התעלמות

שלום רב יש לי ילדה בת 3 וארבעה חודשים. מתנהגת נפלא, ממושמעת, מבינה, וורבלית מאד, מביעה את עצמה בצורה מדהימה יש דבר אחד שאייני יודעת כיצד לגשת אליו והוא דפוס של התעלמות שלה מאנשים מסויימים. למשל אמא שלי ואביה. אני גרושה ובייחסים מצויינים עם האב וכמובן שעם אימי. שניהם מאד אוהבים וקשורים לביתי והיא יודעת שאיתם היא יכולה "להרשות" לעצמה להתנהג בצורה שאיתי לא. כשאני באה לקחת אותה מהגן היא קופצת עלי ומחבקת. מביעה שמחה. היא משתפת אותי בכל. עד הפרטים הקטנים שקורים לה בגן. כשהם באים, לא פעם היא פשוט מתעלמת מהם. ממשיכה לשבת. או כשהם מדברים איתה בטלפון או פנים אל פנים. היא בוחרת להתעלם לגמרי. חשוב לציין שהקשר שלה ושלי הוא קרוב מאד. אני מרגישה שהיא בטוחה בי מאד וסומכת עלי. אני יודעת שעם אימי ועם אביה היא מרגישה "כאילו היא יכולה לסובב אותם על אצבעה". בעיקר כשאני בסביבה. כי כשזה רק היא והם אחד על אחד זה שונה לגמרי. היא מתעלמת לרגע אבל "מתעשתת". ההתעלמות איינה קורית בכל מפגש שלה עימם, אבל זאת תופעה שכן חוזרת על עצמה. אביה הבהיר לה שהוא אינו מוכן שהיא תתעלם ממנו ושאם אינה מעוניינת לדבר שתאמר שאינה מעוניינת, גם לו לא תמיד בא לדבר עם אנשים. וכשהיא מתעלמת הוא נפרד ממנה ואומר שישמח אם היא תרצה לדבר איתו מאוחר יותר ושהוא מאד אוהב אותה. אבל אני יודעת שהוא מאד נפגע מהעניין. אימי מתייחסת לכך בסלחנות, אבל ברור לי שהיא נפגעת ולעיתים "מתבאסת" לקחת אותה מהגן, כי לא בא לה להתקל בהתעלמות הכואבת. אחרי שיחות אינספור ונסיונות להבין, הבהרתיי לביתי שזאת התנהגות שאיינה מקובלת עלי. הסברתי לה עד כמה זה מעליב. כששאלתי לסיבת ההתנהגות, היא ענתה ש"אין לי כוח לדבר"/"אני עייפה". אתמול אביה התקשר שוב והיא התעלמה. לאחר השיחה עימו היא החלה לדבר איתי והגבתי (במכוון) בהתעלמות. התעלמתי כדקה ואז היא אמרה לי :"אמא למה את לא מדברת, זה לא יפה לא לדבר", שאלתי איך היא מרגישה עם זה והיא אמרה "לא נעים לי" . אמרתי לה שזאת היתה התחושה של אבא וגם שלי כשהיא התעלמה ממנו. יותר מאוחר היא דיברה עם אביה ואמרה לו :"אבא , אני אוהבת אותך והייתי עייפה מקודם." העיניין הוא, שאני חשה שהיא רוצה לרצות אותי ולא באמת הבינה. היא פשוט לא רצתה לקבל "עונש". אני מעוניינת להכחיד את ההתעלמות שלה . היא עושה זאת גם עם סייעת מסויימת בגן ועם עוד אנשים. אחרי שהסברתי, הראיתי, כעסתי, התעלמתי- מה עוד אני יכולה לעשות?

מיקיי, חסרה לי קצת אינפורמציה- מתי התגרשתם? מה איפיין את התהליך? מה הקשר של הילדה עם אבא, ועם אמא שלך? אני מעלה השערה, שהילדה כועסת, בוחרת למי להתיחס ולמי לא כסוג של שליטה במצב, אולי צורך שגבר אצלה אחרי הגירושין שבטוח לא היו בשליטתה. היא לא מבינה את המקור להתנהגות שלה, ואני לא הייתי נכנסת איתה לברורים הללו. צריך ללמד אותה באופן עקבי ועניני את ההתנהגות המנומסת לזולת. היא לא חייבת לשתף ולהיפתח לכולם, אבל כן לענות או להגיד 'אני עייפה עכשיו'. את זה את יכולה ללמד אותה, וזה בסדר שהיא תעשה את זה בהתחלה 'בשבילך'. את לא אמורה להכנס לתוך היחסים שלה עם אבא שלה ואמא שלך, שהם ימצאו את הדרך להסתדר איתה. בטח שאין טעם להעלב. צריך לחכות קצת שהיא נרגעת, אולי היא לא אוהבת מעברים, אולי לא אוהבת לדבר בטלפון- ואחרי זמן לגשת אליה שוב ולהמשיך בשיחה ובקשר. היא נשמעת ילדה מאוד נבונה, שימצאו את הדרך אליה. נראה לך? אשמח לשמוע, חלי