פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה

שלום. אני סובלת מחרדות וייעצת לי ללכת לטיפול פסיכולוגי-אני כבר מטופלת 5 שנים!ואין שיפור כלל בחרדות במקום לתת לי כלים כמו שייעצת לי הפסיכולוגים שולחים אותי לכדורים שהרסו את חיי. האם צריך להחליף את הפסיכולוג?החלפתי ליפני כשנה ואני מטופלת אצל חדשה... תודה.

האם את יודעת מה סוג הטיפול שאת מקבלת? האם זה טיפול דינמי, קוגנטיבי, אקלקטי, אחר?

ד"ר שמגר שלום. רציתי לשמוע את דעתך. ביתי מאובחנת כ-ADD, מתבגרת שאושפזה לתקופה קצרה לאחר ניסיון התאבדות שאינן קשורות ישירות לליקוי, אלא למשבר שעברה. במהלך האשפוז, הודגש על ידי כל הרופאים שהיא איננה חולה אלא נמצאת בדיכאון קל שאמור לחלוף. כרגע כבר כחצי שנה במעקב פסיכולוג קליני, טיפול בפלוטין. מתפקדת, עובדת בצורה מסודרת במהלך החופשה, מאוד חברותית, מבלה בכל רגע פנוי עם חברים (יש הרבה), פעילה בתנועת נוער. בפגישה אחרונה היה לחץ מצד הפסיכיאטר להתחיל בנטילת קונצרטה. מנסיון עבר, במהלך חודש של נטילתה היתה ירדה במשקל של 6 קילו, למצב שנראה חיצונית כמו אנורקסיה. הרופא טוען לדבריו "שאף אחד לא מת מירידה במשקל", על הקונצרטה מצויין במפורש שהתרופה יכולה לחמיר דיכאון באנשים שכבר נמצאים במצב זה. זה בדיוק המצב שראינו. חוסר תיאבון, וחזרה לדיכאון, לאחר שכבר היתה התאוששות. הרופאים טענו בתוקף שאין קשר לקונצרטה, למרות האזהרה באלון המצורף. ולמרות שהילדה לא יכלה להסביר זאת, ואני מיחסת זאת לקונצרטה. כמו כן היא מתלוננת על הרגשה לא טובה בזמן נטילת התרופה, לתאורה "מרגישה כמו רובוט", עם נפילת מצב רוח רצינית והרגשה רעה לקראת סוף היום. כתשובה לכך הרופא הגדיל את כמות הפלוטין ל-40. להרגשתי אין צורך ליטול את הקונצרטה כשאין לימודים, שהרי כל הזמן טוענים שזה חומר שנכנס ויוצא מהגוף לאחר כמה שעות ולא אמור להצטבר בגוף. לשאלתי מדוע צריך ליטול שבוע לפני החזרה ללימודים לא קיבלתי תשובה מספקת. שהרי אם הגוף צריך להתרגל, אזי הטענה הקודמת לגבי פעילות הכדור אינה נכונה. עלי לציין שביתי יכולה להגיע להישגים גבוהים עם קצת מאמץ. ולממוצאים עם מאמץ ממש מזערי. איננו דורשים יותר מכך. השאלה אם כל קוקטייל הכדורים לא יזיק יותר מאשר יואיל, במיוחד בקטע של הדיכאון, וחוסר תיאבון שגם הוא מוביל לדיכאון, כמובן שאנו חרדים בשל ניסיון העבר.

שירה שלום, אינני מומחה לפסיכיאטריה של הילד, לכן לא אוכל לתת לך חוות דעת חד-משמעית. יחד עם זאת, הטענות שאת מעלה נשנעות לי מאד הגיוניות. עצתי- פני לפסיכיאטר נוסף (מומחה בנושא) ליעוץ.

אני פשוט לוקח הרבה זמן תרופות ולא מרגיש טוב .רק יותר רע .מה אני יעשה החליפו לי משהו כמו 4 או5 פעמים תרופה אני היום לוקח אדרונקס 12 מיליגרם וחצי כדור קלונקס.ועוד מדוכא אני בוכה בזמן האחרון כשאני מתפלל.או לפני השיינה.יש לי חברה שרואה עתיד מלא .והיא אומרת לי שאני אדיש וזה מלחיץ אותי כי אני הבן אדם שהכי כזה .רק עכשיו הכל כזה מוזר.אני מסתכל במראה אני לא מזהה את עצמי.אני נראה טוב מאד דוגמן לשעבר .ואני רוצה לחיות ולהנות ולהביא ילדים .אבל אני מרגיש רק דיכאון אין לי רגש אם כלום.אני צריך עזרה.אפילו קשר אם אנשים שקורה להם אותו דבר

למפחד שלום, אם תרופות לא עוזרות לך במשך מספר שבועות- בקש מהרופא להפסיק את הטיפול. אם עברת כבר מספר סוגי טיפול, שווה לחשוב על טיפול פסיכולוגי (עדיף קוגנטיבי) או להבדיל- טיפול בנזעי חשמל, שהוא טיפול מצויין לדיכאון, כמעט בלי שום בעיות או תופעות לואי. זה אולי נשמע מפחיד, אבל זה באמת לא סיפור גדול. ואולי חברי הפורום יוכלו להעלות רעיונות נוספים.

מסוכן או לא או לא מומלץ ולמה

לא מומלץ משתי סיבות- 1. שילוב של חומרים כמו קלונקס וחשיש (או גם אלכוהול) יוצרים פעולה של דיכוי המוח שעלולה לגרום במקרה הקל טשטוש משמעותי, במקרה הקשה יותר הפרעות ריכוז שמשמעותיות ביחוד בנהיגה, והמקרים קיצוניים דום נשימה. 2. סמים מקטינים את התגובתיות של המוח להרבה תרופות, וכך תרופות נוגדות דיכאון ואחרות לא יוכלו לעזור.

יש תרופה חדשה לסיכוזפורניה שעדיין לא אושרה בארץ , הבנתי שהיא בניסוי באברבנאל על עשרה חולים כמו כן הבנתי שניתן לרכוש אותה עם טופס 29 ג' ביבוא אישי היא ניקראת "אביליפיי " , האם זה נכון ? מה ניתן לעשות כדי להשיג אותה ואיך אפשר לדעת שהיא מתאימה ? תודה.

כל תרופה של בשימוש בארץ דורשת אישור מוקדם על גבי טופס 29ג'. לא בטוח שהטופס יאושר. רק פסיכיאטר מומחה יוכל למלא את הטופס. תצטרכי למצוא פסיכיאטר כזה שיהיה מוכן למלא לך את הטופס ולעקוב אחרי הטיפול- אינני בטוח שתמצאי אחד כזה בקלות.

ניסיתי כבר 4 או 5 סוגים של כדורים ולא עוזר אני היום לוקח אדרונקס.וקלונקס שגורם לי להיות זומבי .אני סובל מבפנים וכבר לא יודע מה לעשות.מרגיש אי חיבור לעצמי.ואני אפילו לא יודע אם דיכאון מביא למצב כזה.אני מנסה מלא דברים ולא מצליח .עכשיו אניגם לא הולך לעבודה.אני בן אדם שנראה טוב.ובן אדם טוב .אני עוזר לאנשים גם אם אין לי כח לעצמי.אני מפוחד כרגע.כי שום דבר לא עוזר לי.אחריי כל כל תופעות לוואי של כל הכדורים ובשביללהתרגל אליהם.אני בוכה בלילה ומתפלל תהלים.להרגשה רק קצת טובה.לא מצליח .שום דבר לא מעודד אותי .העיניים שלי כבויות.אני לא מרגיש את מה שיש בחוץ.אני מסתכל במראה אני לא רואה את עצמי כמישהו שאני מכיר.כאילו לא יודע מי אני.מה לעשות.יש לי פסיכולוגית.ופסיכיאטרית.שכבר אני לא יודע מה לעשות איתם .העיקר תמשיך אם הכדורים הם אומרים.ולי זה לא עוזר.יש בתוכי משהו קטן שרוצה לחיות .ולעשות דברים בחיי.אבל למה הדכאון גורם לי לאי זיהוי עצמי שכזה.מה לעשות.אני לא רואה את עצמי מתאשפז כי נראה לי שיש בטח פתרון אחר.בבקשה אני צריך עזרה

ברשותך אשאיר את הבמה לחברי הפורום, כי נדמה לי שמה שהכי יכול לך כעת זה מסגרת חברתית ופגישה עם מי שעבר את מה שאתה עובר. מחזק את ידיך!

תום יקירי, אני יכולה לומר לך שאני סבלתי קשות ולתקופה ממושכת של למעלה משנתיים בתחושה שאתה מתאר כל כך יפה..."לא מכיר את עצמי". אצלי זה התבטא בהמשך לתקופה מאד חרדתית לחוצה ומלאה בשינויים מבלבלים, חוויתי בלשון הפסיכיאטריה- דיסוציאציה, נתק וחוסר חיבור לעצמי. ראשית, תרשה לי להרגיע אותך ולאמר שזה בוודאות יעבור עד כמה שזה נראה לך כרגע מוזר ומהווה קושי בל יתואר. מה שכן, הייתי ממליצה לך לא לוותר כל כך מהר על מקום העבודה. דווקא המסגרת היומיומית שבה אתה בא במגע ואינטרקציה עם אנשים יכולה מאד להועיל. תנסה לצוף איכשהו ולעבור את התקופה הזו, אבל ככל שתהיה באינטרקציה עם אנשים כך תקצר את משך הסבל. בנוסף, אם הכדורים לא עוזרים אולי כדאי לשקול לעשות הפסקה, להתנקות מהם ולראות בסבלנות ...אולי הקהות של התחושות יפסקו. האם קרה לך משהו מבהיל שגרם לתחושות אלו? האם נתקלת בחוויות רגשיות שהיו שונות ממה שהכרת במהותך את עצמך? האם חווית אכזבות? תיסכולים רצופים? דחיות? נטישות? בגידה? מה קרה לך תום? אשמח אם תוכל לפרט ולשתף יותר?

תום לא קלה היא התחושה, אבל אתה לא משתגע. לפחות את זה תוריד ממך- אין לך שום סיפמטומים של טירוף ואתה לא מאבד שליטה. אתה מרגיש רע, זה בטוח. התחושה של זרות וניתוק רגשי מוכרת ולא נעימה. תחושה שהטיפול התרופתי אינו מרפא- גם מוכר. ומה שהדוקטור הציע- חברה- זה בהחלט נכון, לו יכולנו להפוך את המקום הוירטואלי הזה למקום יותר חי ומרגיש ונושם- זה היה מקל. מה שלא יהיה- אולי תוכל להצטרף לאיזו קבוצת תמיכה במקום הקרוב לביתך? או איזה חוג או פעילות ספורטיבית או אומנותית? וגם- אני מאמינה גדולה בטיפולים אלטרנטיביים- מסאג', דיקור, שיאצו- יכולים לפעמים לעזור במקום בו התרופות והפסיכולוגיה לא עוזרים מספיק. והדוקטור בזמנו הציע הצעה נהדרת שאני מאד מאמינה בה- להתנדב. לעזור לאחרים. זה מרפא חבל על הזמן. כשאתה עסוק מעט בצרות של אחרים, הצרות שלך פתאום נראות פחות רלוונטיות... ואז אתה לאט לאט מאמין יותר ויותר בעצמך. בהצלחה תמי.

הי תום קודם כל בשום פנים ואופן אל תתאשפז, נסה לעשות הכל כדי לפתור את המצב כשאתה נמצא בקהילה, אישפוז יועיל לך מעט מאוד, ויש סיכוי גדול שגם ירע את מצבך. בתור מישהו שהיה שם כמה פעמים, הפיתרון הזה הוא אך ורק במצבים קיצוניים וחריגים מאוד. וגם אז הייתי ממליץ לא להתאשפז, אבל לפעמים זה הופך להיות בלתי אפשרי. בנוגע לדיכאון- תראה, במצבים קיצוניים שהכדורים לא עוזרים בשום אופן, יכול להיות שאפשר לשקול טיפול בנזעי חשמל. אני יודע שזה נשמע נורא מפחיד, אבל זה לא סוף העולם, ויש תרופות שתופעות הלוואי שלהן פי מיליון יותר גרועות מהנזעי חשמל הזה. אבל אם זה מפחיד אותך, אז עזוב את זה. הדבר הכי חשוב הוא לא לסמוך על הכדורים. כמו שכתבתי במקום אחר תרופות הן כמו קביים, אבל כמו שבן אדם עם קביים, מנסה ללכת בכוחות עצמו כדי לשקם את הרגליים שלו ולבסוף נפטר מהקביים, אז גם חולה דיכאון צריך ללמוד ללכת בכוחות עצמו. לפיכך, אתה צריך לפעול באופן אקטיבי לצאת מהמצב הזה מבלי קשר לתרופות תוך כדי שאתה נוטל אותן, אבל להתעלם מזה. ראשית, תזכור שדיכאון כמעט בכל המקרים עובר, (זה חשוב מאוד לדעת את זה!) שנית, תתמקד במצב הזה אך ורק בעצמך! אתה במצב קשה, אז עזוב אותך מהזולת עכשיו, כשהמצב ישתפר אז תחזור לעזור לזולת. כרגע, אתה מתמקד באופן בלעדי לחלוטין בשיקום עצמך. שלישית, תנסה לעבור יום אחרי יום, ושכח לחוטין מהעתיד הרחוק ומהחששות שנוגעים לו, אל תחשוב, מה יהיה עם העבודה, מה אני אעשה עוד עשרים שנה. עזוב את כל זה. תתרכז ביום יום. ושמח על כל הישג שאתה מצליח ביום יום. אני לא יודע מה הקשיים היום יומיים שלך, כי לא פירטת, ולכן גם אני לא אפרט. נסה גם לגייס את הסביבה הקרובה לטובתך, ואל תסתיר שקשה לך. זה סתם כמה עיצות קטנות על קצה המזלג. לגבי הפחד מהשיגעון- האם זה כל-כך נורא להשתגע? ידעת שאפלטון טען שהשיגעון הוביל את יוון לדברים טובים? ומה זה אומר בכלל להשתגע?

