פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה

האם טיפול ברסיטל כנגד דיכאון קל הכולל עייפות כרונית,חוסר חשק לעשות דברים וחרדות הוא קצוב?כלומר לשנה ואז הכל עובר?או שצריך לקחת לכל החיים?

בחלק ניכר מהמטופלים ניתן להפסיק טיפול אחרי שנה והכל יהיה בסדר. אצל אחוז קטן המצב חוזר, ואז מומלץ לקחת את הטיפול לכל החיים.

קודם כל אשמח לקבל תשובה בבקשה מהבחינה הפסיכיאטרית ולא המשפטית כי ידוע לי שאני יכולה לערער אבל רציתי לדעת את ההגיון מאחרי הטענה הזאת אז זוהי בעייתי: הבן שלי אובחן במלחמה האחרונה כסובל מ PTSD ומקבל סרוקסט . תבענו את משרד הבטחון שיכיר בנכותו ,אולם מכיוון שהגרוש שלי ז"א אביו סובל מסכיזופרניה והיה מאושפז בבתי חולים לבריאות הנפש . הועדה טענה שכביכול יש קשר בין מחלת אביו וה PTSD ממנו הוא סובל .. וזה לא בהכרח קשור למלחמה . רציתי לדעת מבחינה פסיכיאטרית : א. האם נכון להגיד שבעיות נפשיות עוברות בתורשה ואדם שקרוב משפחה שלו סובל מבעיה נפשית עלול גם לסבול ואם הוא סובל אז יש קשר ביניהם ? ב. למרות שבני לפני המלחמה היה נורמלי לחלוטין . הוא נולד בריא . ולא היו לו שום בעיות נפשיות לפני המלחמה . אז ניתן עדיי לטעון לקשר תורשתי -ז"א האם יש מחקרים בתחום שמוכיחים שאדם שנולד למישהו עם בעיה נפשית סובל מבעיות נפשיות שאולי לא הצליחו לאתר אותם ובעקבות אירוע מסויים כמו מלחמה בעיות אלו פרצו ? ג. האם בכלל יש קשר בין PTSD לבין מחלת הסכיזופרניה או שאלו בכלל שני דברים שונים שלא קשורים לתורשה ?

אני לא מכיר קשר תורשתי בין PTSD לבין סכיזופרניה של הורה. קיים קשר בין סכיזופרניה של הורה לסכיזופרניה בילד, אבל הרי לא בכך אנו עוסקים. לפי ההגיון של משרד בטחון- אסור לגייס כלל לשירות ילדים של הורים סכיזופרניים. והרי כאן כבר נראה אבסורד שאין כדוגמתו. מהכרותי עם נושא התביעות למשרד הבטחון- מדובר בגוף קשה, אטום, שגם חיילים שאיבדו יד בפעילות מבצעית נאבקים מולם על זכויותיהם. עצתי- קחי עורך דין טוב, שיש לו נסיון עשיר בתביעות למשרד הבטחון. הגיעי איתו להסכם, אבל לא כזה בו את משלמת עשרות אחוזים שכר טרחה, כי זה קייס בטוח, וחבל על הסכף שלכם. אל תוותרי !

איך אפשר לעזור לקשיש בן 86 שמדוכא ומאוד רוצה למות, אבל מסרב בתוקף ללכת לאף רופא, גם לא רופא משפחה. בימים האחרונים נוקט בפעולות שונות של פרידה.האם יש אפשרות להזמין פסיכיאטר לבית? מדובר בתושב ירושלים.

יעש פסיכיאטרים פרטיים שעושים ביקורי בית. בדוק בדפי זהב, אם מי שפנית אליו לא עושה ביקורים, בדוק איתו האם הוא מכיר מישהו שכן. ניתן לפנות גם לשרותי הרווחה בעיריה, ולפעמים הם שוקלים לשלוח עובדת סוציאלית שתתרשם ממצבו ותחליט האם יש מקום להתערבות נוספת. אפשרות אחרונה, בד"כ פחות יעילה, ליצור קשר טלפוני עם לשכת הפסיכיאטר המחוזי (דרך לשכת הבריאות המחוזית), לדווח להם על המצב ולבדוק האם הם יכולים לעזור במשהו.

לדר' שמגר תודה רבה לך על תגובתך אריק

שלום רב, אחי חולה בסכיזופרניה שנים רבות, בתקופה האחרונה אחרי אשפוז הוא הסכים לקבל זריקות רספירדל אחרי לחצים רבים , בימים האחרונים הוא מדבר על רצונו בהפסקת התרופה מכיוון שהוא סובל מתופעות לוואי שמציקות לו מאד,שמעתי שיצאה תרופה חדשה ללא תופעות לוואי או לפחות תופעות לוואי פחותות מרספירדל , אודה לך על קבלת פרטים נוספים על תרופה זו, תודה.

לצערי אין תרופה ללא תופעות לואי. אם תפרט אילו תופעות לואי מפריעות לאחיך, אוכל לכוון אותך לתרופות בהן תופעות אלו פחות שכיחות.

התופעות לוואי שאני יודעת זה נוקשות קשה בידיים וברגליים , קושי לפתוח ולסגור בצורה חופשית את כף היד וקושי לעמד על הרגליים, בכלל השרירים כואבים לו,בנוסף הוא מתלונן על עייפות נוראית שגורמת לו לישון או לפחות לשכב חלק גדול מהיום . יתכן ויש לו תופעות לוואי נוספות כמו בעיות בתפקוד המיני שעל זה הוא לא מרגיש נוח לדבר איתי. שוב תודה.

יש תרופה חדשה לסיכוזפורניה אבל היא לא אושרה עדיין בארץ , ניתן לרכוש אותה עם טופס 29 ג' ביבוא אישי היא ניקראת "אביליפיי "

קבלתי פרטים נוספים:התרופה החדשה שהתכוונתי דברה עליה רז'יאל ז'קונט בתוכנית רדיו שלה היא ספרה שזו תרופה שאושרה בארה"ב והגיעה לארץ לביה"ח אברבנל ומנסים אותה עכשיו על עשרה חולים, זוהי תרופה לסכיזופרניה שכמעט ללא תופעות לוואי ,האם שמעת על תרופה זו? מה הסיכוי שהיא תאושר בארץ ומתי יתאפשר לחולים להתשמש בה? תודה רבה.

שאלה לי.. מעולם לא אובחנתי כמאנית ואינני מתיימרת לאבחן את עצמי, כמו כן אינני מצפה לאבחון וורטואלי, ובכול זאת שואלת.. בעבר חוויתי חוויה שזהה לחוויה מאנית-היפומאנית, זה לפי המפורט בספרות מקצועית וכמו כן, התייעצתי רבות בפורום הזה והוסבר לי שזה נראה שזה זה. אחרי החוויה המאנית הלא רשמית שלי, היפומנית אם נדייק (שתמיד אני מצפה לשובה), בא דיכאון עמוק.. אחרי זמן רב נכנעתי לכאב והתחלתי ליטול כדורים (למרות שאני בד"כ לא בעד) את הכדורים קיבלתי מרופא המשפחה לאחר ששתפתי אותו בדכאון שחוויתי מבלי לפרט על תקופת התרוממות הרוח יוצאת הדופן שקדמה לו. הוא נתן לי פרוזק, לבקשתי יש לציין ומאז יצאתי מהדכאון. שאלתי.. האם העובדה שהפרוזק לא הביא אותי למצב היפומאני-מאני, מלמדת על כך שאינני סובלת ממאניה דפרסיה בהכרח? כלומר, האם אדם הלוקה במאניה דיפרסיה ונוטל כדורים ממשפחת הפרוזק יחווה בהכרח התקף מאני, או שאין זה חד משמעי. אציין לסיום, שיש רגעים קטנים (מידי) בהם אני חווה התעלות ריגשית וזה בעיקר כשאני שותה הרבה קפה ונמצאת תחת מצברוח "לוחמני".. לא בטוחה שאני ברורה. תודה, השואלת הנודדת

לשואלת שלום, העובדה שלא פיתחת מצב מאני/ היפומני לא משנה את האבחנה הבסיסית. לשם דוגמה, אדם שעבר התקף מאני ברור, ואבחן ככזה, ואף היה מאושפז בשל כך, בהחלט יתכן שבעתיד יקח נוגדי דיכאון בלבד ולא יפתח יותר אף פעם מצב מאני או היפומני. על אחת כמה וכמה במצב שלך. אם אכן עברת מצב היפומני, יש לשקול טיפול במייצבי מצב רוח. כדאי להתייעץ באופן פרטני עם הפסיכיאטר המטפל. גם אם לא הופיע מצב היפומני בחודשים/ שנים אחרונות, סטטיסטית יש סיכוי סביר שיופיע שוב, ולכן יש להזהר (למרות שאת מתגעגעת אליו...).

האם מאניה או היפומאניה היא מחלה בכל מצב? האם אין מצבים בגדר הנורמטיביים, בהם התנהגות מאנית לכאורה או היפומאנית- הם נורמליים? למשל- כשאדם מתאהב- האין בכך משהו משל ההתעלות, משל ההיפומאניות- של האדם? האם חוסר שינה והתרגשות, האם מחשבות מהירות- הם בכל מצב מחלה ביפולרית כרונית המחייבת קבלת תרופות? למה הדבר דומה? לאדם שנפל עליו קסאם, ובאופן טבעי הוא מגיב בהתקף חרדה... האם ניתן לדבר אז על מחלת נפש, או על תגובה נורמלית למצב לא נורמלי? אני מנסה להגיד שלא תמיד מצבים דיכאוניים או היפומאניים מראים על מחלת נפש כרונית. כל דבר הוא תלוי הקשר. ולא כל דבר צריך להיות כלכך מהר מטופל על ידי אבחנות ותרופות. בטח לא ברשת. היה זהיר עד מאד באבחנות שאתה נותן לאנשים דרך הרשת... כי יש לכך מחיר עז וגדול. לאבחנולוגייה הזאת. והרשת, שהיא כלכך זמינה, זולה ואנונימית, היא כר להתפתחות מחלות מדומות באנשים במצוקה נורמטיבית. כדי לתת אבחנה אם מצב הוא מאני או מצב של התעלות נורמלי- צריך לראות את האדם ולבחון אותו בהתאם לאופיו ולנסיבות חייו. יום טוב תמי.

בעקבות דיכאון מתמשך התחלתי לקחת פרוזק. השפעתו היתה מצויינת, עם מעט תופעות לוואי. התרוממתי, מצאתי עבודה ותפקדתי. אחרי כחמישה חודשים התחלתי להרגיש שאני "לא אני". אומנם היה לי קל להתמודד עם העולם ועם מצבים שבעבר לקחו אותי למקומות לא טובים, אבל הרגשתי כמו בתוך "חומה". ממש יכולתי לחוש בחומת המגן שהפרוזק ייצר סביב ליבי, וזה גרם לי להיות חסרת רגישות לסביבה, חוויתי את העולם ברמה שיטחית יותר, הרגשתי קצת אטומה, פחות יצירתית.. כמו אבדתי חלק ניכר בעולם הרגש שלי שכ"כ חשוב לי. הפסקתי את הכדורים לתקופה של ארבעה חודשים והדכאון חזר. שוב הפסקתי לתפקד ביומיום וכדי לא להרוס את המעט שבניתי חזרתי לשיגרת הכדורים. עכשיו כשלושה חודשים אחרי, שוב התחושה הזו של הקהות.. מרגישה כמו מפספסת את העומק בחיים ורק מתקיימת ברמת ההשרדות המקובלת. רוצה להפסיק שוב, אבל מפחדת שוב ליפול מצד שני רוצה להיות אני כמו שאני ולא לברוח לכדור מלאכותי. אציין שבחלק מהתקופה טופלתי בשיחות (אצל יועץ פילוסופי) שאלה נוספת- האם ייתכן שהפסקה של יום יומיים בנטילת הפרוזק תבוא לידי בטוי במצברוח באופן דיי מיידי? כלומר, אם אני מדלגת על יום יומיים אני מרגשה יותר בדכאון, הייתכן? תודה, ימית

ימית שלום, ראשית, יתכן ויש מקום להתאמת טיפול תרופתי אחר שלא יצור את האטימות הרגשית שאת חווה. שנית, אולי יש מקום לשקול החלפת מטפל, לטיפול בטכניקה אחרת שתוכל להתמודד באופן טוב יותר עם קשייך. ואחרון- פרוזק היא תרופה שמשך פעולתה ארוך במיוחד. הפסקה של יום, יומיים ואפילו שלושה לא עושה כל שינוי ביוכימי של ממש בגוף/ במוח, ולכן אם ההפסקות גורמות לך לתחושות שונות, קרוב לודאי שזה לא קשור לפרוזק.

האם מחשבות טורדניות נחשבות לסוג של OCD? איזה משפחה של כדורים יכולה לעזור בניטרול מחשבות טורדניות?

