פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה

שלום.האם התרופה בוספירון יעילה כנגד חרדה חברתית?מהו המינון?

בוספירון הינה תרופת הרגעה, ובתור שכזו היא יכולה לעזור במידה קלה במקרי חרדה חברתית. יש תרופות יעילות ממנה לטיפול בבעיה. המינון המקובל של התרופה הינו 15-60 מ"ג ליום.

מזה כחודש אני סובלת מהתקפי חרדה כל יום. בתחילה טופלתי ע"י רופא משפחה באלפרוקס שעזר לי אך עם הזמן הועלה המינון לכדור וחצי ביום של 0.5 מ"ג כל כדור. לאחרונה פסיכיאטר החליף לי את האלפרוקס בקלונקס וכמו כן התחלתי טיפול בלוסטרל. הקלונקס פחות עוזר מהאלפרוקס והלוסטרל שבנתיים אנימ לוקחת חצי כדור ביום גורם לסחרחורת ועייפות. שאלתי היא איך אוכל להיגמל מהקלונקס וכשאעלה במינון הלוסטרל האם לא יתגברו תופעות הלואי?

הדס שלום, לא ציינת את מינון הקלונקס שאת נוטלת. אם הטיפול הנוכחי, במינון קטן יחסית, כבר גורם תופעות לואי, כדאי לשקול החלפת טיפול. ברגע שהלוסטרל (או תרופה חליפית אחרת) יתחיל להשפיע, לא יהיה קושי להפסיק את הקלונקס, אם כי גם זה צריך להעשות בהדרגה ובאיטיות תוך יעוץ פסיכיאטרי צמוד.

תודה על התשובה. מינון הקלונקס הוא רק כשאני מרגישה בהתקף חרדה ולא משהו קבוע. דרך אגב מה ההבדל בין לוסטרל לקלונקס? ובין קלונקס לאלפרוקס?

שלום רב דר' ! שמי דויד ואני בן 29 , זה כמעט שנתיים שלא נכנסתי לאתר ולפורום הזה , אני רואה שבזמן הזה אתה הפכת למנהל הפורום ולרופא שמשיב על שאלות תבורך על עבודת הקודש . אני סובל מהתקפי חרדה זה כמעט 5 שנים בהדרגות שונות מפעם לפעם , זה שנתיים שלא היו לי התקפי חרדה משמעותיים , וחיי הפכו לשמחים יותר , אך לאחרונה חזרו לי התקפי החרדה ובגדול , אני מטופל בקלונקס כבר קרוב לשלוש שנים במינון משתנה תלוי מאד במצבי. כשהתקפי החרדה היו מעטים הייתי לוקח 0.5 מ"ג לפני השינה , נכונ להיום אני לוקח 1.5 מ"ג לפני השינה , או בהתקפים עצמם בין 3-4 מ"ג . בנוסף לזה אני לוקח ויטמינים וכמעט 4 שנים אומגה 3 באופן קבוע כל יום . כשאני מנסה לשחזר מה גרם להתקפי החרדה לחזור אני מוצא קשר ישיר עם חיי היום יום , אני בעל חברה , עובד ומתפקד בצורה מצויינת כמעט , בדרך כלל בצהריי היום לאחר ארוחה דשנה הלב מעלה את הדופק (אני לא יודע אם מצב כזה הוא נורמלי ) ברגע שזה מתחיל אני ממש מרגיש את זה ומי כמוך יודע מה השלבים הבאים , הלב מתחיל לפעום מהר יותר מהפחד שהוא פועם מהר מאד וכאן אני נמצא כבר בהתקף חרדה מתחיל ואני לא יודע איך ומתי הוא ייגמר , יש לציין שלא בכל התקף כזה אני נוטל קלונקס אלה , לוקח וולריאן או רסקיו ומשתדל שלא לנטול את התרופה אלה אם כן אני נמצא באמת בהתקף שהוא קשה . יום אחד לאחר מקרה קל יחסית כזה החלטתי לאזור אומץ וללכת לרופא המשפחה כדי לשאול אותו על דפיקות הלב אם זה נורמלי או שאני צריך לעבור בדיקות , בהמתנתי בתור לרופא החששות התחילו לגבור ומצאתי את עצמי בתהליך של התקף חרדה , פחדתי מתובתו ידעתי שאני צריך גם לעשות בדיקות דם כי לא ביצעתי בדיקות כמעט שלוש שנים , זהו דבר שדחיתי כלכך הרבה זמן וכל זאת מפחד של התשובות , כאשר הגיע תורי להיכנס לרופא סיפרתי לו מה עובר עליי באותו הרגע הוא מדד לי לחץ דם ולאחר התוצאה הגיעה הנפילה והחזרה להתקפי החרדה , התוצאה הייתה 185/110 לחץ דם ודופק מהיר , הוא שלך אותי לבדיקות : דם , הולטר לחץ דם , הולטר לב . אנסה לקצר , בעת בדיקת הולטר הלב הייתי מצויי פעמים בודדות בהתקפים והדופק עלה מאד נלחצתי מעצם הבדיקה עם כל החוטים , התוצאה : שינויים בקצב הולטר לחץ דם : לאחר כארבע שעות הורדתי את ההולטר מאחר וכל פעם שהמכשיר התחיל לפעול בצורה אוטומטית נבהלתי ולחץ הדם היה כל הזמן גבוהה ( החלטתי למדוד לבד בבית בלי לחץ ונכון להיום לאחר מדידב של 10 ימים לחץ הדם תקין מאד ונע בין 110/70 ל 135/75 עם דופק נורמלי . בבדיקות הדם יצר לי שיש לי דצלגיטריצים ( מקווה שאני מבטא נכון ) גבוהים 305 , כל השאר יצא בגדר הנורמה . שאלותיי הן : 1. האם תוצאות בדיקות יכולות לצאת לא בסדר עכב התקפיי החרדה ? 2. אני לא אדם שאוהב מתוקים ולא חסיד של שוקולדים , האם השומנים הגבוהים יכולים להגרם מחרדה , או מכדורי הקלונקס שאני לוקח ? ( כמו שאמרתי אני נוטל אומגה 3 שלוש שנים כבר זה לא אמור להוריד שומנים ? 3. האם לדעתךיכולים להיות טעיוןת בבדיקות והאם כדאי לעשות בדיקות דם חוזרות ? אני מצטער על אורך המכתב אך הייתי חייב "לשפוך" את מה שעובר עליי אודה לך עך תשובותיך דויד

דויד שלום, בדיקות דם (כגון טריגליצרידים) לא מושפעות מחרדה ולא מקלונקס. בודאי לא ברמות כאילו. זה דורש איזון תרופתי. קלונקס אינו טיפול אופטימלי להתקפי חרדה מתמשכים. הוא עוזר רגעית, אבל ישנן תרופות אחרות שיכולות לטפל בכך באופן יעיל יותר. גם רופא משפחה יכול לרשום לך אותן, אם כי עדיף להתייעץ עם פסיכיאטר. כדאי לך מאד להגיע לטיפול קוגנטיבי- התנהגותי. זה יכול אפילו להחליף את כל הטיפול ע"י הקניית שיטות לשליטה במתח ולהרפיה (בלי להכנס לבעיות בילדות ולקונפליקטים עם אימא...).

ד"ר שמגר יש לי שאלה... אני בזמנו היה לי משבר שהיה יותר סוביקטיבי כלומר, במציאות מעבר לחרדה לא היה משהו מסויים אף על פי זאת בחרתי להתאשפז בזמנו, אשפוז יום על מנת להפיג חששות ולהבדק. אומנם האבחנה היתה חרדה כללית בעקבות משבר אבל בדיעבד, אני חושבת שהרופא שראיין אותי לא היה צריך לקבלני רק בגלל שבחרתי בזאת. אומנם יפה מצידו שנתן לי ללכת הצידה ולחשוב מספר דקות אם אני רוצה בזה או לא ולחזור לומר לו מה שהחלטתי אך, היום לדעתי זה היה מיותר ועכשיו יש לי רישומים ציבוריים שהייתי מאושפזת וגם האשפוז עצמו כלל לא עזר לי. לדעתי, לרופא היתה אגנדה ואינטרסים אחרים להסכים לקבלני ולא פעל לטובת המטופל והשלכות האשפוז לעתיד. אני בסה"כ מאוד מחבבת את הרופא הזה אבל לכל אורך האשפוז הרגשתי אינטרסים אחרים שאותם עליו למלא לעומת רגישות ואכפתיות כלפי המטופלים. אני חושבת שהוא יכל היה לחסוך לי הרבה כאב אם היה פועל אחרת... האשפוז נחווה אצלי ככתם וכסטיגמה והוריד לי את הדימוי העצמי. אפשר לחשוב שלא כל אחד מתקבל לאשפוז יום ויש דברים בגו.. ואני אולי חשדנית ובכל זאת הרגשתי איך האינטרסים שלו עומדים לפני טובת המטופל בייחוד שביקשתי לקבל המשך טיפול במרפאות החוץ והוא עיכב את בקשתי על מנת שאמשיך לבוא לקבוצת המשך שהוא מקיים. החרדה שהייתי בה בזמנו הקשתה עלי לבטא עצמי כפי שרצתי ואני זוכרת איך התסכול שלי גבר למראה הקושי שהוא מרים עלי.

לילי שלום, קשה לי להתווכח עם תחושתייך. המציאות נתפשת אחרת ע"י אנשים שונים. אין שום דבר מוחלט. מה שברור הוא שהיה כאן מפגש רצונות. את אומרת שאת לא בטוחה שגם היה מפגש אינטרסים. ובכן- אני לא יודע... צריך לדבר עם הרופא בכדי להבין יותר. איכשהו את מגלגלת עליו לא מעט אחריות, אבל גם את בחרת להגיע, בחרת להשאר, ויכלת לבקש לעזוב בכל יום. גם לגבי הסטיגמה- הרי ידעת על כך לפני שבאת. אני מניח שלקחת את זה בחשבון. אם תשימי הכל על הרופא, לא ישאר לך שום מקום לשינוי, כפי שגם את מרגישה. ככל שתקחי יותר אחריות על עצמך, תוכלי לשנות יותר. אולי אחד הדברים שאת יכולה לקחת מהאישפוז הוא הצורך לגלות יותר אסרטיביות, לדעת לעמוד על שלך, לא להסס. אם תוכלי לעשות בהבט הזה שלך שינוי- הרי כבר הרווחת הרבה מהאישפוז.

האנפרניל באופן כללי בעל השפעה מרגיעה בנוסף להשפעה האנטי-דיכאונית? כי השפעה אנטי-דיכאונית היא אמורה להיות מעוררת זה כל הרעיון לא? (אין פה סתירה כלשהי?)

רגיעה היא ההפך מאי-שקט. עוררות היא ההפך מתרדמה. הכל ענין של מילים, אבל מאד משמעותי.