צור קשר יש לי בעיה דומה בבקרים אני בוכה ויש לי התקפי חרדה והיסטריה כם אני ניסיתי 5 תרופות מסנג'ר [email protected] תמיכה!!!

רציתי לדעת בהסבר פשוט וברור מ ההיא הפרעה סכיזואפקטבית מהסוג הדיכאוני?ברכות והצלחה למנהל הפורום,בתודה מלי.

מלי שלום, פשוט זה לא, אבל אנסה להיות ברור: הפרעה סכיזואפקטיבית היא הפרעה בעלת סימפטומים אפקטיביים (= סימפטומים מתחום הרגש- כגון דיכאון או מאניה) כשמדי פעם ישנן תקופות עם מאפיינים של סכיזופרניה ללא כל מרכיב אפקטיבי. מאפייני הסכיזופרניה הינם בד"כ פסיכוזה (שיכולה להתבטא במחשבות מוזרות ולא הגיוניות, תחושות מוזרות כגון שמיעת קולות או ראיית מראות לא מציאותיים, הפרעות קשות בחשיבה ועוד), ולפעמים קיימת גם ירידה תפקודית וחברתית. הפרעה סכיזואפקטיבית מהסוג הדיכאוני היא כזו שהמרכיב האפקטיבי בה הוא רק דיכאוני, ללא מאניה.

האם יכולה להיות הפרעה סכיזואפקטיבית בלי פסיכוזה או מניה שכוללת רק דיכאון (מהצד האפקטיבי) וסימנים שלילייים (מהצד של סכיזופרניה)?

קראתי את תשובתך תודה, אבל רציתי לשאול האם זה יקח עוד קצת זמן זה אומר שהריסטל צריך לעשות את עבודתו, ומה בינתיים איך הצליח לתפקד במהלך היום יום אני אמא וגם עובדת ו3 או 4 שעות שינה לדעתי לא מספיק. ובכלל להמשך תשובתך לענין הפסקת הכדורים, האם מהמקרה הזה אני למדה שכל חיי אצטרך כדורים שמשהו השתבש ולא ניתן לחזור לאופן הטבעי ללא כדורים. למותר לציין שגם בפעם הראשונה קרתה אותה תופעה אבל לאחר מכן זה הסתדר אבל חשבתי שאני מחלימה ולא אצטרך יותר כדורים. מחכה לתשובתך.

אפשר להעזר בכדורי שינה. ישנם רבים וטובים והם פועלים מיידית. קחי אותם מספר ימים עד שהעסק יתאזן. ולגבי המשך הטיפול- נראה שאכן תצטרכי טיפול לכל החיים, בדיוק כמו שמרכיבים משקפיים לכל החיים והראיה לא מסתדרת בעצמה, לוקחים תרופות ליתר לחץ דם לכל החיים או תרופות לאסטמה לכל החיים. רוב הבעיות הבריאותיות (חוץ ממחלות ויראליות או חיידקיות) לא נעלמות וכמעט כולן כרוניות ודורשות טיפול לכל החיים.

שלום רב, אני בן 58. סובל מסכרת. המחלה מאוזנת על ידי כדורים. אולם עקב כאבי רגלים חזקים קיבלתי מהנאורלוגית כדורי סימבלטה 60 מג. מאז לקיחת הכדורים אני סובל מעיפות רבה, ישן בעבודה, וכשאני מגיע הביתה גם רוצה לישון כל הזמן. עקב כאבי רגלים חזקים הרופאה המליצה לעלות את המינון אבל אני מפחד. כי אני נוהג ומפחד להרדם על ההגה.(העבודה שלי משרדית). מה אפשר לעשות? האם יש כדורים אחרים שיכולים לעזור לבעיה זו בלי לגרום לעיפות?

אם תופעות הלואי כל-כך מגבילות אותך, לא כדאי שתעלה במינון. ישנן תרופות אחרות שיכולות לעזור, אם כי אינני מומחה בתחום כאב נוירופטי (עדיף להתייעץ עם נוירולוג או לפנות למרפאת כאב).

איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?

קודם כל את צריכה לחשוב האם זה הבעל שאת רוצה. הנישואין טריים יחסית וכבר את כל-כך סובלת. מה יהיה בהמשך? אם את מאמינה בקשר, ראי את תשובתי לאיילת (שתי שאלות לפנייך). זה יוכל לתת לך כיוון.

שלום ד"ר קראתי את תשובתך ללאה ורציתי להבין משהו.האים מישהו שלקה בהיפומאניה בעקבות נטילת נוגד דיכאון ציפרלקס נהיה חולה לכל החיים או שישנה אפשרות להוריד את הליתיום ולהמשיך ללא תרופות?מהו הסיכון לחזור ולקבל שוב היפומאניה שנגרמה בעקבות נטילת ציפרלקס ?

אם מדובר בהיפומניה אחת בלבד שנגרמה עקב תרופות- הסיכון אינו גבוה. אין על כך מחקרים עם מספרים מדוייקים אבל גם מנסיוני זה לא מחייב מייצב כמו ליתיום. אם זה היה ממש גל מאני, או מספר גלים היפומניים- יש סיכון גבוה (מעל 90%) שזה יחזור, ואז צריך מייצב מצב רוח.

הסטטיסטיקות שלך ממש מפחידות...90% בהודעה הזו, בהודעה אחרת דיברת על 100%. אני בהחלט שמעתי מהרופאה שלי במחלקה, שאם אני ברמיסיה תקופה ארוכה של מספר שנים, אז כבר אפשר להתחיל לדבר על הפסקת תרופות למרות שהיו לי יותר מהתקף אחד. אולי היא השתמשה בזה כאסטרטגיה שאקח תרופות באותו הרגע, כי זרקתי אותן לפח האשפה, ובאמת בסוף לקחתי מאז ועד היום, אבל אני לא בטוח שהסטטסטיקה המאוד קשה שלך מקובלת על כל הרופאים. 90% או 100% זה אחוז מאוד גבוהה, בעיקר בתופעה מורכבת מאוד, שכמו שאתה מודה בעצמך מורכבת גם מנסיבות שאינן ביולוגיות. הרי אם נקבל את ההשערה שמאוד תיתכן, שמחלות נפש לא נגרמות מגורמים ביולוגיים, אלא מגורמים סביבתיים, ואין שום הוכחה שהם נגרמים בכלל מגורמים ביולוגיים, אז שינוי בנסיבות האלה יכול לגרום לריפוי גם מבלי הדבקת תווית של כרוני לכל החיים.

בעלי נרגן, עצבני, כעוס,חסר סבלנות,זעוף ולא מרוצה 95% מהזמן. לא משנה כמה אשתדל לרצות ולשמח אותו - זה אף פעם לא יקרה. תמיד הוא יהיה מרוכז במה שלא בסדר - בשליליות. החיים הם פשוט בלתי נסבלים!!! נכון, יש לו הרבה לחץ בעבודה - אבל להרבה אנשים יש ולא ראיתי תגובות כאלה קיצוניות. ניסיתי לדבר עימו פעמים רבות ולתת לו דרך להסתכל באופן שונה על הדברים, אך ללא הועיל.הוא תמיד מאשים את כל העולם ןאף פעם לא לוקח אחריות על כך שיש לו את הבחירה איך להתייחס לדברים שקורים. האם יתכן ואנו עוסקים בתופעה שיכולה להיות ממוגרת בעזרת כדורים? הסבל לכל בני המשפחה הוא רב..

קרוב לודאי שכדורים לא יעזרו, בודאי לא באופן מהותי. הכי טוב להגיע לטיפול משפחתי. אם הוא לא רוצה- לכי את למטפל/ת משפחתי. לבד. אימרי לו שקשה לך, ואת רואה שכל מה שאת עושה מרגיז אותו, לכן את הולכת לטיפול בנסיון לראות איך את יכולה לעשות דברים אחרת. אחרי מספר פגישות בשיתוף עם המטפל- תזמיני אותו, בכדי שהמטפל יוכל ללמוד ממנו "מה לא בסדר בך". הרעיון הוא שבמקום שאת תאשימי אותו שהוא נרגן ורגזן (ואז הוא בעצם חש שהוא מוקד הבעיות, ולכן גם לא רוצה ללכת לטיפול)- תשימי את עצמך כמוקד הבעיה. זה יוכל לרתום אותו לתהליך, ולבסוף להכנס בהדרגה לטיפול. בהתחלה כיועץ, ואח"כ כשותף. בהצלחה!

שלום נטלתי בעבר המון כדורים נגד חרדה כמעט כל מה שקיים אך הם פגעו לי בהרבה דברים ובנוסף גרמו לי לדכאונות חזקים.אני כבר כשנה ללא שום כדור והכל מעולה ללא הכדוים אך יש בעיה אחת:חרדות-אני מפוחדת להיות לבד בבית,יש לי סיוטים בלילות כאילו שאני בסרט אימה,לא מסוגלת לישון לבד,אני מפחדת מהחושך.הייתי מכורה עקב כך לכדורי הרגעה וכיום נגמלתי פחות או יותר.האם יש כדור חדש שאין בו תפועות לוואי כגון:השמנה,חוסר חשק מיני,חוסר זיכרון,דכאון? (אגב אני בת 28) תודה רבה.

אני מניח שניתן למצוא כדור יחסית נוח, אבל במקום זה הייתי מציע לך ללכת לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, בו ילמדו אותך לשלוט בחרדה, לא לפחד מהחושך וכו'. זה יתן לך כלים לכל החיים, במקום כדורים לכל החיים.

ד"ר שמגר שלום, לא אחת יצא לי להתייעץ עם פסיכולוגים שונים,משכילים ומלומדים,בעלי תואר שני ושלישי וידע בשלל תיאוריות ומחקרים.ועל אף השכלתם הרחבה,לרבים מהם הייתה אינטליגנציה רגשית של נעל,ובמקום לקדם את המטופל להגשמה ולגדולה הצליחו בכשרון יוצא דופן רק לדרוך על היבלות,לדכא ולעצבן.התוכל להסביר מדוע?

אוף, הלואי שידעתי. השכלה לא נותנת כמעט שום קידום באינטיליגנציה הרגשית. אפשר ללמוד יכולות אמפטיות, אבל עם הבסיס באים מהבית. למרות זאת אני מכיר הרבה מטפלים רגישים (וגם משכילים...). אל תוותר- הם שם, רק חפש.

שלום, אני מטופל בסוליאן 400 מ"ג ליום כבר במשך מס' חודשים. אובחנתי כסובל מסכיזופרניה. אני סובל מעייפות רבה, קושי בריכוז, חוסר מוטיבציה, חוסר רצון, קשה לי ללמוד. האם יש מה לעשות נגד התופעות הללו?משהו שיתן לי כוח כי אני ממש חסר אנרגיות. האם יש תרופה אחרת (ניסיתי זיפרקסה וריספרידל אך התופעות דומות)?מה אפשר לעשות?

בהרבה מקרים התופעות שאתה מתאר קשורות למחלה ולא לטיפול. אם לא חל שום שינוי גם בתקופת המעבר בין התרופות, קרוב לודאי שזה המחלה. אם זה לא יעזור יש לשקול טיפול בלפונקס, שלמרות הסיכון בתופעות הלואי שלו, לפעמים מחולל פלאים בהעלאת המוטיבציה, הריכוז והאנרגיות.

מהם תופעות הלוואי של התרופה שתיארת?