הלה שלום, ההפרעה הנקראת OCD מתאפיינת במחשבות טורדניות. מאידך, לא כל מחשבה טורדנית היא OCD. לא ברור לי גם למה את קוראת "מחשבות טורדניות". לעיתים אנשים קוראים לסוגים שונים של מחשבות בשם זה, מבלי שבעצם מדובר במחשבות טורדניות באמת. הטיפול ל-OCD הוא ע"י תרופות מקבוצת נוגדי חרדה/ נוגדי דיכאון כמו SSRI, אבל במינונים גבוהים במיוחד. אם תפרטי קצת יותר על סוג המחשבות שיש לך ואופיין, אוכל לכוון אותך לטיפול באופן טוב יותר.

המחשבות הטורדניות שיש לי הן: "פף בום טרח" מחשבה זו חוזרת על עצמה הרבה פעמים. "טז טז טז" מחשבה זו חוזרת על עצמה הרבה פעמים. למשל אם יש לי מחשבה על המילה חזרה אז מופיע לי הרבה פעמים בראש "רע רע רע..." ועוד מילים שמסתיימות ב"רה או רע" אז מופיע לי הרבה פעמים בראש "רע רע רע..." אציין גם מתי בדיוק יש לי מחשבות אלו: אחת ליום פתאום מתחילה לי התקפת חרדה ואז אני מרגישה שכל רעש קטן נהיה גדול. במצב כזה אני מכבה את הטלויזיה ואת האור בבית ורוצה לנוח בשקט, אבל הרעש מתגבר. ואז מופיעות המחשבות עליהן דיברתי. במצב שיש לי התקפה כזו אני לוקחת וליום. ואז זה עובר אחרי כמה דקות. לפעמים הוליום לא עוזר ואז התקפת חרדה כזו יכולה להמשך כ- 6 שעות. זה נמשך כבר 8 שנים. (דרך אגב, פעם לקחתי סמים וכך הסתבכתי). האם זה OCD? האם יש לכך טיפול תרופתי? אני לוקחת הלידול 10 מ"ג וליום 20 מ"ג אנטומין 40 מ"ג. ניסו עלי את הכדורים: ריספרדל, זיפרקסה, סרוקוול, סמפ ועוד כדורים שאני לא זוכרת כרגע.

שלום רב, יש לי בעיה שאני לא יודע אם זה הפורום הנכון להפנות אותה. אני בן 30, בריא גם פיסית וגם נפשית, מעולם לא ביקרתי אצל פסיכיאטר או פסיכולוג. לפני שנתיים מאז ה-"התנתקות" (שלקחתי אותה מ-א-ו-ד קשה) התחיל אצלי שינוי שמאוד מאוד מטריד אותי אבל אני לא שולט בו. השינוי מתבטא בכמה דברים: 1 - התפרצויות זעם בלתי נשלטות על מישהו: אני לא מתכוון סתם בלי סיבה, אלא אם מישהו למשל עשה טעות מכעיסה, אמר או עשה משהו שבאמת מרגיז, קשה לי מאוד להתאפק, אני מרגיש איך ה-"דם עולה לי לראש" ואני מגיב בהתפרצות כל כך גדולה שהבנאדם חושב שהשתגעתי. אומרים לי שגם תנועות הגוף שלי נהיות חדות בזמן הצעקות, ואני נשאר בלי אוויר בין המילים כי אני בקושי מכניס אוויר בין מילה למילה, פתאום אני מרגיש חנוק, אבל ממשיך לצעוק. אני מבין שאני גורם נזק לעצמי, ולכן אחרי כמה דקות של כעס אני מצליח להרגיע את עצמי קצת ולהוריד את הטון, אבל זה שוב חוזר באופן בלתי נשלט. מאז שזה התחיל אנשים מתרחקים ממני, הפסדתי לקוחות בגלל זה, אבל זה חזק ממני. 2 - חוסר סבלנות לאנשים: בייחוד אנשים שקולטים לאט. פעם הייתי מאוד סבלני, סופר-סבלני, כולם דיברו על איך יש לי סבלנות לשבת עם אנשים ולהסביר להם, היום אין מה להשוות. אני הרבה יותר חסר סבלנות. אולי זה קצת קשור לנקודה הראשונה. 3 - בכי: כשאני לבד עם עצמי, למשל נוסע באוטו, אני מסוגל לחשוב על דברים עצובים (לאו דווקא שקשורים בי) ולהתלחיל לבכות, ממש עם דמעות, כנ"ל כשאני שומע שיר עצוב או רואה סרט עצוב בטלויזיה (כגבר, אם אני בחברת אנשים אני מנסה להסתיר את זה, לא נעים, אבל העוצמה הריגשית פשוט גדולה מאוד, הרבה יותר ממה שהיה לפני שנתיים, קצת חסרת פורפורציה זה בסך הכל שיר או סרט... אני לא יודע אם אני צריך לפנות לטיפול או לא, ולמי פונים אם צריך. פסיכיאטר? איזה? פסיכולוג? אולי אני פשוט יכול לבד לטפל בזה? אולי זה עובר לבד מתוך המודעות העצמית שלי לבעיה? תודה.

שלום רב, נשמע שעברת חוויה לא פשוטה. איפה היית בהתנתקות? מדוע זה פגע בך כל-כך? השאלות הללו קריטיות להבנת מצבך והתאמת הטיפול.

מה עבר עלי בהתנתקות זה סיפור ארוך מאוד, ואולי זה לא הפורום הנכון לספר על זה (זה קצת פוליטי, וזאת ממש לא הכוונה שלי אני מתכוון לצד הנפשי, בריאותי כאן). בקצרה אומר שלמרות שלא גרתי בגוש קטיף, הייתי מאוד מזוהה איתם והיו לי הרבה חברים שם. בימי ההתנתקות עצמם השתתפתי בכל הפגנה אפשרית בכל צומת (אם כי בלי להפריע לתנועה), ובסוף התארגנתי עם קבוצה של כ-100 אנשים, ויצאנו בהליכה רגלית של שעות רבות בלילה עד שהגענו לתוך הגוש עצמו לכביש היוצא מהבסיס הצבאי המאולתר שהוקם שם לצורך ההתנתקות. נשכבנו על הכביש ומנענו יציאת כלי רכב צבאיים אל ומתוך הבסיס. כמובן שהיה ברור לכולם שזה לא ימנע את ההתנתקות, וגם אם היינו פי 100 בכמות זה עדיין לא היה מספיק, אבל לא יכולתי עוד לעמוד בחיבוק ידיים. לא התעמתנו פיזית עם החיילים או השוטרים, היה ברור לכולם אפילו בלי לומר מילה שההתנגדות תהיה פסיבית. ואכן חיכיתי שיבואו ויקחו אותי, שירימו אותי מהכביש ויגררו אותי החוצה, כי אני ברגליי לא אצא משם, רק כדי להרגיש שאני לא נתתי יד לפשע הזה. אכן ארבעה יס"מניקים הרימו כל אחד מאיתנו (אגב, למרות שהיינו פאסיביים לגמרי כשק תפוחי אדמה, כל אחד מאיתנו סבל מעיקומי ידיים מיותרים, אני למשל קיבלתי בעיטות בראש, וזרקו אותי מגובה רב על הריצפה, בחורה אחרת לידי הופשטה מחולצתה לעיני כל כדי שתעזוב את העץ שחיבקה אותו ברגליה ועוד סיפורים שזה לא מקומם). הועמסנו על אוטובוסים שהוציאו אותנו אל מחוץ לגוש. גם לאחר מכן לא יכולתי ללכת לעבודה, אפילו לא לישון. עמדתי בצמתים עם שלטים, והמשכתי לבכות מול המראות המזעזעים בחדשות. הזדהתי כל כך עם התושבים עד שהרגשתי כאילו גם אני גורשתי משם ביחד איתם. מעבר לכל זה, מאז ההתנתקות אני מרגיש שהמדינה בגדה בי ובציבור גדול, איבדתי את האמון במדינה, במוסדות השלטוניים, בצבא, במשטרה, תקופה ארוכה למשל סירבתי ללכת למילואים (לאחרונה חזרתי, לא בגלל שהאמון במדינה או בצה"ל חזר אלי, אלא בגלל החברים בפלוגה שלא רציתי שיסבלו בגללי), אני מרגיש כמו ילד שאבא שלו בגד בו, שזאת הבגידה אולי הכי כואבת... אין לי עוד כבוד לסמל, לדגל וכדו'. עד היום מתנפנף לי סרט כתום על האוטו בדיוק כמו בימי ההתנתקות, שאני מחליף אותו כל כמה חודשים כשהוא משחיר. אני ממש לא רוצה להיכנס בפורום הזה לדיון פוליטי, אלא להתייחסות הרפואית, נפשית של הבעיה שלי שתיארתי בהודעה המקורית (בכי, עצבנות והתפרצויות בלתי נשלטות, חוסר סבלנות), ולשאלה בה חתמתי את ההודעה המקורית: האם יש צורך בטיפול או האם מודעות עצמית מספיקה? אם יש צורך בטיפול - איזה? איפה? אגב, יתכן שזה לא קשור בהכרח להתנתקות, אלא שזה נראה לי הגיוני כי זה התחיל מאז...

אני כבר מיואש. אני מנסה להלחם בדיכאון הזה ומרגיש שאני עומד במקום כבר מספר חודשים. חודש לא הייתי בעבודה והשקיעה הייתה גדולה מאוד. לא מצאתי מסגרת אחרת ואני לא מסוגל יותר להיות בעבודה הזאת או להיאחז בה כעוגן מטפול ב 225 מ"ג אפקסור כשבוע אחרי ש 150 לא עזר מספיק אני מותש מהמאבק, על סף בכי גם שאני כותב חברים עזרו ועוזרים לי כמיטב יכולתם בבוקר עברתי ממצב של דיכאון שלא לקום בבוקר למצב שאין לי אנרגיות לקום ואני מעדיף להיות כל הזמן סגור בבית ולברוח מהמציאות. אני בן 33 רווק שהיה במערכת יחסים 6 שנים עד לפני חצי שנה והיא נגמרה. חזרנו להיות בקשר ואני אפילו לא מסוגל להסתכל במראה והלגיד אם זה טוב או רע ובטח לא אם זה מפריע לי להתאזן בטח לא במצב הזה. אני רק רוצה לברוח מהכול ולנסות להתאזן בלי כל ההפרעות האלה ולא יכול כי אני מטופל אצל פסיכלוגים, תרופות ניסיתי ציפרלקס שעבד באפיזודה הקודמת, הפעם לא, סרוקסט ולוסטרל שלא עבדו. אני ממוסמר למציאות כואבת נמאס לי מה עוד ניתן לעשות כבר חשבתי על אישפוז אבל הפחידו אותי מואד מכך

עוז שלום, אתחיל מהסוף- אני חושב שאתה זקוק לאישפוז. אתה יכול לפנות, דרך הפסיכיאטר או רופא המשפחה, למחלקה פתוחה בבית חולים כללי. ישנן מחלקות כאלו בעפולה, ברמבם, בתל-השומר ובהדסה. המחלקות הללו בד"כ מקבלות חולים יחסית קלים (כמוך), בד"כ ללא חולים כרוניים, האישפוזים יחסית קצרים (ועדיין יש לקחת בחשבון מינימום 3-4 שבועות) והתנאים הכללים סבירים יחסית. אינני יודע במה הפחידו אותך, אבל בתור מי שעבד שנים רבות במחלקה כזו, אני מכיר אינספור מטופלים שחששו מאד, כמוך, להגיע, ואחרי שהשתחררו חזרו והביעו כעס על עצמם על שלא הגיעו קודם. היו לי אפילו מטופלים שלאחר האישפוז ביקשו לשמש מליצי יושר למחלקה במקרה של חולים חדשים, וביקשו שאם יש מישהו מתלבט שיצור איתם קשר והם יוכלו לספר לו ממקור ראשון על המהפך החשיבתי שעשה להם האישפוז, בעיקר בהקשר של הפחד מאישפוז. אל תתקע במיטה. אם גם ככה אתה מתקשה לתפקד, תשקיע את הזמן במקום שיוכל להעמיד אותך הכי מהר על הרגליים.

אמרו לי שהמקום היחיד הוא אברבנל ואני לא מוכן האם ניתן במקום אחר למרות שאני מאזור מרכז?

