נמאס מהנכות נמאס מהחיים

דווקא אחרי הכל אחר תואר ראשון אחרי עבודה חדשה הכל נמאס פתאום מבנים שהנכות היא עוד נטל מיותר שצריך לסחוב אותו פתאום מבינים שאין גיבורים וסיפורי גבורה רק התמודדות שלא ניגמרת אני לא יודע מה איתכם אבל לי זה מספיק פשוט נמאס מהמכשולים נמאס מהבדידות ונמאס לבזבז את רוח הנעורים בהתמודדות אם נכות תודה על העידוד אני עובד בחברה צעירה וקשה לי נורא התחושה של התחרות התחושה שבאמת קשה לכולם גם בלי נכות אבל מה זה עוזר לי גם אני רוצה להרגיש את רוח הנעורים לחזר אחרי בחורה לראות את הברק בעינים במקום זה אני לוקח למקום עבודה צעיר כזה גם את הנכות זה מעצבן מתסכל ומרגיז לא כתוב לי על המצח שגמרתי תואר ראשון זה גם בככל לא משנה חשובה הדינמיות שמחת החיים והיכולת לזרום עם שינוים ומצבים וזה קשה קשה מאד היום חסרה לי אהבה לא חסר לי השכלה או כל דבר שהחברה מחשיבה כהצלחה חסר לי השקט הנפשי חסר לי התחושה של לקום בבוקר ולאהוב את עצמי ואת העולם מסביב אני לא רוצה להתמודד אם נכות אף אחד לא יתן לי פרס אני רוצה לראות עולם לחוות האהבה ועוד דברים פשוטים של החיים כל זה דורש המון השקעה גם לאדם בלי נכות ואין לי מושג מאיפה לוקחים את הכח לחשיפה כזו פתאום אני מרגיש שהנכות זה דבר שנפל עלי משמיים למרות שנולדתי איתה פתאום אני מבין שהיא הולכת להישאר לנצח ואיתה צריך לעבוד ולהשיג את כל הדברים החשובים בחיים ואין לי מושג אם אני רוצה להמשיך לחיות איתה אין לי כבר את הכוחות להתמודד גם עם הנכות וגם עם החיים עצמם שהם לא פשוטים לאף אחד נכה או לא נכה.

אנונימי יקר, אני יכולה להבין את הרגשתך הרגעית, לכולנו יש רגעים בחיים שהכל נראה פשוט בלתי אפשרי. בוא נגיד לרובנו (אם לא לכולנו) יש נכויות, אם פיסיות ואם נפשיות. העניין הוא ההתמודדות עם אותה נכות, הקבלה וכמו שאמרת בעצמך: האהבה. לאהוב את עצמך , באמת, ואז האהבה כלפי הכל ושמחת החיים פשוט באה מעצמה… אתה יודע זאת בלי שאגיד לך. וגם יודע את השעורים שיש לעבור. אך אתה יודע כמה אנשים לא מתחילים אפילו להבין זאת, ומבחינתי נכות זאת הרבה יותר חמורה וכואבת משלך, מה עוד שאתה מתמודד ומכיר בנכות שלך. אז למה לך להשוות אותם אליך? תתרכז בעצמך, ותעשה בדיוק את מה שאתה מרגיש שיקדם אותך ב 'לגעת בחיים'. יש היום מגוון גדול של סדנאות קורסים ספרים וכו' העוזרים לאלו שבחרו בדרך החיים (במובן הרחב של המילה). למעשה כיועצת פנג שוי אני נתקלת רבות באותן טראומות ונכויות של האנשים אשר אותן הם מקרינים לסביבתם, הטיפול שלי הוא לאזן את הסביבה ובכך לעזור לאדם להתמודד ולצאת מתוך מה שהיה שקוע בו. כל אחד ותפקידו הוא. מהו התפקיד שלך?

כאבך נגע לליבי... לפני כחדשיים, כתב בחור בשם שלמה שרוני בפורום 'שיפור תפקוד מיני' בדוקטורס, נייר מאלף שעשוי לעניין אותך בנושא זה וכן התנהל דיון בפורום בנושא. לצערי, איני יודעת ליצור קישורים אבל תוכל לבצע חיפוש של שמו ולקרוא את הדיון שהתנהל סביב התאריך 19.7.01. מקווה שיוקל לך ולו במעט. בהצלחה!

אילת שאלת אותי מה התפקיד שלי בחיים אני מניח שזה שאלה פילוסופית אני לא מחפש תפקידים התפקיד היחדי שאני מחפש זה כמו שאמרת לגעת בחיים לגעת בהאהבה ובאכזבה ובהכל פשוט לחיות חיים מלאים ולא חיים של התמודדות עם נכות וצרות אחרות שרק מפריעים ולא תורמים לכלום

