאני לא רוצה בו יותר...מה עליי לעשות? מה קורה איתי? למה זה קורה? איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה? אולי אני פונה למקום הלא נכון, אז תכוונו אותי בבקשה...זה מאוד חשוב לי, כי הזוגיות שלי בסכנה..
אם התרופות גורמות לך לכזו פגיעה משמעותית- יש לשקול שינוי תרופתי. חלק מהתרופות פוגעות יותר וחלק פחות.
היי דנה לי הייתה תופעה כזו בדיוק וכאשר הפסקתי את הגלולות למניעת הריון ועברתי להשתמש באמצעי מניעה אחרים זה פתר את הבעיה. שווה לנסות. מיכל
ד"ר שלום, כאשר מדובר באבחון חרדה-לפי אילו קריטריונים וסימפטומים הפסיכיאטר מאבחן שמדובר בחרדה ולא רק במצב של מתח או לחץ המשתנים אמנם מאדם לאדם אך עדיין בגדר הנורמה? תודה.
הכל שאלה של עוצמה ומשך. עד כמה העוצמה גבוהה- האם בגלל המצב האדם שינה את דפוסי חייו בעבודה, במעגל החברתי וכו'. עד כמה הסבל הסובייקטיבי גבוה. משך- האם זה משהו שנמשך יום יומיים או למשל חודש-חודשיים. אם העוצמה והמשך משמעותים, בד"כ הפסיכיאטר ימליץ על טיפול מתוך מחשבה שללא טיפול ההחלמה תהיה יותר ארוכה והסבל משמעותי.
שלום, שמי דנה,בחורה בריאה, בת 27- אני ובעלי רוצים להביא ילד לעולם. עם זאת, אני סובלת מחרדות והתקפי פאניקה מאז שאבי נפטר בפתאומיות, ולאחרונה מטופלת בכדורי טרנקסל 15 מ"ג, אחד ליום, נגד חרדה. האם ניתן לקחת כדורים אלה בזמן ההריון?? בבקשה תשובתכם. תודה.
קיימת בעיה עם הכדורים בעיקר בשליש הראשון של ההריון. אח"כ הם נחשבים בטוחים. כמו כן לקראת הלידה עצמה (אפילו יום לפני) כדאי להפסיק טיפול כיוון שזה עלול לגרום להפרעות נשימה לילוד בשעות הראשות לאחר הלידה.
החלטנו אני ורופאי לרדת מהטיפול התרופתי לראות אם יש תזוזה לכאן או לכאן. בכל מקרה אני עדיין די עיפה וחסרת ויטליותת כמו לפני המשבר. זה מאוד מפריע לי חוסר האנרגיות והמוטיבצייה, חוסר בשמחת חיים. האם שאריות דיכאון אלו ילווה אותי כל חיי? האם זה בגלל הפסיכוזה שהיתה (לדעת הרופא אין קשר). אן לי יותר מדי חשק ורצון לעשות דברים דבר שפני עצמו אולי היה משנה תדר וממלא באנרגיות עם הזמן... כאילו ויתרתי, עכשיו אני נחה ונחה ונחה (מנה חמה :) די מרוקנת ולמען האמת לא היה מפריע לי אם הייתי יודעת שאני סתם מכלה את חיי. ובכל זאת, מעבר לחצי משרה שאני מועסקת (שגם כן , מעבר להעביר שם את הזמן אני לא עושה הרבה כי התפקיד קטן מאד) - לא בא לי על כלום. מה דעתך?
הלה שלום, תמי הזכירה לי את נושא ההתנדבות. לעזור לאחרים ולחוש בעלת ערך. לראות ולשמוע את מבטי התודה, ולראות כמה הרבה את יכולה לתת בכל-כך מעט השקעה. אל תתחפרי במצב הנוכחי!