חשוב לציין שעליתי במינון ל 300 מ"ג אפקסור. כאשר אני עם חברים מרגיש יותר טוב. שאני כבר יוצא מהבית גם יותר טוב. הבעיה היא לעשות את זה. האופציה האחרונה היא אישפוז, למרות שהיא קיימת. האם לא יכול להיות שהכדורים בסוף יעשו פלאים? אברבנל לא בא בחשבון. ואין מקום אחר שיקבלו אותי

ד"ר שמגר שלום! מחר אני נפגשת עם הפסיכיאטר שלי ואודה לך אם תוכל לכוון אותי בשאלות מנחות אליו. אני מקווה כי הפעם!! תתייחס אל שאלותי ברצינות ותענה עיניינית. אני עדיין חשה מוזר- כאילו (ואולי זה ישמע הזוי) איבדתי את דעתי ואני מתכוונת לכך באופן מילולי. כאילו אין חיות בתוכי, הכל די שטוח ולא חשה בחיבור פנימי. מכאן אני לא יודעת מה לאמר שיש לי וגם הפסיכיאטר שלי עדיין מגשש באפלה ועברו בקרוב שלוש שנים מאז תחילת המצב הנ"ל. אני הייתי רוצה לנסות ולהצליח להעביר לך את זעקתי דרך האינטרנט מה גם שבמציאות אני מתקשה להביא את הזעקה הזו לא כי אני לא רוצה אלא כי אני לא יכולה, מוגבלת באיזושהי צורה. אני חושבת שאו שיש לי סכיזופרניה קלה/ פשוטה/ שארייתי או דפרסונליזציה או נותרו הליקויים. אני רוצה לשוב ולציין בפניך במלוא כובד הרצינות (בבקשה!) שלפני שלוש שנים הרגשתי שחל בי שינוי מאוד משמעותי ולו רק מבחינה סוביקטיבית. התחלתי להיות פרנואידית, מנותקת מעצמי כליל, חרדה גבוהה כאשר אני בונה ונותנת משמעויות לדברים חיצוניים וכל זה במשך חמישה חודשים שהשתרכו להם ללא תרופות. (נאמר לי מפי הפסיכיאטר שעברתי פסיכוזה) כמו-כן, חצי שנה קודם לפסיכוזה עברתי משהו דמוי...אולי קל יותר אולי היפודרום במשך שבוע ימים ולקח לי כשלושה חודשים לחזור לעצמי. (מעולם אף פסיכיאטר לא התייחס לתקופה זו עצם העובדה שלא פניתי לרופא כי מעבר למחשבות קודרות לא חשתי בשוני או מוזריות) אך, אחרי הפעם השנייה וכאמר עבר מאז 3 שנים אני עדיין במצב של... אני לא יודעת אפילו איך לתאר לך את זה ובטח לא לרופא שלי - כאילו איבדתי את הקשר לעצמי בפנים, אין שמחה, אין עצב, אין כעס, אין חיות- אין רגש!!!!!!! אני לא עושה כלום כי פשוט, אני לא רואה איך...אני לא מכוונת לשום מטרה, המעט שעושה פועלת כאוטומט, כשאני הולכת ברחוב מרגישה זרות, תלושה- מזכיר לי את הנתק החריף שהייתי נתונה בו זמן מאד ממושך. אני מבקשת ממך- אנא, נסה פעם אחת לענות לי ולומר לי ממה לדעתך אני סובלת? נעשו לי טסטים פסיכודיאגנוסטים שלא הראו סימנים פסיכוטים. אני יודעת שעכשיו אני לא פסיכוטית אבל ....מאידך, זה גם לא אני! תודה רבה

הלה שלום, משום מה הודעתך היום אחרת מבעבר. משהו שלא חוזר על עצמו כאוטומט- וזה טוב! הענין שאת לא יכולה לקחת את הטוב הזה ולעשות עם זה משהו שיקדם אותך. אני מסכים איתך שלא ניתן לשלול על הסף נזק שאריתי של סכיזופרניה. חולים סכיזופרנים יכולים להיות עם נזקים חיצוניים (קוגנטיבים או כאלה שאפשר "למדוד") מינימליים, אבל בהחלט לחוש את אותו ניתוק פנימי, זרות וירידה ברציה (ברצון ליזום ולעשות דברים שונים). מאידך יכול להיות שמדובר בסוג של דפרסונליזציה. כיוון שבדפרסונליזציה אין לנו כמעט מה לעשות, אני חושב שאולי שווה לשקול בכל זאת מתן אבחנה של סכיזופרניה, זאת לאור הליקוי הרגשי והתפקודי. האבחנה תאפשר לך לקבל תרופות אנטיפסיכוטיות שיתכן ויוכלו לעזור לליקוי. אני הייתי מנסה "ללכת על זה" בעיקר בגלל המקום התקוע כל-כך הרבה זמן בו את נמצאת, והאפשרות, ולו גם הקלושה, של עזרה הגלומה באיבחון החדש. מקווה שעזרתי במשהו.

אולי לא תפרסם את דברי, וזו זכותך... אבל אני ממש לא חושבת שבמקרה של הילה- אבחנה כסכיזופרנית תעזור. במקרה הזה מה שהכי יעזור לה זה לצאת קצת מהDSM, בתוכו היא שבוייה כבר הרבה זמן. לצאת מהראייה של עצמה בעיניים של פתולוגיה, ולנסות לבדוק את הכוחות והיכולות והמשאבים שיש לה. ויש לה, תאמין לי שיש לה, והרבה. הראייה הצרה של האדם במונחים פתולוגיים, מקבעת אותו בחשיבה שלילית על עצמו. אני לא יודעת אם אתה מכיר את המושג- סינדרום הסטודנט לרפואה- זה מושג של סטודנט לרפואה שמאבחן את כל הפתולוגיות שהוא לומד- בעצמו... ובבריאות הנפש זה הרבה יותר מסוכן, כי כאן המדדים לאבחנה הם לגמרי פנומנולוגיים... היא לא מרגישה את עצמה מבפנים- יופי, סימנים שליליים... ואולי יש כאן דרך אחרת להסתכל על זה? אולי צריך לחבר אותה למשמעות אחרת בחייה, פרט למשמעות הפסיכיאטרית? כמה התרופות אתה חושב יכולות לעזור? האם ניסית אותן אי פעם על עצמך? האם אתה באמת חושב שניתן להשתמש בתרופות אנטי פסיכוטיות, ולא להיות אטום ומנוטרל? אני מקווה שאני לא נשמעת לך סינטולוגית מדי. אתה פשוט יותר מדי פסיכיאטר... תנסה להיות קצת יותר טיפולי... יום טוב תמי.

הודעתך הפעם הפחידה ואולי למען האמת היתה מיותרת !!! אולי גם אני כועסת עליך משימוש כה לא זהיר במתן אבחנה דרך האינטרנט! ואולי אני כועסת על עצמי שאני מחפשת מידע זה דרך המחשב (לרגעים גם חשדתי בך שאולי אני נוהג בי - בהפוך על הפוך על מנת שירד לי האסימון, אגב- האם זה נחשב למחשבת יחס או שווא?) בכל אופן, ייתכן כי הגזמתי. קראתי שוב את הודעתי וראיתי כי באמת ניתן להבין דברים אחרים ממנה ואולי תיארתי דברים שלא מדוייקים אצלי. אני חווה סוג של תקופה עם נסיון לעשות סדר אצלי בראש. יש לי חלימה יותר אינטנסיבית בלילה כאשר הם חדים וברורים יותר עם מלאי תכנים משמעותיים(הרופא אמר לי שהכדור מירו מעודד חלימה גבוהה יותר, האם זה נכון?) אני יודעת שאני קצת אובססיבית לגבי נזקים שארייתים אם יש לי, מה הם, וכיצד הם באים לידי ביטוי- יש לי הרבה שאלות בעניין.... אבל זה לא אומר שאכן יש לי!!!!! לכן , אני מעוניינת לדעת על מנת שאוכל לעשות בעצמי את האבחון. לגבי הרצייה לעשות דברים- זה כן אופייני לי עכשיו אך מאידך, כמו שלדעתי גם הנך יודע, זה לא מאפיין בלעדית מצב של אחרי פסיכוזה אלא יכול להיות סתם עצלנות עכשווית. וכמובן שהעלייה המאסיבית במשקל אינה תורמת לעניין ומפחיתה מהבטחון. כל טוב

הא! שכחתי. האם יש אמת במחשבותי שניכסתי לך את "התעלולון"? סתם בשביל לעשות בדיקת מציאות ולא חלילה אני שוגה במחשבות יחס או שווא. :-) תודה ד"ר שמגר ולילה טוב

אבי בן 74 זה התחיל מבעיה בהליכה רגל ימין רועדת וחוסר יציבות בהליכה עשינו את כל הבדיקות הוא אושפז במחלקת ניורולוגיה לצורך בדיקות ולבדוק מדוע הוא לא מצליח ללכת יציב בלי שהרגל תרעד לו לאחר אישפוז של שבוע ימים בבית החולים הוא קיבל כדורים להרגעה ומאז החיים גיהנום הוא לא ישן בלילה הוא קם ב3 לפנות בוקר כל דבר שהוא מבקש חייבים לענות לבקשתו אחרת הוא צועק ומקלל וכל הזמן צריך להגיד לו אמן אחרת הוא לא נרגע ומציק בזמן האחרון חל אצלו גם ביזבוזים הוא קונה כל דבר גם אם לא צריך פשוט חסר סבלנות והפרעת קשב נוראית אמא שלי כבר קורסת היא לא יכולה לתפקד בלחץ הנוראי הזה אם לא מצדקים אותו הוא סוגר את הטלפון ומקלל אי אפשר לנהל איתו שיחה נעימה ושקטה פתאום הוא מדליק מוסיקה בקולי קולות אני ואחים שלי ניסנו בכל דרך בקשנו מרופא כדורים מרגעים אז הוא אמר שאנחנו רוצים להרוג אותו אני חייבת יעוץ מה לעשות איתו אחרת אני יאבד גם את אמא שלי

שלום כלנית, איזה תרופות נתנו לאביך? נשמע שהוא זקוק להערכה מקצועית, ע"י פסיכיאטר, ועדיף פסיכו-גריאטר. כמו כן כדאי לברר האם בוצעו בימים האחרונים בדיקות גופניות כלליות, כולל בדיקות דם. לצורך זה ניתן לפנות לרופא המשפחה.

בוקר טוב,אני בן 25 וסובל שנים רבות מחוסר אנרגיה,עייפות מרובה לאורך היום,פסימיות,דאגנות וחרדה.מצב הרוח סביר אבל כמעט ואין לי כח לעשות כלום.עשיתי בדיקות דם והכל היה תקין. לאחרונה הרמתי את הכפפה ולקחתי במשך חודשיים תחת מינון מלא את התרופה רמוטיב.לא הייתה תועלת כלל.כרגע אני מנסה אומגה 3 בריכוז גבוה. א.יש סיכוי שטיפול תחת אומגה 3 אכן יעזור?(קראתי מחקרים מעניינים בנושא). ב.בהנחה ולא יעזור הטיפול,האם תרופה כמו בוספירון יכולה לעזור לי להשבת הכח הנפשי?

ליאור שלום, כמו שציינת, המידע לגבי אומגה שלוש מעניין, אבל לא חד משמעי. לפיכך אינני יודע בודאות האם זה יעזור. יש לזכור כי גם תרופות נוגדות דיכאון, שיעילותן הוכחה, עוזרות רק ב- 60-70% מהמקרים. בוספירון אינה בחירה טובה. אני הייתי ממליץ על טיפול בנוגדי דיכאון מקובלים אחרים. עקב המצב המתמשך, כדאי מאד לפנות ליעוץ מקצועי. נדמה לי שגם פסיכיאטר וגם פסיכולוג יוכלו לעזור, כל אחד מהכיוון שלו.

ד"ר עופר שמגר שלום רב ! שמי נועם (27), סטודנט באוניברסיטה, ועובד במקצועות הבריאות. אני חושש מפני האפשרות שאני אפתח סכיזופרניה עד גיל 35. אני חושש שהמחלה מקוננת בי כיום, רוקמת עור וגידים, ולבסוף תתפרץ בגיל מאוחר יותר. אין היסטוריה משפחתית של מחלות נפש, ובריאותי הפיזית והנפשית נכון להיום תקינה לחלוטין. אין סממנים לסימפטומים סכיזופרנים, אין הפרעות בפרספציה ואין מחשבות שווא. למעשה אין לי על מה להסתמך... למעט "תחושת בטן" חזקה במיוחד. מחד גיסא, לעיתים יש התקפי פאניקה קלים ש"הנה זה קורה....", ומאידך גיסא, אני טוב, מעין תהליך של השלמה וקבלה של מצבי העתידי... מצאתי תוך טיפול בפסיכותרפיה, שתת-המודע שלי "חושק" בהתפרקות כגון זו. מצד אחד אני חושש שהדבר יפגע בתיפקודי לחלוטין ואני אמצא עצמי במוסד שיקומי בעוד מס' שנים ומצד שני אני מצאתי שזהו מצב בלתי נמנע... עבור אנשים כמוני... חוץ מזה שאובחנתי כמחונן (מנת משכל גבוהה) ואני חש לאחרונה האצה בהתפתחותי השכלית (לעיתים יש קשר בין השניים.. בין גאונות לשיגעון), אני חושש שאני נמצא בעיצומו של קונפליקט "משבר אמון" שבסיומו קרוב לוודאי אשתגע... אני מרגיש כאילו אני היחידי שחושב בהגיון וכולם ירדו מהפסים... שאני חי בעולם מטורף.... ומכאן הדרך היחידה לשרוד היא להשתגע... אם אתה חושק בדוגמה אז אספק אותה כדלקמן: תגיד לי אתה... הרפורמה בבריאות הנפש זה שפוי ? איזה תהליך שיקומי אתה מצפה שיתרחש עם הרפורמה הזו ? משרד התמ"ת שדורך על הנכים... ומעניק להם שכר של 9 ש"ח במקרה הטוב... אנחנו מגדלים אוכלי חינם במדינה שלנו..? חברות תרופות שמזייפות את הממצאים שלהם בכדי שה- FDA יאשר את התרופות שלהם...? ניצולי שואה שהמדינה מתעלמת מהם...? הדוגמאות מספיקות לך... כי אם לא אני יכול להמשיך... תגיד לי אתה... איזה סיבה יש לי להישאר שפוי....??? ועוד במקצוע שלי... אגב, החשש שלי הופיע רק לאחרונה... מזה 5 חודשים לכל היותר.. (איני בטוח בתאריך). ואני נמצא בטיפול פסיכולוגי...והתחלתי ליטול ציפרלקס... אגב, אני בטיפול פרטני... מכל הבחינות.. רפואית, פסיכותרפויטית וכו'... שאלתי אליך היא האם יש בדיקות כלשהם שאוכל לבדוק האם החשש שלי מציאותי ? בדיקות דם, גנטיות, הורמונליות, הדמיה, משהו ? שנית, האם ידוע לך מהם הסימנים המקדימים.. טרם פרוץ המחלה.. ? על מה הם מתלוננים..? האם הדיווחים שלי קשורים בתור סימן מקדים ? נניח ואני סתם מבלבל לך ת'ראש... והכל בסדר... האם קו מחשבה כזה תוביל אותי לחלות בסכיזופרניה ? או לחילופין.. האם ניתן לשנות את הבחירה שכבר עשיתי בתת-מודע...(במידה שעשיתי) ? אשמח לדעתך הכנה בנדון... עד היום זכיתי ל"אתה סתם היפוכונדר...אין לך כלום.". תודה מראש בברכה נועם