שלום רב, יש לי מתבגרת בת 17 המטופלת אצל פסיכולוגית מזה שנה. מאז ומתמיד נעזרה בבעלי מקצוע במקביל לקונצרטה 36mg שהיא נוטלת. היא עולה לכיתה י"ב. המתבגרת מאובחנת מגיל צעיר מאוד כ-adhd.מאז קטנותה היו לה התקפי כעסים שהיו ממש גורמים לה לצעקות רמות רעד בידיים הזעות כאבי בטן. לציין שהיא נרגעת מהר והדבר לא קורה הרבה. היא אומנם בת 17 וחצי אבל מנטלית היא ממש לא בשלה. לא פעם אנו נתקלים במצב בו על פניו אינה יודעת להפעיל שיקול דעת נכון. קשה לה מאוד לומר לא! אינה יכולה לדחות סיפוקים, היא מאוד אימפולסיבית, ועל פניו נראה שאינה מבינה נכון מצבים חברתיים כראוי. מצבה החברתי טוב מאוד למרות כל הקשיים. היא נערה חכמה והפער בין האינטלגנציה והיכולות להשתמש בכך גדולים ביותר. דבר שמתסכל אותה מאוד ולצערי הרב מאפשר לא פעם לאחרים לתמרן אותה באופן אינה עומדת על דעתה, בין היתר לחשיבות הסביבה והחברים בגיל הזה אצלה הדבר מעט אף מדאיג. סוג של תמימות ונאיביות. היא מורידה מערכה ולא פעם מקבלת על עצמה את הדימוי של ה"לא חכמה" למרות שהדבר ההפיך הגמור. היא נערה יפה במיוחד והדבר מושך אליה הרבה תשומת לב חיצונית. מזה שנה יש לה חבר בן גילה שלצערי הרב לא מעט כנראה זיהה את הקשיים הללו ומשתמש בהם לא מעט בהרבה אופנים, יש לנו עימה ערוץ פתוח היא מספרת "הכל" דבר שלדברי הפסיכולוגית מראה בגיל הזה על חוסר בשלות..היא יכולה לשבת ולספר הכל בשעת כעס על החבר דברים באמת לא נעימים ולאחר מכן להתנהל כאילו לא קרה. בעיצה עם המטפלת אנו תומכים מהצד אבל נקרע הלב לראות אותה טועה בכל פעם מבלי ללמוד לקח, דבר שאנו יודעים שמאפיין מצבים כמו שלה. שאלתי האם אין מקום לפנות לפסכאטר על מנת לברר היכן הדבר יושב אצלה...המטפלת טובה מאוד אבל הקשיים רק הולכים ומתעצמים. החבר פוגע לא מעט בביטחונה האישי ובדימוי העצמי שלה, יש תחושה שכמה שלא ננסה לשקף לה עד כמה היא מיוחדת וחכמה, דבריו בכל פעם כאילו הורסים הכל וכמובן ו"הוא" חזק מאיתנו כרגע ביכולת לתמרן אותה לצערי. חוסר היכולת שלה להיות אסרטיבית ממש מדאיגה ואף לעיתים מפחידה, בכל פעם שאנו מסכמים עימה משהו לדוגמא: מסיעים אותה לחברה מחליטים שהיא מגיע בזמן מסוים, היא מתקשרת שוב שוב ולמרות שאנו אסרטיבים , היא הגדילה לעשות והיום כאשר סיכמנו שאין אנו לוקחים טרמפיסטים עימנו בחזרה, כאשר אחותה באה לקחת אותה היא העלתה עימה מישהו שעל פניו הבהרנו שאין ברצוננו לקחת, כן אז נין לומר למה לא? לרוב אנו עושים זאת אבל בצורה עיקבית אינה מקבלת "לא" והיא הציבה עובדה, אחותה אומנם לקחה את הבחור אולם הבהירה לה שזו פעם אחרונה שהיא לוקחת אותה לאיפה שהוא...אנא עזרתך מצטערת שכתבתי ארוך אבל בכנות אנו מטפלים בה המון ואנו ממש כבר עייפים מתוסכלים ומיואשים...מה לעשות? לציין שיש לנו עוד 5 ילדים ומעליה יש 2 אחיות גדולות. המון תודה רקיע מעונן

שלום רב, ראשית אציין שלדעתי פסיכיאטר אינו הכתובת. בתכם בת 17, אבל בתפיסתכם אינה בשלה, אינה בוגרת, ונדמה לי שהתחושה שלכם הזו מתרגמת גם להתייחסותכם אליה. אתם שמים לה גבולות, אבל בגיל הזה נערות פורצות גבולות, וזה נורמלי ובסדר. אתם חוששים שתפגע ולכן מגוננים עליה. היא כבר לא תינוקת, ולא זקוקה להגנה. היא זקוקה להורים שיהיו שם בשבילה, אבל שלא ישתפו פעולה עם כל דבר (כפי שאתם אכן עושים). לא צריך להזכיר לה כמה היא חכמה ומיוחדת. היא יודעת את זה, אבל מן הסתם מרגישה לפעמים "טיפשה" מול החיים, מול החבר ומול אחרים. כשאתם אומרים לה שהיא חכמה היא חשה שאתם לא קולטים כמה היא חשה טיפשה לפעמים. זה רק מרחיק אתכם ממנה ולא מקרב. אם לנסות לקצר- היא צריכה שבעיקר יראו את קשייה, ולא שיפתרו אותם. את הפתרונות היא תצטרך למצוא לבד. בדרכה שלה. המיוחדת. אי אפשר באמת ללמוד מנסיונם של אחרים. חייבים לצעוד לבד בדרך החתחתים, ליפול, להשבר, לקום ולראות שאפשר להמשיך. תהיו לידה- ולא לפניה. זה לוקח זמן, ודורש עוצמה גדולה שלכם להשתלט על הדחף לעזור לה. העוצמה שתגלו בריסון של עצמכם תעבור אליה ותעצים אותה. אז הרבה כוח, וסבלנות. וזה יקרה.

שלום, אני מודה לך על התשובה המקצועית והכי ישירה שרק יכולתי לבקש. דבר נוסף ברצוני לציין שלא כתבתי שהנערה עברה בעבר סוג של פגיעה מינית , המטפלת מודעת לכך ובתחושה שלנו היא "סוחבת"עימה איזו טראומה שמשפיע על התנהלותה כלפי הנושא בכללותו...היא מקיימת יחסי מין אולם לא פעם מספרת על כך שהחווויה שלה מהדבר כלל לא חיובית שאינה נהנת...אני כה מסכימה עם כל מה שציינת אולם כה קשה לעמוד מנגד שאני רואה את שהיא עוברת ו"מתנסה". הרבה דברים קורים לה עקב כך שאינה יכולה להפעיל שיקול דעת ולומר "לא" אז נכון שיש דברים שניתן וחייבים להתנסות השאלה בדבריפ מהסוג הזה מה יהיה בעתיד? שהרי יש השלכות...לא פעם היא באה בצפיה כאשר היא משתפת לקחת פתרונות ואני אומרת לה שאת ההחלטות היא צריכה לקבל ואני יכולה רק להקשיב...מאז קטנותה ההתנהלות שלהה כזו...אבל לקחתיאת תשובתך בשתי ידיים, פתחתי ליי ערוץ חשיבה נוסף אשמח לתשובתך... יום טוב

רציתי לשאול האם בפורום זה יש מקום רק לשאלות על טיפול תרופתי ופסיכיאטריה, או שיש בו מקום גם לדעות שירים ומחשבות. זאת כי במתכונת הקודמת של הפורום, בנהולו של דר' הידש, היה כאן מקום להרבה יותר מאשר רק שאלות על טיפולים תרופתיים והתייעצויות עם מומחה. לאחרונה שמתי לב שאינך מעלה הודעות שלי כשהן כוללות מחשבות או שירים ששייכים לתחום הפסיכיאטריה, אבל מההיבט החווייתי ואולי הביקורתי, ולא רק מההיבט השואל שאלות מומחה. רציתי להבין יותר את גבולות הפורום שאתה קובע, כדי לא להתאכזב מאי פרסום הודעותי, שלמיטב הבנתי לא כללו השמצות או קללות או דיבורים שאינם הולמים פורום באינטרנט. תודה, ושבת שלום תמי.

תמי שלום, כפי שאני מקווה שראית, חוסר הפרסום היה בגלל חוסר זמינות שלי. אני מעלה כל מה שנכתב, למעט פירסומות או שמות מפורשים של מטפלים/ מוסדות טיפול במידה ומועברת עליהם ביקורת שלילית (ביקורות חיוביות יפורסמו....). מבחינתי יש כאן מקום לכולם, אם כי בעיני המטרה העיקרית של הפורום היא התייחסויות לנושאים פסיכיאטריים גרידא, אבל כל נושא קרוב יקבל כאן מקום. אז אשמח לשמוע ולהשמיע אותך וגם אחרים הרוצים לשתף בתחושות לחוויות גם בלי שאלות ספציפיות.

שלום רב, אבי מטופל באמצעות רספירדאל כשלושה ימים. ברצוני לדעת במה אמורה תרופה זו לטפל? מהם התפועות או התגובות האפשריות משימוש בתרופה זו? תוך כמה זמן ניתן להבחין בשיפור בהתנהגות המטופל? תודה רבה, יגאל

ריספרדל הינה תרופה מקובלת לשימוש בחולי אלצהיימר או דמנציה מכל סיבה אשר מפתחים תופעות של בילבול, אי שקט או הפרעות התמצאות. חשוב לתת אותה רק אחרי בירור גופני, כיוון שלעיתים הבילבול הוא תופעת לואי של בעיה גופנית כמו הפרעות אלקטרוליטים, זיהום בדרכי שתן או הפרעות בלחץ הדם. התגובה נצפית תוך ימים אחדים, בד"כ 2-7 ימים. לפעמים זה תלוי מינון. בד"כ מינון של 1-2 מ"ג מספיק. לעיתים פחות שכיחות יש צורך להעלות מינון.

שלום אני לוקחת במשך 7 שניים סרוקסט במינון של 40 ליום אני בתקופה אחרונה מאוד מזיעה ולא שקטה הרופא שלי הוסייף לי את אדרונקס ביעוץ אחר הוצלץ לי על אפקסור אקס אל מיפני שעליתי במישקל ואמר לי שזה לא מעלה ויפסיק גם תופעות של הזעה האם זה עדייף על סרוקסט ועם כן איזה מינון אני צריכה ואייך אני מורידה את הסרוקסט

זיוה שלום, אפקסור אכן פחות מעלה תיאבון לעומת סרוסאט. אבל הוא עלול לגרום להזעה. לגבי ההחלפה- זה דורש מעקב וליווי צמוד, ולא יעוץ אינטרנטי בלבד. בהצלחה!

שלום, רציתי לספר על שרשרת הדיכאון הבלתי פוסקת שפקדה אותי בשנים האחרונות. אני בחור צעיר, בן 24, וסובל מדיכאון מתמשך מזה 7 שנים. בשנה החולפת המצב החמיר מאוד והייתי על סף התאבדות. פניתי לפסיכולוג, שהתקשה מאוד להבין אותי ולא הועיל לי כלל (ובנוסף, לא נעים לומר זאת, אבל עלה לי סכום כסף מאוד נכבד). לאחר מכן פניתי לפסיכיאטר שרשם לי כדורי "ציפרלקס" 10 מ"ג. לאחר חודשיים של נטילת הכדורים הרגשתי מדוכא באותה מידה, אך גם עייף בצורה בלתי נסבלת. אציין כי אני אדם עובד ולומד, ואיני יכול להרשות לעצמי מידה כזו של עייפות. הפסקתי ליטול את הכדורים באופן מיידי. לאחר המעגל המתסכל הזה חזרתי לנקודת המוצא. איני יודע מה עליי לעשות. אין לי בעיות מיוחדות, אני פשוט אדם מאוד עצוב. לדעתי זה יותר קשור לתודעה מאשר להורמונים, ולכן אין שום סיכוי שכדור זה או אחר ישפיע עליי. מה עושים? (בבקשה אל תמליצו לי לנסות פסיכולג/פסיכיאטר אחר שתהיה לו לכאורה תקשורת מוצלחת יותר איתי ויוכל להתאים את "הכדור המתאים").

שלום לאחד שסובל, נדמה לי שאחד הקשיים הוא שקשה להבין אותך. אתה נשמע אדם אינטיליגנטי ומורכב, ולפעמים דוקא אנשים כמוך יותר קשים להבנה. אינני בטוח שצריך להבין בשביל לעזור. אתה נשמע אדם מאד עסוק שבד"כ יודע לדאוג לעצמו, ולכן גם כעת אתה צריך לדאוג לעצמך. אבל לצורך כך צריך ללמוד טכניקות לעזרה עצמית, וזה ניתן לעשות רק ע"י הדרכה מקצועית. בחו"ל קיימות תוכנות מחשב להדרכה עצמית שהוכיחו את עצמן. באנגליה קיימת תוכנה שרכש משרד הבריאות הבריטי וכל רופא חייב להציע אותה למטופלים שלו לפני תרופות ולפני טיפול פסיכולוגי. זה לא זמין בארץ כי זה מחייב ליווי של רופא שעוקב אחרי ההתקדמות ובארץ אף גוף לא הרים את הכפפה. הדבר הכי קרוב לזה הוא טיפול קוגנטיבי התנהגותי, שם מדריכים אותך איך להתמודד, בלי להכנס לילדות שלך ולקשרים עם ההורים. נותנים לך תרגילים ושיעורי בית- וזהו הטיפול הכי אפקטיבי במצבים כמו שלך. זה עוזר להחזיר שליטה בחיים. חשוב לזכור שגם כאן אין 100% הצלחה, אבל זה יותר מתאים מהרבה דברים אחרים.

