פורום פסיכולוגיית ילדים

שלום רב, בני ובתי בני הארבע (תאומים) נמצאים השנה בגן טרום חובה ביחד ובשנה הבאה יעלו לגן חובה. מכיוון שהרישום לגניי החובה בעירי החל, הגנת ייעצה לנו להפריד בינהם לשני גנים שונים בשנה הבאה מהסיבה שההתפתחות שלהם תהייה יותר טובה. אני ובעלי לא כ"כ מסכימים עם ההמלצה הזאת שכן הם ממש קשורים אחד לשני ויהיה להם קשה, אם זאת שגם כל החברים ישארו בגן עם ילד אחד בעוד שהשני יהיה בגן אחר ללא אח/ות והחברים. היינו מעדיפים להפריד בינהם בכיתה א'. הייתי מאוד שמחה לשמוע את עצתך בעניין. תודה, לימור.

לימור, מקובל שמפרידים תאומים. מה הגיל המדויק קשה לומר עד שלא מכירים לעומק את הילדים עצמם. מחד, יש יתרונות להפרדה בגן חובה, שהילדים יתרגלו ויגיעו לכתה א' בלי צורך להתמודד גם עם הפרידה ביניהם בפעם הראשונה מאידך, אתם לא שלמים עם ההפרדה, ויכול להיות שתשדרו את החשש ואת התסכול אם וכשיעלו קשיים, וזה יכול לקרות. האם אין אפשרות שלכל אחד מהם יהיו קצת חברים? אם אתם רוצים להיות שלמים לכו להתיעץ עם פסיכולוג ילדים שיבין אתכם ואת המצב של הילדים בצורה יותר מדויקת. הכי חשוב זה שאתם צריכים להיות שלמים עם ההפרדה. בזה צריך להשקיע. בהצלחה חלי

שלום הבן שלנו חוגג שנתיים בעוד כמה ימים. נערוך לו מסיבת יומולדת בבית עם המשפחה. כמו כן נערוך לו גם מסיבת יומולדת בגן (כמו כל הילדים). הגננת אומרת שלפי דעתה ונסיונה טוב יותר לחגוג את היומולדת ללא נוכחות ההורים. כך הילד יותר משתף פעולה ונהנה מהמסיבה. מצד אחד יש משהו בדבריה אך מצד שני יש ילדים שחוגגים יומולדת עם ההורים ואני לא רוצה שהוא אולי ירגיש שאנחנו חסרים שם. מיותר לציין שאנחנו מאוד רוצים להיות חלק מהמסיבה. דבר נוסף שחשוב לציין הוא שהילד משתף פעולה במסיבות ופעילויות חברתיות איתנו ובלעדינו. רציתי לדעת מה דעתך?? תודה מראש

איריס, נדמה לי שאתם מאוד רוצים להיות בחגיגה, וזה לגיטימי בעיני. חשוב לכם, וחשוב לילד. אם ילדכם לא מתקשה במסיבות אין סיבה שלא תהיו. הסבירו את רצונכם לגננת ואני מקווה שהיא תשתכנע ותשתף פעולה.

שלום חלי, בתי בת שנתיים וארבעה חדשים ועדיין לא ישנה רצוף .במהלך הלילה תיתכנה ארבע או חמש יקיצות.יש לציין שבתי עדיין יונקת, האם יש לכך השפעה? בתי מתעוררת לישיבה בעודה רדומה,לפעמים היא חוזרת למצב מאוזן [ואז הסכנה היכן היא תניח את הראש חזרה],ובדרך כלל היא מבקשת ציצי ונרדמת חזרה, כאשר אני מחזירה אותה חזרה על הכרית. זוהי חווית השינה שלנו מאז הלידה, אשמח לקבל את תשובתך. תודה רבה

נאווה, קשה לדעת בדיוק מה קורה בשינה של הבת. אנסה לענות על בסיס המידע שנתת. המשך היניקה בגיל הזה כנראה תורם להיצמדות שלה אליך, ולקושי שלה להרדם מחדש בכוחות עצמה. כל אדם, וגם ילדים מתעוררים בלילה, או שיש שלבים שהשינה שטחית מאוד. אבל עם הזמן לומדים להרדם חזרה לבד. את מתארת בעצמך שהיא קמה רדומה. אני חושבת שבתך רגילה לדפוס השינה הזה. אם אתם רוצים שיהיה שינוי צריך בהדרגה לגמול אותה מהתלות בך בלילה. אפילו שתשתה מבקבוק יותר טוב או שבהדרגה תלמד לא לאכול כשהיא קמה. רק לקבל ליטוף ולחזור לישון. האם דברי מתאימים לך? חלי

תודה חלי, להמשך הדיון במצב של בתי, חשוב להדגיש שאני אם יחידנית ומאד קשה לי לגמול אותה כל עוד אני האדם היחיד עימה בלילה. אין לי ספק שבמצב רגיל בן הזוג היה מסייע. לענייננו,אין לי אפשרות להיעזר במישהו,וקבעתי לילדה תור לפסיכולוג ילדים ,שהוא גם ראש התפתחות הילד בקופה, תוך תקווה שהוא יבדוק את הפרעת השינה שלה. תודה ושבת שלום

בתי בת השנה!!! התחילה לאונן בלילות האחרונים לפני השינה. רציתי לדעת מאין היא למדה זאת? זה לא נעים כי היא ישנה את אחיה הגדול בחדר. מה לעשות? כיצד ניתן להפסיק זאת. אני מתביישת לשאול במעון האם היא עושה זאת גם שם לפני השינה?

דנה, אל תתביישי, אוננות של ילדים היא תופעה נפוצה . בתך מאוננת כנראה כי זה נעים לה. תינוקות מגלים את המיניות שלהם דרך משחק בגוף. הגוף קרוב להם ונעים להם. זה מרגיע אותה וכנראה עוזר לה להרדם. האם קרה משהו בחייה שמלחיץ אותה בימים אלו? זו גם אפשרות שכדאי לבדוק לגבי אחיה- אפשר להסביר לו שזו תופעה טבעית ושלא יצחק עליה לגבי הגן הייתי ממליצה לך דוקא לפנות אליהם, שיבדקו אם זה קורה בגן. ובכל מקרה הם גם יכולים להדריך אותך. אני מבטיחה לך שהן מכירות את התופעה. בכל מקרה, אם התופעה תמשיך ובעוצמה רבה את יכולה להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי. ולגבי הילדה, בלי לחץ אפשר לראות אם יש אמצעי הרגעה אחר בשבילה לפני השינה. משהו שתשחק איתו ולא בגוף שלה. חלי

בני בן שבע עלה השנה לכיתה אלף. מאז ומתמיד הוא היה ילד מיוחד במינו לטוב ולרע. הוא ילד מאוד שמח ומצחיק בעל כושר משחק יוצא דופן, ילדותי מאוד לגילו ורגיש מאוד. כשאני מסתכלת עליו נראה שהוא חי בעולם משלו זה בולט במיוחד כאשר אני רואה אותו בסביבת ילדים בני גילו. בימיו הראשונים בבית הספר "הדביקו" לכל ילד חונך מכיתה ו' רוב הילדים הגדולים, בנים ובנות, רצו להיות החונכים שלו כי הוא באמת ילד חמוד ומתוק ומאוד מושך תשומת לב גם בצורתו החיצונית ובהתנהגותו. הוא הלך לבית הספר בשמחה והיה מוקף ואהוב בחבריו הגדולים. לאחר מספר שבועות המורות ביקשו מהחונכים/ות שימעטו בביקורים. מה שמפריע לי זה שמידי פעם כאשר אני מביאה אותו לבית הספר אני שמה לב שרוב הילדים משחקים זה עם זה בקבוצות, זוגות, שלושות וכו' והוא משחק עם עצמו מאושר ושמח עומד ושר מדקלם או סתם הולך ממקום למקום ולא יוצר קשר עם ילדים בני גילו, גם המורה שלה אישרה את חששותי. לטענתה הילדים בכיתה מאוד אוהבים אותו אבל הוא לא מעוניין ליצור איתם קשר גם כאשר הם מזמינים אותו לשחק איתם. התנהגות זו חוזרת על עצמה גם מחוץ לבית הספר והדבר מטריד אותי מאוד אודה לך אם תוכלי לתת לי קצה חוט.

מיכל, ההתנהגות של בנך כפי שהיא מתוארת אכן יכולה להיות מטרידה. אפשר לומר שהיא לא כמו רוב בני גילו (את יכולה לקרא בספר שלי 'תקשיבו לי רגע' פרקבנושא, וגם אתר שלי יש מאמר על התפתחות חברתית של ילדים) צריך לחשוב מה מקור ההתנהגות. האם הוא מגלה מצוקה כלשהי מבחינה חברתית, האם הוא מרגיש לא רצוי, מגלה מחסור? יתכן ומה שקורה מתאים לו. ובכל זאת זה לא שגרתי שאין לו לכאורה צרכים חברתיים. האם זה קורה רק בבית ספר? גם ביחסים החברתיים בבית ובמשפחה? אני הייתי קובעת פגישה עם יועצת בית הספר, שתעשה תצפית ותראה מה קורה איתו במהלך היום. זאת אינפורמציה חשובה. בהמשך היא תוכל לעזור לכם להבין מה קורה איתו. גם פסיכולוג בית ספר או פסיכולוג פרטי יכולים להיות כתובת טובה לעזרה. אני במקומך לא הייתי נכנסת ללחץ אבל גם לא לשאננות. שווה לבדוק ולהתיעץ. הוא צעיר ועדיין אפשר לעשות רבות לפי האבחנה (אפשר לשלב אותו בקבוצה טיפולית למשל לשיפור המיומנויות החברתיות) אשמח לשמוע ממך עוד חלי

הי חלי, קודם כל תודה על התשובה אשמח לקרוא את הספר שלך היכן ניתן לרכוש אותו. אכן קבעתי פגישה עם היועצת בעוד מספר ימים. קשה לי להצביע על הסיבה להתנהגותו, לא מדובר בילד ביישן או מופנם, נהפוך הוא, הוא ילד מאוד פתוח ומאוד חברותי לפעמים יותר מידי, אם הוא מרגיש לא רצוי אני לא מבינה למה, הילדים ממש אוהבים אותו, לפני מספר שבועות חגגנו לו יום הולדת בבית ומלבד 3 ילדים שלא יכלו לבוא הגיעו כל הילדים, גם המורה אמרה שהילדים ממש אוהבים אותו ומציעים לו להצטרף אליהם למשחק אבל הוא נמצא בעולם שלו ופשוט אוהב לשחק עם עצמו, לשיר, להציג וכו'. כשבא אליו חבר זה תלוי, יש ילדים שיש לו יותר כימיה איתם ואז הוא יותר זורם ומשתולל ויש ילדים שהוא פשוט מתנתק ואני צריכה להתערב ו"להציל את המצב" אבל עלי לציין שלמרות התנהגותו המשונה חברים מאוד אוהבים לבוא אליו. כשמתבוננים עליו מהצד נראה שקיים מחסום בינו לבין שאר הילדים בני גילו, מחסום שהוא יוצר לעצמו אולי מחוסר רצון להתמודד, מחשש כלשהו וגם מפאת עולמו הפנימי העשיר. בהפסקות הוא אמר לי שפעמים רבות הוא מחפש את החונכים בכתה ו' שמאוד מאוד אוהבים אותו. הרעיון של קבוצות טיפוליות נשמע לי מאוד מעניין, איפה ניתן לברר על אפשרות כזאת באיזור הצפון? אני מאד רוצה לעזור לו ומאוד מוטרדת מהבעיה. כמו כל אמא רוצה מאוד ילד מאושר ובריא בנפשו וחושבת שחברה היא אחד הדברים החשובים ביותר לילד.

הילד בן 4 +3חודשים (נולד פג) גמול לחלוטין מ"פיפי" ,אך מראה קושי בגמילה מ"קקי". אובחן התפתחותית ונמצא שהתפתחותו בגדר הנורמה. בדר"כ כשיש לו יציאה קטנה (בגודל בוטן ) הוא מודיע על כך ומתפנה בהצלחה בשירותים ,אך כעבור 20 דקות יש לו יציאה גדולה ואותה הוא עושה במצב של עמידה ,אח"כ מודיע על צרכיו אחרי שכבר נעשו בתחתונים. גם אם אני מושיבה אותו בהתאם לחישובי הזמן בין "היציאה הקטנה לגדולה, גם אז יש פיספוסים. כיצד גומלים במצב כזה ? ואיך מתפטרים מישיבה על ישבנון, שכן בגן עירוני לא משתמשים בישבנון. כיום הילד לא נמצא במסגרת גן, גם בשל בעית גמילה.