נועם שלום, אין ספק שאתה במצוקה. המחשבות רצות אצלך במהירות גבוהה יותר מאשר אצל הרוב. יחד עם זאת אין כל בסיס מדעי לחשוב שאתה מפתח סכיזופרניה. אבל אי אפשר גם לשלול זאת.... לעיתים ההתפתחות של המחלה מתחילה בתקופה של ימים-שבועות ואף חודשים בהם האדם חש שמשהו בעצמו או בסביבתו משתנה. לא כל תחושה כזו אומרת שמתחילה סכיזופרניה. ברוב המוחלט אילו תסמינים שפירים שחולפים, בחלקם אילו ביטויים לחרדה מסוג זה או אחר, ורק במיעוט שבמיעוט אילו אכן סימנים לתחילת סכיזופרניה. והבעיה שאי אפשר לדעת בודאות עד שזה אכן קורה. אז מה עושים? הכי טוב להגיע להערכה של פסיכיאטר, באופן חד פעמי. אם תרצה, תוכל לעשות זאת באופן עיתי, נאמר אחת לשנה, עם אופציה להגיע קודם במידה ואתה חש שיש שינוי במצבך. הפסיכיאטר יכול לתת חוות דעת על המצב הנוכחי. אינני מכיר בדיקה שיכולה לנבא התפתחות עתידית של סכיזופרניה. רק בריאות...

מה אתה חושב על התיאוריה הפסיכוביזארית- שהאדם בוחר לפתח הפרעה נפשית ושזה לא נכפה עליו ע"י תת ההכרה שלו (כמו שזיגי פרויד טען) . הוא טוען שזה הכל רציונאלי. האמת אני לא קונה את הבולשיט של פרופ' רופא והתאוריה המטומטמת שלו. תן דעתך בנושא. תודה , אבי.

אינני כיר את השם שציינת, אבל גם אינני מכיר שמות רבים וטובים אחרים, כך שזו אינה אינדיקציה לכלום. לגופו של ענין- התאוריה לא מוכרת לי. גם חיפוש בגוגל העלה רק שני מקורות בצרפתית לנושא, כך שאני מניח שזה לא משהו מאד מקובל. אני אישית אינני חושב שאנשים בוחרים במודע את מחלתם. אין ספק שיש מרכיב ביולוגי וגנטי בחלק ניכר מההפרעות הנפשיות. כנראה יש גם מרכיב תת-הכרתי שמשפיע על התבטאות המחלה. מעבר לזה- אני חושב שהרפואה של היום לא יודעת לאמר הרבה בבטחון.

שלום רב כמה תרופות צריך לעבור ובתקופה של כמה זמן כל אחת בכדיי להבין שהיא לא מתאימה? והאים בתרופה מהדור החדש השלישית במספר יש כבר להניח שאין אפקט וכדאי לעבור לדור הישן למשל? או בקיצור: האים יש אנשים חרדתיים שתרופות מהדור החדש דוגמת סרוקסט וציפרלקס לא מתאימות להם? ומה ניתן לעשות ??? לעבור לתרופות דור ישן למרות ריבוי תופעות הלואי או להמשיך ולנסות תרופות דור חדש אחרות שוב ושוב ואולי תגיע ישועה ויפסקו התקפיי החרדה? או שאולי צריך להבין שאין מצב גם בתרופות שלא יהיו חרדות בכלל ושלמרות לקיחת התרופה יהיו פה ושם התקפיי חרדות שצריך ללמוד לחיות איתם?? או שאפשרי להגיע לחסימה מושלמת של החרדות ??? מה דעתך ???

שלומית שלום, לצורך קביעה שטיפול אינו יעיל, יש צורך במינון מתאים ומשך מתאים. אם מדובר בהפרעות חרדה, אז לגבי התרופות שציינת צריך להגיע לפחות ל- 50 מ"ג סרוקסאט ולהשאר על מינון זה מינימום 4 שבועות (ועדיף חודש וחצי). בציפרלקס צריך להגיע למינון של 20 מ"ג ולהשאר על מינון זה תקופה דומה. למרות זאת, לא כל האנשים מגיבים לתרופות הללו. אחרי שמנסים 3 תרופות חדשות, בהחלט סביר לתת תרופות מהדור הישן. לא כולם מפתחים תופעות לואי לתרופות אלו, ולעיתים תופעות הלואי הן בעוצמה קטנה ונסבלת, ובודאי למול השיפור במצב. כמובן שאפשר לנסות עוד תרופות מהדור החדש, אבל המינון ומשך מתאימים. במקביל כדאי לשלב טיפול פסיכולוגי קוגנטיבי, כיוון שהשילוב שלו עם תרופות נחשב לקומבינציה המוצלחת ביותר.

סובלת מחרדות כבר 5 שנים - התקפים אטומים ועצומים טופלתי בסרוקסט לוסטראל וכעת ציפרלקס מינון מקסימלי בכולם ועדיין מעת לעת יש מיני חרדות אולי אפשר עוד משהו???????.. שיחות עים פסיכולוגית לא עזר רפלקסולוגיה גם לא ורציתי לשמוע מנסיונך ומנסיון הקוראים על איזושהי אלטרנטיבה נוספת לכדורים הריי התרופות ממש מלאות תופעות לוואי ובלתי נסבלות

שרלי שלום, האם את יודעת באיזה סוג טיפול היית (דינמי/קוגנטיבי)? כמה זמן נמשך הטיפול?

טיפול פסיכולוגי של שיחות עשיתי בערך 20 שיחות וזה היה יותר לחפור ולנסות למצוא למה החרדה הגיעה מאחר והיא הגיעה באחד השלבים הכי מאושרים בחיי ולכן זה הטריד אותי משלא נמצאה הסיבה המשכתי עוד קצת והחלטתי שאני יכולה לעשות שיחות עידוד למטפלת ולא היא לי . היא לימדה אותי גם טכניקות להרפיה אבל בשעת חרדה אני לא מצליחה ליישם כלום !!!!!!!! יש לי חרדות מיוחדות בעוצמתם אני פשוט מרגישה ניתוק מהעולם וחרדה שמבעיתה אותי ואת הסובבים לי כיכ כנראה שזה גם נראה נורא שתיתי המון כדורים וכלום לא עוזר למגר את התופעה המזוויעה טיפולי רפלקסולוגיה רק הלחיצו אותי יותר ולכן הפסקתי אחריי 3 טיפולים אבל שמעתי על ביו פידבק ועל היפנוזה השאלה אים שמעת על משהו שמאוד מאוד עוזר ?? . שמעתי על ד"ר שרייבן בפריז שמתעסק ב /erdr אבל אני לא יודעת מה היעילות של הטיפול אצל חרדתיים לדעתי זה יותר לטראומות בכול מקרה אני כרגע בחיפושים אחר טיפול שיכול לעזור לי לפתור את הבעיה ואשמח עים תוכל לתת לי מידע שיוביל אותי לאנשהו תודה שירלי

האם יש קשר בין ציפרלקס להריון האם כשרוצים להיכנס להריון צריך להפסיק עם התרופה????? תודה

ציפרלקס הינה תרופה בטוחה יחסית בהריון. בכל מקרה יש לשקול את הסכנות שבהפסקתה למול הסיכון המאד מאד נמוך להריון. את זה יכול לעשות רק מי שהכיר אותך לפני הטיפול ויודע מה היה מצבך לפני הטיפול. בכל מקרה, למידע עדכני נוסף ומדויק מומלץ להתייעץ עם המכון למידע טרטולוגי בהדסה, בטלפון 02-6243663/9.

שלום ד"ר אני בת 32 חולת פיברומיאלגיה כ 5 שנים. הבעיה שלי היא שמאז שאני מכירה את עצמי אני לא עומדת בלחץ גם בתור ילדה, כלומר לא מסוגלת לעמוד בעימות מילולי עם אנשים כדי להגן על עצמי, מה שקורה לי זה שאני מיד מתחילה לצעוק, אני לא מסוגלת להיות רגועה ולדבר בשקט אני מתעצבנת מאוד ורועדת בשל כך, כמובן שעם הגיל זה מחריף. מה שרציתי לדעת אם יש לי מחלת נפש או סכיזופרניה כי אני מאוד סובלת מהמצב הזה. אני לוקחת פלוטין 20 מ"ג ליום לפיברומיאלגיה.

אלין שלום, קרוב לודאי שלא מדובר על מחלת נפש או סכיזופרניה. כנראה מדובר בדפוס אישיותי (לכל אחד האישיות שלו- יש יותר אדישים, ויש יותר מגיבים...). הטיפול לבעיות מסוג זה הוא טיפול פסיכולוגי.

שלום רב, שדרו היום (18.08.07) בחדשות מידע על טיפול חדשני בפוביות. באינטרנט מצאתי שם של המכון: "פירלס" בהנהלת פסיכיאטר ד"ר יהודה ששון. אני סובלת מפוביות וחרדות, אך מעדיפה לא להשתמש בתרופות. כיצד מגיעים למכון הזה? האם את הטיפול ניתן לקבל בביה"ח "שיבה" של תל-השומר. בתודה ובברכה, גלינה

למיטב הבנתי מדובר במכון פרטי. אינני יודע האם הטיפול קיים גם בתל-השומר. אפשר לטלפן למקומות הללו (מספרי טלפון דרך האתר באינטרנט או בדפי-זהב) ולברר על דרכי הפניה/ השתתפות קופת חולים וכו'.

למכון קוראים פירלס וזה נמצא בהרצליה. גם אני סובלת מפחד גבהים והתקשרתי אליהם לקבוע פגישת אבחון הטלפון שלהם 09-9545466 בהצלחה גם לך! מיטל

שלום גלינה, אני מטופלת במכון בהרצליה שנפתח לא מזמן. זה מדהים השיטה החדשה הזו ואין ספק שאני כבר מרגישה יותר טוב. זה פרטי ואין החזרים אבל לעומת כל הטיפולים שעשיתי עד עכשיו אין מה להשוות במחירי. בהצלחה, שרון

שלום לך! רציתי לשאול האם התחושה של רגש שטוח שאני חווה או לחילופן רגש מצומם אלו שאריות וליקויים/ נזקים בלתי הפיכים מדכאון פסיכוטי שעברתי? שכחתי לשאול האם אלו ליקויים שנותרו או למעשה התרופות שאני מקבלת תורמות או גורמות לתחושה זו? אני מקבלת סימבלטא 60 מג"+ מירו 30 מ"ג. תודה

יעל שלום, שאלה זהה עלה כאן ע"י מישהי שהזדהתה בשם הלה. חשוב לי להבין האם זו את שוב? אם כן, יש לי מספר דברים מאד חשובים לאמר לך. חזרי אלי.

כן זו אני שהזדהתי בשם יעל :( נשמעת כ"כ מפתה מקווה שלא לכדת אותי ברשת לשווא. הלה

שלום רב, אבקש לדעת היכן אוכל לקבל מידע ולקרוא (ספרים, אתרי אינטרנט, אחר) על דרכי התמודדות וטיפול בהפרעות אישיות. תודה, דנה.