לאנונימי, אני לא ממש צריכה לספר לך את זה, אבל נכות זה איכסה... ואני יודעת את זה ממקור ראשון - הנכות שלי היא מחלה שלא מאפשרת לי לעבוד, לסיים את התואר האקדמי או לפחות לגור לבד ללא עזרה של הכנת אוכל, הסעות וכו'. לעומת זאת, היא כואבת באופן תמידי ולא נותנת לי לרגע לשכוח אותה. נכותי היקרה. אני לא יודעת מאיזה סוג של נכות אתה סובל, וגם אם כן, לא נראה לי שהייתי מוצאת מידע מדעי שיוכל לעודד אותך ולתת לך תקווה שהנכות תעלם. היא לא. טוב לה כאן והיא נשארת ומציקה. שנינו יודעים את זה. אתה יכול לקרוא את מה שכתבתי ולהתעצבן ולרחם על עצמך - שזו תגובה טבעית לחלוטין, אבל אני מציעה דרך אחרת להתמודד עם המצב: קודם כל - להתאבל. אני לא יודעת אם הנכות שלך היא מלידה או או לא, אבל ברור שעדיין לא השלמת איתה. אין מה לעשות וצריך לקבל את זה שאתה לא אתה הישן (או אדם בריא) - מה שהיית לפני הנכות, או האידיאל שאתה שואף אליו, מת. מותר לך לבכות, לכאוב ולהתאבל כמה שאתה צריך עד שתוכל להשלים עם עצמך. ושאף אחד לא יגיד לך שזה לא אפשרי - כמו שהורה שכול משלים עם מות בנו גם אתה יכול להשלים עם מות עצמך הישן. תשחחר את הפחד והחששות שיש לך מהחיים עם הנכות ופשוט תחיה. אח"כ, כדאי שתלמד להכיר את עצמך החדש. אתה לא אדם ישן עם נכות אלא אדם חדש לגמרי -בריא ושלם! מה המטרות שלך החדש? מה אתה רוצה בחיים? האם אתה "מבזבז" אנרגיה על דברים שאתה לא באמת רוצה? כל הכבוד לך שהצלחת להוציא תואר במצבך, אבל כרגע נראה שאתה בעצם לא כ"כ רוצה אותו... אז תשכח ממנו. אל תפחד ללכת עם האינטואיציה שלך ולהעמיד במקום הראשון בסדר העדיפויות דברים "פחות" חשובים כמו אהבה. אני לא פילוסופית גדולה ואין לי מושג למה נוחתות עלינו נכויות שגורמות לנו לסבל, אבל אני יודעת שאפשר להפיק מכל מצב רע גם משהו טוב, וצריך למצוא את אותו משהו טוב הזה שקיבלת. אל תתן לעצמך לסבול. לי באופן אישי קצת קשה עם כל הסבל הזה, אז אני נותנת לעצמי "פטור" מדברים רעים. מאז שחליתי לא מענינים אותי פיגועים או תאומים או סכסוכים בכלל. אני בהחלט מרשה לעצמי לאבד את המעורבות החברתית שלי לטובת קצת יותר שמחת חיים, מה שלא העזתי להרשות לעצמי כשהייתי בריאה. הנכות היא תירוץ מצוין... היא תירוץ לאפשר לעצמך דברים שלא מקובלים בחברה אבל יכולים להעניק לך שלווה ושמחת חיים שגם ל"בריאים" קשה למצוא אותה בתוך המירוץ המטורף של החיים. מלבד עצמי, אני מכירה עוד הרבה נכים החולים במחלה שלי, מוגבלים בניידות וסתם אנשים עם צרות שמצאו את דרכם אלי מאז שחליתי. מה שמדהים הוא שככל שהצרה יותר גדולה, כך האדם מוצא יותר כוחות ומצליח להגיע לדברים ומקומות שלא היה מצליח (ואפילו לא חושב) להגיע אליהם בלעדי המשבר הגדול הזה. מה לעשות שאנחנו נבנים ממשברים... זה לא כיף גדול, אבל אחרי המכה הראשונית צריך להבין שכל צרה שלא תהיה היא לא סיבה לא להיות מאושרים. תאמין לי שאפשר להיות מאושרים תמיד! תנסה קצת לנתק את עצמך ולהסתכל על עצמך מרחוק. תוכל לראות שאתה בהחלט במצב יותר גרוע מחלק מהאנשים, ולעומת זאת, אתה במצב הרבה יותר טוב מאחרים. תחשוב על היום האחרון שעברת. תחשוב על קושי שהיה לך בגלל הנכות שלך. איך הגבת? ניסית להתעלם מהנכות שלך ולפעול כאילו אין לך נכות? תרשה לעצמך להביע חמלה כלפי עצמך. לא רחמים, שהן רגשות די מגעילים, אלא חמלה שיש בה רצון טוב ואהבה. תבין שאין לך שום סיבה לכעוס על עצמך, הכעס הוא מיותר. תסלח לעצמך על המגבלות שלך ועל הקשיים שלך. הם לא באשמתך. ותאהב את עצמך. לא בזכות המראה שלך, האופי, היכולות הפיזיות או משהו כזה. בלי תנאים. פשוט תאהב את הגוף שלך כי הוא הגוף הכי טוב שיש לך והוא מארח אותך בתוכו. לא מגיע לן על זה איזה אהבה רצינית? אני בטוחה שכן. אז שתהיה לך שנה טובה ונפלאה שתביא איתה את האהבה החסרה!

אכן אני מסכים עם דבריך קצת על עצמי הנכות שלי היא מלידה ואף פעם לא ההתי "רגיל" למרות שחשבתי ככה בעבר שההתי קטן. מה שכן רגיל זה ההתמודדות היום יומית הצורך האנושי הזה להשיג דברים לראות עולם לחוות את החיים וגם להרגיש אהבה הקושי הגדול באמת לכולנו זה להגיע לסיטואציות האלה ליצור מצבים בהם נלמד ומהם נצמח וניתפתח אני מקווה שלא הצתרך להסתכל על חיי ולהגיד פיספסתי זה הדבר שהכי מפחיד אותי לכן אני עושה כל מאמץ לצאת ולהתמודד ולמרות זה ההספק הוא נמוך ואני לא כל כך מרוצה מימנו. עד שהבנתי שהנכות היא כאן בשביל להשאר והתמודדות היא קשה לכולם גם לבריאים וגם לנכים איבדדתי המון שנים יקרות וחבל כרגע אני מנסה להשלים את החסר וזה לא פשוט כי כמו שכבר למדתי תובנות על החיים עוזרים למי שכותב ספר ולא כל כך עוזרים למי שרוצה להרגיש את החיים במלואם. במידה ותירצי תוכלי להמשיך לכתוב לי [email protected]