שלום ד"ר אימי בת 86 חולת אלצהימר מטופלת בלמיקטל ורספירדל. היא לקחה 0.5מ"ג פעמיים בשבוע עד לפני שנה וחצי. אח"כ ירד לפעם בשבוע כי זה השפיע לטובה עליה והומלץ להוריד לפעם בשבוע. עתה היא מתנהגת כל השבוע בצורה משונה,היא מבלה ללא סיבה נראית לעין , בשירותים. סתם מרגישה צורך להכנס ואני יודעת שאינה עושה כלום.כמעט כל היום. גם כשהיא בחוץ עם המטפלת(רחמנות על הבחורה). נוסף לכל היא רוצה להתרחץ כל הזמן.לכן האם לתת לה רספירדל שוב פעמיים ביום? בתודה מראש, הבת

אטי שלום, לא ברור לי (וגם לך) מה הסיבה לשינוי בהתנהגות של אימך, לכן גם קשה לי להמליץ על שינוי בטיפול. הרבה פעמים הורים חשים שלא בנוח לחלוק דברים כאלה עם ילדיהם, אבל יסכימו לחלוק זאת עם איש מקצוע- ולכן כדאי לקחת אותה לפסיכיאטר להערכה חוזרת.

אני בת 34 וסובלת מסוג של דחק פוסט טראומטי / חרדה פתולוגית בעקבות סערת נפש+חרדה עוצמתית ואינטנסיבית על גבול הפסיכוזה שעברתי לפני כשנתיים וחצי, הדבר היה מלווה בתחושת איום וסכנה על חיי עם מחשבות שליליות מעבר לפרופורצייה (נמשך כחמישה חודשים). למזלי, מצב הסערה חלף אך עדיין אני סובלת ברמה מסויימת מפוסט טראומה / חרדה בשל התקופה המבהילה בעוצמתה שעברתי, אני משום מה לא לגמרי מצליחה להשתחרר מאותה תקופה על אף ש"הסכנה המדומה" חלפה. הגוף לעיתים מכווץ, ידיי לעיתים רועדות ומחשבותיי מפוזרות בחוסר ריכוז ושקט, חוסר שמחה וויטליות. בנוסף, אני מרגישה בצמצום ובהמנעות מסויימת מפני מצבים. עברו שנתיים וחצי מאז ובכל פעם אני רואה שיפור מסויים. כיום אני מטופלת בסימבלטה 60 מ"ג + מירו 30 מ"ג. רציתי לשאול אותך שני דברים: 1. במידה ואני חווה סוג של חרדה פתולוגית או פוסט טראומה...האם ניתן לגבור על זה לחלוטין עם הזמן? במאת האחוזים? 2. מהו הטיפול הטוב ביותר במצבים אלו? שמעתי על כל מיני שיטות בינהן: nlp,התנהגותי קוגניטבי, טיפול פסיכותרפי...מה מנסיונך יכול להועיל ביותר? הייתי מאוד רוצה לשכוח מהטלטלה העצומה שעברתי מבלי לחשוב שאני משלמת מחיר יקר על כך בחיי! (בייחוד שאני חשה אשמה כבדה בגרימת אותו משבר). תודה רבה!

נוי שלום, לא פרטת על איזו טראומה מדובר. משבר בפני עצמו אינו טראומה. טראומה היא ארוע כמו פיגוע, תאונת דרכים קשה, אונס וכו'. כלומר- ארוע חיצוני ולא פנימי. לתסמונת פוסט-טראומטית הטיפול המומלץ הוא או PE או EMDR. אבל גם טיפולים קוגנטיבים-התנהגותיים אחרים יכולים להועיל, אם כי פחות. טיפול טוב יוכל לחזור לך לעמוד על הרגליים. ישארו תמיד צלקות, אבל הפגיעה בתחושה היומיומית תהיה מינימלית.

מהם הקריטריונים להוריד מינון? מטופלת מעל שנתיים במינון של 400 מ"ג, במצב יציב. האם יש סיכון בהורדת מינון מחשש שהסימפטומים יחזרו או יתחזקו? האם כדאי לנסות להוריד את המינון, מתוך ניסיון לראות אם אפשר להסתפק בפחות? מה הסיכונים לכאן ולכאן? הסרוקוול ניתן בגלל מצב פסיכוטי פעיל. שבת שלום ותודה עבור התשובה דפנה

דפנה שלום, הכלל המקובל היום (בניגוד לעבר הלא רחוק) שהמינון בו אוזן האדם במצב חריף הוא המינון שיש להמשיך בו כשהוא מאוזן. הסיבות האפשריות להורדת מינון הן תופעות לואי, ואז קיים סיכון לחזרת הפסיכוזה. אם אינך סובלת מתופעות לואי מציקות- אל תשני מינון.

לד"ר שלום אבקש לקבל פרטים על תרופת סם אפ או מה זה כינוי לאיזה תרופה ומה הם המינונים המומלצים ? תודה

רמי שלום, אני מניח שכוונתך ל-סמאפ SEMAP, שהיא תרופה אנטיפסיכוטית הניתנת רק פעם בשבוע (במקום כל יום) במינון 20-40 מ"ג.

היי אני שנים מטופלת ברטלין ובקרוב עוזבת לצורך לימודים אקדמאיים בחול ושכחתי לדאוג לדבר חשוב (לי) לרטלין מה עושים איך אני ממשיכה לקבל את הריטלין ? או שמא יש אפשרות פשוט לרכוש כמות מסויימת לפני שאני יוצאת לחו"ל ז.א. לגשת באופן פרטי לקבלת מרשם או לחפש לי דרך אחרת ? אני בלחץ

כדאי גם לרכוש כמות כפולה, וגם לבקש מהרופא המטפל מכתב מפורט באנגלית (או בשפה הרלוונטית) עם פירוט ההיסטוריה הרפואית שלך וההסבר לצורך בתרופה. עם המכתב אפשר ליצור קשר עם רופא מקומי ולקבל ממנו באופן קבוע מרשמים. בהצלחה בלימודים וגם עם התרופות.

היי אני נוטלת כחצי שנה 2 ציפרלקס 20 מ"ג וכדור אחד של אדרונקס לא רואה שינוי כל כך גדול .... לא מבינה למה האדרונקס הוסף לי... אחרי חודש של תופעות לוואי קשות נשארה בעיית השינה... מתעוררת לעיתים קרובות, קשיים להרדם... את האדרונקס קיבלתי כי אמרתי שאין לי מוטיבציה לכלום בבקשה האיר עיניי לגבי השילוב... והאם אתה חושב שכדאי לנסות משהו אחר בגלל שלא מרגישה שינוי כזה גדול... הבעיה שהתלוננתי עליה היתה שאין לי שמחת חיים וחשק לכלום

כשזה לא הולך- אז סימן שצריך שינוי. חצי שנה תחת טיפול כזה מספיקה בכדי להבין שהטיפול לא השיג את שלו. האדרונקס הוא טיפול נוגד דיכאון שלעיתים עוזר יותר מאחרים כאשר יש ירידה במוטיבציה ובאנרגיה. אבל לא תמיד... אם אין שיפור משמעותי-כדאי להחליף את כל הטיפול. יש לא מעט אופציות אחרות. אינני מכיר תרופה שהיא "טובה יותר" מאחרות. ההבדלים הם בעיקר בסיכויים לתופעות לואי שונות. כדאי גם לשקול טיפול פסיכותרפויטי, עדיף בגישה קוגנטיבית, שהוא קצר ויעילותו מוכחת.

לאחרונה עבר בעלי בן ה-58 משבר פסיכותי. המשבר הקודם היה לפני 20 שנה. 3 שנים לא לקח תרופות. לאחר המשבר הספקנו לנסוע לחו"ל לשבועיים. בשבועיים האחרונים הוא במצב של שינה רוב היום. לוקח 5 מיליגרם של זיפרקסה ליום. רק ישן טוב ואוכל טוב. מה לעשות כדי להוציאו ממצב זה. האם יש קבוצות תמיכה באזור השרון לזוגות בשנות ה-50 פלוס. האם מישהו מאנשי הפורום ירצה אולי להתכתב איתו? אני מאמינה שבכל נושא חברתי הוא יהיה מוכן לשתף פעולה. הבעיה שלא מתאימה לו מסגרת השיקום של בתי החולים בה עוסקים בריפוי בעיסוק. הוא טיפוס עצמאי ודעתן שלא רוצה מסגרת נוקשה. מצפה לתשובה אשתו העייפה.

אתייחס לענין הטיפול התרופתי בלבד- צריך לעקוב ולראות- אם לא יחול שינוי במצבו תוך כשבועיים, יש לשקול שינוי תרופתי לתרופה שפחות מיישנת ופחות מעלה תיאבון (יש כאלו...). בענין קבוצות התמיכה- אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לעזור.

אני נוטל 80 מ"ג ליום (ocd) כבר הרבה שנים. הייתי רוצה לדעת, על סמך ניסיון או מחקרים, או שמועות (מבוססות) , מהן תופעות הלואי הצפויות אם יעלו לי את המינון ל100 מ"ג ליום? תודה.

אין שינוי בתופעות הלואי במינונים כל-כך גבוהים, לעומת תופעות הלואי במינון נמוך. הסיבה שלא מעלים מינון הוא שאין הוכחה שבמינון גבוה יותר התרופה יעילה יותר. מינון גבוה כמו שלך יעיל לעיתים בחרדה (למרות שבד"כ אין צורך לעבור את ה- 60 מ"ג ליום). בקיצור- 100 מ"ג פשוט מיותר ולא נותן שום תועלת נוספת.

עם כל עלייה במינון הפרוזק, אני משמינה יותר- וזאת ללא שינוי בכמות האוכל מה ההיגיון לכך? האם כל תוספת סרטונין מאיטה את קצב חילוף החומרים? תודה

העליה במ/שקל קשורה לעליה בתיאבון, ולא לשינוי במטאבוליזם. התיאבון עולה כנראה בגלל ההשפעה האנטיהיסטמינית החלשה שקיימת לתרופה, אם כי יתכן וישנם מנגנונים אחרים שאנו לא מבינים עד הסוף.

אז אולי אני מדמיינת מרוב הפחד שלי להשמין... -:) בכל אופן התיאבון שלי גדל לממדים עצומים- מחוסר תיאבון טוטאלי, יש לי ,כפי שאומרים גם הסובבים אותי , תיאבון של סוס האם יש כדור שאפשר לקחת שידכא את התיאבון? תודה

לא לוקחים כדור נוגד תיאבון אם זו תופעת לואי תרופתית. אם קיימת עליה במשקל במידה ניכרת יש לשקול החלפת טיפול. כדאי גם לבצע בדיקות כלליות, כמו תפקודי בלוטת התריס, בכדי לשלול בעיות אחרות שגורמות לעליה בתיאבון.

שלום דוקטור עופר שמגר יש לי 2 שאלות על התרופה אנפרניל 1. למה לא נותנים אותה טיפול קו ראשון אם היא נחשבת לכל כך יעילה נגד חרדות דיכאון ואובסיביות? האם זה בגלל תופעות לוואי? קראתי באינפומד קצת וראיתי שאין לה תופעות לוואי יותר מאשר לכל תרופה אחרת ולפעמים גם פחות... 2. אני לקחתי פרוזק כדור אחד נגד חרדה ודיכאון קל והוא עזר מאוד אבל עשה אותי מאוד עצבני (לא מאני אבל) אז הרופא רוצה לתת לי אנפרניל כי הוא אומר שהיא תרופה עם אפקט מרגיע ולא מעורר - האם זה נכון? למה בדיוק הכוונה באפקט מרגיע?

רותם שלום, לאנפרניל אין תופעת הלואי של אי-שקט שנצפית לעיתים בפרוזאק. מבחינה זו הוא גם מרגיע. מבחינת תופעות הלואי- לאנפרניל מספר תופעות לואי שיכולות להיות מאד לא נעימות, בעיקר יובש בפה, טשטוש ראיה וירידת לחץ-דם במעבר משכיבה לעמידה, שעשויה לגרום לסחרחורות ונפילות. הבעיה הקשה היא שבמינון יתר הוא עלול לגרום להפרעות קצב לבביות- וזה כבר מסוכן. זו הסיבה שהיא לא קו ראשון בטיפול. למרות האמור לעיל- רוב המטופלים מסתדרים עם התרופה ולא חשים תופעות לואי המחייבות אותם להפסיק את הטיפול.

אני סובלת מתחושת ריקנות זה זמן רב. זה מקשה עלי להרגיש אמביציונית ולרצות לעשות דברים. אני רוצה לציין שזה נשאר לאחר אירוע פסיכוטי. קיבלתי אבחנה של דכאון. האם תחושת הריקנות היא למעשה קשורה לפסיכוזה וזהו נזק / ליקוי בלתי הפיך?