דנה שלום, הטיפול בהפרעות אישיות הוא טיפול פסיכולוגי. בד"כ מדובר בטיפול ממושך בין חודשים רבים, ולרוב נמשך שנים. אינני מכיר ספרים שאינם מקצועיים, אבל אם תקישי בגוגל "הפרעות אישיות" או personality disorder תוכלי לקבל אין ספור אתרים ומידע בנושא. מקום טוב להתחיל בוא הוא ויקיפדיה. מצ"ב הקישור לנושא בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA בהצלחה!

תודה

שמי אבי ואני בן 45בריא אני בעל עסק שדורש ממני שעות רבות בעבודה מישרדית ואחרי כשעה אני פשוט נישבר ולא יכול להיות מרוכז ,פעילות שלאדם רגיל תיקח שעה לי לוקחת יום שלם אפשר לקרוא לזה הפרעת קשב ?האם טיפול בריטלין נקודתית לשעות מישרד אלו יכול לעזור ? ואיפוא מסיגים אותו ? אצין שפעילות עסקית אחרת שאינה קשורה במקום אחד במישרד אין שום בעיה הודה על תשובה

אבי שלום, ישנן בעיות שונות שגורמות הפרעות ריכוז, והפרעת קשב היא רק אחת מהן. הפרעת קשב בד"כ מתחילה בילדות ובחלק מהמקרים ממשיכה לגיל המבוגר. בכדי לקבל טיפול יש לעבור קודם כל איבחון. האיבחון הטוב ביותר מתבצע במרפאות קוגנטיביות (יש מרפאה כזו ברמב"ם, וגם במרכזים שונים במרכז הארץ). אחרי איבחון כזה יוכלו להמליץ לך על הטיפול המתאים.

שלום האם רסיט גר בדרך כלל לעייפות? מתי מומלץ בדרך כלל לקחתו- בבוקר או בערב לפני השינה? תודה וסוף שבוע נחמד.

נהפוך הוא, רסיטל לעיתים (נדירות) גורם לקשיי שינה, לכן מומלץ ליטול אותו בבוקר. אם אין בעיות בשינה, אפשר לקחת אותו בכל שעה משעות היום, רק להתמיד לקחת באותו זמן (לא חשובה השעה המדוייקת, כן חשוב שאם לוקחים בבוקר, אז תמיד זה יהיה בבוקר ולא יום בבוקר ויום בערב).

הכל דפוק בי. יש לי בעיות שמיעה, בעיות קשב וריכוז, עין עצלה,בעיות ראייה קשות, אינטיליגנציה קצת פחות מהממוצע, זיכרון ממש גרוע, לא מסוגלת לזכור כלום, דסלקציה מסוגים שונים, סוכר גבוה, כולסטרול גבוה (מתמיד), עקמת קלה.. חוץ מזה אני בדיכאון ולא מסוגלת לתפקד מרגישה שיש לי יותר מידי דברים רעים. נקודת התחלה גרועה. תמיד היה לי עיקוב בהתפתחות, פגרתי אחרי כולם, הייתי ילדותית נורא. האם ישנה תסמונת כלשהי שמשלבת את כל מה שתארתי, מה לחפש? אולי יש לי תסמונת שחטפתי בצורה חלשה יותר?

שלום רב, לצערנו יש אנשים שהמזל לא עמד לצידם. לעיתים קרובות מדובר בהפרעות שנוצרו בהריון, לפעמים בגלל זיהום (מחלת חום "פשוטה" של האם) ולפעמים מסיבות שאיננו מבינים. אחיד הדברים המדהימים הוא שאיננו מודעים עד כמה אנשים המסתובבים בעולם סוחבים עימם בעיות שונות ומשונות. אנחנו הולכים ברחוב וכולם נראים בסדר. אנחנו לא יודעים איזה אישה איבדה ילד בגיל שנתיים, מי סובל ממחלת לב קשה וכבר היה 3 פעמים על סף המוות, מי מטופל בדיאליזה 3 פעמים בשבוע. מבחוץ כולם נראים בסדר, ולא פעם נדמה כי רק לנו יש בעיות. מנסיוני, הדרך הטובה ביותר להתרומם מעל הקשיים האישיים שלך היא ללכת ולהתנדב. כן. לעזור לאחרים. לקשישים, לעמותות הנותנות מזון לנזקיים, לילדים במצוקה, לנשים מוכות, סתם להגיע לגן ילדים בשכונה ולהציע עזרה ועוד ועוד... הנתינה לאחרים היא הדבר שנותן הכי הרבה כוחות ונותן תחושת ערך הכי גדולה. לכל אחד יש מה לתת. ולו גם מעט שבמעט. אם תלחמי על נתינה לאחרים, בעיותיך לא יעלמו, אבל הן תקבלנה מימד מעט שונה מזה שאת חשה עכשיו. תלחמי על הנתינה, ורק תקבלי מזה.

שלום! אני בן 31 מזה כ10 שנים יש לי בעיה -אני לא יודע אם זה המקום המתאים או לא בכל מקרה זה התחיל בשרותי הצבאי בלבנון שבו חוסר הבטחון התחיל לרדת וכל דבר אני מתחיל לחשוב עליו ביסודיות כי אני פוחד שאשכח בפועל אני חושב על כל דבר כ"כ הרבה זמן כשמגיע הרגע אני עושה אותו ללא בעיה לאחרונה זה החמיר וכל דבר בסיסי בחיים יכול להוות לי עניין למחשבה רבה אני עובד בחב' הייטק גדולה ונחשב לעובד טוב מסור הבעיה שאני לא רגוע עקב מחשבות וזה גורם לי לחוסר רכוז "ולחלום" כל הזמן כאילו אני בעולם אחר. יוסי

רוני שלום, הבעיה אכן נשמעת מתחום בריאות הנפש. קרוב לודאי שמדובר בסוג כזה או אחר של הפרעת חרדה. קשה לתת איבחון דרך האינטרנט, אבל ממה שאתה מתאר עולה רושם של בעיה כזו. הפרעות חרדה הן מאד נפוצות, ולפחות 15% מהאוכלוסיה סובלת מהן. בכדי לעזור לך יש צורך בהערכה פרטנית אצל איש מקצוע (פסיכיאטר או פסיכולוג). אם אתה הולך לפסיכולוג, עדיף להגיע למישהו שמתמחה בטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, כי זה סוג הטיפול שהכי יעיל במצבים אלו. בכל מקרה מדובר בהפרעה שנחשבת קלה, ללא קושי מיוחד בטיפול ובאיזון.

ד"ר שלום, למיטב הבנתי, כדי לאבחן דיכאון ולהבדיל אותו מסתם מצב של עצבות חייבים להופיע מספר סימפטומים נוספים אצל המתלונן שאחד מהם למשל הוא חוסר תיאבון. שאלתי היא מה הקריטריונים לאבחון כאשר הדבר נוגע לחרדה,אפילו חרדה קלה: איך מאבחנים חרדה ומבדילים אותה ממצבים של מתח או לחץ שאינם חריגים? תודה.

כמעט כל ההפרעות ברפואה נבחנות בשני מדדים, שעוזרים להבדיל בין מחלה/הפרעה ובין שינויים "נורמליים" המופיעים אצל כל אחד והם חסרי חשיבות וחולפים מעצמם. המדדים הם עוצמה ומשך. מבחינת משך- ברוב ההפרעות הנפשיות נדרשת תקופה מינימלית של שבועיים, ובמקרים מסויימים יותר, בכדי לקבוע שמדובר במצב הדורש טיפול. מבחינת עוצמה- כאן הדבר נבחן עפ"י המידה בה ההפרעה גורמת לקשיים תפקודיים (האדם מפסיק להפגש עם חברים, יושב בבית ולא עושה כלום, מפסיק להתעסק בדרים שבעבר הסבו לו הנאה וכו'), ועפ"י המידה בה קיים סבל סובייקטיבי (עד כמה האדם חש שהוא "כבר לא יכול לסבול את זה יותר"). קיימים סוגים שונים של הפרעות חרדה, אולם הכללים הבסיסיים הללו נכונים לכולן.

אבי ישן המון בזמן האחרון, מתקשה בהליכה ומסרב לעשות כל דבר שמציעים לו האם זה דכאון? ואם כן אני מבקשת שם וכתובת של פסיכיאטר גריאטרי באזור חדרה

בלה שלום, זה יכול להיות דיכאון, אבל גם הפרעות אחרות, כגון אלצהיימר. אינני נוהג לתת המלצות על שמות של מטפלים בפורום. אם מישהו מהקוראים יתן המלצה אפרסם אותה. ניתן לפתוח דפי זהב וחפש שם. אפשר גם ליצור קשר טלפוני אקראי עם מספר פסיכיאטרים רגילים באיזור חדרה ולשאול אותם על פסיכוגריאטר שהם ממליצים עליו. אם מספר פסיכיאטרים ימליצו על אותו פסיכוגיאטר- נראה לי שזו תהיה בחירה נבונה ללכת לאותו אחד.

עד לפני שבוע השתמשתי בתרופה 10 מג רסיטל השבוע נתנו תרופה בשם טרמדקס פלשטב 50 מג , עקב כאבים חזקים בגב. בדקתי באינטרנט זו מקובצות סרוטיון השאלה היא האם אפשר להתחיל לקבל את התרופה. תודה על התשובה

אסור להשתמש בשתי התרופות ביחד. אם יש הפסקה של שבוע בין הטיפול ברסיטל לטיפול בטרמדקס לא צריכה להיות בעיה.

בקיצור זה המצב לפני שנתיים עשיתי איבחון מקצועי ונאמר לי שם ללכת לכיוון של הנדסת אלקטרוניקה, או הנדסת מחשבים, היתה גם איזו הערה לגבי אדריכלות... בכל מקרה לקחתי את זה ברצינות ובשנתיים שלאחר מכן עמלתי קשה לשפר ולהשלים בגרויות, כך שבגיל 28 אנייאוכל להתחיל אוניברסיטה... אבל זה לא כל כך הלך (הבגרויות, כלומר ה-5 יח' הריאליים) ומה גם שפתאום כבר לא נראה לי שהנדסה היא מקצוע כל כך מושך, כנראה בגלל הקושי עם המקצועות הריאליים...ו(קושי עוד יותר גדול בלבקש עזרה..זה כנראה משהו באישיות שלי שמונע ממני לפנות לעזרה, נסיתי לדברי על זה עם הפסיכיאטר שלי השבוע, אבל אני לא בטוח שהוא הבין) בעצם שמתי לב ששום דבר לא ממש מושך אותי, שום תחום לא מצליח לגרום לי לרצות ללמוד (לא הנדסה, לא ביולוגיה, ולא בטוח שגם מדעי הים - התחומים האחרונים שנדמה לי שעוד יכולים לעניין אותי בכלל). בצר לי הבנתי שבשנה הזו אני כבר לא יוכל ללכת לאוניברסיטה, או לימודי תואר- אפילו אם הייתי סגור על משהו. בצר לי החלטתי (גם הודות ל סיוע של דמורליזציה מצד אבא שלי) לחפש משהו אחר, חשבתי על משהו כמו מסלול MCSE שיוביל אותי לתחום אחר במחשבים.. לא בדיוק הנדסה ואולי יותר מטכנאות PC רגילה (התחום שבו אני עוסק כרגע). כעת, כלומר מחר, אני צריך לתת תשובה אם אני רוצה להירשם לקורס במכללה מוכרת על ידי מיקרוספט (יש שמונה כאלו- אני מדבר על "היי טק" בהרצליה), אבל פתאום התחילו לצוץ כל מיני שאלות.. אם זה באמת מה שאני רוצה? או אם ויתרתי על אפשרות לתואר אקדמאי רציני יותר, הרי עם תואר MCSE אני מניח שלא ממש ניתן ללכת ל"מכולת" ואם אצליח לשפץ במשהו את הבגרות שלי, לפחות מתמטיקה, האם מישהו בכלל יקח אותי אחרי שאסיים תואר ראשון, נאמר..איפשהו ככה בגיל 33..(חלק מהדמורליזציה של אבא שלי). ואם אני כן אעשה MCSE אני לא יודע מה זה באמת ייתן לי... כמה זמן בכלל אפשר לעבוד בזה ולאן ניתן להתפתח משם... בקיצור אני נמצא בברוך רציני, גם איני יודע מה אני רוצה, גם איני חושב שמה שאיבחון מקצועי כיוון אותי - באמת מתאים לי, וגם שבגילי (28) זה אולי קצת מאוחר ללכת ללמוד תואר ראשון או הנדסאי... אולי זה רק נדמה לי (לגבי הגיל), אבל אני לא יודע ואני די פוחד לעשות טעות... מה גם שזה לא ממש יועיל לי ללכת ולשאול אחרים, כי זה פשוט משהו שאני לא ממש יכול לעשות...הפסיכיאטר הסביר לי שיש לי מבנה אישיותי שונה קצת, עדיין נורמטיבי, משהו כמו "שיי פרסונליטי" ויותר טוב לי עם עצמי מאשר אם אנשים - כך שזה מסביר די טוב, אולי, את הצורך בהתבודדות ובידוד חברתי (אבל אני עדיין רוצה "לשבור את הבדידות" מצד שני). הוא ניסה להגיד לי שזה בסדר ועדיין נורמטיבי (משהו כזה) - אבל אני לא מבין איך זה בכלל מצב כזה יכול להיות נורמטיבי. הפסיכיאטר, שמכיר אותי כבר שלוש שנים, אמר לי שלטיפוסים עם אישיות כמו שלי הרבה יותר קל להתמודד עם אנשים כאשר הם נמצאים במסגרת של טיול. מערכות היחסים כולן שטחותי ורדודות, שום דבר לא ממש לעומק... אני לא יודע אם זה טוב או רע... ברוך די רציני...אין לי מושג מה לעשות, לא בכיוון העבודה ולא בכיוון של טיפול עצמי או להפוך את עצמי לבנאדם נורמלי.