אמא, אני הייתי מייעצת לך בחום להתיעץ עם פסיכולוגית התפתחותית לגבי הבעיה של הי. אני גם לא מבינה למה הוא לא בגן, ואיך אתם מסתדרים עם זה. הוא הרי ילד גדול. פסיכולוג יכול לעזור לכם להבין אם מדובר בבעיה של הקניית הרגלים או שהוא כועס או חרד ומנסה להעביר מסר דרך הבעיה. לפי איך שתבינו את הבעיה תחליטו איך לפעול. גם בקופת חולים וגם באופן פרטי אפשר להגיע לפסיכולוגים התפתחותיים. בהצלחה חלי

http://www.bparent.co.il/hebrew/SearchResults.aspx

שלום, רציתי לברר יש לי אחיין בן 5 חודשיים שמסרב לאכול מבקבוק בזמן שאביו רוצה להאכילו, מוכן לאכול רק שאימו מאכילו, ברצוני לציין שאין הוא יונק ואוכל רק מבקבוק,שאימו לא בבית הוא אוכל מהאב אך ברגע שרואה אותה מתחיל לבכות ורוצה שהיא תאכילו, האם בגיל זה דבר זה אכן יכול לקרות?מה ניתן לעשות הוא לא מוכן שאביו יאכילו ובוכה הרבה? בתודה מראש דינה

דינה, זו בהחלט תופעה ידועה שילדים מעדיפים פעולות מסוימות ייעשו עם הורה מסוים. מתוך הרגל, יותר נוח להם פיזית או רגשית עם הורה מסוים. זה בהחלט קורה חשוב שההורים יחליטו ביחד על דפוס פעולה. אפשר שיבכה ובכל זאת אבא ימשיך להאכיל, והילד יתרגל. אני חושבת שזה מומלץ. לא להתעקש בכוח או לעשות דוקא, אבל יוצא שאבא מאכיל, לומר לו שעכשיו אבא, ולעזור ל להרגע... חשוב שהוא לא יהיה זה שמכתיב דברים והמבוגרים נרתעים ומוותרים מהלחץ. כי אחר כך עוד יותר קשה לשנות את ההרגלים. חלי

שלום אשמח אם תוכלו לתת לי עצה בעניין בעיות אכילה. בני בן ארבע וחצי, מאובחן כPDD בתפקוד גבוה, מסרב לאכול ארוחת בוקר בגן. לא מוכן לאכול לחם על כול סוגיו, לא ירקות ופירות. הוא יושב עם כולם ליד השולחן ועסוק בלשחק עם עצמו ועם סובב וכועס כשמציאים לו לאכול. הוא משולב בגן רגיל עם חונך שמלווה אותו. הגננת העירה לי לאחרונה כי רצוי שאמצא פתרון.. אינני יודעת איך לשבור את ההרגל הזה. גם בבית איננו מוכן לגעת בסוגים רבים של אוכל. תודה, אדווה

אדווה, אני חושבת שכדאי שתתיעצי בנושא עם צוות הגן. הלא בגן יש צוות טיפולי, לפחות פסיכולוגית בודאי יש. אין סיבה 'לזרוק' את הבעיה עליך שתמצאי פתרון. צריך לשבת ביחד, כצוות, כל המעורבים. לשים את כל הנתונים שלו, את ההשערות על המצב, ולחפש פתרונות. זו הדרך המקצועית. יתכן ומדובר בהתנגדות מסוימת שלו, ברגישות יתר שלו למאכלים מסוימים, בבעית הרגלים- יש הרבה אפשרויות וצריך לבחון אותן בדרך ענינית ויסודית. אחרי שתעלו השערה מה הסיבה לתופעה, תבנו יחד תוכנית פעולה. יתכן ותבנו תוכנית עיצוב התנהגות, זה מאוד מומלץ. תגדירו מטרות, למשל, שיאכל מאכלים מסוימים ויקבל חיזוק. ככה אפשר יהיה להרגיל אותו לאכול יותר. חשוב לא לפעול מלחץ ומכעס, כי זה בודאי לא ישיג את היעד זו דעתי, בהצלחה חלי

שלום. לנו ילדה קטנה בת 10 שלא מוכנה לסדר את החדר שלה , אצלה בחדר הבלגן חוגג , כניסה לחדר שלה זו משימה לא נעימה יש לדרוך ולעבור על חפצים , בגדים נעלים וכמובן מחברות וספרי לימוד , השולחן מבולגן עם דפים חספרים משחקים כלי כתיבה צלחות אוכל משחקי מחשב CD שעלו כסף רב ועוד . אני טוען שזה עניין של חינוך מגיל קטן , אני חושב שכפי שהיא מתייחסות לדוגמא לספרי הלימוד והמחברות שלה כך היא מתייחסת ללימודים שלה , סדר ונקיון צריך להיות לדעתי חלק חשוב בחינוך באם ההתיחסות היא כזו היום היא תהיה גם בעתיד , לי הסיפור מאוד מפריע . אשתי טוענת שהחדר זו הממלכה שלה ושתעשה בו מה שהיא רוצה , לה לאשתי זה לא מפריע . אשמל לקבל את דעתכם . תודה

אלון, אני חושבת שהאמת (אם יש כזה דבר) היא באמצע- חשוב מצד אחד שיהיו לילדה גבולות, גם בתוך החדר שלה, ובו בזמן זו אכן הטריטוריה שלה, ולכן הדרישות צריכות להיות מוגבלות, יחסית למשל לדרישות סדר ונקיון 'בשטחים הציבוריים' של שאר הבית. חשוב שאתה ואשתך תהיו מתואמים פחות או יותר, כי המחלוקת ביניכם מבלבלת אותה, ובטוח גם לא משמחת אתכם תחליטו למשל, שבחדר שלה אתם מבקשים שתוציא שאריות מזון, ותשים בגדים בכביסה, ואם יש קצת בלגן אז תעלימו עין כי מותר לה שיהיה קצת בלגן בחדר שלה. זה הרחב בשאר הבית אתם יכולים לדרוש יותר שתתאים עצמה לכללים אתם יכולים לקרא עוד בנושא של משמעת בשני ספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע' בכל אחד מהם יש פרק על משמעת. אחד מהם מתפרסם לקריאה באתר שלי מקווה שיעזור, בהצלחה חלי

ביתי הייתה בת 5 באמצע נובמבר. התלבטנו עם הגננת שלה (המוערכת מאוד על ידנו) לגבי מוכנתה לכיתה א'. בעיקרון הגננת גורסת שמבחינה קוגנטיבית אין לה מה לעשות בגן עוד שנה. היא ילדה חכמה וסקרנית. העניין הוא ההבט הרגשי: לדברי הגננת ביתי מגיעה לכל התנסות חדשה בחשש מסויים, מעט נלחצת ולמרות שיודעת את התשובות, היא תמיד שואלת לפני שמסמנת. כלומר, לא מוכנה "לטעות" ורוצה להיות בטוחה על ידיי אישור של מבוגר. בבית יש לעיתים התקפות זעם אבל בסך הכל נראה כי היא במגמת שיפור. מבחינה חברתית: חברותית למדיי. מעדיפה שיבואו אלייה הבייתה. לאחרים תלך רק לאחר שתכיר היטב את ביית החברה (אוליי בביקור יחד עימי). היות ואנחנו גרים בקבוץ עלינו לקחת היבט נוסף בחשבון: בשנה"ל הבאה תעלה עימה קבוצה גדולה של בנות, בעוד שאם נשאירה היא תעלה לכיתה א' עם בן אחד או שניים בלבד. נטייתנו היא להעלות. האם אנחנו טועים? האם כדאי שפסיכולוג הגן יאבחן את המוכנות? ואם כן מתי הזמן הנכון לעשות זאת? האם ניתן לחזק את בטחונה העצמי ולהפחית את הפרפקציוניזם? (עקב אלו תכונות שהיא לצערי ירשה ממני...). אם כן, כיצד עושים זאת? תודה!

גליה, אני בהחלט חושבת שהערכת בשלות יכולה להיות במקום. אני הייתי ממליצה שתשקיעו ותעשו לה אבחון אישי מקיף (בטריה הכוללת הערכת אינטליגנציה והערכה רגשית משולבת) ולא תסתפקו באבחוני בשלות שלעיתים מועברים בקבוצה, ואינם די מעמיקים. את האבחון רצוי לעשות כמה שיותר מאוחר, כי בגיל הזה השינויים גדולים. בידקי מתי המועד האחרון לרישום לא' (אם זה משמעותי בקיבוץ) וערכו את האבחון כחודש וחצי לפני שיהיה זמן לאבחון ולמשוב. יתכן ותחליטו להעלות אותה, ויתכן להשאיר. יהיה לכם על מה להתבסס בינתיים, אני חושבת שבהחלט יש טעם להשקיע בחיזוק היכולת שלה לעמוד בתיסכול וכשלון, זו יכולת רגשית מאוד חשובה ללמידה, גם לילדים חכמים. את יכולה לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע' את הפרק על בטחון עצמי, שם יש הסבר ועצות להורים. את יכולה במקביל לשקול חיזוק רגשי שלה אצל איש מקצוע. במקרה שלה לאו דוקא פסיכולוג, אפשר גם טיפול באומנות. מנסיוני, זה מאוד עוזר. כל מה שיחזק אותה לפני כתה א', שתוכל להתחיל את השנה במקום טוב- הוא מומלץ. בהצלחה חלי

המון תודה על תשובתך המפורטת. אבחון המוכנות נערך פה בצורה יחידה ומקיפה על ידי פסיכולוג הגן. אשוחח איתו בהקדם ואקבע איבחון לקראת סוף השנה. חיזוק על ידי טיפול כלשהו באמנות - הרעיון מוצא חן בעיניי. אבדוק את האופציות בקרבתנו. תודה שוב, גליה.

יש לי ילדה בת 7 , מקסימה באופייה וביופיה, טובת לב ,מתחשבת, אהודה וחברותית מאוד. את כל כולי אני מעניקה לביתי , מצבי הכלכלי טוב ולכן מתאפשר לי לערוך לה מסיבות יום הולדת כפי שהיא רוצה , כך גם ברכישת ביגוד , בילויים ומשחקים ( אני מציינת זאת כיוון שיש לי תחושה שהדבר גורם לסוג של קינאה אצל חברותיה וחבריה ) הבעיה שאני עוקבת אחריה במשך שנים אחדות היא חוסר היכולת שלה להביא את עצמה בפני ילדים אחרים,ז"א היא מחקה את חברותיה וחבריה ברוב הדברים, כאשר ילד פוגע בה או מעליב אותה ( כדרכם של ילדים ) היא לא עונה ומשפילה את מבטה או לעיתים (רחוקות) בוכה. דוגמאות : 1.כאשר חברה שלה שנמצאת עימה בחוג משותף אומרת לה כי היא לא תגיע לחוג ביתי עושה הכל ע"מ שלא ללכת לחוגבאותו היום . 2. לאחר שביתי סיפרה לחברתה כי היא עושה יום הולדת במקדונלדס לפי בחירתה האחרונה אמרה לה שלא כדאי לה כי זה משמין בתגובה ביתי לא רצתה פתאום לעשות שם את יום ההולדת ( עד שהסברתי לה והיא התרצתה ) אך גרוע מכך היא לא ניסתה לעמוד על רצונה בפני חברתה 3. חברה מסויימת אומרת לביתי כי חולצה או מכנס שלה לא יפים אז היא לא עונה ולאחר מכן מסרבת ללבוש שוב את הבגד הרלוונטי חשוב לציין כי אני עושה רבות ע"מ לשפר את הביטחון העצמי של ביתי , כאשר אני יודעת על מקרה מסוים אני משוחחת עם הילדה וגורמת לה לומר את התשובה הנכונה ( מה את חושבת שהיית צריה לומר לה ) . הבית הוא בית חם ותומך כך גם המשפחה המורחבת אנא יעצי לי מה לעשות , האם מדובר בדבר שיעבור ? האם אני נוהגת נכון עם ביתי ?