"בגלל בעיות דכאון וחרדה לקחתי סיפרלקס 10 מ"ג במשך תקופה והרגשתי טוב יותר. התייעצתי עם פסיכיאטר והוא אמר שאני יכולה להפסיק עם הכדורים. הפסקתי ולאחר תקופה קצרה חזרתי להרגיש רע. הפסיכיאטר הציע לי לקחת לוסטרל 50 מ"ג. אני לוקחת כבר במשך חודש ועדין לא מרגישה שיפור במצבי. אולי אפילו להיפך מצב הדכאון התחזק. רציתי לשאול מספר שאלות: אחרי כמה זמן הלוסטרל משפיע ? מה ההבדל בין לוסטרל לסיפרלקס ? למה מיועדת כל אחת מתרופות אלו ? איזו תרופה נחשבת חזקה יותר ? לאיזו תרופה יש יותר תופעות לוואי ? האם כדאי לי לחזור לקחת סיפרלקס ? "

לי לא ברור השיקול לעבור ללוסטרל. אלו שתי תרופות מאותה משפחה (ואין הבדל ב"חוזק" שלהן), אבל אנחנו יודעים שלפעמים הגוף מגיב לתרופה מסויימת ולא לאחרת. תמיד כדאי לנסות קודם מה שעזר בעבר.

אני מטופלת קרוב לשנתיים בריסטל 2 כדורים ליום בהתחלה היה גם קלונקס ולאחר התיצבות הוחלט להורידו יש לציין שבתקופה האחרונה הרגשתי ממש טוב והפסקת את שמוש בכדורים . לפני שבועים התחלתי להרגיש שהשינה שלי לא טובה כמו שהיתה ואני מתעוררת באמצע הלילה מבלי יכולת לחזור לשון והבנתי שכנראה התסמינים חוזרים אפילו לילה אחד שלא הצלחתי לשון נתקפתי בחרדה והזעה שמא האבד את כושר השינה, מיד דווחתי לרופא וחזרתי לרופא כולל קולנקס , מהשקורה שלפעמים אני ישנה טוב ולפעמים אני עדין חוזרת לקום מוקדם למרות השימוש בקלונקס בנוסף עכשיו גם בדיאטה להורדת המשקל.השאלה שלי האם אחזור לשון בצורה טובה האם הריסטל שמקצר את השינה, למרות שלפעמים אני מתעוררת אין מחשבות שמטרידות אותי או דאגה או חרדה סתם יקיצה כאילו מציתי את כל שעות השינה ורק בעבודה אני מרגישה את חוסר הריכוז והעיפות. מה לעשות והאם זה יסתדר כאמור אני חזרתי לכדורים מזה שבועים. תודה

יש סיכוי טוב שזה יסתדר. צריך עוד קצת זמן. חשוב לזכור מהמקרה הזה שכנראה אסור לך בעתיד להפסיק את הכדורים, כי זה מה שמאזן את מצבך.

שלום רב. שמי חסוי, אני נוטל 10 מ"ל ציפרלקס ו1 מ"ל ריספרדל, אני עדיין לא מאוזן, אני מרגיש רע לפעמים ולפעמים טוב הרע הזה מתבטא בדרך מסוימת וכמובן שלא אפרט עכשיו, הכדורים האלה אמורים לטפל, אבל יש לי בעיה מאוד מאוד קשה, אני הולך לישון ב5-6 בבוקר ואני נוטל ריספרדל בשעות אלו. ולמחרת אני פשוט עייף בצורה קשה, אני נעשה אדיש ברמות, מאוד קשה לי לתפקד ככה, כל הגוף פשוט חלש, ספורט בקושי אני כבר יכול לעשות בימים כאלו, וזה בא לי 3-4 פעמים בשבוע כלומר זה יכול לקחת יום שלם וחצי יום, חצי היום השני אני מרגיש יחסית טוב. יש לי צורך לישון כל כך הרבה, אני לא זוכר את עצמי בחיימשלי כל כך עייף וחלש. ואני רוצה לדעת מה הסיבה. היו לי יומיים שהרגשתי ממש רע אבל איכשהו הרגשתי מאוד מאוד חזק כאילו שהרע הזה עשה אותי חזק זה ממש לא מובן, אני רוצה לדעת האם זה קורה בגלל שאני לא מאוזן או שזה קשור לכדורים איכשהו כי אני ממש עייף ומאוד קשה לי ללכת למקומות ולחיות חיים נורמלים, העייפות הזאת מתבטאת לפעמים בצורך לישון וגם בחולשה בגוף שהיא מאוד מאוד חזקה ואני נעשה אדיש לדברים אין לי חשק לדברים. אני מאוד רוצה להבין מדוע זה קורה והאם זה יעבור לי שאני אתאזן תודה רבה

האם פנית לפסיכיאטר המטפל? מה הוא אומר? העסק מאד מורכב ויכול להיות קשור לדיכאון, לפסיכוזה או לתופעת לואי של התרופות. אינני בטוח שבמסגרת הצרה של הפורום אפשר לאבחן את הסיבה. אפשר לפנות ליעוץ פסיכיאטר נוסף, בשביל חוות דעת שניה.

שלום רב, אני חולה במחלת מעי דלקתית (קוליטיס) לאחר התקף של חודשיים שבמהלכו, כל המעי הגס מודלק ולפיכך יש המון יציאות, 25 ליום.., ובעיקר תחושת דחיפות בלתי נשלטת המאלצת את החולה להיות צמוד לשירותים, ולמעשה להיות אסיר בביתו. ואכן במהלך החודשיים האחרונים לא יצאתי מהבית לא עבדתי ולא התראתי עם אנשים. כעת לאחר ההתקף הקשה, מס' היציאות חוזר לנורמה, תחושת הדחיפות אט אט מתפוגגת, אך הפחד עדיין מקנן שמא אצא מהבית ולא אוכל למצוא שירותים קרובים בסביבה בה אשהה. פחד זה (חרדה בלתי נשלטת) מונע ממני לצאת מהבית. מה עושים?

אפשר לתרגל יצאה מהבית למקומות "בטוחים" ואפשר להעזר בבעל מקצוע: פסיכולוג התנהגותי שילווה אותך בתהליך.

אצל אחי אובחנה הפרעת אישיות סכיזוטיפלית קלה, הוא לוקח כדורים אנטיפסיכוטיים והפסיק עם הכדורים האנטידכאוניים. נראה שהוא מתרחק מאיתנו שוב ואננו לא ממש יודעים אם לדחוק בו לתקשר איתנו זה הדבר הנכון לעשות. הייתי רוצה לדעת אם יש איזהשהו סיכוי שהוא יחלים לפחות % ויתקשר עם אנשים, ינהל מערכות יחסים או שתמיד יהיה זאב בודד ושתקן.אם להמשיך ולהתקרב אליו יכול לעודד את התקדמותו האישית או שמה ירחיק אותו יותר. תודה.

שלי שלום, לא ברור לי האם ההתרחקות קשורה להתחלת הטיפול התרופתי. בכל מקרה יש קושי גדול להתחבר לבעלי אישיות סכיזוטיפלית וכדאי להתייעץ בפסיכולוג בנושא.

אני בן 35 נוטל את התרופה פעם אחת ביום לפני השינה ועד עכשיו לקחתי פעמיים ואין שינוי למה זה?

ראה את התייחסותי האחרונה באותו נושא.

ביום חמישי האחרון התחלתי לקחת את האלפרוקס פעם אחת ביום לפני השינה ואין שיפור במצבי מחשבות טורדניות שלא עוזבות אותי מה עושים?

אלפרוקס אינו מששמש לטיפול במחשבות טורדניות אלא למתח וחרדה. התגובה לכדור היא תלוית מינון- יש להעלות בהדרגה במינון עד לתגובה של הורדת המתח ללא טישטוש.

אז איזה תרופה מטפלת במחשבות טורדניות ?

אני סובל ממחשבות כפייתיות כבר מספר שנים רב. אני בן 33 . כל השנים הייתי בטיפול ומעכב עד היום. אף תרופה או צירוף של תרופות לא עזר לי במאומה , אפילו לא הקל במידה מסויימת על עצמת המחשבות. סבלי רב. האם יש אפשרות בכל זאת למצוא תרופה כל שהי שתקל עלי. אני נמנע מלצאת החוצה , כי בחוץ המחשבות מתגברות אנא תשובתך

אם תפרט את סוגי הטיפול שעברת (וגם מינונים, אם אתה זוכר) וכן טיפולים פסיכולוגיים (כולל סוג ומשך הטיפול)- אנסה לראות מה עוד ניתן לעשות.

שלום ד"ר לאחר שנה של שימוש בסרוקסט (20מג) אני בתהליך סיום הטיפול במהלך החודש האחרון ירדתי בהדרגה מכדור ביום לרבע עד הפסקה מוחלטת. בשבוע האחרון אני חש תופעות של סחרחורת בחילה קלה וסוג של תחושת אי נוחות שמופיע בצורה של חוסר ריכוז קצר (ורטיגו קל,תחושת נימול קלה בפנים ובגפיים) אני מעונין לדעת האם יש קשר בין הדברים תודה מראש ושיהיה לכולנו אחלה שבוע רני

תופעות כפי שתארת יכולות להופיע עד 3 שבועות מסיום הטיפול. אם זה בטווח הזה אז אין מקום לדאגה. אם זה נמשך פנה לרופא המשפחה.

סובל מספר שנים מחרדות טופלתי בכל סוגי הכדורים הקיימים . עכשיו הרופא נתן לי לפונקס ,אני נוטל אותו כחודש וחצי במינון של 350 - 2 חודשים, אני לא מרגיש שום שיפור במחשבות , לפני כשבועיים העלה לי את המינון ל400 מ"ג, ושוב אני לא מרגיש שום שיפור . כמה זמן עלי עוד לחכות על מנת להרגיש שיפור במחשבות !!!!!!!!! או אולי יש צורך להוסיף לי כדור נוסף לחזק את הלפונקס

בד"כ לוקח שבועות אחדים עד לשיפור עם לפונקס. צריך להמתין לפחות חודש ולפעמים אף יותר. יש לזכור כי המינון המקובל של לפונקס הוא 300-600 מ"ג ליום, ובמקרים יותר מורכבים ניתן להגיע ל- 900 מ"ג ליום.

בוקר טוב!!! אני נוטלת ציפרלקס כ-שנה וחצי, לפני כן נטלתי סרוקסט כ-10 שני אני בת 45 ומאז נטילת התרופות הנ"ל עליתי משמעותית במשקל (כ-25 ק"ג)- כשבועיים איני נוטלת את הציפרלקס אלא רק קלונקס אחד ביום, מה יכולות להיות ההשלכות כתוצאה מכך - אודה על תשובתך

אריאלה שלום, מה שעלול לקרות הוא שהבעיה ממנה סבלת לפני נטילת הטיפול עלולה לחזור. זה תלוי בטיב הבעיה שהיתה ובמשכה. זה עלול לקרות תוך שבועות אחדים או חודשים אחדים מהפסקת הטיפול. סרוקסאט אכן גורם לעליה בתיאבון ובמשקל. ציפרלקס הרבה פחות. האם גם תוך כדי נטילת ציפרלקס עלית במשקל, או שפשוט לא הצלחת לרדת?

תודה על תשובתך! אכן נכון איני מצליחה לרזות למרות שבעיקרון אין שינוי בהרגלי התזונה שלי, ובאופן די מיידי , כשאיני נוטלת את הציפרלקס יש שינוי במשקל ו"נפיחות" הגוף. מה שיותר חשוב האם הדכאון עלול לחזור בגלל התלות המחשבתית בתרופה, או בגלל שהיתה יותר מאפיזודה אחת של דיכאון במהלך חיי, או בשל הקירבה לגיל המעבר בשל שינויים הורמנליים? האם יש אפשרות כרגע שמצבי מאוזן ליטול את התרופה לסירוגין יום כן יום לו, ולהעלות את המינון במקרה הצורך? מתנצלת מראש על כמות השאלות תודה!

העיניים שלי כבויות אני מרגיש בפנים מת

תום שלום, נשמע באמת מפחיד. מה קורה לך? ממתי זה ככה?