צ'ינגו שלום, אני מבין שאתה בטיפול פסיכיאטרי. למה? איזה מין טיפול אתה מקבל? כמה זמן? האם היית בטיפול פסיכולוגי? אם כן- כמה זמן? תחזור אלי עם תשובות וננסה להמשיך.

שלום, הייתי בטיפול פסיכולוגי לאורך תקופה של 9 שנים, מסוף חטיבת הביניים ועד הטיול הגדול. לאחר ששבתי מהטיול, במצב לא הכי משהו, התחלתי ללכת לטיפול פסיכאטרי עם תרופות. בהתחלה נטלתי קלונקס, לאחר מכן ציפרלקס ואדרונקס (עדיין). אני חושב שהטיפול הפסיכולוגי החל בגלל קשיים בבי"ס, גם לימודיים וגם חברתיים. סיימתי את בי"ס בכישלון, ועד לצבא עברתי סדרה של ניתוחים (חיך שסוע), לאחר הצבא עברתי עוד סדרה של ניתוחים (גם כן חיך שסוע, סה"כ 11 ניתוחים מגיל 0) וקצת לאחר מכן יצאתי לטייל. לקראת סוף הטיול התחלתי להרגיש לא טוב מבחינה נפשית, הייתי נכנס לדכדוכים ביתר קלות. הדכדוכים האלו הובילו אותי לטיפול פסיכיאטרי, שנמשך לפרקים בערך שלוש שנים. למרות שהרבה אנשים גורסים שזה בוודאי בגלל חוויות של התנסות בסמים שמטיילים עוברים בטיול שלהם, חשוב לי להדגיש שיותר משכטה פה ושכטה שם של ג'וינט מעולם לא נגעתי בסמים, בטח שלא כדורים למינהם. אני עדיין נוטל אדרונקס, 4 מ"ג, לפעמים יש נפילות אבל בסך הכול די רגוע. הבעיה היא חומת הבדידות שעוטפת אותי כבר, אולי, יותר מעשור (ואולי יותר). רק לימודי השלמת הבגרויות והטיול עצמו הוציאו אותי במידה מסוימת מהבדידות. אבל מלבד זאת, נאדה. לא יוצא, לא מבלה (מסיבות, חתונות וכו' גורם ודאי לדכדוך עמוק), ולאחר שעות העבודה, אני נמצא רק עם עצמי. לא רע לי ולא טוב לי במצב הקיים. מאז שחזרתי זנחתי את רוב החברים שלי, עם החלק שנותר אני כמעט לא נמצא בקשר רציף. מלבד הלימודים אני כמעט ולא מתידד עם אנשים חדשים, אפילו די משתדך להירתע מכך. הפסיכיאטר גורס כי מבנה האישיות שלי גורם לי לא לרצות להיות מוקף באנשים יתר על מידה, במיוחד קשרים שהם יותר משטחיים או רדודים, אני מניח אינטימים. הוא חושב שאני צריך לקבל ולהשלים עם כך, אבל אני לא חושב שאני יכול וגם לא יודע איך בדיוק אפשר להשלים עם מצב כזה - לא מבין גם איך מצב כזה יכול להיות עדיין בגדר נורמטיבי. כמו כן, הוא המליץ לחזור לימי התרמילאות, להמשיך לטייל ולנדוד בעולם - במצב כזה אני באמת אדם אחר, יותר חברתי. אבל יש יותר מדי תירוצים למה לא עכשיו או ליישם את זה שוב, ללמרות שהייתי שמח לטייל שוב.

שלום רציתי לשאול מספר שאלות כשאני יוצאת מהבית נראה לי שכולם מסתכלים עלי מדברים עלי ואם צוחקים אני חושבת שזה עלי ולכן אני ממעטת לצאת למקום עם הרבה אנשים בעבר היה לי בעיה דומה היה לי פחד עם מקומות עם הרבה אנשים ולקחתי סרוקסט וזה עזר האם גם הפעם זה יכול לעזור?מה שיש לי נקרא חרדה חברתית? והאם טיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול לעזור?

התשובה לכל השאלות היא "כן". כן- בהחלט יתכן שיש לך פוביה חברתית. כן- בהחלט יתכן שרסיטל יעזור. וכן- אם אכן זו חרדה חברתית (יש צורך בהערכה מלאה בכדי לקבוע אבחנה זו) טיפול קוגנטיבי התנהגותי אכן מאד יעיל.

תודה על תשובתך נ.ב התכוונתי לסרוקסט ולא לרסיטל

כמה זמן הכי הרבה לחכות להרגשת תרופה אדרונקס

בד"כ מתחילים לחוש בהשפעה אחרי כשלושה שבועות. אם אין שום השפעה תוך 6 שבועות, יש לשקול העלאת מינון או החלפת טיפול.

אני בן 30. פניתי לאיבחון אצל פסיכיאטר. כאשר ברקע יש ADHD וטיקים. טסטים פסיכולוגים מעכשיו מראים על הפרעה באישיות. כתוצאה מכך הפסיכיאטר נתן אבחנה ORGANIC PERSONALITY SYNDROME מה ההבדל בין הפרעות באישיות על רקע פסיכולוגי לעומת ההפרעה הנ"ל שהיא על רקע אורגני (ADHD וטיקים)? האם מבחינת קצבת נכות מביטוח לאומי עדיף שהפרעה באישיות תהיה על רקע אורגני?

רמי שלום, הפרעת אישיות אורגנית מעט קשה יותר לטיפול. בכל הפרעות האישיות הטיפול הוא פסיכולוגי, ונמשך שנים רבות. בהפרעה אורגנית יותר קשה לעזור. מבחינת ביטוח לאומי- אינני יכול לעזור כי אינני מכיר את הקריטריונים שלהם.

לפי הטסטים מדובר בהפרעת אישיות סכזואידית. הפסיכיאטר שינה את זה להפרעת אישיות אורגנית, כנראה בגלל הטיקים והפרעת הקשב שקיימים מילדות. השאלה אם במקרה כזה יש מקום להשתמש בהגדרה של הפרעת אישיות אורגנית או בהגדרה של הפרעת אישיות סכזואידית?

שלום קיבלתי מפסיכיאטר ויפאקס XR במינון של 300 מ"ג ליום (150X2). האם אפשר לקחת את שתי הטבליות במכה אחת או עדיף לחלק לפעמיים ביום? האם לדעתך זה מינון סביר או גבוה מדי? אני מטופל כבר 3 שנים, לא התלוננתי על החרפה במצב אלא רק התחלף הפסיכיאטר והוא החליט לעלות במינון. תודה

שלום רב, 300 מ"ג הוא המינון המירבי ליום. זהו מינון מקובל ולא בעייתי. לא ברור לי למה הועלה המינון עם מצבך טוב (אמרת שמצבך יציב- לא ציינת האם הוא גם טוב...). אם לא ברורה לך הכוונה בהעלאת המינון- שאל את הרופא שוב, ואל תעלה במינון בלי לברר את הסיבה. ניתן לקחת את כל המינון בפעם אחת. ברוב המכריע של המקרים אין עם זה שום בעיה. אם זה גורם אי נוחות אין בעיה לפצל את זה לשניים.

אני ביקשתי ממנו לעלות במינון והוא הסכים. אבל יש מקומות ברשת שכתוב שהמינון המקסימלי הוא 225 מ"ג ליום ובאחרים כתוב 375 מ"ג ליום. ייתכן ש-300 מ"ג הוא מינון גבוה מדי? זאת בעיה לרדת אח"כ במינון בחזרה אם יתברר שאין צורך במינון הנ"ל?

הי, אחי בן 22 סובל מסכיזופרניה וכפייתיות ודיכאון, לוקח לו 5 שעות להתפלל בבוקר, ובכלל יש לו כפייתיות בתפילות ובברכות, הוא לוקח במשך 5 שנים ריספרדל (הוא היה נוהג לקחת מיליגרם אחד והעלו לו את המינון ל2 מיליגרם), הוא לוקח בנוסף רסיטל במשך כחצי שנה. אימי לקחה אותו לרב מקובל ולמרפאה בשיטת IPEC והם אמרו שהוא לא צריך תרופות ואימי הפסיקה לתת לו ריספרדל. זה נורא מפחיד אותי שהיא הפסיקה לו בכזאת פתאומיות ובלי להתייעץ עם פסיכיאטר, אבל היא אומרת שהיא מרגישה שריספרדל לא טוב לו ושהיא חושבת שזה לא התרופה המתאימה ושהוא בדיכאון, ושהמטפלת ראתה שהתרופה לא מתאימה לו והמקובל גם. היא מרגישה מחנק בגרון מזה שהוא לוקח תרופות.

שרית שלום, גם אותי מפחידה ההתנהגות של אימך. על-פניו זו נראית התנהגות לא אחראית, שעלולה לדרדר את מצבו לנקודות מסוכנות ביותר. יכול להיות שהטיפול אכן לא מתאים לו- במקרה זה יש להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל ואפשר גם לפנות לפסיכיאטר נוסף לקבלת חוות-דעת נוספת. אני הייתי מנסה לדבר על ליבה ולנסות לשכנעה לפנות לפסיכיאטר נוסף. אם זה לא עוזר, ניתן לפנות לפסיכיאטר המטפל ולעדכן אותו. אולי שיחת טלפון ממנו תעזור לה לחשוב על הנושא בשנית. האופציה האחרונה (באמת) היא לפנות בצינורות רשמיים- דרך פסיכיאטר מחוזי או דרך בית משפט, על מנת שיימנו לאחיך אפוטרופוס (שאינו אימך), שיוכל להחליט על הטיפול בשבילו, כיוון שנראה שההתנהגות של אימך לא בהכרח משרתת את אחיך אלא את הצורך להרגיע את הפחדים שלה עצמה. את יכולה אפילו רק לאיים עליה שתעשי כך, ואולי דרך כך לגרום לה לפעול אחרת. בכל מקרה- זה לא סיפור פשוט. בהצלחה!

זה בעייתי משום שהוא הפסיק את הטיפול כבר 5 ימים (מיום שלישי) וכבר רואים שינוי לרעה במצב שלו, הוא חזר להיות אפאטי, חזר להיות לא מרוכז (לוקח לו הרבה זמן לסיים משפט עם הרבה שתיקות באמצע) יש לו תנועות מוזרות בגבות והוא מכסה לפעמים את הפנים בכף היד שלו, אבא שלי ואני כבר שיכנענו את אמא שלי שהוא צריך לחזור לתרופות אבל הפסיכיאטר בחופשה ואין לנו את הטלפון שלו, אנחנו לא יודעים אם מותר לחזור לריספרדל ובאיזה מינון, אבא שלי חושב לפנות לרופא משפחה ולהתייעץ איתו אבל הבעיה שיותר ויותר זמן עובר בלי התרופה ואני חוששת שזה יפגע בו לרעה

אני סובל מפוביה חברתית שנקראת פרורסיס, פחד מהשתנה במקומות ציבוריים או בסביבת אנשים, כבר כמה שנים. לאחר הצבא התחלתי לטפל בבעיה אצל אנשי מקצוע, עברתי טיפולי היפנוזה, ביופידבק ופסיכולוגית(שלא ידעה בדיוק איך לעזור לי) אבל שום דבר לא עזר, המצב בקושי השתפר. ניסיתי גם ללכת לאורולוג כדי ללמוד קטטר עצמי אבל הוא לא הסכים לעזור. אני בדיכאון מהמצב שלי, אני לא יכול להתרחק מהבית לכמה ימים ואני רוצה לטייל בדרום אמריקה בעוד כמה חודשים עם חברים אבל כפי שזה נראה אני לא יכול. מה לעשות? האם אתם מכירים בבעיה? האם יש פסיכולוג מסויים שיכול לעזור? אשמח לכל עזרה או עצה שהיא.

ארז שלום, אינני מכיר מישהו שמתמחה בנושא, אבל ככלל אתה צריך טיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית- התנהגותית (האם זה סוג הטיפול שקיבלת?). קיימות גם מרפאות ציבוריות לטיפול בהפרעות חרדה, שם קיים טיפול משולב של צוות רב מקצועי. מרפאה כזו קיימת ברמב"ם, ואני מניח שתוכל למצוא מרפאות דומות גם בסמוך למחלקות פסיכיאטריות במקומות אחרים בארץ.