הלה שלום, כמה שאלות הבהרה: בת כמה את? למה את אומרת שעברת אירוע פסיכוטי אם האבחנה היא של דיכאון? האם זה אובחן כדיכאון פסיכוטי?

אפשר לומר שבזמנו היתה אבחנה של גלישה פסיכוטית עם משהו אפקטיבי- רגשי. יצאתי מהמשבר הפסיכוטי ללא תרופות למרות שבהמשך קיבלתי למשך מספר חודשים רספרדל במינון 0.5 מ"ג. כיום אני נוטלת רק כדורים אנטי דכאוניים. אבל מה שמציק לי כל הזמן זו הידיעה שארוע פסיכוטי משאיר נזקים בלתי הפיכים... למעשה היה רופא שטען לגלישה פסיכוטית מסיפורי (כי ראו אותי מספר חודשים אחרי) ויש רופא שטען שלא היתה כלל פסיכוזה. אני לא כ"כ מבינה איך ניתן לדעת רק על סמך תיאורי . בכל אופן, ידוע לי כי הייתי במצב חרדתי חזק מאוד מלווה במחשבות חשדניות כאשר היו מחשבות קצת מוזרות (מחשבות יחס). אני לא יודעת איך לקרוא לילד בשמו מלבד פסיכוזה מאחר והייתי בתחושת ניתוק מעצמי מלווה בבהלה ותחושת איום על חיי- כל זה היה במצב סוער שנמשך מספר חודשים. אני דואגת שלא חזרה לי שמחת החיים , תחושה טובה כלפי עצמי, מוטיבצייה. אני מרגישה פחות חכמה ונבונה ממקודם וזה מדאיג אותי. היה רופא שכתב שאם יוצאים ממצב פסיכוטי ללא כדורים אז זה ממש לא טוב מבחינת הריפוי וגם המשיך וטען כי אם היה זה דכאון פסיכוטי אז ייתכן כי הדכאון יהיה לכל החיים ואף הדגיש את נושא הליקויים. רב תודות

שלום רב בתי בת 23 נכנסה להריון מחברה מזה 3 שנים,לאחר המון לחץ ואיומים,חוסר שקט נפשי,פשוט החבר שאב לה את הכוחות פעמים קבעה הפלה וביטלה,בפעם השלישית הוא עזב איםם שיטוס והיא תעשה הכל לבד,הבת שלי פחדה והוא הצליח להחליש אותה,היא נכנסה לפחד מבני המשפחה,ואיך שהוא בסתר הוביל אותה לרופא פרטי לבצע את זממו. גם אצל הרופא היא נורא בכתה קמה מהכיסא היססה הרופא הסביר את מצבה לחבר גם מצב נפשי כי היא רוצה את ההריון החבר יצא בלי להניד עפעפ יצא אליה ושוב היא חזרה,הבת שלי אהבה את הילדה בבטנה,מה שמעיד ע"כ זה החלב שנוזל ממנה היום אחרי ההפלה,הפנים שלה אומרות לי הכל,היא עצובה וקרועה מבפנים ועדין אם אותו בחור שלדעתי לא בריא עבורה בכל תהליך ההחלמה כרגע,.היא מצאה עבודה ומתחילה לעבוד ביום א,אבל אני יודעת שהנפש שלה פצועה עמוק מבפנים,זו בחורה שלא חתול ולא כלב רעב יעבור לידה מבלי שהיא תושיט עזרה,כיצד אני יכולה לעזור לה מלבד השיחות מוטיבציה בינינו,הצעתי לה שלמרות שהיא אוהבת את הבחור עליה לחיות בלעדיו,להמשיך אם חייה,הבחור מאד קמצן,לא יודע לפנק,מעולה בפה בהבטחות אבל בפועל כלום אנא תני לי כלים לעזור לילדה שלי לצבור כוחות להמשיך הלאה בחיים? תודה

נטלי שלום, אכן בעיה קשה וכואבת. למרות הכאב- כדאי לתת לביתך לנהל את חייה לבד. את צריכה להגיד את דעתך באופן ברור, אבל לא ללחוץ עליה. היא סבלה מספיק לחץ מהחבר, ולא צריכה להתמודד עם עוד לחצים. הזמן הוא רופא גדול. תני לו לעבוד. אם היא רוצה עזרה נוספת, היא יכולה כמובן לפנות לפסיכולוג. גם זו צריכה להיות החלטה שלה- ללא לחץ. קחי קצת מרחק, תני לה ללכת לבד, תסמכי עליה והיא תמצא את דרכה.

דר' שמגר, הייתי רוצה את התייחסותך לדברים הבאים. כפסיכולוגית, אבל בעיקר כסובלת מבעיות פסיכיאטריות, מטופלת הרבה שנים בפסיכותרפיה וחלק מהשנים גם בתרופות, חשתי ואני חשה שיש משהו בעמדה הפסיכיאטרית שכשלעצמו פוגע במטופלים ויוצר אצלם אנרגייה שלילית. מדובר באותו ספר איבחון ואותה שיטת התבוננות על מצבי משבר אנושיים כנובעים ממחלה, חוסר איזון ביוכימי כרוני, המחייבים טיפול תרופתי רציף ולא ניתן לטפל בהם בצורות אחרות. כאשר חולה פסיכיאטרי מסרב לקחת טיפול תרופתי, בדרך כלל הגישה של הפסיכיאטר המטפל בו היא שלילית בעניין,והוא רואה בכך בעייה בשיפוט המציאות. התרופות לא תמיד מיטיבות עם האדם. יש מצבים בהם התרופות יוצרות תופעות לוואי המזכירות יותר מדי את הסימנים השליליים עליהם מדבר הDSM- למשל בסכיזופרניה- מדברים על חוסר רצייה חברתית, ריקנות, אפתיה רגשית וירידה בקוגניציה- וגם תרופות שלוקחים לטווח ארוך עשויות להשפיע כך על המצב הפיסי ובעיקר הרוחני של האדם. במהלך משברי, חלק גדול מהסבל שלי נבע מהסטיגמות שהיו לי על עצמי כסובלת ממחלת נפש כרונית. האמנתי בזה, כי זו היתה הנרטיבה שסיפרו לי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. האם יתכן שאם היו מספרים לי נארטיבה אחרת, הייתי פחות סובלת? בהחלט כן. כי בעקבות המשבר האחרון התחלתי לספר לעצמי סיפורים מעט אחרים. ראיתי את הקשר בין מה שמכונה מצב פסיכוטי, למצבי תקשור. אמנם, יש חוסר איזון במצב פסיכוטי, בכך שהאנרגיות שזורמות בתודעה אינן נשלטות, מעוררות חרדה והצפה רגשית. אבל יחד עם זאת, האם ניתן ללמד אנשים להתקרקע ולאזן את האנרגיות הללו, לא להבהל מהן ולהשתמש בהן כפי שמשתמשים הרבה מתקשרים ואנשים רוחניים? לפסיכיאטריה אין תשובות פרט לתרופות כימיות וחשיבה על המצב כחולי. האם לאלטרנטיבה יש תשובות? כאן יש פער, פילוג בין אנשי רוח ומתקשרים, לבין כאלה שמכונים חולי נפש. אבל יש כלכך הרבה תופעות דומות. גם מתקשרים מדווחים על ראיית מראות שאחרים אינם רואים. גם הם שומעים קולות. גם הם חווים אנרגיות חזקות בגוף. האם כולם פסיכוטיים? מה מבחין בין פסיכוזה לבין תקשור? אולי נקודת ההתבוננות? אולי איזה סוג של מלכודת בה האדם מצוי בזמן הפסיכוזה, מלכודת מול חברה שנבהלת ממנו, שמתרחקת, שמתייחסת אליו כחריג, כמשוגע? ואז מתחיל מירוץ. מירוץ האבחנה העצמית. קוראים את כל ספרי האיבחון. מחפשים מה לא בסדר. ותאמין לי שאם מחפשים- מוצאים. סינדרום הסטודנט לפסיכולוגיה כך קוראים לזה. והיות והתיאוריות מדגישות את החולה ולא את הבריא, הן הופכות את האדם להרבה יותר חולה ממה שהוא. חשיבה שלילית משפיעה על הכימיה של המוח. זה ידוע. היו מחקרים. ולכן בעצם הפסיכיאטריה הופכת לחשיבה שלילית של האדם על עצמו, בחסות הרופא המטפל בו. במקום לחפש באדם את הבריא, מחפשים את החולה. במקום לעסוק בעידוד ובנורמליזציה של מצבו, הופכים אותו לשונה, לחריג, לחולה. במקום למצוא את המשותף בין בני האדם, מוצאים את המפריד. וזה כשלכעצמו יכול לגרום לתחושות ניתוק, תיוג וזרות עצמית. האם אתה כרופא פסיכיאטר מודע לתופעות הללו? האם אתה מאמין רק לספרי הפסיכיאטריה? האם אתה מאמין גם לתופעות רוחניות במצבים נפשיים? האם אתה מאמין באלוהים? האם אתה מאמין שלפסיכיאטריה יש נשמה, או שהכל זה רק גוף וכימיה? תודה על ההתייחסות תמי.

תמי שלום, הרבה שאלות- והמקום והזמן לא מאפשרים לי להשיב על כולן. אנסה בכל זאת לתת משהו מהבנתי וראיית עולמי. אני חושב שבהרבה מובנים פסיכיאטריה היא חלק מהרפואה. אבל בכל זאת שונה. השוני העיקרי הוא שהגדרת מחלה (או הפרעה) בפסיכיאטריה נשען בעיקר על הגדרה חברתית- כלומר מי שהחברה מגדירה כחולה יהיה חולה בפסיכיאטריה. הדוגמה הקלאסית המוכרת היא ההומוסקסואליות שבעבר נחשבה למחלה, ובעקבות שינויית תרבותיים וחברתיים הוצאה מרשימת המחלות. מבחינה זו פסיכוזה היא מחלה, כי הסובבים את האדם בד"כ חושבים ש"משהו איתו לא בסדר", הוא "ירד מהפסים" וכו'. יכול להיות שחלק מאותם מתקשרים, עליהם את מדברת, יאובחנו כפסיכוטיים אם יגיעו לבדיקה פסיכיאטרית. למרבה שמחתי, רוב המטופלים מגיעים אלינו עצמאית ולא בכוח, והם מגיעים בגלל מצוקה, ולא כי איזה פסיכיאטר תפס אותם ברחוב והחליט שהם צריכים טיפול. קיימת אופציה לאותם אנשים ללכת לפסיכולוגים, להילרים או סתם להתייעץ עם חברים, ובכל זאת הם פונים אלינו. אני, כפסיכיאטר, יכול להציע את מה שאני יודע לתת ומה שהוכשרתי אליו. במקרים בהם הפתרון לא נמצא אצלי- אני מפנה לאיש מקצוע שהשתכנעתי שהוא יכול לתת פתרון. אני לא מכיר מספיק את תחום ההילינג, כמו שאני לא מכיר מספיק את תחום הדת, אבל אם מטופל מספר לי שהוא פונה לגורם מטפל כזה וזה עוזר לו- אני רק יכול לברך על כך. בעיני כל מה שעוזר למישהו ולא גורם נזק- זה טוב. ההבנה שלי מוגבלת למה שאני יודע/ למדתי. בהחלט יתכן שמישהו ימצא מזור אצל מטפל מאד לא קונבנציונלי, וזה יעזור לו להשיב לעצמו את שמחת החיים, ישפר לו את התפקוד וכו'- וזה בסדר גמור בעיני. מכל הטיפולים שהוזכרו- התרופות הן משהו שהוכח די טוב לבעיות ספציפיות. הן לא הטיפול לכל מצוקה. לפני כשלוש שנים טיפלתי במחלקה בבחור צעיר שאושפז בשל משבר שלא אפרט את טיבו. כבר משלב די מוקדם הצהרתי בפני הצוות שלמרות שאינני מבין את בעייתו עד תומה, הטיפול שהוא זקוק לו אינו פסיכיאטרי. הבחור היה מאושפז במעט שלושה חודשים כאשר רוב הזמן בידיעתי ובאישורי הוא לא נטל שום תרופה. המציאות, כאמור, מורכבת מאד. למרות זאת, ישנם הרבה מקרים שהם שחור ולבן, מקרים בהם ברור לי שללא טיפול תרופתי העסק לא יגמר טוב. זהו- כל מקרה לגופו. הפורום כאן הוא של פסיכיאטריה, ולכן הדגש כאן הוא על טיפולים פסיכיאטרים. אני מניח שישנם פורומים אחרים בהם מתקיים דיון וחשיבה על טיפולים אחרים למצוקות נפשיות. אם את מכירה כאלו פורומים- אשמח אם תפרסמי אותם כאן.