שוש, אני בטוחה שאת נותנת לילדתך את כל החום והבטחון. התופעות שאת מתארת יכולות להיות מיוחסות לחוסר בטחון, או למעט בישנות ומופנות באופי. אני חושבת גם שיש לה צורך רב בקבלה חברתית. מאוד חשוב לה שיאהבו אותה, והיא מפחדת לעורר כעס או תוקפנות כלפיה. לכן היא מוותרת על דעותיה ורצונותיה בשביל החברות. מאוד יכול להיות שהקושי שלה יושב על היכולת שלה דווקא לכעוס ולהיות תוקפנית. האם היא ילדה שיודעת לכעוס? אולי דוקא בגלל שכולם סביבה אוהבים וחמים והגיוניים (הפתרונות ההגיוניים שאת נותנת לה) היא מתקשה לכעוס, ולעמוד על שלה. היא מתקשה למצוא את הפתרונות שלה. אני מאוד ממליצה לך לקרא את הפרק על חיזוק ביטחון עצמי בספר שלי 'תקשיבו לי רגע'. יש שם פרוט מה זה בטחון עצמי, ואיך אפשר לחזק אותו, לא רק דרך אהבה ותמיכה. גם הפרק על ביטוי כעסים יכול להיות רלוונטי. לא תמיד זה ברור באופן טבעי כמה חשוב לכעוס. אני לא חושבת שצריך לעשות התערבות טיפולית אלא אם הילדה מגלה מצוקה מהמצב, ואז כדאי להתייעץ ולעזור לה. אם זו רק התלבטות שלך, אז נסי להעזר בהדרכה שנתתי. אשמח לשמוע את דעתך על הכיוון שהצעתי

אנחנו הורים לשתי בנות האחת בת 4 והשניה בת 9 חודשים יש לנו הסדרי ראיה פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני. כרגע רק הגדולה ישנה אצל האב מזה שלושה שבועות היא מסרבת בכל תוקף לישון אצל האב . הסיבה ,שאבא לא מסכים לקחת אותה לאמא כאשר היא מבקשת וגם לא להתקשר. הוא אומר שלא היו דברים מעולם,הילדה לא מוכנה להתיחס גם לבן זוגו(אנחנו גייז)ומתעקשת להשאר איתי. ניסיתי לדבר איתה והיא אמרה שאינה אוהבת את אבא לא רוצה לישון אצלו יותר בכלל (לפני כן הכל היה בסדר.) כל דבר היום היא אומרת רק אמא תתן ותהיה איתי. דברתי עם האב ושאלתי אם יש משהו שקרה והוא אומר שכלום לא קרה. לי ממש לא נראה שכלום לא קרה הילדה לא ממציאה והיא מספיק שפויה וערנית לדעת מה היא רואה רוצה ,שוב חוסר האונים שלי הוא גדול.

לא ברור לי מי הם 'ההורים', ומי האמא ומי האבא? לגבי התנהגות הילדה, יתכן שהיא מנסה לבדוק את הגבולות של המבוגרים. משהו כנראה מציק לה, אולי אבא לא מספק לה מיד את כל מה שהיא רוצה, והיא מבטאית את הכעס שלה ולא רוצה לבוא יותר. זה טבעי שילדים מבטאים העדפה בגילאים מסוימים להורה זה או אחר. אבל זה לא אומר כלום לגבי איכות הקשר והצורך שלהם בשני ההורים חשוב לברר יותר לעומק מה קורה שם. אבל כדי שזה יקרה, אתם המבוגרים צריכים לעבוד בשיתוף פעולה ביניכם. במקרה הזה ובחינוך ילדים בכלל, חשוב להיות חכמים ולא רק צודקים הייתי מציעה שתלכו ביחד להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שישמע את שני הצדדים, ויוכל להבין טוב יותר מה קורה, ולהדריך אתכם לכיוון הנכון. .בהצלחה, חלי

חלי, שלום רב, הבת שלי בת שלוש וחודש גמולה מטיטול מזה זמן רב. היא כמעט ולא מפספסת פיפי, אבל יש לה בעיה מקקי. כחודשיים אחרי שנגמלה לגמרי מטיטול, היא החלה לבקש טיטול כשיש לה קקי, וזה דבר שנמשך עד עכשיו. עד כה זרמתי איתה ונתתי לה טיטול בכל פעם שהיא ביקשה, אבל נראה לי (ואני לא בטוחה בכך) שהעניין הזה ייגמר רק אם אני מצדי אזום אותו. כאמור, נמנעתי לעשות זאת עד עכשיו, אבל אני מתחילה לחשוב על לומר משהו כמו: "אין טיטול יותר/ את ילדה גדולה" וכו וכו. עוד אומר שהמתוקה שלי היא ילדה שזקוקה לשליטה, ואני מניחה שזה תחום אחד שהיא מנסה פשוט להחליט מה שהיא רוצה וזהו (למרות שיכול להיות שיש לה גם פחד מלעשות קקי בשירותים). היא מודעת לצרכים שלה ויודעת בדיוק מתי יש לה קקי, אבל לא מוכנה ללכת לשירותים. מה דעתך? להמשיך לתת לה טיטול או להחליט בשבילה?

טל, התשובה היא באמצע- לא לעשות שינוי דרסטי שיעורר אצלה חרדה ודחף לשליטה. אלא להתחיל לדבר איתה. לשאול אותה מה היא חושבת על לעשות קקי בשירותים? לומר לה שעכשיו היא גדולה, ויכולה לנסות. לבחור איתה את הישבנון שייקל עליה בהתחלה. לקנות אולי ספר בנושא לקרא איתה. לדרבן אותה לנסות, ושתספר איך זה. אולי להציע איזה תגמול שידרבן אותה לנסות. לא שוחד אלא חיזוק. ולראות איך הדברים מתקדמים. אם היא משתפת פעולה, לשבח אותה, והתקדם עוד ועוד עד למצב שתעשה עצמאית קקי בשרותים. אם יש התנגדויות, לעצור, לדבר, לברר ולא לוותר על הכיוון של הדברים. אם תרגישי שאת לא מסתדרת לבד, לכי ליעוץ אצל פסיכולוג התפתחותי. הוא ידריך אותך צמוד למצבים בבית. היא בהחלט בגיל להתחיל ללמד אותה ללכת לשירותים. בהצלחה, חלי

בני בן השנה אינו במיסגרת ואנחנו יחד בבית. עד כמה צריך רצוי ונכון בגיל הזה לתת לו זמן לעצמו לשחק ולהתעניין ולבדוק את העולם מבלי שאני איתו, וכמה אחוז מהזמן כדאי להיות איתו יחד- להקריא סיפורים לשיר ולהפעיל אותו?

אבישג, לא מדובר באחוזי זמן. אני חושבת שבהחלט חשוב לתת לו זמן לבד, כשאת לידו אבל לא ממש פעילה. שיישחק לבד, יראה טלויזיה, יסתובב ויחקור את הסביבה. זה יפתח לו את יכולת הסקרנות והעצמאות והבטחון, וזה חשוב. כמה זמן? תני לו כל פעם קצת, כמה דקות, וכשהוא מגלה סימני מצוקה, חבקי אותו נסי לתת לו כוח לעוד קצת, ואם עדיין במצוקה חיזרי להיות איתו. זה תהליך של ניסוי וטעיה, כל פעם עוד קצת... חלי

בני חוזר עשרות פעמים על כל שאלה בעיקר בגן הילדים (חינוך מיוחד שפתי) , למרות שמקבל תשובה ברורה מאוד כמו כן/לא מתעקש לשאול שוב ושוב, מס' אנשי צוות מהגן, ועד שמקבל אישור מכל אחד ואחד מס' פעמים רב, רק אז מניח לשאלה. דוגמא: איפה אני צריך לשבת עכשיו? אז הוא מקבל עשרות פעמים תשובה ברורה ואפילו הצבעה על כסא מסויים, ורק אז מוכן לשבת בו. יש לציין שאין לו בעיית שמיעה, יותר נראה כמו אובססיה או פחד. האם יש טעם לקחת אותו לאבחון כלשהו? (מקבל רטלין עקב ADHD). בתודה טל אמא מודאגת.

ל, אני חושבת שהתופעה שאת מתארת אכן קשורה לחרדה. הוא ממשיך לשאול עד שהוא נרגע. אולי החרדה קשורה לקושי השפתי, הוא לא בטוח שהבין, ולא נרגע עד שהוא בטוח שהבין בסדר. את אומרת שזה קורה בעיקר בגן, יתכן שיש משהו בגן שמלחיץ אותו יותר מבבית- יותר ילדים, יותר רעש, יותר תנועה, יותר דמויות של סמכות. מאוד הגיוני שקשה לו. אני הייתי ממליצה לך לקבוע פגישת צוות בגן. עם הצוות הטיפולי ועם הפסיכולוגית של הגן, ושם לנסות לחשוב ביחד מה קורה. שיעשו תצפית, שיחשבו מה מקור ההתנהגות ויבנו תוכנית התנהגותית להפחית אותה. צוות הגן הם בני הברית שלך- גייסי אותם, והם יעזרו. אשמח להתעדכן. בהצלחה חלי

תודה על התשובה, רק לעדכונך כבר היתה פגישה כזו בגן עם הצוות והם מבקשים שאקח אותו לפסיכיאטר ילדים. כל הצוות יודע על התופעה שלו ומרגיש בה, אולי באמת בעקבות העניין שיש בגן יותר מדי דמויות של סמכות, לכן פונה לאחר כל מס' פעמים של שאלות לעוד מישהו מהם. האם זה ראוי לפגישה עם פסיכיאטר ילדים? בבית זה קורה מעט מאוד, ונראה לי קצת "קטן" מדי כדי לרוץ לפסיכיאטר. אני טועה לדעתך? בתודה טל.

שלום בגן של בני, בן השנתיים+חמישה חו', יש ילד שמרגע כניסתו לגן בגיל שנה נושך(בגן טוענים שכבר לא נושך, לא בטוחה שנכון), מרביץ וצובט בפנים את הילדים האחרים. הוא עושה את זה לאו דווקא ברגעים של תסכול. זה יכול לקרות כך סתם פתאום...הוא יכול לבוא לילד בלי התראה ובלי סיבה(לכאורה) ולצבוט אותו חזק בפנים. אני הייתי נוכחת פעמים רבות למקרים מהסוג הזה. מלבד זה הוא, מרביץ, דוחף, חוטף צעצועים בכח ואפילו כשהוא מחבק, הוא מחבק חזק כ"כ ועושה את זה ממש בצורה כפייתית כך שהילד שהוא מחבק נראה ממש סובל. בני לצערי הוא אחד מהילדים שמותקף ע"י אותו ילד והוא חוזר פעמים רבות הביתה עם שריטות, סימנים של צביטות והיו גם נשיכות. לפני שנה נוצר לי הרושם כי הגן ממש לא טיפל בתופעה כמו שצריך ונראה לי אפילו שהצוות תרם להתגברות התופעה ע"י מתן חיזוקים חיוביים לילד המכה – לפעמים נהגו לחבק את הילד המכה ולהרים אותו, לפעמים לא הגיבו בכלל, לפעמים כעסו. לא היתה דרך אחידה של טיפול בתופעה. מכל מקום שום דבר לא עזר. השנה הגישה של הצוות קצת השתנתה אבל בשורה התחתונה הילד עדיין ממשיך להיות אלים ואין הפנמה. מנהלת הגן טענה בפני לאחרונה כי מדובר בתהליך ארוך. האם יכול להיות באמת שילד לא מפנים במשך שנה וחצי שלא מרביצים ואין ירידה בשימוש באלימות? מה יכול להיות הגורם לכך שפעוט בן שנתיים וחצי מרביץ ללא סיבה נראית לעין? דרך אגב, נראה כי ההורים של הילד המדובר מתקשים מאוד בהצבת גבולות והם לא תופסים בכלל את מצבו כמצב מטריד. מבחינת האמא (איתה יש לי קשר מהגן) זה יעבור וזה זמני וזה קורה לכל הילדים. מבחינתה, ההתנהגות של הילד שלה לא חריגה. הבעיה שההתנהגות של הילד שלה כן חריגה ועל כך יכולים להעיד הורי הילדים משנה שעברה שביקשו להוציא את הילד המדובר מהגן. בסוף הוחלט ע"י האחראית בשיתוף עם ההורי הילד להוציא אותו מהגן להעביר ולשכבה הבוגרת יותר, השכבת גיל שבני והוא נמצאים בה היום שוב ביחד. מה דעתך? האם נשאר לי לעשות משהו? הצוות טוען שהוא משגיח ב20 זוגות עיניים על אותו ילד ולמרות זאת הבן שלי חוזר עם "סימנים" הרבה פעמים. יש גם כל הזמן תחושה שהצוות "מגן" על הילד וכאילו שההורים המתלוננים הם סתם היסטרים