ד"ר שלום האם אתה יכול להמליץ איזה כדור להתחיל לקחת למקרה כמו שכתבת לי חרדה מופשטת יש לי פחד מאוד גדול להתחיל תרופתי ,אבל הסבל שלי נוראי בבקשה תמליץ לי. האם אלפרליד 0.25 טוב ולא ממכר? תודה גדולה .

חן שלום, גם לי לקח הרבה שנים אבל בסוף התיידדתי עם התרופות. אני לא נותן למי שלא צריך ולא ממהר לתת תרופות, אבל היום ברור לי שכמו שנולדנו בלי בגדים, ואנחנו נעזרים בבגדים "מלאכותיים" בחורף - במקום להיות "טבעיים" ולקפוא מקור, כך גם התרופות יכולות לעזור במקום שנסבול. מי שמזוכיסט- שיסבול בגלל שהוא לא לוקח תרופות. לשאר אני ממליץ לשפר את איכות החיים, כשאפשר, ע"י טיפול תרופתי. ישנן מגוון גדול של תרופות נוגדות חרדה מפושטת. אינני נוהג להמליץ כאן על תרופות ספציפיות, אבל אני כן מוכן לחוות דיעה על טיפול קיים. אלפרליד הוא טיפול מאד יעיל לחרדה, אם כי מינון של 0.25 מ"ג ליום עלול להיות מעט מדי. הסיבה העיקרית קשורה ל"משך חיים" קצר של התרופה בגוף. עקב כך בד"כ נהוג לתת את הטיפול באלפרליד לפחות 3 פעמים ביום, ובד"כ 4 פעמים ביום. זה לא הרבה, כי מתחת לזה פשוט יהיו שעות שזה לא יעבוד. מינון של 0.25 מ"ג כל 6-8 שעות הוא המינון המינימלי, ובד"כ צריך מעל לזה. לאלפרליד פוטנציאל ממכר, אולם זה לא שכיח. זה עלול לקרות רק לאחר מספר שבועות של טיפול. לכן במקביל נוהגים להתחיל תרופות ממשפחת ה- SSRI או SNRI, שמתחילות להשפיע רק אחרי 2-3 שבועות, ואז ניתן להפסיק בהדרגה את האלפרליד. אל תוותר על איכות חייך- טפל בעצמך!

שלום . שאלה, שהתשובה עליה חשובה לי מאוד - האם נטילת כדורים (כגון : פרוזק, מודאל וכו' ...) יכולה להשפיע על תפישתי ע"י מעסיקים בעתיד, כאשר ארצה להתקבל למקום טוב ונחשב ... למשל, חברת חשמל . אני סובל מבעיות מסויימות של דיכאון, אובססיה ומתח נפשי . אני דוחה את הטיפול כבר זמן רב בשל הפחד שמא הידיעה אודותיו תפגע בסיכויי להצליח העתיד כמו כל אדם אחר . בכלל, בלי שום קשר למקום עבודה - האם ישנן עוד דרכים, שבהן זה יכול לפגוע בי ? אני די מתוסכל מהעובדה, שלא ממש קיימת סובלנות לתופעה, וכי כמו שלאנשים יש מחלה פיסית, אז יש גם אנשים שעם נטילת כדור בבוקר יכולים להדביק את הפער . תודה .

אלי שלום, תרופות אמורות לעזור- ולא להפריע. ברוב המקרים אכן הן בעיקר עוזרות. אתה צודק שקיימת רתיעה בקרב מעסיקים רבים מפני העסקת אנשים שעברו משברים נפשיים, או כאלה הנוטלים תרופות פסיכיאטריות. מצד שני ישנם גם מעסיקים רבים הנרתעים מהעסקת נשים (כי הן נכנסות "פתאום" להריון ועלולות להעדר חודשים ארוכים), גברים שעושים מילואים (גם בגלל חשש מהעדרויות), חולים במחלות כרוניות שונות העלולים להעדר בשל מחלתם וכו'.- כך שאתה לא לבד בהתמודדות מול המעסיקים. מאידך, חשוב שתבין שאתה לא פושע, אינך אשם במחלתך, וכמו שמישהו שסובל מקוצר ראיה מסתדר מצויין עם משקפיים, כך אתה תוכל להסתדר ללא שום מגבלות ברגע שתיטול תרופות באופן מסודר. רוב המעסיקים מסתפקים בהצהרת בריאות של העובד, והמידע היחידי שיהיה להם עליך יהיה ממה שתדווח להם. אחרים מבקשים סיכום תיקך הרפואי מרופא המשפחה. אף מעסיק לא פונה ביוזמתו לבתי חולים או מרפאות לבריאות נפש לקבל מידע- אלא אם אתה דיווחת לו שאתה מטופל שם ובנוסף חתמת על טופס ויתור על סודיות רפואית (רוב המעסיקים מבקשים מהעובדים לחתום על הטופס, אבל הם פונים לקבל מידע רק מהמקומות שהצהרת שאתה מטופל בהם. מה שלא הצהרת- לא יוודע כנראה למעסיק). זהו, אני מקווה שתלמד להרגיש מספיק נוח עם מי שאתה ומה שאתה, כולל בעיתך הנפשית, ותדע להפיק את המירב מעצמך. בהצלחה!

שלום, רציתי לשאול האם ניתן להשיג היום אפקסור XR (כזה שלא צריך לקחת פעמיים ביום) דרך קופ"ח? אני יודעת שפעם אי-אפשר היה להשיג ואני רגילה לקנות את זה במחיר מלא באופן פרטי. אולי היום כבר מספקים את זה בקופות החולים? אני בקופ"ח כללית (מושלם), אבל אשמח להתעדכן גם אם זה ניתן בקופ"ח אחרת (ההוצאה החודשית לא קטנה כרגע, וישתלם לי לעבור לקופה אחרת אם שם זה ניתן). תודה מראש. אני

אינני מכיר את מדינויות הקופות בנושא. בכל משרד קבלה, או משרד אזורי, ניתן לקבל מידע לגבי השתתפות הקופה בתרופות שלא בסל. זה נכון לכללית וגם לקטופות אחרות. פשוט להרים טלפון (דפי זהב).

נפרדתי מגבר ולקחתי את הפרדה קשה מאוד. הפסיכיאטר רשם לי קלונקס ואחכ ציפרלקס. אני לוקחת כבר 3 חדשים וגם כדור לשינה. הוא טען שזה יעזור לי להתגבר על חרדת נטישה. האם יש טעם להמשיך עם הכדורים? האם זה לא ממכר? אני בדרכ נגד כדורים פסיכיאטרים. אף פעם לא לקחתי, רק פה ושם להרגעה. אני כועסת כי הגבר הזה לא שווה קליפת שום, ואני מטופלת בכדורים תודה

ספיר שלום, נדמה לי שאת לא כועסת רק על הגבר ממנו נפרדת (שיתכן ובהחלט הוא ראוי לכעס) אלא גם על עצמך- איך לא ראית את הדברים, איך הרשית לעצמך להגיע למצב כזה, איך טעית בבחירה שלך. ואולי אפילו יש חשש מלטעות שוב. כל הכעסים הללו צריך שיעברו בירור מעמיק- עם חברה טובה, עם מישהו מהמשפחה, ואפשר גם עם פסיכולוג. לגבי הכדורים- לקלונקס פוטנציאל ממכר, אבל זה לא תמיד קורה, ולרוב האנשים אין בעיה להפסיקו בהדרגה. הציפרלקס אינו ממכר, אבל גם אותו יש להפסיק בהדרגה. עד מתי ממשיכים? עד שהמתגברים על המשבר. אינני יודע בדיוק מה היה מצבך בשיא המשבר, ומה מצבך כעת, ולכן צריך להתייעץ עם מי שרשם לך את התרופות לגבי הפסקתן. אחרי שתטפלי בכעסים אותם ציינתי- יהיה לך יותר קל להפסיק את הטיפול התרופתי.

תודה על תשובתך. האם הבנתי נכון שאם אותו חייל, המטופל באופן פרטי ע"י פסיכולוג קליני אשר מפנה אותו לפסיכיאטר פרטי, אשר יחליט לתת לו טיפול תרופתי נוגד דכאון וחרדה, אותו חייל יוכל להמשיך בטיפול הפסיכולוגי והתרופתי מבלי שהפסיכולוג והפסיכיאטר יהיו חייבים לדווח לצבא ומבלי שיינקטו נגד החייל אמצעים אם הוא לא ידווח לקב"ן, וגם לא יורד הפרופיל שלו? וכל זה בתנאי שאין לו גישה לנשק ושתפקודו בצבא נשאר תקין? לעומת זאת אם החייל יגיע לפסיכיאטר צבאי אשר יחליט לתת לו טיפול תרופתי, הפרופיל שלו בהכרח יורד, גם אם ייתכן שהוא ימשיך בתפקידו. האם כך הדבר? לחייל ההיפוטטי הזה אין גישה לנשק בעת שירותו, שהוא שרות יותר מקצועי מאשר צבאי במהותו.

אכן הבנת נכון. חשוב לציין שמנסיוני אין חייל שאין לו גישה לנשק. כמעט כל חייל נדרש לאחוז נשק בתורנויות, בטירונות, בקורסים שונים, ולפעמים חיילים עורפיים מוקפצים למשימות אבטחה, או אפילו סתם מלווים טיול יחידתי ונדרשים לשאת נשק. אם המטפלים הפרטיים לא חוששים כלל מהסיכון שבמפגש של חייל דיכאוני עם נשק- שיבושם להם. אני לא הייתי לוקח צ'אנס.

בחור עימו יש לי קשר רומנטי (כרגע לא), חולה במה שנראה על פי כל הסימנים והזמן אותו אני מכירה במאניה דיפארסיה מסוג כזה או אחר. הוא אינו יודע בוודאות שאני מודעת למצבו (אבל וודאי מנחש). הוא טופל בעבר ע"י כדורים פסיכיאטרים אך הפסיק לאחר שהרגיש שאלו אינם מייטיבים עימו. מאז בשנתיים האחרונות סבל מדיכאונות ארוכים חוזרים ונשנים ומתקופות מאניה קצרות מאוד ומתונות. רק לפני כ-4 חודשים הצליח לחזור לעבודה יומיומית ולהתמיד בה. הוא חזר ליצור קשרי חברות עם חברים אותם זנח, העלה במשקלו ובכללי הרגיש טוב ושהוא על דרך המלך. דרך חברה משותפת נודע לי שהוא מתלונן על עייפות שאיננו מצליח "לנער" ומציפיה לאיזו "רוח חדשה" שתגיע אליו. הוא נראה עצוב ורגזני ואינו חברותי. מהכרות עימו,נראה לי שהוא לקראת נפילה נוספת. האם יש בידך עצה איך ניתן לעזור? נ.ב. עזרה ישירה ממני עלולה להסתיים בדחיה. בכבוד רב, מרים

מרים שלום, את מעלה בעיה כאובה. את רואה אדם יקר וקרוב ההולך ומתדרדר, ואת נתונה במילכוד: את חשה שהוא זקוק לעזרה, אך הצעת עזרה מצידך תתקל (קרוב לודאי) בדחיה ואולי אף תפגע ביחסיכם. לטעמי, קודם כל את צריכה לבדוק עם עצמך מה טיב הקשר שלך איתו. האם אתם חברים? בני זוג? בני זוג לשעבר? הצורך בשאלה זו חשוב בכדי להחליט עד כמה את "הולכת עם הדברים". אני אסביר את כוונתי: אם את חשה שאתם בני זוג, או שהקשר רציני ועשוי להתמסד בעתיד באופן כזה או אחר, חובה לשים את כל הקלפים על השולחן. זוגיות לא יכולה להחזיק מעמד סביב שקרים או העלמת עין מתופעות כל-כך מרכזיות בחיים. אם הזוגיות אכן לא תחזיק מעמד, סימן שיש לבחון האם זו הזוגיות הנכונה לך. ההסתרה המתמשכת תפגע בשניכם. מאידך, אם אתם "רק ידידים טובים", אז זו החלטה שלך עד כמה את רוצה לחשוף את הדברים. לטעמי האישי (וזה טעמי בלבד, ולא מחייב...) גם בתוך ידידות קרובה צריך לפתוח דברים עד הסוף. קיימת אפשרות לשתוק, לא לדבר על כך שאת יודעת, ולא על כך שהוא חושב שאת יודעת, ואז המחיר הוא לראותו מתדרדר בלי יכולת לעזור. האפשרות היחידה לעזור ללא ידיעתו היא דרך יצירת קשר עם הרופא המטפל (במידה ואת יודעת מיהו) או דרך חבר עימו הוא כן מוכן לדבר על בעיותיו. מן "טלפון שבור" שכזה. לפעמים זה עובד. בכל מקרה- הרבה בהצלחה והרבה בריאות לחברך.