תודה דוקטור "קפצתי" מהר מדי כשהתעקבה התשובה שלך... כבר חשבתי שאתה מצנזר אותי. סליחה שחשדתי בכשרים. וכן, אתה צודק- פסיכיאטריה ברוב המקרים באה לעזור ולא לכפות את עצמה. והנורמליות היא חברתית יותר מאשר מוחלטת. ויש כאן פצע- כשאתה מתוייג כלא נורמלי, ובמקומות אחרים ובזוית אחרת של התבוננות אתה מוצא את עצמך לא כל כך חריג. כשהייתי בת 26 ניסיתי להתאבד, בלעתי כדורים. לקחו אותי לחדר מיון לשטיפת קיבה ולטיפול נמרץ. כשאיבדתי את ההכרה, צעקתי- ולא זכרתי את זה אחר כך "אתם לא מתייחסים יפה לחריגים"... אני לא יודעת מאיפה תחושת החריגות הזאת שעלתה והבשילה בתוכי עם השנים. אני חושבת שהרבה מהסבל שלנו החולים נובע מתחושת החריגות- כאילו משהו פגום בנו, לא נורמלי, דפוק בשכל. האבחנות הרבות לא תמיד עוזרות. הרבה מהעבודה שלי מול אנשים במצבי נפש קשים היא על הדימוי העצמי ועל היכולת לנרמל חוויות נפשיות ולהפוך אותן לפחות לא נורמליות ופחות חריגות. לדעתי הפסיכיאטריה צריכה להתקדם קצת יותר בתחום הזה של נירמול. אני כתבתי את מה שכתבתי בעקבות מה שטלי כתבה לך קודם- אני מכירה את טלי ויודעת שחלק גדול מהסבל שלה נבע מהאבחנות שעשתה לעצמה. יותר מדי אבחנות- זו בעייה בפני עצמה. וצריך לשים לב איך להפוך את השפה הטיפולית ליותר אנושית, יותר חוויתית, ופחות מתייגת. שלחתי לך שיר על הנורמלי והמשוגע- המשוגע הוא המקום שהנורמלי מתקשה לחבק אותו. הלוואי וכולנו נשכיל לחבק את המשוגע הפנימי שבנו. גם בנורמלי יש משוגע פנימי. הלוואי ופחות נפחד מהשיגעון בנו ובזולתינו נראה בחוויה משהו יותר פתוח ויותר יצירתי וחיובי, נוכל לדבר על זה יותר בחופשיות, ולצמוח מזה. שבת שלום וסליחה אם דברי נחווים לעיתים כהתלהמות תמי.

אני בת 44יוצאת וניכנסת בביתי חולים על רקע הפרעת אישיות גבולית וניסיונות חוזרים אובדנים עד מתי ???? האם לא מגיע גיל שבו מקבלים הכול יותר בשלמותו ולא צרכים להגיע לקצה כול פעם כדי להרגיש???? מצפה לתשובתך ליבנת

שלום ליבנת, אכן, לא פשוט.... נדמה לי שעצם היכולת שלך לראות את מצבך בעיניים מפוכחות, ולקרוא לילד בשמו- זה בפני עצמו מעיד על איזשהו שינוי. אני מניח שאם תסתכלי באומץ אחורה, נאמר 20 שנים, תראי שבעבר הסערות היו קיימות אבל היה גם תסכול סביב חוסר הבהירות ןחןסר ההבנה למה הדברים קורים. היום ההבנה נותנת מידה מסויימת של יציבות בתוך הבלאגאן התמידי. מבחינות רבות מצבך דומה לחולים במחלות כרוניות-התקפיות, כמו אסטמה, מיגרנה ןעןד, שאת חלקם כמעט ולא ניתן לייצב כלל והם סובלים מהתקפים חוזרים, לעיתים מסכני חיים (כמו באסטמה) של מחלתם. זה קשה מנשוא לעיתים. דוקא בהפרעת אישיות גבולית אנחנו יודעים שעם השנים חלה איזושהי התמתנות. אני בטוח שגם אצלך זה קרה, אם כי במידה שאינה מספקת. מבחינה זו השנים הבאות יכולות רק להטיב עמך, אם כי אין ודאות שתהיה החלמה, ועד כמה תהיה ההטבה. אם תמי, המשתתפת קבוע כאן, תקרא את דברייך, אני בטוח שהיא תוכל לעזור לך למצוא לא מעט דברים טובים במצבך. אני אשאיר לה את הבמה....

שלום ענית לי לפני כמה ימים על השפעה בין התרופות "טריטייס" ו"אנפרניל" ותודה ! הסתכלתי היום באינפומד שילוב בין תרופתי ואצלם כן יש איזה שהוא קשר , השפעה בינונית !!! מעכבי ACE טריטייס (ראמיפריל) נוגדי דיכאון טריציקליים מרוניל SR (קלומיפראמין) נוגדי דיכאון טריציקליים הניתנים ביחד עם תרופות ממשפחת מעכבי ACE מגבירים את הסיכון לתת - לחץ דם ו / או דיכוי מערכת העצבים המרכזית. התסמינים יכולים לכלול: סחרחורת, טשטוש, בלבול, התעלפות. במידה וניתן שילוב כזה, יש לנקוט באמצעי זהירות ולהמנע מנהיגה ומהפעלת מכשירים מסוכנים. מומלץ לעבור באיטיות ממצב של שכיבה לעמידה. מה לדעתך עלי לעשות עם מה שהם כותבים ??? תודה שוב

שלום רב, לא ברור לי מהיכן המידע שלך. בדקתי בכל אחת מהתרופות שציינת בנפרד באינפומד ולא מצאתי בעיה. באתר מדסקייפ (אתר אמריקאי מקצועי לרופאים) גם לא מצויין קשר. בגלל הספק שעולה, אני הייתי מציע לקחת את התרופות תוך ניטור מתמיד של לחץ הדם בשבועיים הראשונים.

קודם כל הרבה תודה ! לקחתי את הנתונים מאתר "אינפומד" יש שם אפשרות לראות "תרופה עם תרופה" להפתעתי גיליתי שגם הכדור השני ללחץ דם שאני לוקח "אוסמו אדלט" כתוב משהו באותו סגנון . אני כבר לוקח תקופה את הכדורים האלה ואין לי בעיות בלחצי הדם. מה שחששתי זה "הפרעות במערכת העצבים המרכזית " . שוב תודה

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שירית שלום, הלא מודע הזה שקופץ לו פתאום יכול להפריע לכולנו. אם זו תופעה שחוזרת שוב ושוב, נדרשת עזרה מקצועית ע"י טיפול פסיכולוגי (פסיכותרפויטי) שיעזור לך לשלוט בכך, ויקטין את הצורך של החלק הלא נשלט הזה לקפוץ החוצה.

עד לפני שנתיים או שלוש - היו לי כמה שנים טובות שהלכתי בתדירות מאוד גבוהה לשירותים. בשנתיים שלוש האחרונות שמתי לב שאני מטילה שתן בתכיפות יותר נמוכה. תכיפות שהיא נורמלית. זה בערך הזמן בו התחלתי לקחת דפלפט. במבט לאחור - האם יש קשר בין הדברים? מצד שני הייתכן שיש כאן משהו פסיכולוגי? שאיכשהוא הכנסתי לעצמי לראש שהצורך שלי להטיל שתן לעיתים כל כך תכופות הוא לא הגיוני? אציין שבילדותי, כל פעם לפני שיצאתי עם אימי מהבית, היא הייתה שואלת: "האם את צריכה לשירותים? אח"כ אולי תצטרכי ולא יהיה לך איפה לעשות". מה דעתך?

לדפלפט אין קשר להשתנה. יתכן בהחלט שהטיפול הוריד את המתח בו היית ולכן את פוקדת את השרותים בתדירות יותר נמוכה.

זה עושה אותה פעולה, רק שהטבליות המתמוססות (מתחת ללשון) ניתנות לעיתים בתוך מיץ למי שמתקשה לבלוע תרופות, או ישירות בפה למי שיש חשד שהוא לא תמיד בולע את התרופה (הרבה יותר קשה לירוק את הטבלית המתמוססת לאחר שהוכנסה לפה).

לכבוד הד"ר המכובד. שמי הוא יהונתן קדם ואני כבן 25 סטודנט למשפטים שנה א'. ברצוני לבקש ממך את עצתך בנוגע לנושא הקרוב לליבי מאוד. יש לי חבר יקר שמו איתן (שם בדוי- אינני יודע האם הוא ירצה שאזכיר את שמו הפרטי), אשר סובל זה כבר כמה שנים מבעיות נפשית לא פשוטות כלל. ברצוני לשאול את עצתך בעניין, שאינני יודע לאן לפנות, כיצד להתמודד ודעתך חשובה לי מאוד ותהיה לי לעזר רב. אתאר את המצב כפי שאני מכיר אותו. לפני כ-6 שנים איתן היה במצב נורמאלי לחלוטין, סיים תיכון בצורה טובה, בא מבית טוב עם אח ואחות קטנים ממנו במצב תקין לחלוטין (לדעת הסובבים אותם), התגייס לצבא בתפקיד עורפי ככל אדם נורמאלי מן השורה. במהלך התקופה הצבאית חלה, מסיבות לא ידועות כלל, התדרדרות במצבו הנפשי. במשך השנים הבחינו החברים שלו, בינהם גם אני, שיש בעיה מסויימת בתפקודו הכללי. עם הזמן המצב רק הלך והתדרדר והיום הוא נמצא במצב שכמעט כל אדם שבא עימו במגע, מהר מאוד מגיע למסכנה שמצבו איננו תקין. מצבו בא לידי ביטוי בחוסר קשר באינטרקציה עם אנשים. נראה כאילו הוא ניזון מאסוציאציות אשר אני יודע שיש בינהם קשר אך הוא לעולם לא מגיע לנקודה בה הוא מבהיר את שהוא מעוניין לומר לאדם לידו. אני רוצה לתאר ארוע שגרתי מאוד מאוד בנוהלי השיחות עם איתן: אנו בטיול בתורכיה והשיחה התנהלה כך: אני: "אני יוצא למכולת לקנות כמה דברים" חבר נוסף: "אולי כשתחזור נביא את הכביסה" איתן: "רגע רגע רגע מה זה קם בודק והולך מה חוזר?". רק לשם הדוגמא זה סגנון הדברים הרגיל. כאשר הצענו לו ללכת לטיפול הוא התנגד בכל תוקף לכך ולא היה מוכן לשמוע לאיש מחבריו וכמובן שלא לאיש מאנשי ביתו. אימו מתחננת אליו שילך להיבדק ואנו החברים יוצרים לחץ שרק יסכים לראות משהו. הוא הלך. רק שהבעיה היא שמצב ההכחשה שלו כ"כ עמוק שאין אני חושב שהפסיכיאטרית שבדקה אותו הבינה כלל מה מתרחש. הוא מתרץ את המצב שלו בבעיות העבודה, בפרידה ממשהיא, בבעיות בבית וכו'. מה שהוא מנסה לעשות זה לתת לרופאים את התשובה למצבו ולהראות שמצבו מעוגן בבעיות לגיטמיות, הוא עושה מאמץ עליון להיות ממקד ולחשוב על אשר הוא אומר לרופאים הכדי שהללו לא יבחינו בבעיה. הוא היה אצל הפסיכיאטרית 3 פגישות ולא הסכים לקחת את התרופות שהיא רשמה לו. זה סיפור המקרה באופן מקוצר מאוד וישנם פרטים נוספים שנראה שלא כאן המקום להם ואני מקווה מאוד שיהיה באפשרותך לתת לי כיוון מסויים לאדם שניתן לפנות אליו או מוסד שניתן לגשת וכד'. אם אתה מעוניין להתקשר איתי במייל אני שמח מאוד. בברכה ותודה מראש מקרב לב, יהונתן קדם.