דנה, אני מבינה את המצוקה, לא כל כך ברורה לי השאלה האם התופעה נורמאלית? נשיכות ותוקפנות של ילדים היא חלק מההתפתחות, השאלה היא העוצמה של התופעות, הפגיעה שלהן בזולת, ואם יש תהליך שיפור חינוכי. זו לא תופעה שהיא גזרת גורל, שצריך לחכות שתיעלם. רצוי לפעול לשינוי המצב. אני שומעת את התאור שלך את המצב, והתחושה שלך היא שקובעת. את מרגישה שהילד שלך לא מוגן, וזה פוגע בבטחון שלך. אם לא הצלחת לשכנע את צוות הגן, ואת ההורים שיש בעיה, ולא חל שינוי, מה לגבי האפשרות להחליף לילד גן? הוא עדיין בגיל שזה אפשרי. אם הוא לא מגלה סימני מצוקה, ויש לו חברים וטוב לו, אולי לא כדאי, כי אולי מבחינתו הילד הזה לא כל כך מרכזי בחוויה הטובה שלו את הגן. אבל אם הוא סובל- אין טעם שיעבור חוויה קשה כזו, ושווה לשקול מעבר גן. נסי לחשוב על הדברים בהגיון, לא רק מהזווית שלך כאם, אלא גם מזו של הילד. בהצלחה. חלי

שלום רב, בני בן שנה ושמונה חודשים ומתנהג בשיוק כפי שדנה מתארת את הילד האלים בגן. אנחנו מנסים לפתור את הבעיה מזה זמן רב וכולם אומרים לנו שזה יעבור. כיום, לאחר שהגננת (שעדין חושבת שזה יעבור) אמרה לי שיש מספר ילדים שלא רוצים לבוא לגן בגלל שבני מכה אותם - החלטנו להתיחס לעניין כבעיה. אבל מה אפשר לעשות בנידון? בני מבין את שנאמר לו, הוא מדבר מצויין ואפילו מנהלת הגן אמרה שהוא מדבר מדהים לגילו, אבל האלימות ממשיכה ( והיא לחלוטין לא מהבית), אז מה לעשות? הילד סה"כ מאוד חכם, חייכן, אוהב אנשים וילדים ומחפש את קרבתם של בני גילו ואף נעלב כשלא רוצים לשחק איתו או להתחבק איתו. אודה לך מאוד

שלום! פניתי לפני כמה שבועות עם שאלה בנושא דיכאון אצל ילדים. תודה על התשובה. היום ילד שלי כבר לא בוכה בליילות ולא מבקש להיכנס למיטת ההורים אבל ממשיך להתעורר באמצע הליילה לשעה ואחר כך נרדם שוב. לפני שינה מבקש לשוחח איתו על מה שקרה במשך היום אצלי ואצלו. אני מבינה שיש משהו שמדאיג אותו אך הוא מתנהג בצורה רגילה לגמרה שלא מחשידה או מכוונת. מה ניתן לעשות על מנת שישן שינה רצופה בליילה? הוא לא מתלונן על איזה שהיא אי נוחות בליילה בזמן שינה או אחרי התעוררות. אודה מאוד על תשובה.

סבטלנה, אני חושבת שהטוב ביותר כרגע הוא לגלות סבלנות. לדבר איתו, להיות בשבילו, ובלילה לדרבן אותו לחזור לישון כמה שיותר מהר אבל לא בלחץ. לנסות בהדרגה שיירדם לבד גם כשהוא מתעורר. חכי וראי איך דברים מתקדמים בינתיים, לפני שאת משנה משהו... חלי

שלום רב אני אמא לתינוק מקסים עוד כמה ימים בן שנה מפותח פיזית יפה לגילו יושב נעמד הולך כשהוא אוחז במשהו... מעבר לזה הוא מאוד פיקח מבין הכל!!! מזהה כל חפץ חיות צורות מדבר כמה מילים... עד כאן הכל טוב אבל הוא משחק עם צעצועים וכל הזמן זורק בפראות ממש משליך כל דבר משחק למשל משחק עם מגנטים על המקרר ומשליך אותם בחוזקה על הרצפה, משחק עם המוט עם הטבעות מוציא את הטבעות יפה ומשליך אותן לא מוכן להחזיר גם כשאני אומרת לו תביא לאמא כדור הוא הולך לכדור אבל לא מביא אלא משליך וככה זה לגבי כל חפץ. אני חייבת לצין שהדבר מדיר שינה מעיניי כבר די הרבה זמן... ויש לי כל מיני חששות שמא מדובר בהפרעה מסויימת או היפראקטיביות או דברים בסגנון.. אשמח לקבל תשובה ומידע בעניין האם מוכר דפוס התנהגות כזה בהפרעה מסויימת? אשמח לתשובה עמית

עמית, לדעתי אין כאן שום בעיה. יתכן והילד מודד את הכוחות שלו ואת התוקפנות שלו דרך הזריקה של הדברים. הוא נהנה מהכוח שלו, ולכן לא רוצה להפסיק. האם יש לך סיבה לחשוש? האם יש הפרעה מסוימת שחשבת עליה? אם את רוצה להיות יותר בטוחה ורגועה, הייתי ממליצה לך בחום ללכת איתו לפסיכולוג התפתחותי לתצפית, שיראה אותו ויגיד לך בעין מקצועית שהכל בסדר. בהצלחה, חלי

אשמח אם תמליצי לי על פסיכולוג התפתחותי. מודה לך מקרב לב על תשובתך המהירה עמית

שלום הילדה שלנו כבת שנתיים נגמלה מחיתולים. לאחר שהיתה תקופה ארוכה שלא פיספסה התחילו פספוסים קטנים בגן אך לא בבית. היום הגענו למצב שהיא לא מוכנה לשתף פעולה לפיפי יזום ומה גם שמפספסת כל הזמן - גם בבית שיטת הפרסים-השירים והסיפורים לא עוזרת 1. האם יש לכך סיבה (אנחנו בהריון אולי זה משפיע). 2. מה עושים ? תודה

הייתי בודקת שהיא לא מצוננת, ואין סיבה פיזיולוגית לפספוסים. יתכן שמשהו מציק לה בגן, והמתח גורם לה לקושי בשליטה בעצמה ויתכן שההריון משפיע עליה ומוסיף לה מתח. בכל מקרה, הייתי מגלה סבלנות. לחץ רק מחריף את התופעה. אם זה קורה בגן, הייתי מדברת עם הגננת לראות מה הם עושים בנידון. לפעול עם הגננת בשיתוף פעולה. אני בטוחה גם שלגננת יש נסיון עם תופעות כאלו, והיא תוכל לעזור בהצלחה חלי

יש לי שאלה, שאני לא בדיוק יודעת למי להפנות: בתי בת 7, ממש אוהבת לשיר ולרקוד, ומשתתפת בחוגים של ג'ז, התעמלות אומנותית, 3 פעמים בשבוע. בהופעה בבית הספר היה נראה בבירור שאין לה קורדינציה בכלל (דבר שהיה ידוע לי), והמורות, בשני החוגים, ממקמות אותה בסוף (היא שוכחת את הצעדים, וכל הזמן מסתכלת על חברותיה מה הן עושות ומחקה אותן). השאלה שלי היא, האם לתת לה "לעשות צחוק מעצמה" עד שיתר הילדים ישימו לב, ולהשאיר אותה בחוגים שלא מתאימים לה. האם השארתה בחוגים או הוצאתה מהם, ישפיע על בטחונה העצמי? אין לי מושג למי לפנות, פניתי אליך. אודה על תשובה או הכוונה.

שירי, התלבטות קשה. בתך נהנית מחוגי הריקוד אבל אינה מוכשרת. לדעתי, כל עוד היא לא מבטאית מצוקה ותיסכול מול הקשיים שלה, תני לה להשאר בחוג. לעשות דברים שאתה אוהב, זהו חוויה בונה בטחון עצמי. אני לא בטוחה שהיא עושה צחוק מעצמה, כמו שלך כאמא קשה לראות אותה במצב בו היא לא מצליחה כמו אחרים. זה משהו בשבילך לבדוק, כי השיפוט של מבוגרים הוא לא כמו זה של ילדים. היא בת 7, כנראה שאין תחרות בחוגים שלה, וזה מצוין. אני הייתי משאירה אותה שם עד שתהיה מצוקה, ואז מעבירה אותה לחוג שתמצאו יחד, שהיא גם אוהבת וגם מוכשרת. אגב, אפשר להתחיל לבדוק איתה עוד תחומים שהיא אוהבת במקביל, ולחלק את החוגים בין הריקוד לעוד דברים. כך החוויות שלה יהיו יותר מאוזנות. בהצלחה חלי

יש לי ארבעה ילדים, בן 19.5, בת 17.5 בן 11, בן 8 הבעיה עם בן ה-11 אתחיל מהסוף, הוא פעמיים בשבוע עם חונך, פעמיים בשבוע בניצן (הוראה מתקנת עברית, חשבון) לא יודעת להגדיר מה הבעיה שלו, הוא מציק לאחיו הקטן וברגע שאני אומרת לו שילך להירגע או שילך לעיסוקיו הוא דווקא "ננעל" על אחיו ולא מוותר, ברגע שאני מתעקשת או מבקשת מהילד הקטן להכנס לחדרו ולהישאר שם, הוא מציק לו או שיוצא החוצה ועם מקל נותן מכות בחלון (כבר הרס את כל הרשתות בבית) איך עלי להתנהג איתו, יש לציין שהוא רוב הזמן במחשב, לא מצליח להרדם מוקדם ויש ימים שהוא לא הולך לבית ספר בגלל שהוא עייף, לא מכין ש"ב שוכח להביא ציוד לבי"ס, מפוזר וחולמני, אני מיואשת מהמצב ואודה לך באם תייעצי לי בנדון. גתודה, גילה

גילה, אני מבינה שהמצב עם בנך קשה. לא ברור לי מה האבחנה שלו, מה אמרו שהקושי שלו. הרי הוא לא היה מקבל חונך ועזרה בניצן אם לא היתה האבחנה. הייתי מייעצת לך לברר מה אומרים הסיבה להתנהגויות שלו, ולסדר לך ולבעלך (הוא בעניין?) הדרכה כיצד להתמודד איתו. את יכולה לפנות לשרות הפסיכולוגי, לקופת חולים או באופן פרטי. אני יכולה להעלות השערות לגבי מקור הקושי לפי מה שכתבת אבל זה לא מקצועי, ואין מספיק נתונים לאבחנה. מה שבטוח אני יכולה לומר לך, שאנשי מקצוע שילוו אתכם ההורים, יעזרו לכם לרכוש כלים להתמודד ולעזור לו, וזה יפחית את היאוש. בהצלחה, חלי

לחלי תודה רבה על הענותך לשאלתי, אין אבחנה,בני מטופל אצל פסיכולוג והפסיכולוג טוען שיש לו בעיות תקשורת, אני בספק, כי הוא מתבטא, לי יש הרגשה שהוא מקנא נורא באחיו למרות שאין לו סיבה, מצד שני הוא יודע שאני כועסת עליו כשהוא פוגע בו ואולי כך הוא דורש תשומת לב? ,בנוסף, הייתי אצל נוירולוגים ורק מהסיפור שלי המליצו ע ריטלין, הפסקתיכי הוא ממצמץ הרבה כשהוא לוקח, נוירולוג אחד המליץ על עיצוב התנהגות, הפסיכולוג משוחח איתו, לא עוזר, תודה רבה גילה

בני בן ה7 סובל מאגורפוביה איך אוכל לעזור לו?

קרן, נתת כל כך מעט פרטים. מי אבחן אותו כסובל מאגרופוביה? אם זו אכן האבחנה הייתי פונה לפסיכולוג ילדים שילווה אותו בטיפול להורדת החרדה, ואתכם בהדרכה כיצד ללוות אותו. בהצלחה חלי

שלום, אנחנו 2 סטודנטיות לפסיכולוגיה- תואר ראשון. נתבקשנו לערוך ראיון עם ילדה ועם הוריה ולהתאים גישות של 2 תיאורטיקנים לבחירתנו (פרויד, אריקסון, פיאז'ה וכדומה). אנחנו לא בטוחות שזה הפורום המתאים, אבל נשמח מאוד אם תוכלי לתת לנו שאלות לדוגמא שכדאי לשאול את הילדה ואת הוריה. תודה רבה, שירה ומיכל.