ק ל ס י פ י ק צ י ה ב פ ס י כ י א ט ר י י ה ו נ ק ו ד ו ת ה י ס ט ו ר י ו ת בימי יוון העתיקה, הפסיכיאטריה לא הופרדה מכלל הרפואה, הפרעות התנהגות יוחסו לחוסר איזון בין נוזלים ואברים בגוף, רגשות יוחסו לאברים בגוף, רוגז בלב, עצב לנוזל המרה, חשיבה רציונלית לראש. בימי הביניים, האחריות הרפואית באירופה עברה לתחום השפעתה של הדת הנוצרית, הנפש נחשבה לתרומת האלוהים ולכן לא יכולה להיות חולה. הפרעות התנהגות נגרמו משליטה של שדים ומכישופים של מכשפים. הטיפול בהפרעות אלו נעשה על ידי וידוי תוך כדי עינויים קשים ובסוף מוות בשרפה. ב1600 לספירה עדיין טיפלו בחולים אלו בעינויים והשפלות, מוסד חוסים באנגליה בשם: Bethlehem Asyllum התפרסם במיוחד עקב המנהג שהיה נהוג בו, הטיפולים השונים הוצגו לראווה לקהל הרחב תמורת תשלום סמלי של מספר פני, ממש כמו בגן חיות. בשנת 1788 - Vincenzo Chiarugi רופא איטלקי צעיר היה הראשון שהפסיק שיטות טיפול אלו ויצר מוסד על פי מודל של בית חולים בו החוסים קיבלו יחס הומני וטיפול סיעודי. פעולות אלו היו בהשפעה של הרפורמות ההומניטריות שהונהגו אז בפירנצה על ידי הדוכס Pietro Leopoldi . Chiarugi גם פרסם ספר בשם: On Fantasy אשר בו נעשה לראשונה ניסיון לערוך סדר בתופעות הנפשיות שהיו מוכרות באותה תקופה. Chiarugi חילק את המחלות הפסיכיאטריות ל-3 סוגים עיקריים: Dementia, Mania, Melancolia. בזאת הוא בעצם נחשב לראשון שהציג קלסיפיקציה בפסיכיאטרייה. ספרו היה בעל השפעה מועטה על הרפואה של תקופתו ובמהירה נשכח. ב-Pinel 1793 רופא פריזאי בצרפת, ניתק את השרשראות והפסיק את העינויים של החוסים בשני המוסדות המפורסמים של פריס: Bicetre לגברים ו-Salpetriere לנשים. הוא הנהיג יחס אנושי וטיפול על ידי קבוצות עבודה, התעמלות, ותנאים היגייניים, תזונתיים וסיעודיים טובים. הוא גם ייסד פגישות טיפוליות בין צוות למטופלים, ויצר מחלקות שונות בין כתלי בית החולים. כמובן ששינויים אלו גרמו להטבה ניכרת במצבים של רוב המטופלים. הוא פרסם את ניסיונו בספר, ספר אשר ביחס לתקופתו כלל את המספר הגדול ביותר של תצפיות ותיאורים קליניים. בספרו הוא דוחה את הרעיונות והתיאוריות מתקופת יון העתיקה בכל הנוגע לנוזלים ואברים בגוף, לדעתו, מחלות נפש הן קומבינציה של גורמים תורשתיים ותנאי חיים קשים. הוא חילק את הפסיכיאטרייה ל-4 קבוצות של מחלות: .Dementia,Idiocy, Mania, Melancolia בספרו הוא גם מסביר כיצד יש לנהל בית חולים, וכיצד יש לארגן טיפולים יצירתיים בקבוצות עבודה. אירועים אלו מתקופתו של Pinel מכונים לעתים קרובות כמהפכה הראשונה של הפסיכיאטרייה אשר בה לראשונה הופיעה ההכרה שהפרעות התנהגות הנן מחלות, ושהחולים בהם זקוקים לטיפול. בשנים הארוכות שבאו לאחר מכן פסיכיאטרים בכל העולם עסקו בתצפיות ותיאורים מפורטים של הפרעות התנהגות בחולים שרוכזו במוסדות גדולים אשר לפי שפת העם כונו בתי משוגעים. הצורך בקלסיפיקציה של אבחנות בתקופה זו (סוף המאה הקודמת) נבע בעיקר מהשאיפה לחזות את אותם מקרים שיאפשרו שחרור מוקדם מאשפוז, ביחס למקרים שיחמירו ויזדקקו לאשפוז כרוני לכל חייהם. עובדה זו סיפקה, ועוררה סטימולציה מסוימת סביב הצורך לתאר את ההפרעות לקובצם לאבחנות שיאפשרו מעקב לאורך זמן ויאפשרו פרוגנוזה אבחנתית של אשפוז. חשיבה כזאת היא אשר לבסוף הביאה את Kreaplin הפסיכיאטר הגרמני הנודע, לפרסם את הקלסיפיקציה רבת ההשפעה שלו עם כיוון ומחשבה פרוגנוסטית (פרוגנוזה = תחזית המחלה) ברורה. Kreaplin לא היה מרוצה מריבוי האבחנות החופפות ביניהם, ומריבוי הנומקלטורה (שמות) וההגדרות שניתנו לכל אבחנה. Mania -Depression ו-Paranoia . שתי האבחנות הראשונות נחשבו לעיקריות, תחת השם:Dementia-Precox כלל את כל אותם תיאורים ואבחנות כגון:Catatonia, Hebephrenia ,Dementia -Precox, ואחרי כן אפיין אותם בפרוגנוזה גרועה, כלומר, ציין שיזדקקו לאשפוז ארוך וכרוני תחת השם:Manic -Depressive, Psychosis הכליל את כל אותם הפרעות אשר מאופיינות ברמיסיה מלאה (חולפות) וחזרה לתפקוד קודם שיאפשרו שחרור מוקדם מאשפוז. Bleuler, פסיכיאטר שוויצרי של אותה תקופה פרסם ב--1911 את ספרו המפורסם:The group of Schizophrenia בפרסומו זה נתן לראשונה את השם המוכר לנו היום: סכיזופרניה, מניסוח הכותרת לספרו כבר ניתן להבין שלדעתו מדובר במגוון של מחלות ולא מחלות ולא יחידה קלינית אחת. השפעתו במובן זה הייתה בכיוון הפוך מזו של:Kreaplin במקום לנסות ולאחד קטגוריות אבחנתיות, הוא יצר הרחבה, פיצול, וטשטוש גבולות אבחנתיות. Bleuler הושפע מהפסיכואנליזה של פרויד, הוא האמין שמחלות נפשיות נוצרות כתוצאה של מנגנונים נפשיים בתגובה לדחפים שונים. גישתו והשפעתו נכרו במיוחד בארה"ב והתפתחה כאשר:Adolf Meyer הצהיר בכתביו שההפרעות הנפשיות כולן הן סה"כ התגובה של הגוף בכללותו לסה"כ המצבים בסביבה. באופן זה הפסיכיאטרייה האמריקאית של התקופה נטתה לקלסיפיקציה המבוססת על אטיולוגיה דינמית פסיכואנליטית וסוציאלית. באירופה של אותה תקופה, המגמה המשיכה להיות דסקרפטיבית (תיאורית) אמפירית, עם אוריינטציה לכיוונים פרקטיים של פרוגנוזה וטיפול. האירופאים היו ממשיכי הגישה הקרפליניאנית (Kreaplin ). Schnider היה ממשיכיו של Kreaplin, הוא התעניין באיתורם סימנים קליניים אשר יהיו עיקריים ומשמעותיים ביותר כדי לאבחן סכיזופרניה. לאחר תצפיות ואיסוף נתונים בחוליו, הוא ניסח את: First Rank Symptoms המפורסמים שלו. הם היוו את הקריטריונים העיקריים אשר לדעתו צריך לאבחן בחולה כדי שיהיה ניתן לאומר עליו שהוא סובל מסכיזופרניה. סימנים אלו כללו: הלוצינציות שמיעה, שמיעת מחשבות, שידור והשתלה של מחשבות מלווה הרגשת ריקנות לנוכח שליטה מבחוץ, אשר מופיעים באופן פתאומי ללא קשר לוגי לאירועים חיצוניים בחיי החולה. שיטה אבחנתית המבוססת על איתורם של סימני מפתח תהיה דומיננטית בכל הקלסיפיקציות שיבואו בשנים שלאחר מכן. ותהווה בסיס לשיטות הקלסיפיקציה גם בימינו. ויכוחים רבים קיימים סביב הקריטריונים החשובים לאבחנה ספיציפית. כבר ב- Bleuler 1911 פרסם 4 קריטריונים לאבחון הסכיזופרניה, שהיו שונים מאד מאלו של Schnider וכללו את ארבעת ה"A" המפורסמים שלו: ,Autisim, Associations, Ambition ,Affect פיתוח חשוב נוסף לקלסיפיקציה בפסיכיאטריה בא מאירופה: Jasper החדיר את הגישה של ההיררכיה אבחנתית. Jasper בנה היררכיה של אבחנות אשר בה סינדרום אחד בהיררכיה עוזר לאבחן ולהסביר את האחרים. בראש ההיררכיה של Jasper ממוקמות כל אותן הפרעות אורגניות, מתחתם באה מחלת הנפילה, אפילפסיה על סוגיה, ולאחר מכן סכיזופרניה, הפרעות אפקטיביות (מצבי רוח) ובתחתית ההיררכיה הניורוזות והפרעות האישיות למיניהן. לפי Jasper מחלות בראש ההיררכיה יכולות להכיל סימפטומים של סינדרומים הבאים מתחתיהם, לדוגמא: בהפרעות אורגניות מוצאים הלוצינציות כמו בסכיזופרניה או במאניה. אולם ההפך איננו מתקיים בהיררכיה, כלומר הפרעות מתחתית ההיררכיה לא יכללו סימפטומים של אלו מעליהם, כלומר, לא ניתן לאבחן חולה כנוירוטי אם הוא סובל מהלוצינציות שמיעה כפי שקורה בסכיזופרניה. לפני עידן התרופות בפסיכיאטרייה, פסיכיאטרים רבים טענו נגד הצורך בקלסיפיקציה של אבחנות מנטליות, העיסוק בקלסיפיקציה של אבחנות מוסיף מעט מאד מבחינה פרקטית , טענו. מערכת אבחנתית שימשה למטרות רפואה ציבורית והפניית משאבים כספיים, האבחנה החשובה ביותר של אותה תקופה היתה בין מחלות אורגניות למחלות פונקציונליות וזאת עקב הצורך בהתערבות רפואית שאינה פסיכיאטרית בהתאם לאבחנה. הצורך לאבחן בין ניורוטי ופסיכוטי בלט בתחילה בעיקר בתחום הרפואה המשפטית עקב הצורך לקבוע יכולת שיפוט ועמידה בעונש. יותר מאוחר, עם התפתחות הפסיכואנליזה שהוצגה כמתאימה במיוחד לטיפול בניורוטים. ההחלטה לפנות לטיפול כנ"ל בוססה על הבדלה בין ניורוטי לפסיכוטי ומצבים אחרים. הופעת הטיפול התרופתי בשנות ה--50 גרמה לשנוי ניכר ביחס כלפי האבחנה בפסיכיאטריה וחידד מאד את הצורך לאבחן היטב. מחקרים רבים סביב מהימנות אבחנתית אשר המפורסם ביניהם היה זה של US UK דהיינו העובדה שבארה"ב איבחנו יותר סכיזופרנים על חשבון הפרעות אחרות הייתה בעלת השפעה מיידית על אופי הטיפול התרופתי, חולים שיכלו לקבל טיפולים מתאימים יותר למצבם הנפשי קבלו טיפול אנטי פסיכוטי לסכיזופרניה. בארה"ב, קבוצות מחקר החלו לעסוק ביסודיות בבעיה האבחנתית בפסיכיאטרייה. העיקרית והמפורסמת ביניהן השתייכה לאוניברסיטת וושינגטון. כבר בשיטות הקלסיפיקציה הראשונות של קבוצות אלו כגון: St. Louis Criteria ושל: Feighner ו- (R.D.C. (Diagnostic Statistical Manual נעשה אימוץ של החשיבה האירופאית הקלאסית , על פי הגישה של Schnider, Jasper ,Kreaplin והתרחקות מהחשיבה האטיולוגית של:Bleuler ו , ..Meyer הקלסיפיקציה האבחנתית פותחה בהמשך במסגרת קריטריונים בינלאומיים ב- Diagnostic Statistical Manual D.S.M והיום D.S.M 3,4 מקבלים הכרה בינלאומית, העבודות והמחקרים עוברים ואלידציה (תקפות) על פיהם. כאשר המטרה להגדיל ככל האפשר את המהימנות והתקפות האבחנתית. האבחון נעשה על ידי הערכה של החולה לנוכח קריטריונים קבועים, מילויים ואיתורם של הקריטריונים הספציפים לאבחנה, וביטויים אצל החולה, מאפשרים לאבחנו באבחנה הספציפית הנ"ל. הקריטריונים לכל אבחנה ב DSM נקבעים על פי מחקר סטטיסטי אשר בו סימפטומים המופיעים בראש הרשימה חשובים יותר לאבחנה במובן ששכיחותם במסגרת המחלה משמעותית יותר. הגישה המנחה את החוקרים והיוצרים של DSM מסוכמת במספר קריטריונים עיקריים: Descriptive Criteria . 1: שימוש במונחים תיאוריים בלבד וביטול כל מונח אטיולוגי, לדוגמא: ביטול המונח:Neurosis והפיכתו ל- Disorder (המונח במקורו מרמז על ניוון עצבים ולכן בעל משמעות אטיולוגית). Inclusive Criteria .2: אוסף של סימפטומים ותלונות המתאימים לאבחנה. Exclusion Criteria .3 : אותם סימנים וסימפטומים המפרידים בין אבחנה אחת לשניה, כלומר, אינם יכולים להופיע באבחנה הספיציפית המתוארת. Laboratory Studies .4 קריטריונים חשובים בעיקר לאבחנות אורגניות כגון: דמנטיה ואפילפסיה ונסיונות לאתר מחקרים ביולוגים למחלות פונקציונליות. Longitudinal Validation .5 מעקב ארוך טווח למטרות פרוגנוסטיות (התפתחות עתידנית של המחלה) ולבדיקת וואלידציה (תקפות) לאורך זמן של אבחנה. מקווה שנהנתם והשכלתם בברכה, דור הלפרין http://communa.tapuz.co.il/psychiatry

תודה על המידע המפורט. דוגמה קלאסית לעיוות שהשיטה עושה היא מתן כותרת "סכיזופרני" להמון קשישים הזקוקים לטיפול בריספרדל עקב מצב בילבולי. כיוון שבארץ מותר לרשום ריספרדל רק לסכיזופרניה, הפסיכיאטרים נאלצים לשקר באבחנה בכדי לתת למטופלים את הטיפול המיטבי.