יהונתן שלום, הסיפור שהבאת נגע לליבי. לא פשוט לראות אדם קרוב במצוקתו ולהרגיש כל-כך חסרי אונים. נדמה לי שמהלך הדברים עד כה מצידכם היה נכון. לצערי, אחוז ניכר מאד מהחולים הסובלים מהפרעות נפשיות מדחיקים את זה, וגם אם זה עולה לשטח סופסוף- הם לא מוכנים לקחת טיפול. נטילת טיפול תרופתי פסיכיאטרי נתפסת בעיני רבים כאילו הם, בעצם נטילת הטיפול, מכירים בכך שהם חולי-נפש. מאד לא פשוט לאדם להגיד את זה לעצמו, בייחוד שלא קרה שום דבר דרמטי בחייו (כפי שתארת- מדובר בתהליך של התדרדרות זחלנית ולא באירוע חד ודרמטי). אז מה עושים? לצערי אני לא איש בשורות. ברוב המקרים לוקח הרבה זמן לאדם לקבל את עצמו כחולה ולהגיע לטיפול. לעיתים רק אחרי "מכות" (חוסר הצלחה להתקבל/ להתמיד בעבודה, כשלון בזוגיות) חוזרות ונישנות שהוא מקבל בחיים הוא מסכים להגיע לטיפול. זה יכול לקחת שנים. בתקופה זו הוא יצטרך אתכם לידו, קשובים, תומכים ולא ביקורתייים. ממש לא פשוט להיות לידו במצב זה, כיוון שהתסכול שלכם הרבה פעמים הופך לכעס עליו. אפשר בעתיד לפנות לפסיכולוג/ פסיכיאטר אחר שקיבלתם המלצות עליו, וחשוב שאיש המקצוע יהיה כזה שיכולות התקשורת שלו מצויינות (וגם אז שום דבר לא בטוח). בנתיים חיזקו ואימצו.

שלום רב! איך אתה יכול להסביר לי את העובדה, שככל שאני עושה השתדלות וגם ברטרוספקטיבה , אני יכולה לאמר שהצעדים שנקטתי היו הגיוניים ונכונים ולמרות זאת דרכי לא צלחה, ואם היא צלחה , זה רק באופן חלקי האם יש משהו בגורל, שקבוע מראש, שלא נותן לי להצליח ולחיות?אני רואה חברים, שההשתדלות שלהם פחותה משלי, ודרך הבחירה שלהם לא אחת, שגויה בעליל, אבל איכשהו, הדברים מסתובבים לטובתם, למרות השגיאות, ואילו אצלי, שבדברים החשובים שהם ממש שאלת חיים, אני משקיעה מחשבה, רצון , לימוד - ובסוף, איכשהו הדברים לא מסתדרים, על אף שהצעדים שננקטו היו בהחלט נכונים. אל תגיד לי בבקשה, שהדברים נובעים מחרדה, או השתדלות יתר, אני מרגישה כאילו שזה משהו דטרמניסטי, יש אנשים במצבים כאלה שהולכים לרב, אני פונה אליך, מה אפשר לעשות כדי למחוק את רע הגזירה? סליחה על השאלה יוצאת הדופן אך זהו עולמי. תודה עבור השקעת המחשבה בבעייתי והתשובה ורד

ורד שלום, "הכל צפוי- והרשות נתונה". גם הרבנים יגידו שיש חשיבות למה שעושה האדם וזה משפיע על גורלו. יש חשיבות עצומה לאופן בו אנו תופסים את מהלך חיינו. אם נראה בכל דבר חיוב- ההצלחה תאיר פנים יותר בקלות. ולהפך. הבעיה היא שלפעמים מתוך תהומות היאוש קשה לראות דברים בחיוב. במקרים אלו יש צורך בעזרה חיצונית. זה יכול להיות רב, פסיכולוג, פסיכיאטר ולפעמים גם בן-זוג. זה צריך להיות מישהו שמבין מה הוא עושה ויכול ללוות אותך באופן צמוד לאורך חודשים. נראה לי שפסיכולוג המטפל בגישה קוגנטיבית יכול לעזור לך. חפשי עוד וועוד עד שתמצאי את האדם המתאים, האדם שתחושי אחרי פגישה או שתיים שהוא זה שיכול להחדיר בך כוח ואמונה בעצמך. אל תוותרי!

האם התרופה סורבון יעילה כנגד חרדה כללית מלווה בדיכאון קל? האם יש לה תופעות לוואי של השמנה?פגיעה בתפקוד המיני? האם אפשר לקחת למשך תקופה ארוכה של כשנה?

סורבון היא תרופה נוגדת חרדה שאינה גורמת לפיתוח תלות. אין לה תופעות לואי של השמנה או הפרעה בתפקוד המיני. אין שום בעיה לקחת אותה למשך שנה ואף לכל החיים. בד"כ אנשים שטופלו בעבר בבנזודיאזפינים (קלונקס, קסנקס, ואבן וכו') חשים שהתרופה פחות יעילה אצלם.

אני מעוניינת לשמוע את דעתך אם אפשר. אני מאובחנת כסובלת ממאניה דפרסיה.בשנה האחרונה עברו עלי לא מעט זמנים קשים ודי במגביל החמירו גם התסמינים של המחלה. האם קיימת אפשרות שכשדברים ירגעו בחוץ גם תהיה רגיעה מסוימת באפיזודות של המחלה? או שפשוט אין קשר בין הדברים? בתודה מראש. אורלי

אורלי שלום, בכל מחלה, גופנית כנפשית, יש נטיה להחמרה כאשר מתרחשים ארועי חיים מלחיצים. לא תמיד זה קורה, ולא תמיד יש קשר, אבל הקשר בהחלט יתכן, ובהחלט יותר קל לאזן חולה כאשר חייו האישיים מאוזנים.

תודה על התשובה המהירה. אני מאוד מקווה שזה נכון בשבילי. אורלי

ראשית איחוליי על הצטרפותך לפורום! אני עברתי משבר פסיכוטי במהלך חשיפה והשתתפות אינטנסיבית בפורום פסיכולוגיה באינטרנט (בדיעבד, אני מבינה עד כמה זו היתה טעות) אני כשנתיים מאז ועדיין עסוקה רבות אם נפגעתי וניזוקתי מהמפסיכוזה ועד כמה? נבדקתי ע"י מיטב הרופאים ואף לא אחד מהם נתן אבחנה של סכיזופרניה ובכל זאת, עקב קריאה רבה מאוד של חומר אינטרנטי אודות המחלה , הליקויים והנזקים הבלתי הפיכים...אני תוהה כל הזמן מה מצבי. בשנה הראשונה לאחר המשבר ישבתיי בבית ללא מעש ומשם מגיע רגשות אשם על נזקים אפשריים בגלל שהבנתי שרק חזרה לעשייה עלולה לשפר ולהחזיר את המצב לקדמותו. כיום, חזרתי לעבוד אך בחצי משרה ובתפקיד די פשוט לעומת קודם. מעבר לעבוד אני לא מרבה לעשות או לבלות, אני משערת שגם כי הייתי בדכאון וכמו כן העלתי במשקלי רבות. אני לעיתים בכלל תוהה אם היה אכן מצב פסיכוטי ועד כמה...מה שברור לי שהייתי מנותקת ורק לאחרונה מצבי השתפר במובן הזה (דפרסונליזציה או דראליזציה). אני מקבלת היום סימבלטה 60 מ"ג + מירו 30 מ"ג. אני חשה די בטוב אם כי לעיתים נראה לי שלא לגמרי חזרתי לעצמי. למעשה מה שאני מנסה לשאול הוא האם אני יכולה לדעת אם וכמה ניזוקתי? הרופא שלי לא חושב שיש לי ליקויים , הוא טוען שעלי ראשית לצאת מהמצב הדכאוני (שהוא השתפר ומשתפר) ואז יהיה ניתן לאמר. בכל אופן, האם עצם הרצון שלי להתבטל בבית לאחר העבודה מעיד על ליקויים כלשהם? והאם התבטלות בפני עצמה מונעת ממני ופוגעת בי באיזשהוא אופן? תודה

טלי שלום, תודה על הברכות. כמה שאלות הבהרה: 1. מה האבחנה המדוייקת שנתנו לך הרופאים? 2. במה את מרגישה שלא חזרת לעצמך? 3. האם שאלת את הסובבים (משפחה, חברים) מה הם חושבים על מצבך? לגבי הערכת הליקוי התפקודי- מעבר לשאלותי, ניתן לפנות להערכה לפסיכולוג או מרפא בעיסוק, שלהם יש כלים להעריך ליקוי תפקודי (מרפא בעיסוק עדיף לטעמי). לגבי התבטלות- כן, היא הרסנית. רק שאינני בטוח שמה שיש לך זו התבטלות ולא איזשהו חלק דיכאוני שלא החלים. חיזרי אלי עם תשובות וננסה להתקדם.

תודה רבה על נכונותך לעזור. המצב אצלי אכן מוזר משהו...האבחנה היחידה שקיבלתי בזמנו היה שאני במצב חרדתי מאוד, היה לי סוג של נתק. בכל מקרה, אני די אבודה ותלושה וכך גם בתחושה. למעשה, תחושת הנתק חלפה לה אך, נשארה תחושה קשה של זרות עצומה הן כלפי עצמי והן כלפי הסובבים. כאילו שנמחקה לי האישיות. אני לא מכירה את עצמי לחלוטין. מרגישה כאילו חלקה או מחוקה. תחושה של אין אופי, אין שמחה, אין עצב, אין כעס, אין קנאה, אין כלום!!!!! אני מאוד מתקשה להתנהל ולחיות כך.... אולי זה סוג של ריקנות עצומה שהלכה והשתלטה עלי. אני נמצאת במצב זה כבר שנתיים וחצי+ ואני מתוסכלת. אני די מבודדת ממשפחה וחברים לא נשארו הרבה כך גם שאין מי שיבחין בשינוי. אני די עייפה ויודעת שכיליתי עצמי עד דעת ועד גבול קצה היכולת שלי במשבר שעברתי. ריקה מאנרגיות וריקה מתוכן. אני לא יודעת אם יש קשר לפסיכוזה או לא, הרופא חושב שזה דכאון, אני לעומתו יודעת בפנים את האמת- השנתיים שבהם ישבתי בבית ולא עשיתי כלום, אבל ממש כלום גרמו למצב זה. אני מאוד מקווה כי המצב הפיך אם כי יש בי את החשש שלעולם לא אחזור למי שהייתי קודם- איבדתי את תחושותי והמשבר השפיע משמעותית עלי. מרגישה כאילו פרווה- כאילו שהאוכל תפל וחסר טעם. אני לא יודעת עד כמה מזה הוא פסיכולוגי ועד כמה הוא נזק מהפסיכוזה- אשמח לשמוע את חוות דעתך ואולי גם לאמר לי אם ייתכן כי הטיפול התרופתי אינו נכון עבורי ויש לו חלק בכך (סימבלטה 60 מ"ג + מירו 30 מ"ג). אני רוצה להוסיף שאני מאוד מאשימה את עצמי על חוסר העשייה שלי שיתכן כי יש לה חלק גדול בזה. דבר נוסף הוא, שבזמן הפסיכוזה, שאלתי עצמי רבות והטלתי ספק ביכולותי, במי שאני, ביטלתי עצמי והרגשתי מותקפת ונרדפת. כל טוב

למעשה, אני רוצה לתמצת ולומר שייתכן כי הנזק אצלי הוא - רגש שטוח או לחילופין צמצום רגשי. האם הדבר ייתכן? ואם כן- האם יש מה לעשות או שזה נזק בלתי הפיך? תודה

רציתי בבקשה לשאול עוד דבר ברשותך, ייתכן אולי כי אני חליתי בסכיזואפקטיב או מפתחת סכיזופרניה והרופאים לא רוצים לומר לי פן התייאש? אחרת, למה אני לא מצליחה להחזיר לעצמי את התחושות הטובות שהיו לי לגביי עצמי? תחושות של מסוגלות, מוטיבצייה, שמחת חיים... ייתכן כי אני מקרה גבולי שקשה לאבחן בוודאות? אני מודאגת מזה זמן רב ומציק לי שאני עסוקה בנושא זה כ"כ הרבה זמן (קרוב לשלוש שנים) הדאגה אף גברה בעקבות קריאה של רופא בפורום אחר...שכתב רבות ותחזיותיו היו קשות- הוא טען שאם יוצאים מהפסיכוזה ללא טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי זה לא יעיד על פרגנוזה טובה במקרה של נזקים וכו' זאת ועוד, קראתי שאם זה מתחיל באיטיות ובהדרגתיות וכאשר הפסיכוזה לא חדה וחריפה אז שוב הפרגנוזה אינה טובה. אצלי זה התחיל בשעת לחצים קשים בעבודה שהפיטורים נושפים בעורפי, פרידה מבן זוג וכתיבה בפורום אינטרנטי ששם התחלתי להרגיש מהפורום החוצה, שצוחקים עלי, שאני מותקפת ונרדפת...באותה עת הייתי גם אצל פסיכולוגית שאכן היתה תוקפנית משהו, ביקורתית וחסרת אמפטיה שהחריפה מאוד את מצבי אז. בכל אופן, אני קרוב לשלוש שנים כמעט מאז...והייתי מאוד רוצה להבין ולדעת היכן אני נמצאת ולאן הולכת. מיותר לציין שהבטחון שלי ירד לרצפה, הדבר מאוד השפיע על אישיותי, אני מרגישה נחותה מהשאר ויותר מכל - כשלון אחד גדול. בעקבות מה שעברתי חזרתי לעיר הולדתי (עם זנב מקופל בין הרגליים) ללא תמיכה, לבדי כשאני מרגישה היום אובדן מאוד גדול ולא מצליחה להרגיש לרגע קט תקווה ואופטימיות לגביי עתידי להבדיל שקודם הייתי בתפקיד ניהולי , מוטיבציוניות, מפולפלת עם שביעות עצמית. אני קמה בכל יום לעבוד 6 שעות בעבודה משעממת שלא דורשת מעצמי לכלום כי גם אני לא מסוגלת להפיק מעצמי עכשיו כלום. חברתית מרגישה לא שווה , שמנה (מהכדורים העלתי הרבה) . בלי האנרגיות של פעם אני לא מסוגלת להתחיל להזיז את הגלגל של עשייה קומפוטנטית. תודה וערב טוב!