שירה, מיכל. אתן אמורות לבחור שתי תאוריות שמדברות אליכן, ולחשוב מה אתן יכולות לשאול אותן במושגי התאוריות. למשל, אריקסון- מדבר על שלבים ומשימות התפתחותיות, הקונפליקט בכל שלב. שאלו שאלות הקשורות לקונפליקט. אני הייתי בוחרת את גיל ההתבגרות- שאלות הקשורות לחיפוש זהות- האם אתה שואל את עצמך מי אתה, ומה תהייה? למי אתה משווה את עצמך? כמו מי אתה רוצה להיות?. ואת ההורים שאלות דומות לגבי התפיסה שלהם את הילדים. פיאג'ה גם הוא קל בעיני. קחו את אחד הניסויים שלו, ובדקו אותם על הילדים, שאלו את ההורים אם התופעות שפיאג'ה מתאר לגבי הילדים אכן מתקיימות. הייתי בוחרת בשביל פיאג'ה ילדים בגיל הגן, תחילת בית ספר שם ישנם איפיוני החשיבה המענינים ביותר. בהצלחה, שיהיה לכן מעניין חלי

שלום רב, ביתי בת שנה וחודש, ומתעוררת פעמים רבות בלילה בבכי אך לא בכי הסטרי. אני מרימה אותה נותנת לה מוצץ מרגיעה אותה, היא שותה מים וחוזרת למיטה. וככה שוב מס' פעמים בלילה. יש לציין שהיא ישנה איתנו בחדר במיטה שלה, ורק מידי פעם אני מעבירה אותה למיטה שלנו כי קשה לנו להתמודד עם ההתעורויות כל לילה ובקרוב אני מתכוונת להעביר אותה לחדר שלה. יש לציין שהיא ילדה פעילה ושמחה והיא עדיין לא בגן אני עובדת מעט שעות ואמי שומרת עליה כך שהיא מוקפת בהמון חום ואהבה. איך אפשר לשפר את השינה שלה?

אני מבינה שקשה לכם עם איכות השינה של הבת שמתעוררת הרבה. האמת היא שלילדים יש דפוסי שינה שונים. יש הישנים בקלות את כל הלילה ויש המתעוררים הרבה. אני חושבת שכל עוד היא לא מתעוררת, אלא חוזרת מיד לישון, קומו אליה כמה שצריך בתקווה שבהדרגה ככל שתתבגר ההתעוררויות יפחתו. חשוב שתישן במיטה שלה, זה עוזר לשינה. אני חושבת שצריך עוד סבלנות והשינה תשתפר באופן טבעי. חלי

חלי שלום, בתנו בת ה3 נגמלה לפני שמונה חודשים מטיטולים. לפני חודש וחצי נולד לה אח חדש ולפני כחודשיים אחלה שוב להרטיב במכנסיים. חשוב לי לציין כי הדבר קורה רק בבית ובגן לא, וכן רק בשעות היום. דיי ברור לנו שהדבר נגרם בעקבות הולדת האח החדש, אך שאלתנו כיצד להגיב לדבר? בתחילה היינו אומרים לה שנחזיר לה את הטיטול והיא הייתה מראה לחץ וסרוב וחשבנו שזה ירתיע אותה אך לא.. אנו מפחדים לא לשגות בתגובותנו ולגרום לה לבעייה חמורה יותר נודה לך על עזרתך

אני מבינה את דאגתכם. התופעה כמו שאתם מבינים בהחלט טבעית. מכיון שההרטבה קורית ביום קל יותר להתמודד, כי ההנחה היא שיש לה יותר שליטה במצב נסו להזכיר לה כמו בתהליך הגמילה לפני שמונה חודשים, לשים לב כשצריכה, תזכרו אותה ללכת, קחו אותה מידי פעם ללכת לשרותים. אני מקווה שהתהליך הזה יעזור לה להגמל. בשום מקרה אל תכניסו אותה ללחץ. חכו לראות איך הדברים מתקדמים בהצלחה חלי

בני בן 9, תלמיד מצויין, ילד שמח ומאוד שובב. מכיון שאני אם עובדת מגיע כל יום מבי"ס בעצמו. כל יום אני מבקשת ממנו להגיע מיד בתום הלימודים הביתה ולא להתמהמה, אולם הוא באופן קבוע מתעכב עם חבריו ולא מגיע הביתה בזמן. ניסיתי בדרכי עונש (אין חברים אחה"צ או אין מחשב) ולא מפריע לו. הוא בשלו. החלטתי לנסות להסביר לו בשקט ובהגיון מדוע אני דורשת שיגיע הביתה מיד בתום הלימודים ומה ציפיותיי. אולם הוא בשלו, מאחר מדי יום. יש לך איזו עצה עבורי? דרך אחרת???? תודה.

אוסי, האם בנך מגיע לבית ריק? ייתכן שהוא מנסה לומר לך שכיף לו לשחק עוד קצת עם החברים, שהוא לא ממהר הביתה. ועובדה, שגם לחברים שלו מותר להתעכב, הרי הוא משחק איתם ולא לבד... כך שהתנהגותו לא חריגה. אני מבינה שאת רוצה להיות שקטה שהוא כבר בבית, אבל אולי אפשר למצוא דרך ביניים, שיידע אותך שהכל בסדר, ויישחק עוד חצי שעה לפני שהוא חוזר הביתה. או שיביא איתו חבר. אומרים, שגזרות צריכות להיות כאלו שאפשר לעמוד בהן. ענישה לא תעזור, אולי חיזוקים... אבל לדעתי, פשרה מסוימת שתהפוך את הדרישה שלך לאפשרית- זה הכיוון. מה דעתך? חלי

שלום, המורה של הבן שלי ביקשה ממני לקחת את בני לאיבחונים ולניורולוג כי לדעתה יש לו בעיות של קשב וריכוז ובהעיות רגשיות וגם פער בין הגיל שלו לבין הידע שהוא אמור לדעת. לומר יש לו פער גדול והיא חושבת שיש מקום לוועדת השמה. היום קיבלתי את תוצאות הבדיקה ואני מבקשת לדהבין. הבן שלי בן 9 I.Q 125 , הבנתי מה אי,קיו, אבל יש מוסגים שאני לא מבינה כמו V.I.Q = 126, P.I.Q = 120 . אמרו לי שהוא מחונן. יש לי פגישה בעוד שבוע אומנם אבל חשוב לי לידע את המורה שחושבת שיש לילד שלי פער וצריך |ועדות ולמי בעצם יש כאן בעיה? האם הבן שלי מחונן? אודה לך אם תעני לי בהקדם. תודה

חגית, אני חושבת שאת אמורה לקבל את המענה לשאלות שלך ממי שהעביר את האבחון. המשוב חשוב מאוד לא פחות מהאבחון. תכיני את כל השאלות לקראת הפגישה אני יכולה לומר לך על המספרים שצרפת 125 נחשב 'מעל לממוצע'. ושני הציונים האחרים הם לגבי החלק המילולי של המשכל והחלק הביצועי. בודקים את כישורי החשיבה עם ובלי מילים. גם הרמה של אלו 'מעל לממוצע'. מחונן נחשב יותר לכיוון 135-130 לגבי הפערים, צריך לראות יותר את הנתונים. הפערים הם בדרך כלל בין תחומי משכל שונים, ובין התחום השכלי והרגשי מקווה שעניתי לך את מה שחיפשת חלי

תודה לך.

חלי שלום, יש לי בעיה קשה עם בני בן השנתיים וחצי שמסרב לאכול מזונות מסויימים. בעקבות בעית רפלוקס שהיתה לו בהיותו תינוק, התחיל לאכול מוצקים בגיל מאוחר יחסית (במבה בגיל שנה וחצי) אורז, פתיתים, לחם - אחרי גיל שנה וחצי. בגלל זה היום הוא מסרב לאכול בשר, עוף וכל שאר אבות המזון. בני ניזון ממוצרי גבינה, מעדנים, סימאלק, מרק טחון עם הודו (מרק אחר בטעם אחר מסרב לאכול), כל נסיונותנו לגוון את תפריטו עלו בתוהו. גם בגן הוא אוכל רק את מנת הפחמימה המוגשת לו ומסרב אפילו לטעום מזון חדש. אני מודה ומתוודה שאני נלחמת איתו על האוכל, ניסתי אף לא לתת לו את המרק הטחון "ולהרעיב" אותו כמו שיעצו לי - הילד פשוט סרב לאכול וכמובן אחרי שעה של ניסיונות, נשברתי ונתתי לו את המרק הטחון. אני יודעת שהוא מסוגל לאכול, בדיקה אצל קלינאית תקשורת ומרפה בעיסוק יצאה תקינה לחלוטין. אני מודאגת בגלל שתפריטו דל, לפעמים אני עושה שמיניות באויר בכדי שיאכל בננה או יטעם שניצל או עוף או כל מזון אחר. אפילו מזונות שילדים אוהבים כגון פיצה, ציפס (שאני לא בעד) - מסרב אפילו לטעום. יכול להיות שאם הוא היה טועם הוא כן היה אוכל. אני יודעת שאני לוחצת עליו לאכול דברים אחרים ומנסה ואף מתעצבנת ומתוסכלת, יכול להיות שלא זו הדרך. אני מבקשת את הצעתך הטובה כיצד לנהוג (יכול להיות שזה נובע מפינוק?) מחכה לתשובתך. נורית

נורית, אני חושבת שאת דואגת לילדך ומדאגת היתר את לוחצת אותו ומלחיצה את עצמך. היתה לו בעייה בגיל הצעיר, והרגלי האכילה שלו נפגעו. עכשיו את מנסה לתקן את המצב שיהיה כמו כולם. והוא מתנגד אני חושבת שאת צריכה להרפות מהלחץ. לתת לו לאכול מה שהוא רוצה, להציע כל פעם משהו נוסף אבל לא להאבק. כך הוא יוכל לבחון את האוכל ופחות להאבק בך. כדי שתדאגי פחות אני ממליצה בחום שתהיי בקשר עם דיאטנית של ילדים. שתעקוב אחרי המשקל והאכילה שלו. שתדריך אותך וגם אותו לגבי האוכל. עין מקצועית יכולה לעזור מאוד. בהצלחה חלי

שלום, יש לי ילד בן 4, חכם מאוד וילד טוב. לעולם לא הרים יד על אף אחד, לעולם לא נשך. כשהחל ללכת לגן בגיל שנה ושמונה היתה תקופת נשיכות בגן על ידי 4 ילדים והוא היה כל הזמן ננשך ולעולם לא החזיר לא בנשיכה ולא בהכאה. אני מההורים שלעולם לא אמרתי לו להחזיר אלא אמרתי שאסור להרביץ ולנשוך ואמרתי לו להגיד לגננת שזה קורה או בנוכחותו אמרתי לגננת. עכשיו הוא בן 4 ושמתי לב שעדיין הואל לא יודע להתמודד עם זה. אפילו אחייניתי בת השנתיים אם הוא נוגע לה בצעצוע שלה היא צורחת והוא מייד קם ונבהל ובא אלי או לאבא שלו. כשיורדים לגן והוא ררוצה להתנדנד והנדנדות תפוסות למשל, הוא מבקש ממני להגיד לילדים שיתנו לו גם. ואני עושה זאת אחרי שאמרתי לו תגיד אתה והוא לא הלך. ולפעמים ילדים גדולים ממנו אומרים לו לדוגמה "אתה הכי קטן" והוא רק מסתכל עליהם נעלב ולא אומר כלום ואני נעלבת בשבילו ועונה להם "אז מה והוא הכי חמוד" בקיצור - איך לטעת בו את הביטחון להיותת לבד בסיטואציות כאלה?