היי.. אני רוצה להתייעץ איתך.. אני כבר שנה ו 3 חודשים בטיפול אינטנסיבי אצל פסיכולוג קליני .. ללא שילוב של ..תרופות .. תמיד הייתי אנטי אנטי אנטי ...כדורים מטבעי אני לא אדם שלוקח כדורים ..גם אקמול .. ואפרט בהמשך למה ... אני מעלה את השאלה הזו .. האם כדאי לקחת כדורים .. כי אני מרגישה שאני נמצאת תקועה ..עם עצמי .. במבוי סתום ללא יכולת יציאה ..!!!!!!!!!!!!!!!! שפויה והגיונית.. אממ.. עברתי אונס לפני 11 שנים ..אונס אכזרי ..!!!! לא טיפלתי בעצמי , בעצם ניסיתי בתקופת הצבא ..אבל נפלתי על פסיכאטר שהיה פסיכי בעצמו ..מסתבר .. ואמר לי .. שהוא לא מאמין לי למה שעברתי .. שאחת "כוסית" כמוני יכולה רק להנות ממה שעברתי ..ושיש 3 אופציות בכדי לעזור לי : 1.שאני אדגים לו מה הבחור עשה לי ..ונעשה עלאק.. " חוויה מתקנת" . 2. שאני אקח כדורים פסיכאטרים ..כי אני משתגעת (זו הסיבה שאני לא מעיזה לקחת עד היום). .. 3.שאם השיחה הזו שהתנהלה ביננו תצא מהחדר ..הוא ידאג לאשפז אותי ..(חחח באמת האמנתי לו).. עד היום יש בי פחד שמישהו יאשפז אותי בגלל כל מה שאני עוברת.. אחרי שעברתי את הסרט הזה מולו ..החלטתי שאני וטיפול כבר לא חברים .. עברו השנים .. הדחקתי , למדתי להסתיר את הפגיעה מעולה ..תפקדתי ..עבדתי ..אבל בפנים הייתי שבר כלי , אף אחד לא ידע ..ואני המשכתי "כאילו" בחיים ..אפילו התחתנתי ..ילדתי .. עד ש..!!!!!! ש..פגשתי את הבחור שפגע בי ברחוב לפני שנה וחצי ... ואז, כן..התמוטטתי ..נפלתי לבור עמוק שחפרתי לעצמי במשך כל אותם השנים עם ההדחקה ..העצומה אממ..הפרעות אכילה תמיד היוו אצלי קשר לפגיעה .. רק הוחמרו לחלוטין מאז המפגש מולו .. ההזכרויות במה שהוא עשה לי ..ומה שהוא הכריח אותי לעשות התקשרו למאבקים מבחינתי באוכל ..סוג של שליטה עבורי ...לא יודעת מה הקשר אבל זה אמיתי אצלי לחלוטין .. מבחינתי היה לאכול ..זה להזכר בדברים נוראיים שהוכרחתי לעשות ואז הייתי מקיאה ..בעצם אוכלת ומקיאה .. בנוסף , פלאשבקים, סיוטים ...חוסר רצון לחיות ..לעיתים אפילו בליעת כדורים מיאוש טוטאלי (לפעמיים עדין ..רק שמנסה למצוא פתרונות אחרים כמו להגיע ישר לטיפול ולא לקחת את הסיכון של מה שאני יכולה לעשות לעצמי ) .. בקיצור ...כל זה אפף אותי כל הזמן ...הזה התחלתי טיפול פסיכולוגי ..כי לא היה ברירה ...!!! למרות שמאוד נרתעתי בעקבות הטיפול שזכיתי לקבל בצבא.. הגעתי לפסיכולוג מדהים..אדם מיוחד ..שלאט לאט ..עם הזמן ..הצליח לבנות איתי מערכת אמון בתהליך ככ עמוק וקשה .. הטיפול שאני עוברת קשה מאודדדד כואב ..כן עד היום .. לא מצליחה לדבר הרבה על הפגיעה הנוראית אלא רק על הכל מעבר ולא ממש על זה ..ויש הרבה הרס .. עדיין יש טיפולים שקר לי נורא ..הגוף מדבר בעד עצמו ..שותקת הרבה ..מפחדת להתעסק בכאב הנוראי הזה .. אפילו מקבלת כאבי בטן נוראים כבר בדרך למטפל.. בוכה , עייפה , תשושה , מתוסכלת .. במשך כל ה שנה ו3 חודשיים אני בטיפולים אינטנסיביים של פעמיים בשבוע ובחודשים האחרונים מרגישה שחזרתי לתקופות של ההתחלה ואפילו מגיעה ל 3 טיפולים בשבוע ... אני מרגישה מיואשת ..למרות שאני יודדעת שהטיפולים מהווים לי מסגרת בטוחה , שומרים עליי..נותנים לי הגנה לכאב ..אני היום מבינה שהמטפל שם בשבילי ..אחרי הרבה קשיים שהוא עבר איתי ביחד ..הוא לא מוותר ..וזה מאוד חשוב עבורי בבניית האמון שנפגע לי ..והיכולת לחדש את זה אצלו בטיפולים .. הטיפול מאוד חשוב לי היום ..גם אם אני לא תמיד מודה .. בנוסף , התחלתי בתקופה האחרונה לעשות טיפולי רייקי ..