שלום רב,אני בן 31 ומטופל כ-7 שנים בטיפול תרופתי נגד דכאון מג'ורי מאובחן וחרדה.טופלתי עד היום בסרוקסט\רסיטל,אלפרליד,קסנגיס,קלונקס,אפקסור xr ובשנתיים האחרונות פבוקסיל רוב הזמן 250 מ"ג וסורבון מעל חצי שנה.עלי לציין שאני מאובחן בדכאו מג'ורי עם 2 אפיזודות דכאוניות קשות ,עד השנה האחרונה לא נטלתי באופן רציף ועקבי יום ביומו את התרופות ולכן היו לי "נפילות" קטנות.כמו כן,היו לי אפיזודות קצרות מועטות מגלומניות,לא היפומאניה.קיבלתי לפני 3 שבועות מרשם לסימבלטה עם הסורבון אך המחיר יקר מאוד,מחיר מלא ואני שוקל לעבוררופא,בלי קשר לתרופה הזו.בכל השהים הללו הייתי בטיפול כ4 חודשים פסיכולוגי,3 חודשים ציבורית והפסקתי לפני 3 שנים,ועוד כמה מפגשים בודדים עם פסיכולוגים מהקופה אך עקב בעיות כספיות הפסקתי.אני מוכר כ"נכה" עם קצבת נכות לא מלאה מזה אני מתקיי. אינני עובד כבר למעלה משנתיים ועד היום לא למדתי ןלא מצאתי מסגרת כלשהי.אין לי היום מאגר חברים למרות שאני בקשר זוגי אינטנסיבי כחודשיים.כמו כן ,אני "סוחב" איתי חובות כבדים מבנק בעיקר שנעשו ע"י אבי עוד מגיל צעיר וזה עול כבד מנשוא. לענין התרופות,יש לי תחושה של כובד בעיניים ,אולי עיניים יבשות,מציק לי מאוד,האם זה מהפבוקסיל או חרדה?תחושת עייפות וכבדות,חוסר באנרגיה ומוטיבציה ואי אופטימיות כללית לגבי עתידי. אודה לכם על כל עזרה שהיא.

גיא שלום, סיפורך נגע לליבי. אתה מתודד עם אתגרים לא פשוטים, ולכן שמחתי לשמוע על הקשר הזוגי שלך. אין סיבה שתקבל דוקא סימבלתה, ביחוד אם אתה לא יכול לעמוד בכך כלכלית. האם הפסיכיאטר שלך מודע לכך שאינך נוטל תרופות באופן סדיר? אם הוא יבין זאת, יתכן והוא לא ימהר להחליף טיפול. לא ברור לי ממתי התחושות בעיניים? כמה זמן אחרי תחילת הטיפול בפאבוקסיל הן הופיעו? אם אדע פרטים נוספים אוכל לנסות להעריך יותר טוב את הדרך להקל עליך.

תודה על תגובתך המהירה.התחושות הן לפני כחצי שנה מה שאומר שאחרי שנה ,שנה וחצי של טיפול בפבוקסיל או שאולי זה קשור לסורבון? הפסיכיאטר שמטפל בי אומר שאולי זו תופעת לוואי מאוחרת של הפבוקסיל.זה מאוד מגביל ומקשה עלי ומופיע בכל יום כמה פעמים ביוםכ שלעיתים אחרי נטילת הסורבון המצב קצת מתייצב.האם זו תופעת לוואי חרדתית בכלל? שאלה נוספת,פסיכיאטר בפורום אחר שקרא את דבריי המליץ לי על מיצבי מצב רוח?מה דעתך? תודה.

שלום רב, בעבר הלוסטרל הוציא אותי מדכאון קשה. כיום לא עוזר. אני בטיפול של פסיכיאטר כבר יותר משנה ניסינו לוסטרל, ויפאקס , אנפרניל , סרוקסט , חוץ מתופעות לוואי לא הרגשתי דבר. מה עוד אפשר לנסות? תודה.

צבי שלום, השאלה מורכבת, כיוון שאינני יודע איזה מינונים של תרופות נטלת ומה משך הטיפול בכל מינון בכל אחת מהתרופות. קורה הרבה פעמים שמטופל עובר המון טיפולים, אבל בעצם לא מקבל שום סידרת טיפולים מלאה מבחינת מינון התרופה ומשך הטיפול. ההחלטה על בחירת טיפול חדש קשורה גם לסוגי תופעות הלואי שחשת. העסק, כאמור, מורכב, ודורש הערכה מפורטת שהיא מעבר לניתן במסגרת הפורום. גם בהנחה שקיבלת קורסים מלאים בכל אחת מהתרופות, אני יכול לחשוב על עוד כ- 10 תרופות שלא ניסית. אבל זה ממש דורש התאמה אישית, ולפעמים הרבה סבלנות. אופציה טיפולית טובה נוספת היא טיפול בנזעי חשמל. זהו הטיפול היעיל ביותר ועם הכי פחות תופעות לואי שאני מכיר. גם על טיפול זה כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל.

אם אומרים שתרופה מתחילה להשפיעה רק אחרי 5 שעות מרגע הלקיחה... האם זה אומר שתופעות הלוואי מתחילות רק אחרי 5 השעות הללו... או שהם יכולים להתחיל יותר מוקדם והכוונה בתחילת ההשפעה בדרך כלל היא להשפעה החיובית/האמתית של התרופה? אני מדבר ספציפית על ציפרלקס שקראתי באינפומד שמתחיל להשפיע אחרי 5 שעות... אז תופעות הלוואי יכולות להתחיל בעיקרון רק אחרי 5 שעות מרגע הלקיחה (במידה ויופיעו בכלל..) או שגם לפני למשל אחרי שעה שעתיים?

ציפרלקס מתחילה להשפיע רק אחרי כשבועיים. במקרים מסויימים ניתן לראות תחילת השפעה אחרי 12 ימים. תופעות הלואי, מאידך, יכולות להופיע תוך שעות ספורות מנטילת הטיפול. הזמן המדוייק משתנה בין אדם לאדם, אבל בנסיבות מסויימות כבר אחרי שעתיים ניתן לחוש תופעות לואי (אך כמו שאמרת- לא מתחייב שבכלל יהיו תופעות לואי). בד"כ תופעות לואי מתחילות, אם בכלל, רק לאחר יומיים שלושה מתחילת נטילת הטיפול.

שלום רב דר אני בן 33 סובל מבעיה נפשית פוסט טראומה מזה כ 6 שנים ומקבל כ5 סוגי תרופות שונים למצבי הנפשי. לאחרונה מרגיש בעיה מינית לא מתקרב על אשתי ומיואש ואין חשק וכאוב עצוב מרגיש מת יותר מחי. רציתי לברר אם תרופות כמו פבוקסיל ותראזודיל עוזרות לי מבחינה נפשית מינית . 2. מבקש עזרה והדרכה על מצבי הנפשי מיני . הערה: ביצעתי בדיקה לילית ברמב"ם NPT והייתה תקינה . מבקש עזה בנושא כולו ומודה לך מאוד.

אבי שלום, התרופות שציינת יכולות לעזור מבחינה נפשית אך עלולות גם לגרום לקשיים בתפקוד מיני. מאידך, אם בדיקת ה- NPT תקינה, כנראה שהמרכיב העיקרי הוא פסיכולוגי. ניתן לקבל יעוץ מפורט ואישי במרפאה האורולוגית ברמב"ם ע"י צוות רב מקצועי שינסה להתמקד בבעיה ולציע את הפתרון המתאים (תרופתי, פסיכולוגי או אחר).

אהלן, לקחתי ציפרלקס כחודשיים-שלושה ועכשיו לאחר שבוע על חצי כדור בלבד כלומר 5 מ"ג אני הפסקתי לקחת היום (בתיאום עם הפיסיכאטר). הרגשתי היום עייף כל כך כמו שבחיים שלי לא הרגשתי העיניים כל הזמן רצו להיסגר לי כל כך חזק והשרירים היו כל כך חלשים: 1. האם זה תסמין גמילה הגיוני? 2. תוך כמה זמן אחרי חודשיים שימוש בציפרלקס - השפעתו האנטי חרדתי/דיכאונית אמורה להפסיק להשפיע ברגע הפסקת השימוש? כלומר תוך כמה זמן יתכנו החזרה של החרדות? ישר עם ההפסקה ? תוך מספר ימים? שבוע? תודה מראש - ליאור

עייפות היא אחד התסמינים השכיחים בגמילה. היא יכולה להמשך עד 3 שבועות מהפסקת הטיפול. חזרה של חרדה יכולה להיות בכל זמן שהוא (למרות שלא בטוח שזה אכן יקרה), אבל השכיח הוא חזרה תוך חודש עד חצי שנה מההפסקה.

למה לפסיכיאטרים לא אכפת מהחולה? זה מאוד יכול לקדם את הטיפול, אם החולה ירגיש שיש מישהו שאכפת לו ממנו. ככה, יש חולים שפשוט נמנעים מלקחת הכדורים, וזה אחד המצבים של הסכיזופרנים, שהם תקועים בראש שמישהו רוצה לעשות להם רע, ואין שום דבר מבחוץ שיכול לעשות משהו, והבעיה הנוספת היא, שאני לא יכולה ללכת לקחת הכדורים מהמרפאה במקומו, אז יוצא שאנשים פה בבית מתחרפנים בגלל זה שלא לוקח תרופה, כשכל המצב הזה היה יכול להימנע, אם הפסיכיאטר המטפל שלו(700 שח לפגישה) היה מרים אליו טלפון. אז למה הוא לא עושה את זה???

שלום רב, אני לא חושב שכל הפסיכיאטרים מתעלמים מהחולים. פסיכיאטרים הם בני אדם כמו כולם, ולצערי חלקם לא רגיש דיו לצרכים של המטופלים. עדיין, מהכרותי האישית, לרובם מאד איכפת. אם אתם הולכים למטפל פרטי, זכותכם לדרוש שיצור קשר טלפוני עם החולה בביתו. אתם גם יכולים להחיף מטפל, למרות שזה לא מבטיח שהחולה בכלל יסכים לפגוש את המטפל החדש.

אני מקבל תרופת מודיקט 12.5 מ"ג, אחת לחודש מזה כעשרים שנה. ולצערי בתופעות הלואי הרבות שהיו השמנת היתר היתה הקשה שבהן. שאלתי : האם ישנו תחליף תרופתי יעיל שאינו גורם להשמנת יתר,ויש בו מינימום של תופעות לוואי. ברצוני לציין שבעבר קיב לתי לניסיון תרופת ריספירדל,וכן קלונקס, והתגובות היו קשות מאד. אודה לכם על תשובתכם בהקדם. אסף

לצערי אין תרופות פלא כאלה. רוב התרופות יכולות להשמין. יחסית לאחרות, סרוקוול גורם פחות להשמנה. הרבה פעמים ההשמנה לא קשורה רק לתרופה, וניתן עם הכוונה ותמיכה של דיאטנית להשתלט, ולו חלקית, על עודף המשקל.