שירה, את מרגישה שהחינוך הטוב שנתת לו, לא להיות אלים, ולא להגיב בתוקפנות עובד עכשיו לרעתו, כי הוא לא יודע לעמוד על שלו. יתכן, והוא לקח אתכם 'יותר מידי ברצינות'. יתכן גם וזו הנטיה האישית שלו, לא להגיב בכעס. את יכולה בהדרגה ללמד אותו להיות יותר אסרטיבי ולעמוד על שלו. לענות לילדים גדולים זה נראה לי קשה לגילו, זה בסדר שתעני בשבילו. אבל להגיד לילדים שרוצה בנדנדה, תדרבני אותו, וגם אם קשה לו, אל תעשי בשבילו. אם תצליחי להוריד קצת את הגנת היתר ממנו, הוא יתחיל לעשות בעצמו. כל פעם קצת. תיטעי בו את הבטחון שהוא מסוגל, שאת מאמינה בו. עמדי מאחוריו ואל תעשי בשבילו. זה הכיוון. בהצלחה חלי

שלום רב ותודה, בתי בת ה 7 היתה משופעת לפני כחודש, לאחר מספר ימים זה עבר לה אבל מאז היא הולכת לפעמים 5 פעמים בשעה לעשות פיפי, יוצא לה כמה טיפות בלבד, עשינו בדירקת שתן והכל בסדר, הרופא אמר שאין שום דבר פיזי ויכול להיות שזה מלחץ, הילדה תלמידה בכיתה א היא תלמידה טובה מאוד, גם המורים החלו להתלונן על זה שהיא יוצאת הרבה פעמים מהכיתה, ניסינו אני ואישתי לא לאפשר לה לגשת לשירותים, אין אפשרות שכזאת, היא מתחילה לאבד את העשתונות בוכה וזועקת שיברח לה פיפי היא נורא מפחדת שיברח לה פיפי, ברגע שאמרנו לה לא ללכת היא ממש חוטפת התקף פאניקה, ראינו שזה לא עוזר ובשבועיים האחרונים אנו נתנו לה יד חופשית וגם דיס\ברנו עם המורות שמתי שהיא צריכה שתלך, שלא יגבילו אותה, חשבנו שזה יעזור, אבל שום דבר, מתחיל להיות דפוס אובסביווי לעיניין, קמה בבורק פיפי, הולכת לבית הספר, פיפי, מגיעה לבית הספר פיפי נכנסת לכיתה פיפי. מה עלינו לעשות על מנת לעצור את כדור השלג הזה. תודה מראש

רונן, נשמע לי שבתך נכנסה להתקף חרדה. היא מרגישה חוסר שליטה בפיפי, משהו שכבר מזמן לא היה לה, היא ילדה גדולה וגמולה. וכנראה נלחצת מאוד מהאפשרות שיברח לה, ויראו לה. אולי זו בושה... האם היא ילדה חרדתית מעט בדרך כלל? טוב שאמרתם למורים שיתנו לה לצאת מתי שהיא רוצה. אין טעם להגביר את הלחץ אתם יכולים לומר לה שהבריחה של הפיפי היתה רק בגלל השפעת, וזה לא קורה לילדים שלא חולים. ידע יכול להוריד את החרדה. אם זה לא משתפר, כדאי לפנות ליעוץ אצל פסיכולוג ילדים, שיעזור עם החרדה. בהצלחה, חלי

חלי שלום. בני בן השנתיים וחצי (אחרי בת שש וחצי) בד"כ רגוע ושלו זקוק להמון חום ואהבה ובהחלט עוטפים אותו מכל הכיוונים בחום ובמגע כל זמן שצריך, אם זה אנחנו ההורים האחות הגדולה, הסבים והסבתות ואפילו הגננת במשפחתון בו הוא נמצא. ביום הוא ילד מאוד שליו שיודע להעסיק את עצמו, מסוגל להתרכז בציור או בכל עיסוק שדורש ריכוז ושקט. בלילה הוא פשוט הופך להיות ילד אחר. זה מתחיל בשעת ההשכבה. מנסה בתואנות שונות לקום מהמיטה ולא לישון, אך בסוף הוא נרדם. אך לאחר שעתיים בלבד הוא שוב מתעורר וההצגה מתחילה שוב, רק הפעם זה נמשך כל הלילה. הוא מטרטר אותי ואת בעלי למיטתו בתואנות שונות שחוזרות עך עצמן כל הלילה (דובי, אוטו, נשיקה חיבוק) לרב הוא גם יודע היכן כדאי לו "ללחוץ" יותר. הוא יודע שקשה לנו לסרב לנשיקה או חיבוק (הוא ממש מתחנן ) או יותר גרוע הוא מבקש פיפי גם אם לקחנו אותו 5 דקות קודם לכן, אבל איך אני אסרב לו כשהוא אומר "יש לי פיפי"?. זה מתבטא בצרחות כל הלילה. נסינו הכל להתייחס, לא להתייחס. נסינו את שיטת ללא מילים - בסוף נשארנו אנחנו ללא מילים ובעיקר עם דמעות. כשהוא מתייאש מאיתנו הוא הולך לחדרה של אחותו ומעיר אותה. אני ממש אובדת עצות. הוא מטיש אותנו, זה גורם לי לנו להיות מאוד לא נחמדים בלילה, לצעוק עליו לנזוף פה וביומיים האחרונים אפילו נתנו מכה בטוסיק - דבר נורא בשבילי. למחרת בבוקר זה מה שהוא זכר וסיפר במשפחתון (שמודעת לכל העניין). אני רוצה לציין שעד לפני כחצי שנה היו בעיות נוספות שקשורות בשינה איתו והצלחתי "לגמול" אותו מהם: .1.הוא היה אוכל בקבוק מלא של סימילאק כ 3 פעמים בלילה עד לפני חצי שנה. אני יודעת שזה לא היה מרעב כי הוא לא היה נרדם בלי זה גם אם אכל ארוחת ערב מאוד משביעה לפני כן. 2. הוא היה נרדם רק אם אני לידו כשהוא נוגע בפניי ואך ורק אני לא אבא ולא אף אחד אחר. (כשהיה יושן אצל סבתא זה לא היה קורה ). בזמן שבעלי היה בחו"ל תפסתי יוזמה וגמלתי אותו מ2 ההרגלים האלה בשבוע. ודווקא לא היה קשה כמו שציפיתי. מאז עברו כמה חודשים של שקט ולילות רצופים ועכשיו ההתנהגות הזו. אני ממש אובדת עצות ולא יודעת באיזה דרך לנקוט. הלילה האחרון לקחתי אותו אליי למיטה בידיעה שזו טעות אולי אך מתוך רצון שכל בני הבית ישנו. דחוף עזרתך!

שרית, את מספרת בעצמך שכשאת מאוד נחושה את מצליחה להשיג שינוי התנהגותי, כמו שהצלחת לגמול אותו משני הרגלי השינה הקודמים. חישבי, מה צריך לקרות כדי שתוכלי לעשות זאת שוב? האם יש משהו בבית שעוצר אותך. לי נשמע שהרצון שבני הבית האחרים לא ייפגעו, מצמצם אותך. לא צריך לחבק ולנשק כל כך הרבה. צריך להיות חד משמעיים מה ואיך קורה בלילה. וגם אם יצרח לא לוותר. להעיר את אחותו, אסור חד משמעית. הוא יבין אם תהיו ברורים. אפשר לגייס את כל בני הבית ל'שבוע קשה בלילות' אבל המסר יעבור והוא יירגע. בבקשה, אל תכניסי אותו למיטה שלכם, כי מאוד קשה להוציא משם... אם לא תצליחי בדרך הזו, אני חושבת שיעזור לך להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי שישמע יותר פרטים, יכוון ויתמוך בך. בכם בהצלחה חלי

שלום רב במהלך טיול של אחי ואשתו בפרו הם נשדדו ואשת אחי נרצחה. אשת אחי הייתה אזרחית גרמניה, באחד הביקורים של אחי אצל משפחתה, הוא נעצר באשמת רצח אשתו. מאז ועד היום עברו תשע שנים שאחי היה עצור בגרמניה ורק לאחרונה אושר לו לבוא ולרצות את המשך העונש בארץ. בכל התקופה הזאת אחי מנהל מאבקים להוכחת חפותו. חצי שנה לאחר שאחי נעצר נולדו לנו תאומים, בגיל שנה וחצי הם היו איתנו בביקור בכלא הגרמני, הילדים, בן ובת זוכרים שהם ביקרו את אחי אבל הם לא יודעים איכן הם היו. כל עוד אחי היה עצור בגרמניה הקשר שלו עם הילדים שלי היה באמצעות מכתבים וציורים שהם שלחו לו. היום שאחי עצור בארץ הקשר הוא טלפוני וביקורים, כאשר הקשר עם הילדים הוא טלפוני בלבד. הילדים מאוד מחבבים אותו ובאמצעות המכתבים, נוצר בניהם קשר מאוד מיוחד, הם כל הזמן חיכו למכתבים שלו ודיברו עליו. אחי עצור כבר כחודש בארץ ועדיין לא סיפרנו להם על המקרה ואיכן הוא נמצא, בשיחות הטלפון הם מבקשים לפגוש אותו והוא אומר להם שהם יפגשו בקרוב. הדילמה שלנו כהורים היא כיצד מספרים לילדים בני 8.5 את הסיפור, מבלי לפגוע בהם ומבלי לערער את מרקם היחסים שנוצר עם האח. אודה להכוונה והמלצתך בתודה מראש האח

המצב שאתה מתאר אכן מורכב. אני חושבת שצריך לספר להם בהדרגה ברמה שיוכלו להבין. לא לערב אותם בפרטי המקרה (אם אחיך אשם או לא) אלא להשאר ברמה שהוא הדוד שלהם שהם אוהבים ורוצים קשר. לדעתי הוא רק זמן קצר בארץ ואתם צריכים עוד זמן להתארגן ולחשוב איך להפגיש את הילדים איתו. הייתי ממליצה לכם לקבוע פגישה עם פסיכולוג ילדים, שייכנס אתכם לפרטים של הסיפור, יכוון וידריך אתכם איך לספר ואיך להגיב לילדים אחרי. זה נושא רגיש, ולא כדאי לפעול מהר או בלי לחשוב. גם יעוץ באינטרנט לא מספיק במקרה הזה בהצלחה. חלי

שלום רב. לילד אין יציאות .הוא לא מתאמץ ומתנגד .לא כואב לו כלום,בריא,אוכל רגיל. זה התחיל מתקופה של גן לפני חצי שנה.עד אז לא היו בעיות כאלה איתו. ביום אחד הוא הפסיק ,הפסיק להתאמץ.הלכנו לרופא,בדקו אותו,ניסו כל מני כילים.לקח אני הוצאתי אותו מהגן.לו חודש לחזור לחיים רגילים . מאז כל חודשיים בערך קורה לו שהוא מפסיק וזהו. היום המצב החמיר.כמעט חודש אנו נאבקים איתו :דיבורים,איומים,הבטחות,מתנות-שום דבר לא עוזר. מה לעשות? תודה מראש . אירנה

אירנה, בין כמה הילד? אם אין מקור פיזיולוגי לעצירות, הייתי מייעצת לכם לפנות לפסיכולוג התפתחותי שיאבחן מה המקור הפסיכולוגי לבעיה. ויציע כיווני התמודדות. יתכן ומדובר במאבק כוח מולכם, יתכן ומדובר במצוקה אחרת. צריך לברר בהצלחה חלי

שלום, יש לי שלושה ילדים, שהבכור ביניהם בן 7, לומד בכיתה א'. מדובר בילד חכם מאוד, שלומד יפה. ילד שמח וחברותי שיש לו המון חברים שמחפשים את קרבתו. הבעיה היא שהוא קצת "פחדן" ביחס לילדים אחרים בגילו. לדוגמא: אם כל הילדים נשארים לישון במסיבת פיג'מות אצל חבר, אותי מזעיקים לקחת אותו כי הוא לא מוכן לישון מחוץ לבית. כשנותנים חיסון בבית הספר- אותי מזעיקים כי הוא רוצה שאהיה איתו בזמן החיסון. אם הוא צריך ללכת לחבר שגר בבנין הסמוך (מרחק של מטרים ספורים בלי שום כביש באמצע) הוא מכריח אותי או את בעלי לקחת אותו לשם ולבוא להחזיר אותו משם, גם אם אנחנו מבטיחים לעקוב אחריו דרך החלון. הוא גם מאוד מפחד מחתולים ודי נכנס ללחץ כשהוא רואה חתול. מצד שני הוא לא נותן לנו להיכנס איתו לבית הספר ומבקש שנמתין בחוץ ושהוא יכנס לבד. האמת היא שלי ולבעלי כל ההתנהגות הזו לא מפריעה ואנו לא רואים בה משהו חריג, כי זה לא משהו שפוגע בתפקוד שלו בצורה כלשהיא, וגם אנחנו היינו קצת ביישנים וחסרי ביטחון כשהיינו קטנים, אבל אני פשוט מקבלת כל הזמן הערות מצד הורים של חברים שלו שכל הזמן דוחפים אותי לקחת אותו לייעוץ כדי להכניס בו ביטחון. הרגשתי היא שחוסר הביטחון הזה הוא דבר שיחלוף עם הגיל ואני ממש לא חושבת שהילד צריך טיפול פסיכולוגי בשלב זה. אני שוב אומרת, מדובר בילד טוב, לא אלים, שמקבל המון אהבה ומחזיר המון אהבה, חברותי, שמח וחרוץ, אבל קצת קשה לי לשמוע את הביקורת של ההורים מסביב. אשמח לשמוע דעתך. המון תודה, גלית