זה הבלוג המיוחד של "יותר מהניגלה" שעבר סבל רב ושגיאות באבחנה ויחס משפיל מכל מערכת הבריאות -וכך הוא כותב http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=776122

שלום ד"ר שמגר אני מאובחן עם הפרעה בי פולרית, או הפרעה סכיזואפקטיבית, (הרופא שלי עדיין לא החליט) הייתי מאושפז פעמיים עם שני התקפים מאניים פסיכוטיים, בפעם השנייה זה היה אישפוז ארוך של כשנה, אם כי ברובו הייתי מגיע פעם בשבוע לביקורת ולא ממש גר בבית חולים. אחרי שלוש שנים של רמיסיה מוחלטת ממש, שבה נטלתי עשרה מ"ג זיפרקסה שהורדנו ביחד לחמישה מ"ג בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שהנזק החריף שעלול להיגרם לי מהתרופה (סוכרת, השמנת יתר, פגיעה כללית בגוף), וגם הנזק שנגרם לי בפועל, שהוא בעיקר עייפות רבה, עולה על התועלת. הבעיה העיקרית היא שאני מתקשה מאוד בהפסקה של התרופה, קושי בלתי נסבל, אני למעשה די משוכנע שאני מכור לתרופה הזו יותר ממה שמכורים להרואין. שני ניסיונות להפסקת התרופה הסתיימו בחוסר שינה קיצוני וחוסר שקט, שהיה בלתי נסבל מבחינתי. החוסר שינה לא היה בשום אופן חלק מחזרה למצב מאני, כלומר ממש לא התלווה אליו שום תחושת אופוריה, שום מחשבות יחס או מחשבות גדלות בשום אופן, וגם לא מאפיינים רבים של היפומאניה שאני מכיר היטב אצל עצמי, שמתבטאים בעיקר באובדן של עכבות חברתיות. אז כל זה לא קרה. בעיצה של אנשים שאני מכיר, התחלתי את הניסיון השלישי, הפעם הרעיון הוא להפחית בהדרגה, כלומר ליטול כל יום חצי כדור, דהיינו 2.5 מ"ג. הבעיה היא שגם עם ה-2.5 מ"ג אני מתקשה מאוד לישון, ואתמול לא היה לי כוח לזה, ולקחתי שוב 5 מ"ג. הבעיה היא שאני יודע בוודאות שהתרופה הזו גם מורידה לי מאוד את המצב רוח, כי אני מרגיש היטב שכשאני מפסיק אני מרגיש הרבה יותר טוב, מבלי לגלוש למצב היפומאני או מאני. תבין- מכיוון שעברתי את המצבים האלה פעמים רבות, אני מכיר היטב את הסימנים המוקדמים ואת הסימנים של המצב המאני אצלי, ואני רחוק מהם מאוד. אינני יכול לדון על זה עם הרופא שלי, משתי סיבות, ראשית, ברור לי שבמידה והוא ידע שאני לא נוטל תרופות, במקרה אפור שבו ישקלו אם לאשפז אותי בכפייה, אי נטילת התרופות תהווה שיקול די מרכזי בהחלטה שלהם אם לאשפז אותי בכפייה ולפיכך דיווח לרופא על הפסקת התרופות מגבירה באופן חריף את הסכנה הזו. שנית, עברתי לפני ארבע שנים בחינה במשרד הרישוי, שבסופה הוחלט להשאיר לי את רישיון הנהיגה, ואולם נאמר לי מפורשות שתהיה לי בדיקה נוספת, שהייתה אמורה להיות תוך שנה, אם כי בינתיים לא חזרו עליה. במידה ואגיע לבדיקה הזו והם ידעו שאני לא לוקח תרופות, הסיכוי שישללו לי את הרישיון גדל מאוד. לפיכך אין לי ברירה אלא לא לדווח לרופא שלי על העניין ולהמשיך לקחת ממנו מרשמים, בשל החשש הגדול והמבוסס לחופש שלי. השאלה היא איך מתגברים על תופעות הלוואי הקשות ביותר של הפסקת הזיפרקסה? ועל ההתמכרות הקשה לתרופה?

מיכאל שלום, אחרי שני התקפים כאלו, ללא טיפול אין ספק שתגיע לאישפוז נוסף. מאידך נשמע לי שאתה משלם מחיר לא קטן על נטילת התרופות. למה שלא תבקש החלפת טיפול? תספר כמה שקשה לך, תספר שניסית להפסיק ומצב רוחך השתפר, תספר על הקשיים בהפסקה- ותבקש התאמת טיפול חלופי שלא יגרום לתופעות הלואי הלא נעימות, אך יגן עליך מהתדרדרות, ממצב מאני חוזר, מאישפוז ומכל הצרות הנלוות (חשש לרשיון וכו'). זו בעיני גישה אחראית, שתאפשר את גיוס הצוות המטפל לאותה מטרה המתאימה לך. מה דעתך?

שלום ד"ר שמגר האמת היא שמעניין שהרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתי ולו לרגע! אני חושב שהסיבה לכך היא שכל התרופות הפסיכיאיטריות שניסיתי, וניסיתי די הרבה, היו בשבילי בלתי נסבלות לחלוטין והרבה יותר גרועות מזיפרקסה. במחשבה שנייה בעצם חלק מהן ניסו עלי וקיבלתי בכפייה. כל פעם שניסיתי תרופה אחרת, בסוף חזרנו לזיפרקסה, אני למעשה נוטל את הזיפרקסה עם הפסקות כבר חמש שנים. אפילו כתבתי הודעה בפורום של משתתפי הפורום הותיקים, תחת הכותרת "זיפרקסה אהובתי". ליתיום במינון טיפולי היה סיוט מוחלט ובלתי נסבל. למיקטל היה אחלה, אבל נכנסתי איתו להתקף ספק היפו-מאני ספק מאני, שהחזיר אותי מרצוני מפגישה של פעם בשבוע בבית חולים לאישפוז מלא של כמה ימים, (עם כמובן חזרה מיידית לזיפרקסה, שאיזנה אותי חזרה תוך יומיים), תרופות אנטי פסיכוטיות מהדור הישן גרמו לי לתופעות לוואי זוועתיות ברמה בלתי נתפסת בכלל. תרופות אנטי דיכאוניות כמו סרוקסט, אפקסור וציפרמיל, גם שנאתי מאוד. בעיקר הסרוקסט, הם גם לא ממש שיפרו בכלום את המצב רוח שלי, וגם גרמו לי לתופעות לוואי מיניות קשות שסבלתי מהן מאוד. בקיצור, כל תרופה שלקחתי מלבד זיפרקסה, גרמה לי לפגיעה קשה באיכות החיים שלי, שגרמו לי להפסיק אותן מהר מאוד. הזיפרקסה מורידה לי מאוד את המצב רוח ואני ישן איתה המון. ממש המון. זו גם פגיעה קשה באיכות החיים שלי, אבל יחסית לתרופות אחרות זה בטל בשישים. להשוות את זה עם הפרקינסון הקשה שסבלתי ממנו חודש עם הפרפנן, ועוד מכדור אחד או שניים בלבד, כי ישר עברנו לזיפקרסה כמובן. טוב, מה שכן שכנעת אותי הוא לדבר על זה עם הרופא שלי, ונניח לזה בינתיים עד הפגישה איתו עוד שבועיים.

אני אמור להיבדק בקרוב ע"י פסיכיאטר של ביטוח לאומי לצורך קביעת אחוזי נכות. האם כדאי להפסיק עם התרופות לצורך הבדיקה? הבעיה שעם התרופות אני מרגיש בטוב ואז לא יאשרו לי אחוזי נכות.

אלכס שלום, אני לא מתמצא בנושא ועדות של ביטוח לאומי. בכל מקרה, אני חושב שלא כדאי להפסיק תרופות אם הן גורמות לך להרגיש טוב.

לד"ק שלום רב ! אחותי הבכורה סובלת שנים רבות מדיכאון , כמו כן היא חזרה בתשובה . ונוצרו משברים אחרים . אחותי בשלב זה אינה עובדת ( בערך שנה ) לא מסוגלת להתמיד במשהו ונודדת ממקום למקום . בהקשר לטיפול היא לא מוכנה לקבל על עצמה , אם זה ללכת פסיכולוג או לקבל טיפול תרופתי . הדבר גורם לנזק למשפחה שלי כי ההורי מודאגים מאוד ואנחנו די התייאשנו מהתנהגות שלה . מה ניתן לעשות במקרה זה .המליצו לי על טיפול במחלקה סגורה . כמובן אני מודעת שבעייה לא רק טמונה בה אך כיצד ניתן לעזור לה . תודה גלית .

גלית שלום, כמה שאלות הבהרה: בת כמה אחותך? האם היא גרה עם ההורים? האם את גרה עם ההורים? מי קבע שמדובר בדיכאון? האם היה בעבר איזשהו נסיון טיפולי (תרופתי או אחר)? אם היא לא עובדת- ממה היא חיה? מה היא חושבת על מצבה? האם היא חושבת שיש לה בעיה כלשהי?

הפסיכיאטר שלי אומר שיש לי שאריות של דכאון עם אלמטים של דפרסונליזציה. אבי כבר סובלת זמן רב ולא אופטימית כלל לגבי העתיד. הרופא מוכן לבוא לקראתי בתוכנית של לרדת מהטיפול התרופתי כי לדעתו הדבר לא מסכן אותי ואז לראות ולהמשיך. מה דעתך? מהם הסיכויים לצאת ממצב זה לאחר 3 שנים שהתחילו בפסיכוזה?

האם זו את, הלה? אם לא, אנא פרטי קצת יותר על הטיפול שעברת ועל האבחנות שניתנו לך.

מנסה

קלונקס היא תרופת הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים. במשפחה זו כלולים גם ואבן, ואליום, קסנקס ועוד. הקלונקס ניתן במינון של 0.5 מ"ג ביום ועד 6 מ"ג ביום, בהתאם לצורך. הוא עלול לטשטש ולכן יש להזהר בביצוע פעולות מסוכנות לפחות בתחילת השימוש, עד שבטוחים שאין תופעות טשטוש. אסור להשתמש באלכוהול בזמן השימוש בתרופה. אתה מוזמן להקיש בגוגל "קלונקס" ולמצוא מידע נוסף.

לאחרונה נחשפתי למגע מיני מוגן לחלוטין אבל משום מה אינני שקט עם עצמי...(למרות שרופאים הרגיעו אותי לאור הסיפור...) שבוע עבר ואני מרגיש שהרגליים כואבות לי החל מהברך ומטה...תחושת איבוד שיווי משקל לפעמים ורצון רק לישון...אני מפחד שאכנס בסוף לזה עמוק...מה עושים? האם את ממליצה להבדק כדי להרגיע את הנפש או שמא לנסות לדחוק את זה?

לא טוב להדחיק. גש להבדק וכך תחזור ותקח אחריות על מצבך.

1.האם ידוע לך על קשר בין צריכת אומגה 3 להפרשת יותר סרוטונין ובכך שיפור בדיכאון וחרדה? 2.האם SSRI גורמים בסופו של דבר למוח לייצר פחות סרוטונין? ולכן מי שמתחיל SSRI כנראה ישיג שיפור אבל אם ירד בעתיד מהתרופה המצב אף יחמיר כי הסרוטונין ירד שוב? תודה לך ד"ר והמשך יום נעים.