מה עושים כשצריך להתחנן לבנאדם שילך לפסיכולוג/אטר שיביא לו תרופות, כי בלי התרופות הוא פשוט בלתי נסבל ואין עם מי לדבר. עכשיו הכדורים עוד לא נגמרו, אבל כבר מתחיל הסיוט. הוא לא ממש רוצה ללכת לשם. ממציא תירוצים. האם יש כתובת/טלפון לייעוץ ותמיכה למשפחתו של חולה הסכיזופרניה, שלפעמים מתקשים מאוד להתמודד עם המצב?

אפשר כמובן ללכת ליועץ / מטפל משפחתי. הברבה מרפאות ציבוריות ישנן קבוצות תמיכה למשפחות, שם אפשר לשמוע ממשפחות אחרות איך הן מתמודדות ולנסות ליישם את הטיפים אצלכם. בהצלחה!

אפשר להתעניין בעמותות כמו "אנוש" או "עוצמה" על קבוצות תמיכה להורים לילדים עם מחלות נפשיות. מועדוני אנוש יש בכל עיר גדולה כמעט, ועוצמה זה ארגון למען משפחות של חולי נפש. דרכם בטוח ניתן יהיה לקבל הפנייה לתמיכה. בהצלחה, ושנהיה בריאים תמי.

שלום רב ד"ר אני בבעיה איומה. אני אמא לילדה בת 10 ואני בת 35 ורוצה כלכך עוד ילד\ילדה. אבל רק מהמחשבה שאני אהיה שוב בהריון אני נתקפת בחרדה איומה עד כדי אי תיפקוד יומי, בחילות והקאות ממש כל הסימנים של חרדת פאניקה. ברצוני לציין שלא עברו עליי חיים פשוטים מהילדות עם ההורים בבית ואני בטוחה שיש לכך השפעות .... ההריון הראשון עבר בנחת ולא קרה לי דבר כזה אבל מאז עברתי עוד דברים לא פשוטים עם אבי המבוגר והחולה והטיפול בו ....שכלל הרבה פחדים ודאגה. שאלתי היא מה עלי לעשות אני ממש מפחדת שאם יקלט הריון שוב תשתלט עלי החרדה ולא אוכל לתפקד כמו שקרה לי בשתי פעמים קודמות שחשדתי שאני בהריון, מה עלי לעשות האם אוכל להיות בהריון וגם לקבל איזו תרופה נגד חרדה? (בזמן החרדה לקחתי טיפות רסקיו וקלמנרוין כי זה טיבעי ואולי אני בהריון אך זה ממש לא עזר...) האם אתה מכיר מקרים שנשים לקחו איזו תרופה נגד חרדה וזה לא פוגע בהריון ובעובר? הייתי אצל רופא המשפחה והוא נתן לי מרשם של רסיטל אבל אמר לי לברר קודם אם זה מותר לקחת אם אכן אכנס להריון ואהיה בהתקף חרדה . מה אתה מציע לי ד"ר? האם נגזר עליי להיות רק עם ילדה אחת? בתודה מראש.

שלום מעיין, מגיע לך הריון נוסף- וזה אפשרי! הכי טוב זה להגיע לטיפול פסיכולוגי מסוג קוגנטיבי-התנהגותי. בטיפול כזה ילמדו אותך טכניקות הרפיה וטכניקות להורדת חרדה, ויתכן שלא תצטרכי כלל תרופות. ניתן לקחת תרופות נוגדות חרדה, ועל רובן יש יותר מידע מהמידע על התרופות ה"טבעיות" (גם דברים "טבעיים" עלולים להזיק לעובר). בענין התאמת טיפול תרופתי כדאי לפנות לפסיכיאטר. אל תוותרי על ילד נוסף!

אבי חולה במחלת דימנסיה/אלצהיימר. האבחנה ניתנה לפני כשנה, אך לא ניתן לו טיפול כלשהוא. כיום הוא מתנהגת בצורה אלימה, מדבר על דברים לא ברורים וכיו"ב. ברצוני לדעת לגבי הבאים: לאילו רופאים מומחים עליי לפנות כדי לברר איך ניתן לעזור לו? לאיזה תחום שייכת המחלה? האם התנהגות אלימה היא מאפיין של מחלת הדימנסיה/אלצהיימר? האם ניתן לשפר את מצבו ולהביאו למצב של רגיעה מסויימת? האם ניתן לקבל מידע על מומחים מובילים בתחום להתייעצות בברכה,

באלצהיימר עם הפרעות התנהגות מטפלים גם נוירולוגים וגם פסיכיאטרים. הכי טוב להגיע לטיפול ע"י פסיכוגריאטר. תוקפנות נצפית לעיתים קרובות בחולי אלצהיימר. ישנן בהחלט אפשרויות לטיפול תרופתי שיפחית את התוקפנות, אולם התאמת הטיפול צריכה לקחת בחשבון מכלול נתונים הקשור למצבו של אביך. לפני פניה לרופא מקצועי, כדאי לפנות לרופא המשפחה לביצוע בדיקות כלליות (ספירת דם, כימיה בדם, שתן כללית) כי לעיתים בילבול ותוקפנות בחולי אלצהיימר הינם סימן לבעיה גופנית כמו הפרעה באלקטרוליטים, זיהום (בשתן, למשל), חוסר איזון לחץ-דם וכו'.

שלום רב, לאחר נטילת פבוקסיל (100 מ"ג) ואדרונקס (8) מ"ג במשך כשנה, הפסקתי את נטילת הפבוקסיל לאחר ירידה הדרגתית במינון(במשך שבועיים, בהמלצת הפסיכיאטר) ונשארתי עם האדרונקס.כשלושה שבועות לאחר ההפסקה אני חש בחרדה ועצבנות יתר. האם מדובר בתופעת גמילה מהפבוקסיל? ואם כן, האם תופעות אלו חולפות? יש לציין כי מצבי האישי בסך הכל טוב ולא חל שינוי לרעה מבחינת חיי האישיים. תודה, דניאל

הפסקת הטיפול תוך שבועיים נחשבת לקצב הפסקה בינוני, כך שבהחלט יכול להיות שמדובר בתופעות גמילה. תופעות אילו עשויות להמשך מספר שבועות.

משהו לא מסתדר לי. לי תמיד הסבירו שיש שני סוגי כדורים: כדורי ההרגעה וכל שאר הכדורים הפסיכיאטריים (שמטפלים בדיכאון, סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה או מה שזה לא יהיה). כדורי ההרגעה יכולים לגרום לתלות. אבל מה שאני מכנה "שאר הכדורים הפסיכיאטריים" - שתהיה בהם תופעה של גמילה? הכיצד? הרי הם מלחתכילה לא אמורים לגרום לתלות. אפילו אם מורידים אותם בקצב חד או בינוני. או שמה מדובר בתלות פסיכולוגית? ובכלל האם יש כזה דבר תלות פסיכולוגית בתרופה פסיכיאטרית?

שלום רב, האם מותר לקחת רמוטיב בהריון ? תודה מראש.

אין די מידע על שימוש בהריון (לא לחיוב ולא לשלילה), לכן לא מומלץ לקחת את התרופה בהריון.

אני סובלת מספר שנים ממחשבות שווא וחרדות קשות , ניסיתי את כל התרופות הקיימות . לפני כחודש הרופא נתן לי לפונקס ,הגעתי למינון של 450 מ"ג , בבדיקת דם שערכתי נמצא שיש ירידה בכדורים הדם, לכן הרופא הוריד לי את המינון ל- 300 מ"ג. אני לא מרגישה שום שיפור במחשבות , כל היום יש לי מחשבות על דימוי הגוף , האם לאחר חודש ימים הייתי אמורה להרגיש שיפור במחשבות !!!! תודה לך

זמן התגובה ללפונקס יכול להיות ארוך, אפילו מספר חודשים. כדאי לבחון שוב את הצורך בהורדת המינון, כיוון שירידה בכמות כדוריות הדם הלבנות אינה אמורה להיות תלויה במינון.

לא הבנתי את כוונתך תפני למטפלת במודעות !

אני לוקחת זיפרקסה 5 מ"ג מזה 6 שנים וברמסיה קלינית כל אותם שנים. ביקשתי מהפסיכיאטר והוא הסכים להפחית לי את הכדור. הוא אמר לי לקחת חצי כדור (2.5 מ"ג) במשך חודשיים ואם הכל יהיה בסדר, אמר שנוכל לגמרי להוריד את הכדור. רציתי לשאול: האם תיתכן הורדה הדרגתית מזו? כיצד אתה היית מוריד? תודה.

קצב ההורדה שתארת הוא נכון וטוב. המינון שאת נוטלת גם ככה קטן יחסית. נראה שאת בידים טובות. בהצלחה בהפסקת הטיפול!

אח שלי כל הזמן עצבני... הוא אומר לי שהוא מתחרפן מרוב עצבנות ושהמחשבות משגעות אותו הוא צועק על אנשים ואין לו סבלנות להקשיב יותר מכמה מילים, הוא מעשן הרבה, שותה אלכוהול, סמים... הכל כדי להירגע... אני יודע שזה לא נובע ממשהו ביולוגי במוח אלא ממשהו אישיותי יותר כיוון שהוא לא תמיד היה ככה למרות שהנטייה להתעצבנות תמיד הייתה קיימת.. ובכל זאת האם ישנם כדורים מומלצים לעצבנות? מה האופציות שהפסיכיאטריה יכולה לתת כדי להקל?

נראה שאחיך נמצא במצוקה ניכרת. יש אפשרות לטיפול תרופתי במתח, אבל ללא עזרה כוללת הסיכוי שיצא מזה רק ע"י תרופות הוא קטן. השימוש בסמים/ אלכוהול מקשה מאד על הטיפול. כדאי שיגיע למרכז גמילה מאלכוהול או סמים. ניתן לפנות לאגודת "אפשר" לגמילה מאלכוהול או "אל-סם" שיוכלו לכוון אתכם למרכז גמילה מקצועי באיזור מגוריכם. לרוב המקומות הללו יש יועץ פסיכיאטר שיכול להתאים טיפול תרופתי.

שלום אני סובל מ"אגורופוביה" מטופל ב"אנפרניל" וקסנקס" במקביל ביתר לחץ דם ב"אוסמו אדלט" ו"טריטייס" . רופאת המשפחה אמרה לי שמצאו ש"טריטייס" מוריד את השפעת ה"אנפרניל" ,שאלתי בכמה פורומים וענו לי שלא היו מחקרים שמוכיחים חד משמעית. האם ידוע לך ש"טריטייס" מוריד במשהו את השפעת ה"אנפרניל" ??? תודה

ככל שבדקתי (בכמה אתרים מקצועיים) לא מצאתי על קשר משמעותי כלשהו בין התרופות.

תודה תודה בגלל האופי ה"חרדתי"שלי הידיעה הזו די מעסיקה אותי אפילו שלא הרגשתי הבדל בהרגשתי. אבל כשאני מרגיש משהו (חרדה ) אני אומר אולי זה מה"טריטייס" ? שוב תודה ולילה טוב

שלום, באינטרנט ובעלון של התרופה אוטרקס, לא מצאתי בכלל הרבה מידע. בעלון כתוב נדמה מיועד לחרדה חרה. בכל מקרה, רציתי לדעת לאיזה עוד התוויות הכדור מיועד, וביחוד- האם הכדור הזה הוא דומה בסגנון שלו לכדורים נוגדי חרדה כמו קלונקס ואבן קסנקס (בנזודופיאינים משהו כזה) אשר משפיעים לטווח קצר, דהיינו אם מפסיקים אותם הוא לא ירפאו את הבעיה, או שהוא יותר בסגנון כמו SRI SNRI וכל הכדורים שהם לא לטווח הקצר? רקע- אמא סובלת מגירודים אשר לאחר מלא מלא בדיקות לא נמצא סיבה. בהתחלתה נטלה כדור זה שעזר לה (רבע או חצי עוזר לה) אך עכשיו נוטלת כדורים כמו היסטזין, שגם עוזרים. אני שואל בשביל הסקרנות שלי (:

אוטרקס שייך למשפחת האנטי-היסטמינים. לתרופות ממשפחה זו שני אפקטים עיקריים- הורדת מתח והשפעה אנטיאלרגית/נוגדת גרד. בגלל האפקט הכפול הזה, נראה שזו היתה בחירה נכונה לתת אותו לאימך. מבחינת האפקט הוא דומה יותר לבנזודיאזפינים (אך עובד במנגנון שונה לגמרי)- כלומר השפעה מיידית/ קצרה למשך שעות אחדות, שחולפת תוך שעות מהפסקת הטיפול.

יש לו חסרון מסוים?