עקב צאתי לחופש, הפורום לא יהיה פעיל עד 16.8.07 (יום חמישי הקרוב), כולל יום חמישי. אחזור ביום ו', 17.8. מאחל לכולכם רק בריאות. ד"ר עופר שמגר

בתי בת 12. במהלך השנים היו לה מדי פעם אפיזודות שבהן היא היתה כביכול חולמת חלום רע, קמה מהמיטה אבל לא מתעוררת לגמרי - כשזה קורה היא מסתובבת בבית, מדברת ל"מישהו" ונראית כאילו היא נמצאת עמוק בתוך החלום. קשה מאד להעיר אותה כשהיא במצב זה, וזה לוקח כמה דקות טובות שבהן אנחנו מדברים אליה, מדליקים את האור, שוטפים לה פנים ובקיצור, מנסים להעירה בכל דרך. כשהיא מתעוררת היא חוזרת לישון כאילו לא קרה כלום. בעבר שמתי לב שיש קשר בין האפיזודות הללו לבין תקופות שבהן יש לה חום גבוה והיא לוקחת אקמול. לאחר כמה פעמים כאלו היא הפסיקה לקחת אקמול וזה לא קרה כבר כמה חודשים, ואולי אפילו יותר משנה. הלילה זה קרה שוב - אבל לא היה לה חום והיא לא לקחה שום תרופה. זה קרה פעמיים, כשהפעם הראשונה ארכה כרבע שעה. אח"כ היא חזרה לישון ולאחר כמה דקות התעוררה שוב ושוב הסתובבה בבית. בשתי הפעמים היא נראתה מאד אחוזת בהלה, אפילו מבועתת. אנחנו מאד מודאגים מכך, בעיקר מכיוון שאחותי של בעלי לוקה בסכיזופרניה שהתחילה בערך בגיל זה. האם יש בסיס לדאגתינו? אציין, שמעבר לאפיזודות הללו, אין סימנים מדאיגים אחרים בהתנהגותה - היא אינה נוטה להסתגר, יש לה חברות והתנהגותה נורמטיבית לגמרי, לפחות לפי מה שאני יכולה להגיד, בצורה לא מקצועית.

מיקה שלום, אינני מומחה לפסיכיאטריה של הילד (זו התמחות נפרדת), אבל ממה שאני מכיר זו אינה נראית כמו התחלה של סכיזופרניה. אינני בטוח עד כמה התופעות שאת מתארת נורמליות או בעייתיות. כדאי להתייעץ עם נוירולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים.

האם , מנסיונך, חייל הפונה לפסיכיאטר פרטי, או מבקש הפניה לפסיכיאטר דרך הצבא, בכדי לקבל טיפול תרופתי נגד דכאון וחרדה חברתית שאינם פוגעים בתפקודו בצבא, מסתכן בהרהור מחדש של הצבא לגבי התאמתו לתפקידו הצבאי, למרות שהוא ממשיך להצליח בו?

שלום רב, ככלל חייל יכול לקבל טיפול פסיכולוגי (ולא פסיכיאטרי) פרטי בזמן שירותו הצבאי, זאת בתנאי שיעביר דיווח מפורט מהמטפל לקב"ן. בד"כ זה לא גורם לשינוי פרופיל או לכל בעיה אחרת. אינני מכיר מקרים בהם מענישים חייל על אי-דיווח על קבלת טיפול. הורדת פרופיל ובמקרים קיצוניים מתן פרופיל 21 נשקלת לגופו של עניין והיא מושפעת מהאבחנה ומתפקודו של החייל. אבחנה של דיכאון (או חרדה) הדורש טיפול תרופתי תמיד מורידה פרופיל אך לא בהכרח פוסלת שירות (פרופיל 21). זה תלוי בחומרת ההפרעה. קיימת שאלה אתית/ חוקית הנוגעת למטפל פרטי (פסיכולוג או פסיכיאטר המכיר את החייל). עקרונית לא חלה עליהם שום חובת דיווח, אלא במקרה שקיים סיכון בנשיאת נשק (ורוב החיילים עוסקים במשימות שמירה או נמצאים ליד נשק). אז חלה עליהם חובה חוקית ומוסרית לדווח.

ד"ר שלום אני סובלת מחרדות מזה 3.5 שנים רצוף ללא הפסקה מזה שהילדים נוסעים ,מזה שיוצאים למילואים , שיוצאים לבלות, כל דבר קטן מפיץ לי את רמת החרדה דופק מהיר מאוד שגורם לי לחולשה אין חיים כל הזמן בחרדה מה עלי לעשות כבר הייתי אצל פסיכולוגית שלא עזרה בבקשה תעזור לי תודה גדולה

חן שלום, התופעות שאת מתארת מתאימות להפרעת חרדה מפושטת (כללית). הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. מבחינה פסיכולוגית הטיפול שעוזר הוא טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. זהו טיפול שמעט יחסית עוסקים בו בארץ (רוב המטפלים בארץ עוסקים בשיטה הדינמית). במסגרת הטיפול הקוגנטיבי מקבלים הדרכה להרפיה, וטכניקות התמודדות עם החרדה, כולל שיעורי בית. מבחינה תרופתית ישנו מגוון גדול של תרופות ויש להתיעץ עם פסיכיאטר בכדי להתאים תרופה באופן אישי. ישנן בארץ מספר מרכזים המתמחים בטיפול בהפרעות חרדה, אבל מבחינת האיזון התרופתי כל פסיכיאטר יכול לעזור, ולפעמים גם רופאי המשפחה מיומנים דיים לתת טיפול מתאים.

שלום ד"ר שמגר בהמשך לתשובתך האם חייבים תרופתי יש לי קצת פחד מתרופות פסיכאטריות, מדוע התופעות האלה קורות אודה מאוד לתשובתך חן

כתבתי כאן על שעברתי ארוע - סערת נפש מאוד חריפה בעוצמתה, איבוד שליטה, פסיכוזה, פחדים וחרדות. כאמור עברו מאז בקרוב שלוש שנים. הייתי מעוניינת בבקשה להבין ולדעת האם נגזר עלי מאז ועד עולם לחוש במאין חרדה כללית , פחד כללי, תחושת חוסר בטחון....וחוסר שמחה עד אחרית הימים? אני בכלל לא רוצה להתחיל לחשוב מה יהיה בלי הכדורים (סימבלטה 60 מ"ג +מירו 30 מ"ג). החוויה היתה לי קשה מנשוא ואני חשה כאלו היה זה רק אתמול. מוזר הוא שאני לראשונה בחיי גם לא מצליחה לראות את עתידי, אני לא אופטימית לגביו ומתקשה לקבל החלטות באשר לבניית תוכניות. אני חשה עצמי כמצומצמת וחסרת שמחה וויטאליות שחסרה לי שקודם לכן היתה רבה. מה לדעתך זה יכול להיות? האבחנה היא של דכאון. אבל אני מסתייגת מאבחנה זאת כי אני לא חשה בעצב, אני לא בוכה, לא כועסת...לעומת מאין התכנסות פנימה בשל הפחד הלא מוסבר. סוג של דכאון, סוג של חרדה אך יאה זה יותר להיקרא כצמצום. בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך, האם נגזר עלי לשלם מחיר כה כבד כל חיי בשל טעות פאטלית שעשיתי שהביא אותי לשבריריות כזו? האם יש קשר לדעתך לליקוים פוסט פסיכוטים? מהם דרכי הטיפול הטובים ביותר כיום בארץ לטיפול בבעיה מסוג כזה? בנוסף, אני חשה רגשות אשם וחרטה על שלא טיפלתי בזמנו, סמוך למשבר באופן הולם, כך שחלון ההזדמנויות לא מומש. מה דעתך? הלה

הלה שלום, אני קורא את הודעותיך מזה זמן, והתחושה הכי חזקה שלי היא שאת חשה שאף אחד לא מקשיב לך, שאף אחד לא מבין אותך. שאת לבד בעולם, עם בעיה שאף אחד לא מכיר ולא מבין- ולכן אולי גם לא יוכלו לעזור לך- וזה הדבר שהכי מפחיד אותך. את מזהה בתוכך משהו ממה שאני מציין? האם היה (או ישנו) מישהו שמצליח לרדת לעומק ולהבין מה עובר עליך?

היא התקבלה?ובגלל זה לא מופיע כאן? אשמח לדעת האם התקבלה או שמה משהו קרה במערכת והיא לא נשלחה? המון תודה סקאי..

שלום, ראיתי את הודעתך מאתמול והיא מופיעה. ככלל אינני משיב למיילים פרטיים. מטרת הפורום היא במה משותפת לכמה שיותר אנשים, ומתן הזדמנות ללמידה משותפת ועזרה הדדית. בעבר היו כמה בקשות לתשובות פרטיות (אינני זוכר אם ממך) שלא עניתי עליהן. כיוון שהפניות יכולות להעשות בעילום שם, נושא החשיפה האישית בפורום בעצם לא קיים. ציון מייל אישי בפורום יכול לשמש דרך התקשרות לשאר הקוראים עם הכותב. אשמח לנסות לעזור גם בעתיד.

כנראה שהבנתי לא נכון צר לי, ברור לי חשיבות הפתיחות ולכן גם כתבתי באופן שלא מזהה. המון תודה לך... סקאי

אני על כדור סרוקסט כבר 7 או 8 שנים האם ידוע על בעיות של לקיחה ממושכת? זה עושה משהו לגוף?????????? ושאלה בכיוון אחר איך מורידים לחצי כדור ביום? פשוט מתחילים לקחת חצי וזהו.....?????.

גדי שלום, אין נזק ידוע בלקיחה מתמשכת של סרוקסט. נהוג לנסות ולהפסיק את הטיפול רק במקרה שהוא ניתן אחרי גל אחד דיכאוני או חרדתי שחלף מהר. בכל מקרה אחר מומלץ לקחת את הטיפול לכל החיים, כי יש סיכוי גבוה ביותר (מעל 90%) שעם הורדת המינון תחזור ההפרעה ממנה סבלת. בד"כ עם הורדת המינון מרגישים בסדר, ואחרי מספר שבועות או לכל היותר מספר חודשים ההפרעה חוזרת. אם אין תופעות לואי משמעותיות, מומלץ מאד שלא להוריד מינון ובודאי שלא להפסיק. הורדת מינון, במקרה שנדרשת, נעשית פשוט ע"י נטילת חצי מהמינון הקודם.

האם גבר שסובל מדכאון, ניסה להתאבד ומטופל בכדורים מסוגל באמת לאהוב ולהרגיש? היה לי בן זוג שטען לפעמים שאינו מרגיש כלום כלפיי וזה העליב מאוד, או שלא היה לו חשק מיני הרבה פעמים. הם הדכאוניים נוטים להעליב ולהעיר הערות כל הזמן? סבלתי מאוד בקשר כולל פרדות והתנתקויות מצידו

לאלמונית שלום, מי שמעליב ולא מביע רגש הוא סתם אדם לא סימפטי. אדם כזה יכול להיות בדיכאון, או בלי דיכאון. בכל מקרה אלו דפוסי התנהגות שלא קשורים לדיכאון, אלא לאישיות. הפרעות בתפקוד מיני יכולות להיות קשורות לטיפול התרופתי נגד דיכאון. הרבה תרופות גורמות להפרעות אלו.

שלום נפרדתי מגבר לאחר שנה וחצי של קשר לא קל, פרדות, הוא התעלל בי נפשית עי נקמות קטנות, קור,הערות מעליבות, תמיד מלאתי אחר רצונו. תמיד בקש לחזור אלי. לפני 5 חדשים נפרדנו.הוא טפוס דכאוני שמטופל בכדורים, אין לו כסף והרבה פעמים נתקלתי בדכאון או מצב רוח רע. לאחר הפרדה, קבלתי מהפסיכיאטר קלונקס ועכשיו ציפרלקס ולילה בונדורמיר. שאלתי - האם הדכאון של החבר נדבק בי? מדוע לקחתי כל כך קשה את הפרדה - הוא פגע בי קשות נתק לי טלפון ונעלם, והאם הכדורים הם התשובה לבעיה שלי. אני סובלת מחוסר תאבון הרבה פעמים וירדתי במשקל, אבל יוצאת לרקוד לספורט ונפגשת עם חברים. תודה

ספיר שלום, לא נדבקים בדיכאון. דיכאון הינה מחלה שכיחה, וכ- 15% מהנשים לוקות בה מתישהו בחייהן (אחת מכל 6 נשים!). למה את נפגעת כל-כך מהפרידה? אינני יודע. נדמה לי שאת מאד כועסת על עצמך, שנתת לעצמך להיות בסיטואציה המתמשכת של קשר עם גבר מתעלל כזה. שתקת כל הזמן כי קיווית שמשהו טוב יצא. כשהסתבר לך כי הכל היה לשוא, כל הכעס והאכזבה התפרצו בבת אחת, וזו הסיבה למשבר הזה. זה יעבור, וכדאי שתפני גם לטיפול פסיכולוגי. זה יעזור לך לעבור את המשבר הנוכחי, אבל הכי חשוב זה יעזור לך שלא ליפול למערכות יחסים כאלו בעתיד.