שמוצאים ממני כל טיפת כח אפשרית שנשארת למקרה חירום .. בעצם מתמוטטת עם ריאקציות או בלי ..ריאקציות ..של אחרי טיפול .. הפכתי לאחת כזו ש.."מטופלת" באופן אינטנסיבי ונראה לי שזה כבר טו מאצ...עבורי !!! אחרי חצי שנה הפסיכולוג ניסה לשכנע אותי לקחת כדורים ..ואני עדיין בשלי לא !!!... מפחדת מהתלות הזו ..מההתמכרות אליהם..מהמינונים ..מזה שאף פעם לא אוכל להפסיק איתם .. שהמצב הזה ימשך ככה לתמיד.. לא שהמצב היום טוב יותר ..מבחינת תלות בדברים אחרים ..בגלל שאני לא מסוגלת לתפקד כמו אדם נורמלי .. אני ..מנסה להתחמק ..מעניין הכדורים .. אמנם שואלת , מתעניינית ..אפילו בעבר הגעתי פעם אחת לפסיכאר נחשב ..שהחליט לתת לי פרוזק .. אבל אני בשלי לא!!! לא הסכמתי לקחת .. ממשיכה לפחד מנטילת כדורים .. ממשיכה לדבוק שכדורים זו אופציה שלא באה בחשבון למרות שהסבל שאני עוברת גדול .. אני לא יודעת ..אולי אני באמת טועה .. אולי אני נמנעת ממשהו שהיה יכול להקל , לעזור ..לתת לי להתקדם יותר ..בטיפול ..בחיים .. אני לא יודעת .. אני לא יודעת מכאן מה לעשות .. אני מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שלי עכשיו .. מפחדת מהמצב שאני יכניס את עצמי .. מפחדת מהתלות הקבועה הזו היום אצל הפסיכולוג ..כאילו שזה לא יעלם לעולם .. מפחדת להוסיף עוד תלות של כדורים .. ומה יקרה אם הם לא יעזרו ?..אז יגיע אשפוז כפוי?...!!!! מהצד אולי נראה שאני נהנית להתעלל בעצמי ..(..לא ממש לא .. כי הרי מי לא ייקח לעצמו כדור אם הוא יודע שזה יפתור את בעיותיו .. ואולי ההתעלות הזו בעצמי ...ההרס ..הלעבור דרך הכאב .. זה משהו שמשאיר אותי להרגיש ..להרגיש שאני חייה .. כי ברגע שאין לי תחושות , והרגשות ..כאילו שאני בהיי טוטאלי ..אני בעצם מנותקת מעצמי .. אולי אני מפחדת מזה שפתאום אני לא אצליח להתחבר לעצמי .. כאילו שרק דרך הכאב הזה ..אני מרגישה שאני לא מתה .. אולי אני מפחדת להרגיש טוב ..כאילו אסור לי .. לא יודעת .. הפחד העיקרי שלי שבאיבוד שליטה ..בנפילות אני אבלע יותר מידיי כדורים .. בעיקר בגלל זה מפחדת שיהיו בסביבה שלי כדורים ..באופן קבוע .. לא יודעת מבולבלת מידיי .. מצטערת עם הצפתי רגשית , אשמח לשמוע ..תגובות תודה רבה .. על ההבנה ..והקריאה .. ש'
כמה כאב, כמה סבל. ממש חשתי אגרוף בבטן כשסיפרת על הפסיכיאטר הפסיכי. איום ונורא. אין מילים. מה אומר ומה אגיד- ראשית, אני חושב שאת צריכה ללכת עם האמת שלך ולא לקחת בשלב זה כדורים. זה נשמע כל-כך לא "הולך איתך" שאין טעם לדבר על זה. נראה לי שאת זקוקה בעיקר לקבוצת תמיכה, אולי במרכז לנפגעות תקיפה מינית. מקום שיתן לך כוח, קבוצה של נשים שעברו חוויות דומות ואיתן תוכלי להתפתח, להפתח, לקבל תמיכה ולתמוך באחרות. ליבי איתך. היי חזקה!
תודה רבה על מה שכתבת .. אפילו הצלחת לעלות דמעות בעייני .. עצם ההבנה ..האיכפתיות ..והראייה שלך שדווקא לא כופה את עניין הכדורים עליי .. הצליחה לתת בי תקווה .. אפשרת לי לראות שאולי עצם זה שאני לא מצליחה להחליט .. זו גם איכשהו החלטה ..החלטה שלי ..לא בכפייה .. שאני עדיין שולטת על עצמי למרות כל המצב הכואב הזה שאני עוברת .. הלוואי והימים האלה יהיו קלים יותר .. הלוואי ויהיה בי המון כח להמשיך לטפל בעצמי בלי כל ההתערבות הכימית ...שמפחידה אותי פשוט הלוואי .. וחוצמזה ..לך .. המון המון תודה כי לפנות אלייך בתור גבר ..בעל תואר פסיכאטר ולקבל תשובה כזו .שמחזקת מחדש. זה לדעת ..שמה שקרה לי בצבא עם הפסיכאטר היה מקרה באמת הזוי ומצער.. שאני חייבת ללמוד להתגבר עלייו .. שיהיה יום טוב ש'