גלית, אני מאוד בעד תחושות הבטן שלכם, והערות הורים אחרים לא אמורות להשפיע. כל אחד מגיב מהמקום שלו, וקל לתת עצות. אני מתרשמת שבנכם ילד מעט חרדתי, נכנס ללחץ משינויים ומדברים שלא בשליטתו. יש לו את הקצב שלו, והוא זקוק לכם לתמיכה במצבים שקשים לו. כל עוד זה לא פוגע בתיפקוד- אתם לא מרגישים צורך להתערב. לדעתי, ההתנהגות שלו כנראה מעט שונה משאר הילדים, את זה גם אתם מציינים. אתם יכולים להתחיל בקטן, לדרבן אותו לנסות להתמודד לבד. לנסות קצת לפני שהוא מתקשר אליכם, ולחכות קצת בעצמכם לפני שאתם נחלצים לעזרתו. זה יחזק את העצמאות שלו, מה שנראה לי חשוב בשבילו. אם אתם מרגישים צורך להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, זה יכול לעזור. רק יחד איתו תחליטו אם יש צורך בטיפול בילד או לא. זו הגישה המקצועית להתלבטות שלכם. בהצלחה חלי

יש לי ילדה בת תשע ולה שתי אחיות קטנות ממנה בשנה וחצי האחרונות נדמה לי שהילדה שלי עברה את כל המחסומים האפשריים מבחינת התנהגות, היא מקנאה באחיות שלה בצורה חריגה מאוד היא צועקת ורבה עם האמצעית בפרט היא מרביצה כשמהו לא נראה לה, אתמול חגגנו לאמצעית יומולדת כשחזרנו הביתה עם כל המתנות היא פשוט התהפכה וצעקה שרק לה לא עושים יומולדת(בשנתיים האחרונות לא חגגנו בגלל שהיתה מלחמה ואחר כך הסבתא נפטרה)כל הזמן היא רק מחפשת מה יש לאחרים גם בבית הספר היא תמיד מוצאת עם לריב ובמי להתחרות. בכל הזדמנו אנחנו אומרים לה כמה היא חשובה ואהובה כל מה שהיא רק מבקשת היא מקבלת מה לעשות כיצד להתמודד איתה?איך להעניש בגיל כזה?

לימור, בתך משדרת מצוקה. היא לא מרוצה, מקנאה מרגישה מקופחת, כועסת ומתוסכלת. הבטחון העצמי שלה כנראה נמוך, היא חושבת על עצמה דברים רעים ובטוחה שכך גם חושבים אחרים. אני לא חושבת שהכיוון הוא ענישה. להפך, לא מספיק להגיד לה שאוהבים אותה, כשבחיי יומיום יש כל כך הרבה כעס עליה. למה שהיא תאמין? אני חושבת שכדאי לכם מאוד לפנות ליעוץ, שם יוכלו לתת לכם הדרכה ברורה איך להגיב להתפרצויות שלה. יתכן וזה יספיק, ויתכן ששווה יהיה לקחת אותה לטיפול לתקופה. לחזק לה את הבטחון העצמי. זה יישפר את כל יחסיה עם הסביבה, בבית ובבית ספר מנסיוני, התערבות טיפולית מאוד עוזרת. בהצלחה חלי

חלי היי, למי עלי לפנות? לפסיכולוגית? למי תני לי בבקשה הכוונה תודה לימור

התגרשתי בערך לפני שנה וקצת ואז בני היה בן 11 חודשים היום בגיל 2.5 הוא מתנהג בגן בכעס דוחף את הילדים מרביץ מקלל הוא לא היה מעורב בגירושים את אביו הוא לא רואה יותר מידי כי הוא לא מסתדר איתו כל כך בגן אני רק מקבלת תגובות לא טובות עליו אציין כי הוא בוגר לגילו נגמל מחיתול בגיל שנה ואחד עשר חודשים הוא מדבר בלי הפסקה אומרים בגן שיש לו ראש כמו של ילד בגיל 3-4 שנים הוא מאד פיקח וחכם ומנהל איתי שיחות מתווכח איתי בלי הפסקה אבל בגן הוא מאד אגרסיבי והוא יושב כמעט כל היום בכיסא המחשבה שאני לא אוהבת את שיטת החינוך הזאת אבל זאת דרכם לחנך את הילדים מה לעשות איך להתמודד איתו גם בבית הוא משתולל עם אחיו בן ה-5 שגם לו יש בעיות כעסים ומרביץ לו ורב איתו, החגיגה גם בבית נמצאת אבל בגן נמאס לי לשמוע ההערות שלהם מה לעשות הם רוצות שאעניש אותו גם בבית בכיסא המחשבה אבל זה לא עובד עיזרי לי תודה

אמא יקרה, אני מבינה שאת מודאגת ומתוסכלת. בגן משדרים לך שהילד בעייתי והשיטה שהם מציעים לא נראית לך. לכן את לא יכולה להשתמש בה לעצמך. את לא סומכת על הגננות ומרגישה שהן תוקפות אותך במקום לעזור. אני לא יודעת מה בדיוק זה 'כסא המחשבות' אולי סוג של פסק זמן, אבל זה כנראה לא עובד, כי עובדה שההתנהגות לא משתנה. אני חושבת שהילד כועס, וגם זקוק לגבולות ברורים. למשל, שאסור להרביץ. צריך לעזור לו להוציא את הכעס בדרך אחרת. למשל, להרביץ לבובת 'נחום תקום', או כרית. לדעתי, צריך להגיד לו שהוא כועס וזה מותר, אבל להרביץ אסור. להפריד בינו לבין אחיו לחדרים כשהם רבים. בלי הרבה דיבורים והסברים, אלא במעשים. אני חושבת שיעוץ יכול לעזור לך. שאלי את הגננות אם יש להן פסיכולוגית שהן קשורות אליה, שיכולה לבוא לגן לתצפית ולהדריך את הגננות ואותך. את גם יכולה לקרא על משמעת וגבולות בספרי 'בגובה העיניים' (הפרק מופיע באתר שלי) ובספרי 'תקשיבו לי רגע'. אל תתיאשי, אל תעשי מה שלא מתאים לך, אבל חפשי עזרה והדרכה מקצועית שיתמכו בך ויתנו לך כוח וכיוון בעבודה עם הילד בהצלחה חלי

חלי, הצילו!! הבת שלי בת שנתיים וחודש, קיבלה לפני שבועיים מיטה חדשה (מיטת ילדים). בשבוע הראשון היה לה קשה להירדם והיא הגיעה אלינו הרבה באמצע הלילה. נתנו לה זמן להתסגל, ואכן אחרי שבוע היא התחילה לישון כל הלילה במיטה שלה. הבעיה- אנחנו לא מצליחים להרדים אותה במיטה. היא כל הזמן יורדת. מה עושים??? זה נהיה משחק כזה היוא יורדת ואני מחזירה אותה למיטה עד שאני נשברת. אם בעבר בשעה שמונה וחצי היה לנו זמן לעצמנו, היום עד עשר, עשר וחצי הילדה ערה ואנחנו בסוף נכנסים איתה למיטה וממש בכח (מתון...) מחזיקים אותה שלא תרד עד שהיא נרדמת. מה עושים????

חני, עצתי לכם להקדים את המסר החד משמעי שלכם שהיא נרדמת במיטה (כשאתם מפעילים כוח מתון ומחזיקים שלא תרד). אל תתחילו בזה בעשר וחצי כשכולם עייפים. התחילו כבר אחרי עשר דקות בשעה שמונה וחצי. זה לטובתכם, וגם לטובת הילדה שצריכה גבולות ברורים וחד משמעיים. כך היא תרדם בזמן, ובהדרגה תעשה זאת לבד כשתתרגל למיטה. בהצלחה, חלי

שלום רב, ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים לאחרונה מתעוררת פעמים רבות במהלך הלילה ולא מוכנה לחזור לישון אלא אם נשב לידיה, העניין הוא שזה קורה הרבה מאוד פעמים בלילה והיא לא מוכנה שאבא שלה יישב לידה אלא רק אני, מיותר לציין שאני מותשת כי הלילות קשים, להירדם היא נרדמת גם כן כשאחד מאיתנו יושב לידה על כיסא, אין לה מוצץ והיא גמולה מגיל שנתיים יום ולילה, ילדה מפותחת ורבלית ומאוד נבונה, נראה לי כי מדובר בחלומות, לעיתים מדברת מתוך שינה, זו ילדה רביעית (ואחרונה...) ומעולם לא נאלצתי להתמודד עם מצב כזה, מה עליי לעשות? אני כל כך רוצה לישון......תעזרי לי בבקשה ! תודה מראש, יעלי

יעלי, נשמע שהילדה מנהלת איתכם מאבק כוח, ומנסה להכתיב מי ישב לידה, ומה יקרה. בלילה כשאתם עייפים אני בטוחה שאתם לא במיטבכם להיות החלטיים מולה, אבל זה מה שנדרש. כנראה משהו מעיר אותה, אבל היא אמורה ללמוד בהדרגה להרדם חזרה. אמרו לה שתשבו לידה כשהיא נרדמת פעם ראשונה, אבל במהלך הלילה אתם באים רק ללטף ולתת נשיקה , לכמה דקות ואז היא נרדמת. היא אולי תאבק בהתחלה אבל אם תהיו ברורים היא תבין ותירדם. צריך לבחור על מה שמים את הדגש- אם להרגיל אותה שהלילה מתחלק בין אבא לאמא, ובכל זאת לשבת לידה, או להרגיל שלא יושבים לידה , ואז תעשי את זה רק את. לא להעמיס עליה שני שינויים. תחליטו אתם. בכל מקרה, תחזירו את השליטה במצב אליכם. אפילו שזה בלילה. בהצלחה חלי

שלום, הנני אם חד הורית לפעוט כבן שנתיים וחצי. בני לא מכיר את אביו עקב ניתוק הקשר עוד בהיותי בהריון. ילדי מקבל הרבה חם ואהבה מכל הסובבים אותו ואפילו אפשר להגיד שהפינוק שלו מקשה עלינו לא פעם בסירובו לעשות דברים הכרחיים כגון: להלביש אותו בבוקר, לשתות את החלב (לפעמים בתור דווקא הוא שופך את החלב - מצפה לתגובה ממני), לפעמים כאשר אנחנו הולכים לטייל טיולים ארוכים אני בחלק מהדרך מושיבה אותו בעגלה ואז הסיפור מתחיל כאשר הוא מסרב לשבת בעגלה או ללכת ברגל ואז אני נאלצל להרים אותו כל הדרך חזרה (בפעם האחרונה נאלצתי ללכת איתו במשך 50 דקות כאשר הוא על הידיים), כאשר סירבתי להרימו וניסתי להושיבו בעגלה הוא נעמד בעגלה או שהוא השתטח על המדרכה ברחוב. כל הניסיונות לשכנעו עלו בתוהו והוא כמובן "ניצח" אותי. זו אחת מבין כמה דוגמאות של עקשנות וסרבנות לשמוע בקולי. דבר נוסף שמציק לי: אתמול הלכתי לאסוף אותו מהגן והם בדיוק אכלו צהריים, אז כמובן שהוא רצה שאימא תשב לידו ותאכיל אותו (וכמובן ברוב טיפשותי נכנעתי לו וניסתי להאכילו), הילדה שישבה לידו אכלה יפה לבד וכל הזמן ניסתי להגיד לו תראה איך שאריאל אוכלת יפה ולבד, לא עברה שניה והצלחת של אריאל היתה באוויר, הוא פשוט זרק את הצלחת שלה על הרצפה. מקרה כזה של זריקת חפצים כגון: כוס שתיה שמונחת על השולחן, או כאשר אני מגישה לו ארוחת ערב ולא כ"כ בא לו לאכול, הוא יכול לזרוק את הצלחת על הרצפה. כמובן שאני מעירה לו וכועסת עליו ומסבירה לו את חומרת הענין ומסבירה לו שאם לא בא לך לאכול לא צריך לזרוק את הצלחת על הרצפה. לא פעם אני מורידה אותו מהכיסא ואומרת לו "אני מבינה שלא בא לך לאכול, אז עכשו הולכים לישון" וגם כאשר הוא מבקש שוב לאכול אני אומרת לו שעכשו אין אוכל והולכים לישון. מעין "עונש" אין לי מושג אם אני נוהגת נכון. אני מאוד אודה לך אם תוכלי לתת לי כלים כיצד להתמודד עם בעית זריקת דברים על הרצפה, ההתעקשות להרימו על הידיים, כאשר בבוקר צריך להסחב עם כל כל הרבה תיקים ובמקביל להרימו על הידיים כאשר אני צריכה לרדת 90 מדרגות. אני לא מעוניינת לכעוס עליו או לנזוף בו, הכוונה שלי למצוא את שביל הזהב מבלי לכעוס עליו ועל עצמי שלפעמים אני מרגישה ככשלון כאשר הוא מתנהג כך וכועסת על עצמי שפינקתי אות בצורה כזו שהיום זה יצא מעט משליטה. למרות שאני יודעת שגיל שנתיים הוא גיל מעט בעייתי ולמרות שכל חברותי מספרות שהן עברו חוויות דומות. אני עדיין חושבת שאולי הוא מרגיש קצת שונה בזה שהוא לא מכיר את אביו. אודה לך על חוות דעתך. בברכה דניאלה