אורן שלום, ישנם מחקרים המרמזים על שיפור בדיכאון עם טיפול באומגה שלוש. אינני מכיר את המנגנון המולקולרי המוצע לתופעה זו. SSRI אינם מורידים רמת סרוטונין אלא חוסמים את שאיבתו חזרה לתאי העצב, וכך נשאר יותר סרוטונין במרווח בין תאי העצב (בסינפסה), מקום בו הוא משפיע השפעה מיטיבה כנגד דיכאון. הפסקת טיפול ב-SSRI יכולה לגרום לדיכאון לחזור אבל לא דרך מנגנון של הורדת סרוטונין אלא כיוון שלפעמים הגוף לא החלים, וה-SSRI רק יצרו איזון מלאכותי, ובהעדרם חוסר האיזון שהיה קודם חוזר ומגיע שוב לידי ביטוי.

מחשבות בעקבות הספר באדולינה- מאת גבי ניצן מה מבחין בין הקורבן והמלך? מה מבדיל בין משוגע ללוחם צדק? הבחירה. בתוך כל משוגע, מצוי שפוי שבוחר בשיגעון כדרך ביטוי העצמי שלו. חסר פשרות. חותר לאמת. מתנגד לכל נורמה מאולצת ולכל פשרה. צועק בקול רם שאינו מוכן שיסממו את החוויה שלו בבולשיט הפסיכיאטרי המקובל. השפוי משתף פעולה עם הטירוף, כי יש בטירוף משהו הרבה יותר שפוי מבהדחקת האמת, בויתור על מי שאתה, ועל הדרך הייחודית שלך ללמוד את מי שאתה. מה שמבדיל בין קורבן למלך זו בדיוק הבחירה. אנחנו לא קורבנות. לא של המשפחות הדפוקות שגידלו אותנו, לא של בן הזוג שאינו מבין אותנו. לא של ילדינו התמימים. לא. אנחנו לא קורבן. אנחנו גאים במי שבחרנו להיות. תפקיד לא קל, להיות משוגע. להיות המצורע המודרני של החברה. אבל תפקיד מעורר הערכה וכבוד. לפחות אצלי. לוחמי הצדק הגדולים בעיני הם משוגעים בעיני האחרים. נלסון מנדלה- איזה איש גדול. איזה מאבק הוא הנחיל לאנושות- מאבק ללא תוקפנות. והוא, המצוטט בתחילת הספר, על זכותו של האדם להבריק ולהיות אהוב ומוצלח, לא להצניע את גדולתו ובכך להנחיל לאנושות אופן אחר של קיום. ללא קורבניות. ואם הקיום יהיה ללא קורבניות, מן הסתם גם לא תהיה בו תוקפנות. כי הקורבן הוא הצד השני של התוקפן. המון תוקפנות יש בה, בקורבניות. אנחנו לא קורבן. אנחנו בוחרים. אנחנו בוחרים להיות מי שאנחנו. במאבק המפואר ומלא ההוד שלנו הכרוך לעיתים בטירוף, לעיתים בבדידות, לעיתים בדיכאון, אבל אף פעם לא בויתור על מי שאנחנו ועל האמת הפנימית שבנו. כן, ישנן פשרות מול מציאות שעדיין אינה בשלה לעכל את מי שאנחנו. אבל גם הפשרות הללו עניין של בחירה הן ולא עניין של קורבניות. ואיך אנחנו יודעים שהצלחנו במסעינו זה? כשאנחנו מסיימים אותו ואין בליבנו כעס על אדם או על עצמינו. אין כעס גם כלפי אלו שלכאורה גילמו את אותם התפקידים שפגעו בנו ביותר. שהרחיקו אותנו והתעלמו מאיתנו או השפילו אותנו. פתאום אנחנו מבינים, ממש כמו הפנצ'ר בבאדולינה, שגם את זה הזמנו מהעולם כדי להוכיח לעצמינו את כוחינו. ואם הזמנו אנשים כאלו, הרי עלינו בסופו של תהליך להגיד להם תודה. תודה לאבא ולאמא ולפסיכולוגיה עברית ולפסיכולוגים שלא הבינו ולאנשים שכן. תודה לכולם. כולם היו חלק מהמסע שלי לעבר האמת הפנימית שלי. כולם עזרו לי להיות מלכה. ובסופו של היום, כשנולד הנסיך הקטן, אולי אוכל ללמד אותו להיות מלך בלי כל המאבק הכרוך בהפיכתי מקורבן למלכה. אולי הוא ילמד להיות נסיך כי כך יגודל- כנסיך, שיש לו את כל הלגיטימציה להיות נסיך, ללא רגשות אשמה, ללא קונפליקטים. נסיך קטן. מלך. כבר סיפרתי לכם שילדתי את יהב, במשקל 4.950, בניתוח קיסרי, ביום ראשון שעבר? הנה סיפרתי... יום טוב תמי.

תודה ששיתפת אותנו, ומזל טוב ענקי!!! שיגדל ויהיה בריא, ושיהיה בנאדם. המון אושר וכיף, ומקווה שהלילות יעברו בשקט.

המון תודה דוקטור והוא בנאדם כבר עכשיו... קטן, יונק, מקסים ומלא יופי שנהיה כולנו בריאים ושמחים כמו תינוק שרק מגלה את העולם לראשונה שבת שלום תמי.

שלום ד"ר שמגר אני חייב להגיד לך שהפתעת אותי מאוד עם המידע הזה, הפסיכיאטריה קיימת רק חמישים שנה?! אמנם ידעתי שהפסיכואנליזה קיימת רק כמאה שנה, אבל חשבתי שהפסיכיאטריה הרבה יותר עתיקת יומין ממנה... הרי פוקו ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה" מדבר על המדיקלזציה של השיגעון כבר מהמאה ה-17, אם כי כמובן הוא לא מדבר בדיוק על פסיכיאטריה, אלא על התייחסות לשיגעון כאל מחלה. עכשיו תסביר לי, ד"ר שמגר, איך הצלחתם תוך עשרים שנה להפוך לפחות 22%, אם להשתמש בהגדרה הכי מצמצת שאפשר, מהאוכלסיה לקליינטים שלכם? (20% חולי דיכאון, 2% סכיזופרניה ובי פולרים) לגבי הפרעות אישיות השונות והרבות מספור אני לא יודע נתונים סטטיסטיים. שלא לדבר על הנוירוטים...חמישים שנה? אתה בטוח לגבי המספר הזה? זה תחום כלכלי עם צמיחה ממש אדירה, בתוך התחום הכלכלי של "רפואה", אמנם בתחומים כלכליים אחרים כמו טלפונים סלולריים, הם הצליחו להגיע תוך פרק זמן קצר בהרבה להגיע מאפס לתשעים אחוז, אבל עדיין אם משווים את הפסיכיאטריה לקרדיולוגיה, לנוירולוגיה, או לאונקולוגיה, זה ממש נתון בלתי נתפס... ככל הנראה הפסיכיאטריה נותנת שירות פשוט מצוין והרבה יותר אנשים השתכנעו לקבל אותו, אבל אתה טוען שאנשים נורא מפחדים להגיע לפסיכיאטר, ואלה שכבר מגיעים ממש צריכים טיפול, שזה אגב לא ממש מדויק, להרבה אנשים זו ממש לא בושה לקחת תרופות פסיכיאטריות ופרוזאק מחלקים כבר כמו אקמול רופאי משפחה. בכלל, הפרוזאק הזה. כולו הומצא בשנת 89, או קצת יותר מוקדם, ויאללה בקושי עשרים שנה עברו ועשרים אחוז כבר צריכים אותו, או סרוקסט או השד יודע מה... טוב, אני אעלה השערה אחרת, אולי לא תנאי הסביבה ואובדן רשתות ההגנה החברתיות הן שגורמים לאינפלציה האדירה הזו באנשים שזקוקים לטיפול פסיכיאטרי, אלא מערכת יחסי ציבור משומנת היטב של חברות התרופות, שגורפות הון עתק מהתרופות האלה, עושה הכל כדי שאנשים יחשבו שהתרופות האלה חיוניות להן, ואחרי שמתחילים כבר קשה מאוד להפסיק... (מבחינה פסיכולוגית, לאו דווקא התמכרות פיזיולוגית) אתה יודע כמו שפעם היו פרסומות לסיגריות על כמה הן בריאות...

מיכאל שלום, תודה על התייחסותך המקיפה. עד לפני כחמישים שנה הפסיכיאטריה היתה חלק מהנוירולוגיה. עם התחלת פיתוח תרופות פסיכיאטריות (הלרגקטיל בשנות החמישים של המאה ה-20) החלה הפסיכיאטריה להווצר. האחוזים בהם אתה נוקב הם פחות או יותר מדוייקים, אבל רק חלק קטן מחולי הדיכאון או החרדה מגיעים לטיפול פסיכיאטרי. רובם סובלים בשקט, או פונים לערוצים טיפוליים אחרים. יש אמנם משקל לחברות התרופות בפופולריות של המקצוע, אבל חברות התרופות מושקעות הרבה יותר בתחומים רפואיים אחרים (מחלןת לב, יתר לחץ דם, מיגרנות ועוד) ושם לא רואים עליה כזו. רוצה לאמר- האחוזים הגבוהים של החולים הם משהו שבחלקו היה כל הזמן רק לא קיבל את הלגיטימציה להקרא "חולה", ובחלקם זה גידול אמיתי שרואים בשנים האחרונות בתחלואה נפשית. גידול אמיתי. דיכאון, למשל, הוא אחד הגורמים החשובים ביותר להעדרויות מהעבודה בארה"ב, ולפי אירגון הבריאות העולמי זו תהיה המחלה שהכי מעמיסה על שרותי הבריאות בשנת 2020. כשם שמחלות זיהומיות הולכות ונעלמות מהעולם המערבי, ומדובר בירידה של עשרות אחוזים בחמישים השנים האחרונות, כל הבעיות הנפשיות בעליה. כך לפחות אני רואה זאת.

היי מיכאל, כיף לראות אותך שוב כאן... ואני דווקא חושבת שבנושא הזה יש קשר לתרבות המערבית ולבדידות של האדם המערבי, להחלשות מקורות תמיכה חברתיים, ולהגברת המחליזצייה שעושים לקשיי חיים בעולם המודרני. כי מחלות הן גם תולדה של תרבות. עובדה שבתרבויות שבטיות יש פחות תופעות כאלה של דיכאון קליני. אנשים עוברים ירידות במצב הרוח, אבל אם הם מקבלים תמיכה חברתית נכונה, הם יכולים לצאת מהמצבים הללו באופן טבעי, בלי כל הכימיקלים הללו. פשוט להתמודד. לתמוך ולעזור לחלשים בחברה בה הערכים הם עזרה לזולת ולא מצויינות היחיד ובחברה בה לא מבודדים את החלש אלא משלבים אותו ונותנים לו חוויה של ערך וחשיבות. משבר ערכי הפך את הפסיכיאטריה להמונים למעין דת. המחלה והנכות והכסף שמקבלים עבורה הפכה את המשוגע לנכה המשוגע אינו נכה אם לא יתייחס לעצמו ככזה אבל אנחנו רגילים. רגילים להיות קורבנות. מקדשים את תרבות הקורבן בעידן המגיע לי... מגיע לי כי אני מסכן כי אני ניצול שואה כי אבא שלי מת במלחמה כי ההורים שלי דפקו אותי כי יש לי כימייה דפוקה מגיע לי כדור קסם שאיתו הכל יהיה יותר קל כמה אמריקאי ככה קל אבל איפה קל ואיפה נעליים רק אשלייה של שמחה ובתוכה ריקנות גדולה קריסת ערכים אובדן משמעות החלש מנוצל על ידי החזק ואין מוחה ועל הרקע הזה לא פלא שחברות התרופות הפסיכיאטריות כלכך משגשגות אם אנחנו לא היינו מפרנסים אותן, מיכאל הן לא היו כלכך משגשגות על כל פסיכיאטר יש משוגע שרוצה באיזה רופא נפש כזה מופלא שיפתור לו את הבעיות תלות היא מחלה שיש לה שני כיוונים, אתה יודע ולפעמים העגל רוצה לינוק לא פחות מהפרה שמאשפזת בכפייה... העלייה של הבעיות הנפשיות היא סממן של תרבות השפע והפשע והשטחיות קח כל משוגע, תן לו משמעות לחייו- תנטרל את הכאב על הדחייה ועל הבושה- ומצאת אדם משמעותי וחשוב ואינטיליגנטי מאד ותורם לחברה. אבל מי יתאמץ? קל יותר לדחוף פרוזאק, הן לחולה והן לרופא ולשלוח את האדם לשיקום מוגן לבודד אותו מעצמו ומהאחרים ולישון בשקט....... שבת שלום תמי.

שלום ד"ר שמגר אני לא חושב שיש כל-כך ספק בכך שהטענה שלך, שתנאי החיים של תחילת המאה ה-21, גורמים לעלייה במצבים שמכונים על ידכם מחלות נפש. הבעיה היא באמת כמו שכתבת אובדן די חריף של מוסדות חברתיים חיוניים כמו משפחה וקהילה, שמתדרדרים לשפל חסר תקדים. מכיוון שאני חושב שבני אדם הם יצורים מאוד חברתיים, ברגע שמרבית האנשים בעצם מבודדים, ועיקר החברה שלהם במשך רוב שעות היום היא תחרותית ומלחיצה, זה גורם להרבה אנשים להתמוטט. הבעיה היא שהפסיכיאטרים בכלל לא מנסים לבדוק מה בנסיבות של העולם גורם ל"מחלות נפש" ומתרכזים אך ורק במציאת גורמים פיזיולוגיים לבעיות האלה, ההסתכלות הזו על התופעות המאוד מורכבות ומרתקות שאתם מטפלים בהן מתוך פריזמה כל-כך צרה ומתוך השכלה מאוד מצומצת פוגעת קשות במטופלים. הראייה הזו של האדם מתוך פילוסופיה מטריאליסטית קיצונית מאוד, כלומר שהאדם הוא רק חומר, וטיפול בו הוא רק על ידי חומרים, היא מזיקה מאוד, ומעבר לכך גם די אווילית. בברכה מיכאל

ד"ר שלום, אני נשויי +2 בן 34,לפני כחודשיים עזבתי את עבודתי,ומצב רוחי היה ירוד-דיכאוני,רופא המישפחה נתן לי מירשם ללוריאן נטלתי כ-2-3 כדורים והפסקתי היקב עייפות.,חודשיים עברו מאז ומצבי הידרדר בשבוע האחרון בהיקבות תקרית "לא נעימה" שניסתיימה אך הותירה מחשבות חרדתיות בנוסף לדיכאון האבטלה והבילבול,כך שפניתי לרופא המישפחה בשנית שנתן מירשם לרסיטל ,לקחתי חצי כדור שילשום ואחד שלם אתמול וההרגשה נוראית-עייפות וחולשה וזירמי חום. השאלה,מי בעצם קובע מה הכדור המתאים?אבקש לציין שאני דאגן מטיבי,ויש לי מחשבות מפחידות אשר מונעות ממני איכות חיים,כמו לטוס לחו"ל(לא מהטיסה,אלא,מהשהייה),כמו כן אני מפחד להיתמכר לכדורים,ומידי כמה שנים יש לי "נפילות" באירועים כאלה ואחרים,האם קיים כדור שמועיל במצבים כאלו,שלא חייבים ליטול באופן סדיר? הודה לך בהצעותך

שלום רב, ישנם הרבה תרופות העשויות לעזור לך. לא ניתן לדעת מראש איזו תרופה תעזור ולאיזו תרופה לא יהיו תופעות לואי. אין ברירה אלא לנסות בעצמך. לגבי טיפול לטווח ארוך- רצוי לשלב טיפול פסיכולוגי, שהוא יעיל יותר בייצוב מצב לטווח ארוך. לגבי תרופות- כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר (לא באינטרנט) כיוון שהשיקולים מורכבים ומגוונים ויש לדון על זה בשיחה משותפת.

שיקולים לא קלים צריך בכדי לאבחן. מאחל שתמצא תרופה מתאימה בלוג של חבר http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

שלום דר' לפני כעשר שנים טופלתי בפרוזק. לאחר שנים מספר של שימוש בו הוחלפה התרופה לתרופה אחרת וכך עברתי כמה תרופות. רציתי לשאול אם הרופא מחזיר אותי לפרוזק היום אחרי 10 שנים. האם הכדור יעזור לי או שלא ישפיע יותר? בעבר קיבלתי מינון של כדור ביום. האם הגוף "זוכר" את התרופה ולא מגיב לה? או שיש סיכוי שיהיו לי כמה שנים טובות כמו אז? תודה מראש

למתעניינת שלום, אין חוקיות ברורה בנושא. יש כאלו שמגיבית טוב לכל תרופה שעזרה להם בעבר, ויש כאלה שברגע שמפסיקים טיפול כבר לא יגיבו לו בעתיד. שורה תחתונה- אין מנוס מנסיון טיפולי מלא בשביל לדעת האם תגיבי שוב.

תודה רבה. כמובן אנסה ואראה.

ד"ר שלום, כמה זמן נמשכים לימודיי פסיכיאטריה, והאם כחלק מההסמכה אתם לומדים פסיכולוגיה קלינית? תודה

פסיכיאטריה היא סוג של התמחות של רופאים. כלומר קודם לומדים רפואה משך 7 שנים ואח"כ מתמחים בפסיכיאטריה משך 4.5 שנים (כמו שאפשר להתמחות בכירורגיה, באורטופדיה או גינקולוגיה). במסגרת לימודי הפסיכיאטריה לומדים גם הרבה הבטים פסיכולוגיים, בדומה לפסיכולוגים קליניים, אבל אין חובה להעמיק בכך כמו שמעמיקים הפסיכולוגים ומידת ההעמקה קשורה למידת הענין האישי של כל פסיכיאטר.

שלום לך, כבר חמש שנים אני מטופלת כנגד דיכאון מז'ורי והתקפי חרדה. טופלתי בתרופות שונות (לוסטרל וציפרלקס) וגם בפסיכותירפיה.בשנתיים האחרונות נטלתי 3 כדורים ביום של ויאפקס 75 xr. בת 52 ,עובדת ומתפקדת באופן מלא. בשבעת החודשים האחרונים לא סבלתי כלל מהתקפי חרדה, גם לא מתסמיני דיכאון כלשהם. הפחתתי את המינון ל-2 כדורים ליום לפני חודשיים ואני מרגישה מצויין. הפסיכיאטר שלי בחו"ל, לכן אני שואלת לעצתך: כדי להמשיך ולהפחית את המינון עד להפסקה מלאה של נטילת התרופה- האם לקחת "יום 2 יום 1 " או שאפשרי לרדת ישר לכדור אחד ליום? כמה זמן-אם בכלל-לקחת את ה"אחד ליום" עד להפסקה מלאה? האם צפויות לי תופעות לוואי כתוצאה מהפסקה מלאה? הרבה תודה לך.

שלום רב, ההמלצות היום (בניגוד לעבר) הן שאם טיפול כלשהו עוזר- להמשיך באופן קבוע במינון שעזר, אלא אם ישנן תופעות לואי משמעותיות. לגבייך זה אומר להשאר על 3 כדורים ביום. חודשיים זה זמן קצר יחסית, ואת עדיין בסיכון שהמצב יחזור- ואז יהיה קשה לאזן אותו ולא בטוח שויאפקס כבר יעזור.

שלום! איני מבינה איך קורה הדבר , שכאשר מישהו שאמור להיות אדם קרוב - יותר מחבר , ואני באה לחלוק עימו דבר חשוב שקרה לי, ושהתוצאות שלו מאד משמעותיות ומשמחות - הוא אינו מוכן כלל להקשיב, כאילו השמחה מכעיסה אותו, והדבר מאד מכעיס אותו כשאני מספרת לו על ההצלחה והתוצאות המשמחות. באחת, הוא הצליח לפגוע בי עד כדי כך, שהשמחה הגדולה התהפכה לחרדה, ולהלקאה עצמית. ובכן, איזה מנגנון הגנה יש להפעיל כדי לא להפגע מהאבסורד, שאותה תוקפנות שאותו קרוב משדר בכעסו מצליחה לחדור לחלחל לגרום לחוסר הבנת האבסורד, ולהפנמת חיצי התוקפנות, עד כמעט תוקפנות עצמית, שזאת הפגיעה הגדולה ביותר. איך מנטרלים חיצים מרעילים כאלה, ומדוע הגוף מגיב כך? איך אפשר להפנים כך תוקפנות של מישהו וכמעט לעשות את המלאכה בשבילו, ולהתעלם באחת מההשגים המשמחים שלי . אנא תן מנגנון הגנה נגדי להרגשה זאת. בתודה וברכה אביטל

אביטל שלום, שאלת שאלה קשה ומורכבת. אינני בטוח שאוכל לתת לה מענה כאן בגלל המורכבות, אבל אעלה מספר שאלות שיעזרו להבין מעט: ראשית יש לשקול עד כמה החבר חשוב ומשמעותי לך. חבר ששוב ושוב גורם לך להרגיש רע- עולה השאלה האם החברות עימו שווה בכלל? אם כן- עולה השאלה האם את מכירה תגובות דומות של אנשים כלפייך בעבר? האם החבר מתנהג כך גם לאנשים אחרים? האם דיברת איתו על זה? איך הוא הגיב?

אני לא מכיר אותך והייתי מקשיב לך

היי ד"ר עופר שמגר, שמי רועי ואני שמעתי על קלמנרבין באינטרנט המכיל ולריאן ופסיפלורה להרגעה. אני מתוח רוב היום בשל ביטחון עצמי מאוד נמוך, אני מנסה לפתור את הבעיה דרך שיחות וכדומה אבל זה לוקח המון זמן (ועוד יקח) (כבר 5 שנים בטיפול). כרגע אני מחפש משהו שירגיע אותי קצת מהסיבה הפיזית בלבד, פשוט המתח עושה אותי מאוד עייף ומדלדל לי את האנרגיות ותופס לי את השרירים... אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על המחלות שקראתי שמתח מצטבר יכול לגרום. לקחתי בעבר כבר תרופות כמו קלונקס וקסנקס שמרגיעות מאוד אולם הם הפריעו לי לעשות מדיטציות והרגשתי שאני מאבד את הריכוז ואת עצמי איתם. תרופות נוגדות דיכאון מעוררות מדי וזה עושה אותי עצבני וקשה לישון. חשבתי אז לנסות את קלמנרבין... רציתי רק לשאול האם יש בעיה עם טיפול ממושך? ומה זמן ההשפעה של הפסיפלורה והולריאן כלומר כל כמה שעות צריך לקחת בעיקרון את התרופה? תודה!

רועי שלום, קלמנרבין נוטלים 3-4 פעמים ביום. למיטב ידיעתי אין בעיה בשימוש ממושך. ניתן אגב, לנסות תרופות הרגעה "קלות" יותר ממשפחת הבנזודיאזפינים (קלונקס, קסנקס) כמו לוריואן וטרנקסאל.

היי עופר שוב, לגבי לוריואן וטרנקסאל. תראה הבעיה שלי היא שאני עצבני ומתוח כל הזמן וכמו שאמרתי קלונקס מכבה אותי ... מה זאת אומרת.. ובכן אם אתה מתרגל מדיטציות אתה תבין אותי אם לא אז פחות, אבל יש לנו מודעות... שזה בקיצור רמת הריכוז שלנו והקליטה של הגירויים מהסביבה ובכלל רצף המחשבות במוח - בכל מקרה על קלונקס אפילו במינון של 0.25 מ"ג (עדיין לא ניסיתי פחות אולי זה יהיה בסדר) מה שקורה זה שאני יושב ומנסה לחקור את המחשבות ושום דבר לא קורה... ושאני מנסה לחקור את הסביבה גם שום דבר לא קורה כי אין קליטה אין ריכוז המחשבות חלשות... לא יודע איך להסביר במילים... שאני על קלמנרבין זה מרדים קצת אני מרגיש טיפה יותר רגוע... אבל יכולת הריכוז וקליטת המציאות אינה משתנה כלל ... אולם אין זה מרגיע אותי מספיק כמו קלונקס ורק אם אני לוקח 2 כדורים כל פעם כדי שזה יהיה בסדר - שזה אומר 6-8 כדורים ביום... אתה חושב שעם לוריואן וטרנקסאל זה יכול להיות שונה, והאם יש לך רעיונות לעוד תרופות הרגעה שמשפיעות במנגנון שונה משל הקלונקס?

שלום רב, אני בת 36 נשואה באושר +3 ילדים מתוקים. בעברי התמוטטות עצבים רצינית שכללה חרדות בעזרת טיפול תרופתי ב"ה יצאתי מזה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי טיפוס לחוץ וחרד. לאחרונה סיימנו לבנות את בית חלומותינו ואנחנו מאוד מאושרים אבל אני תמיד מפחדת שמשהו יהרוס לי את האושר וכל הזמן אני שרויה במתח במקום להנות מהחיים היפים. אני ממש דופקת לעצמי את החיים, מרוב מחשבות על מחלות אני סובלת הרבה מכאבי בטן ולאחרונה גם מכאבי ראש שמפחידים אותי מאוד שמא חלילה יש לי משהו... (אני כל הזמן עסוקה בלמשש את גופי שמא חלילה לא אפספס איזה גוש...) אני כמעט משוכנעת שהכל נובע מהלחצים בהם אני שרויה... מה לעשות עם עצמי? נמאס לי כבר, כמה בעלי יכול לסבול את החרדות שלי? אני בחורה אינטלגנטית ומודעת לכל השטויות הללו אבל פשוט אין לי שליטה וכל המכאובים שאני חשה בבטן ובראש ובאמת אמיתיים! אשמח לעזרה. תודה

רונית שלום, יש פתרון. טיפול פסיכולוגי מסוג קוגנטיבי-התנהגותי הוא הטיפול המומלץ לבעיה שלך. בטיפול זה תוכלי לקבל הדרכה איך לשלוט בחרדת היתר, איך לא לייחס משמעות מוגזמת לכל סימן קטן ואיך להרגיע את עצמך. כל זה בלי להכנס לעומק ההבנה של התהליכים הנפשיים, בלי לחטט בילדות המוקדמת וכו'. בהצלחה!

קראתי באיזה שהוא מקום שאם מישהו חולה מאניה דיפרסיה או סכיזופרניה לוקח כדורים במשך 5 שנים ומרגיש טוב אפשר לשקול ברצינות להוריד לו לגמרי את הכדורים מהסיבה שאחרי 5 שנים הסיכוי להתקף חוזר קטן ל- 20%. השאלה שלי היא כזאת - במידה והמטופל מרגיש טוב, ונניח שהוא מפסיק לקחת כדורים אחרי שנתיים במקום חמש שנים - איזה חשיבות יש למספר 5? ברגע שמפסיקים לקחת כדורים וההתקף חוזר זה כבר לא משנה כמה זמן חיכינו כדי להוריד את הכדורים, ואם אחרי שנתיים המטופל הפסיק לקחת כדורים וההתקף/המחלה לא חזרה אז הוא הרויח, לא? (כמובן שהפסקת הטיפול התרופתי נעשית בהדרגתיות ובתאום עם רופא. השאלה היא עקרונית).

אני מסכים בהחלט. אף אחד לא יודע בודאות האם הסיכון יורד לאחר מספר שנות טיפול. אנחנו רק יודעים שהשנה הראשונה לאחר ההתקף הראשון יותר מועדת להתקף חוזר (ללא טיפול). אנחנו גם יודעים שאחרי שני התקפי מחלה יש סיכוי כמעט של 100% להתקף שלישי. כל השאר- ספקולציות. אז מה עושים? הדעות חלוקות, לכן לא אוכל לתת כאן הנחיות ברורות.

האם תוכל בכל זאת לומר מה העמדה האישית שלך? (בוודאי יש לך כזאת) והאם נכון לחשוב שאדם ברמסיה קלינית, כדאי לחכות איתו בהורדת הכדורים עד מתי שבטוחים שלא יהיה התקף חוזר, כי ברגע שיש התקף חוזר (כלומר שני) אז כבר חייבים לקחת תרופות לכל החיים כי הסיכון להתקף שלישי הוא כ- 100%? ואם הגישה הזאת נכונה אז צריך לחכות לפחות יותר משנה (כמה יותר?) או עדיף לפחות 5 שנים? או שגם לחכות שנתיים או שלוש שנים זה בסדר? אני מבינה שכפי שכתבת הדעות חלוקות, אבל בכל זאת מעניינת אותי עמדתך האישית. ואם אתה יכול בבקשה לכתוב שנים במספרים (עד כמה שאתה יכול). תודה

שלום רב, בת משפחה מאושפזת בבי"ח לאחר נסיון התאבדות. מדובר בנסיון התאבדות שלישי. הפסיכיאטר בבית החולים קבע כי היא בדיכאון עמוק וסובלת מהפרעת אישיות גבולית. לדבריו אינו יכול לאשפזה בכפייה אלא רק מרצונה. ברור לכולם שלאחר צאתה מבית החולים היא שוב תנסה לפגוע בעצמה. מה ניתן לעשות? כרגע היא מביעה נכונות לקבלת טיפול אבל בשנה האחרונה כבר התחילה טיפול פסיכולוגי והתחילה טיפול תרופתי ואת שניהם הפסיקה לאחר מס' ימים. הנכונות שלה לקבל טיפול משתנה חדשות לבקרים. אנחנו כמשפחה חסרי אונים. יש לך עיצה טובה עבורנו?

אכן בעיה קשה. אינני בטוח שיש פתרון טוב לבעיה. לפעמים מה שמשפיע זו אינטראקציה נכונה בין הרופא למטופלת- ואז היא יכולה להרתם לטיפול. אבל זה לא קורה הרבה. אולי יש אפשרות לאישפוז יום? אשמח לשמוע מחברי הפורום על רעיונות נוספים.

זו בעיה, כי כשהייתי בדיכאון עמוק, ראיתי למול עיני רק את הדברים הרעים ואז יש תחושה שלא איכפת לך אם לא תחיה ואני חוששת שאם היא ניסתה 3 פעמים היא תנסה שוב. ולמה? כי אני בתור אחת שלא ניסתה אבל כשהייתי בדיכאון עמוק היה פיתוי, אני מבינה שאין שכל אלא רגש ברגעים האלה ואותו "יצר רע" מנסה להשתלט. יש אנשים שילכו עם היצר ויש שיהיו על סף אבל לא ינסו להתאבד. חייבים לטפל בה תחת מסגרת, אחרת כשיבוא ההתקף יבוא נסיון ההתאבדות. אולי להצמיד לה פסיכולוג באופן פרטי לכמה זמן, ככה אני יצאתי מהשחור שלי. הוא ממש נפגש איתי 3 או 4 פעמים בשבוע ולאט לאט עם המון עבודה קשה הצליח להוציא אותי מהמצב הקשה + טיפול תרופתי. השאלה אם יש להם אפשרות לממן פרטי ואם יש פסיכולוג ביהויוריסט טוב בסביבתה. בהצלחה.

שלום לכולם! אמא שלי בת 56 וכבר כמה שנים טובות היא לא מרוצה מחייה...כל הזמן מקטרת ומתלוננת.תמיד רק תלונות.אני לא יודע אם לשייך את מצבה לגיל כי נראה לי שגם בצעירותה היא הייתה ככה...דיי אופי. בבית יש לנו(האחים ואבא) המון וויכוחים איתה על דרך החשיבה הדכאונית שלה(למרות שיש לנו הכל ולא חסר לנו כלום ואבא שלי הוא בעל נהדר),על החיפוש מה לא בסדר בהוא ובהיא ועל הביקורתיות... היא תמיד מדברת שטויות בכמויות,יש לה המון דעות קדומות שגובולות בגזענות קלה(סטיגמות) שאותי אישית זה מרתיח ואני לא מסוגל להעלים אז אני מתחיל לריב איתה!!! המצב ככה כבר כמה שנים וההורים שלי לא אנשים מאושרים המון שנים!הם די חיים ביחד בשביל הילדים למרות שאנחנו ילדים גדולים.הם היו בטיפול זוגי ולא עזר... מה גם שהיא די מציקה ולא נותנת חופש פעולה בבית.תמיד דברים חייבים להיות איך שהיא חושבת ועד שמישהו לא יעשה מה שהיא רוצה היא "תחפור" לו עד שהוא יעשה...כמו למשל היא רוצה שאני אכנס להתקלח בזמן מסויים שלדעתה הוא נכון או לאכול למרות שאני לא רוצה ודברים כאלו שמאוד מרגיזים אותי כי אני בן 24 סטודנט,עובד,מאוד עצמאי ועדיין היא מתייחסת אלייי כילד קטן! אני יודע שהצפתי כאן המון בעיות אבל אשמח לתגובה כללית על הבעיה למה היא כזו? נ.ב אין לה מסגרת חברתית וכל ניסיון שלי לדבר איתה על זה עלה בתוהו..היא בטוחה שהיא חיה נכון אבל היא לא!!!לא ניתן לשכנע אותה והיא גם לא מאמינה לדברים שלנו היא חושבת שאנחנו מוסתים ע"י אבא...לא מוכנה ללכת לפסיכולוג!!! מה עושים?

לסטודנט שלום, אכן, בעיה כאובה ומוכרת... כנראה שבה אי אפשר יהיה לטפל. אז נשאר רק בך... בעיני יש שני פתרונות עיקריים- או שתעזוב הכי מוקדם שאתה יכול את הבית, או שתלך אתה בעצמך לטיפול שיעזור לך למצוא כוחות להתמודד איתה ומאידך יעזור לך להבין למה הכל כל כך מקפיץ אותך (למרות שכנראה יש על מה). רוצה לומר- אני מניח שאנשים מסויימים יכולים לשאת את האמירות שלה קצת יותר בקלות ממך, וכנראה אצלך כל אמירה שלה פוגעת באיזה עצב חשוף ומקפיצה אותך. טיפול פסיכולוגי יוכל לרפד מעט את קצוות העצבים החשופים הללו. מקווה שיהיה לך הרבה כוח בנתיים, כי זה נשמע לי ממש קשה לשאת אותה. ועוד דבר אחד קטן: נסה קצת יותר לסלוח. אדם שמתנהג כמוה כנראה הוא מאד פגוע בעצמו. יתרה מזו- האמא הזו הביאה אותך לעולם וגידלה אותך, ונשמע שיצאת לא רע, בסך הכל. אז עם כל החסרונות, היא עשתה גם משהו טוב, ואולי עוד כמה דברים. ודבר אחרון- נסה לנהל איתה משא ומתן. אני מניח שגם היא כועסת עליך (למשל על זה שאתה תמיד מתקלח "לא בזמן"). תגיד לה ששמת לב שהרבה דברים שאתה עושה לא מוצאים חן בעיניה, וחשוב לך להגיע למצב בו אתם מסתדרים יותר טוב. כעת נסו לראות האם שניכם מוכנים לוותר אחד לשני, כל אחד על משהו אחד. תתחיל אתה בויתור שאתה יודע שהוא חשוב לה ובקש ממנה שהיא תציע על מה היא מוותרת לך. הכלל ב"משחק" הזה הוא שאף אחד לא מבקש מהשני על מה הוא רוצה שהשני יוותר לו, אלא כל אחד מציע את הדברים שהוא מוכן לוותר עליהם. בהצלחה!

ד"ר שלום האם רמוטיב היא תרופה טובה לחרדות מצבי רוח, למשך כמה זמן לקחת ואיך המינונים האם זה ממכר . אודה לך מאוד על תשובתך

רמוטיב היא תרופה על בסיס צמחי שאינה ממכרת ויכולה לעזור לדיכאון קל עד בינוני. היא אינה עוזרת לחרדה. יש לקחת שתי טבליות (סכ"ה 500 מ"ג) ליום, עדיף אחרי האוכל, אבל לא הכרחי. השפעה מופיעה אחרי 3-4 שבועות. יש לעבור הערכה אצל רופא אחרי 3 חודשי טיפול לגבי המשך הטיפול.

תודה ענקית

בשתי מהפסיכיאטרית שלי לעיין בתיק הרפואי שלי והיא אמרה שתבדוק זאת ותודיע לי תוך כמה ימים וגם אמרה תתיעץ עם מנלת המרפאה. לפי החוק האם מותר לחולה עצמו לעיין בתיקו על פי בקשתו או רק במקרים מיוחדים? מה הסיכוי שאקבל עותק מהתיק הרפואי שלי? אנא ענה לי במהרה בתודה מראש איציק

איציק שלום, לפי החוק חייבים לתת לך לעיין בתיק, ואם תרצה תוכל לקבל גם צילום של התיק (תמורת תשלום עבור הצילומים עפ"י תעריף משרד הבריאות). במקרים חריגים החוק קובע כי במידה ויש חשש שעיון בתוכן התיק יפגע במצבו הנפשי של האדם, יכול הרופא לתת את החומר לעיון של בא-כוחו של המטופל (בן משפחה, עו"ד) והוא זה שיחליט מה לעשות.

יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי לחיות. כל פעם שאני נימצאת במקום ציבורי ,אני מרגישה חרדה,פחד. לדוגמא אם אני הולכת ברחוב ואני רואה קבוצת אנשים אז אני עוברת לכביש השני וממשיכה ללכת . או שאם אנשים לידי אז אני ניהית ממש שקטה וניכנסת לפינה רק שלא יראו אותי ושלא ידברו איתי .אך אפשר למנוע את כל הדברים האלה??

כדאי מאד להגיע לטיפול פסיכולוגי, עדיף בגישה קוגנטיבית-התנהגותית. בטיפול מהסוג הזה נותנים לך הדרכה ותרגילים שיעזרו לך להתמודד עם הפחד, בלי להכנס לבעיות בילדות ובלי לדבר על אבא ואמא... שוב, חשוב לודא שהמטפל/ת שאת הולכת אליהם מטפלים בשיטה קוגנטיבית-התנהגותית.