דניאלה, את מתמודדת עם בנך שמנהל איתך מאבקי כוח, בחלקם אופיניים בגיל, ובחלקם תוצאה של הישגי עבר שלו, שהצליח להכניע אותך ולהשיג את שלו. את מרגישה אשמה שאולי חסר האב גורם למצב, וגם מנסה להשיג את הדרישות שלך בדרך נעימה ולא כעס לדעתי, הניחי את האשמה בצד, גם אם לחסר האב יש השפעה- האשמה שלך מחלישה אותך. את יכולה להשיג משמעת רק בעצמך. את צריכה בשביל זה להיות יותר ברורה, מה את דורשת ולהגיד את זה לילד קצר וברור. כן זה כן, ולא זה לא. אל תסבירי כל כך הרבה, אל תשכנעי אותו- דיבורי היתר מיותרים ומחלישים. משמעת היא בדיבור קצר והחלטי. הציות שלו יבוא לא מהבנה אלא מקבלת הסמכות שלך, וזה כל כך חשוב, לטווח הקצר ולכל החיים. אני ממליצה לך לקרא את הפרק על משמעת בספרי 'בגובה העינייים' (פורסם גם באתר שלי) וגם בספרי 'תקשיבו לי רגע', זה יתן לך עוד הבנה ועצות להתמודדות. בהצלחה, חלי

נויה בת שנה ושלושה חודשים בשבוע האחרון סיגלה לעצמה מינהג מוזר...היא הולכת לישון בשמונה בערב אחרי מקלחת וארוחת ערב, נראית ממש עייפה וממש נרדמת בקלות אבל אז היא מתעוררת בסביבות תשע וחצי עשר ומתחילה בחגיגה... נסיונות להשאיר אותה במיטה שלה הסתיימו בבכי קורע לב שלא נפסק שעות גם אם אנחנו נכנסים לחדר יושבים לידה מנסים להסביר שום דבר לא עובד... גם נסיונות למשוך אותה קצת מעבר לשעה שמונה לא צלחו היא פשוט נרדמת... נויה במשפחתון והיא ישנה צהריים בדרך כלל בין שתים עשרה לשתיים, כשהיא מגיעה הביתה היא בדרך כלל מראה סימני עייפות אבל אנחנו לא נותנים לה לישון ומנסים למשוך אותה עד השעה שמונה... דבר נוסף שמאוד מטריד אותי היא ההתמכרות שלה מגיל כה צעיר לטלוויזיה. במשפחתון אני יודעת שהם רואים הרבה טלוויזיה וכרגע אין לי מה לעשות לגבי זה העניין הוא שברגע שהיא מגיעה הביתה היא מתיישבת על כורסא ומבקשת לראות קלטת. גם כאן אני מנסה לגרור אותה למשחקים וגרויים אחרים אבל היא תמיד באיזהשהו שלב חוזרת לכורסא...גם כשהיא מתעוררת בעשר בלילה היא מבקשת לראות קלטת... מה עושים? איך מתקנים את ההרגלים הללו לפני שיהיה מאוחר מדי? ממתינה לתשובה.

אמא יקרה, כנראה שמחזורי השינה של בתך הם קצרים, היא זקוקה למספר שעות שינה כל כמה שעות, ולכן לא מושכת את הלילה. זה סגנון גופני שלה אתם צריכים להקנות לה הרגל של למשוך לאט לאט את השינה שתהיה ארוכה יותר גם בלילה. אל תסבירו לה כל כך הרבה, היו יותר ישירים והחלטיים ואמרו קצר ולעניין שהיא חוזרת לישון בלילה. ושבלילה אין קלטת ואין כלום. ככל שאתם תהיו יותר ברורים כך היא תתרגל מהר יותר. היא נאבקת בכם, וחשוב שלא תישברו. כך גם לגבי הטלויזיה. תחליטו אתם כמה אתם מוכנים שתראה, ותשימו גבולות ברורים. זה צריך לבוא מכם ולא ממנה- זכותה לרצות חובתכם לשים גבולות. אתם יכולים לקרא את הפרק על המשמעת בספרי 'תקשיבו לי רגע' זה יכול לעזור. בהצלחה, חלי

לגבי עניין הקלטת אכן לקחתי יוזמה והחלטתי שאין יותר צפיייה ממושכת בקלטת פשוט העלמתי אותה ממכשיר הוידאו (היא כבר למדה להפעיל אותה לבד...) ובכל פעם שהיא שואלת או רוצה אני מנתבת אותה למשחק או עיסוק אחר...נראה לי שאת העניין הזה די פתרתי... לגבי עניין השינה, לא ציינתי קודם אבל אני ילדתי לפני שבוע תינוקת ונראה לי שההחמרה בנושא השינה באה בעקבות זה...אמנם גם לפני הלידה התופעה התחילה, אין לי מושג למה...אולי נויה הרגישה שמשהו עומד לקרות... בכל אופן לפני יומיים אחרי ששוב בילינו עד אחת בלילה בנסיונות להחזיר אותה למיטה היא קמה שוב בסביבות חמש בבוקר בוכה ולא רוצה לחזור לישון כשהרמתי אותה מהמיטה היא חיבקה אותי כל כך חזק שפתאום "נפל לי האסימון" שאולי היא מחפשת את הקירבה שלנו... חיבקתי אותה חזק חזק לקחתי אותה קצת אלינו למיטה היא התהפכה כמה פעמים אחר כך אמרתי לה שאני אחזיר אותה למיטה שלה שתמשיך לישון ואכן היא חזרה ונרדמה שוב בלי בעיה... לעומת זאת אתמול שוב היא התעוררה בתשע וחצי הפעם מיד לקחתי אותה אלינו למיטה שתרגיש שאנחנו לא נוטשים אותה או משהו כזה אבל עדין היה לה קושי לחזור לישון למרות שנראתה מאוד עייפה היא כאילו לא מצאה את עצמה...ושוב היא נרדמה רק בשתים עשרה בלילה הפעם השארתי אותה איתנו כל הלילה ובאמת היא לא התעוררה בכלל משך כל הלילה (למרות שהתינוקת שאיתנו בחדר הרעישה די הרבה...)... אז אני בדילמה קשה...על פניו נראה שמדובר בחרדת נטישה ...ברור שהפתרון הוא לא להרדים אותה איתנו אבל איך אני יכולה לתת לה את הביטחון שאנחנו איתה ולא מתכוונים לעזוב? מהו פתרון הקסם שימנע ממנה את הקימה הזו אחרי שעה? ובכל זאת להשאיר אותה במיטה שלה למרות הבכי שלא נפסק? מה עושים?

שלום, אני פונה אליך מתוך מצוקה אמיתית, נמאס לי להתעצבן ולכעוס כל הזמן. בני בן ה- 5.5 (ילד אמצעי) ילד מקסים, חייכן, חברותי וחכם. אבל יודע להוציא אותי מ"הכלים". זה מתחיל בקימה של הבוקר שהכל נעשה לאט לאט ובכוונה למרות שאני ממהרת לקחת את בני הגדול לביה"ס. הסברתי לו שאנחנו ממהרים והוא בשלו. הכל לאט לאט. גם אחר הצהריים ובלילה שהוא צריך לישון הוא מתגרה בי בלי הפסקה. יש לציין בימים שהוא מתנהג מקסים אני משבחת אותו בלי סוף ואומרת לו כמה נעים היה לי איתו היום. ושואלת אותו "נכון שיותר כיף להתחיל את הבוקר בלי צעקות ומריבות"? ניסיתי לאתגר אותו להתנהגות טובה ע"י מתן "פרס" (משהו שהוא רוצה) במידה והוא יצליח להתנהג יפה לתקופה של מס' ימים שאנחנו קובעים מראש. אבל זה לא מחזיק מעמד אפילו שעתיים. יש לציין שבגן או בכל מסגרת אחרת הילד שונה לגמרי. רגוע, שליו, ומתנהג למופת (הגננת אמרה לי שהלוואי שכל הילדים בגן היו מתנהגים כמוהו) ומכך אני מבינה שאני צריכה לשנות את הגישה שלי. אשמח לקבל עצות. אגב שני האחרים לו לא עושים לי את אותם הצרות.

אמא, נשמע שבינך לבין בנך נוצר מאבק כוח. את מרגישה שהוא עושה לך דוקא, ומן הסתם את מגיבה כלפיו בכעס ובמאבק חוזר. אני מפנה אותך לספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע' בכל אחד מהם יש פרק על משמעת, מפורט ונותן עצות רבות בנושא. תוכלי להעזר מה שאני יכולה לכתוב לך כאן זה שתנסי לבוא אליו בגישה שהוא לא נגדך, הוא בודק אותך, וזו זכותו. אל תסבירי לו כל כך הרבה, אל תנסי שיסכים ויבין. אלא תגידי לו ברור מה כן ומה לא, בטון ברור וחד משמעי, ותראי שהוא יציית יותר. בהצלחה, חלי

בני בן הארבע וחצי הוא ילד תחרותי מאד. הדבר בא לידי ביטוי בכל מקום: בבית, בגן וכו'. בעלי ואני ניסינו להתמודד עם העניין בדרכים שונות ללא הצלחה. הבעיהשזה הולך ומחמיר- הוא דוחף את הילדים בגן כדי להגיע ראשון לחצר, לשירותים וכו(יש לציין שהוא ילד שלא מרביץ) כמו כן בבית בכלפעולה פשוטה רוצה לנצח ,זההפך לאובססיה ממש. הוא כל היום עסוק במונחים של :"ניצחתי, "הפסדתם" וכו'. אשמח לקבל את חוות דעתך בנושא.

סיגלית, ההישגיות 'המוגזמת' שאת מתארת קשורה בדרך כלל לחווית חוסר בטחון פנימית. הוא חייב כל הזמן להוכיח שהוא מנצח אחרת הוא מפסיד- לא שווה. חסר לי מידע כדי לדייק בהסבר, מה המיקום שלו במשפחה? אם יש אחים, איך הקשרים שלו איתם? מה המסרים שמועברים במשפחה? (בדרך כלל לא מועברים מסרים של הישגיות ישירות, אבל מה מועבר אליו כמסר אולי סמוי על מה באמת חשוב, שווה מחשבה) יש ילדים שנולדו יותר הישגיים מאחרים, אין בזה רע כל עוד זה במידה. הייתי מתחילה בלהגיד לו שזה בסדר שהוא רוצה לנצח, לא להאבק ברצון שלו. אבל לשים לו גבולות להתנהגות, אסור לדחוף, אסור להרביץ. זה יעשה לו קצת סדר. תבקשו ממנו לספר לכם על הרצון שלו לנצח, לכו הפוך לנטיה לשכנע אותו שלא צריך. שיישתף, שיפרוק, כך תבינו יותר מה שעל ליבו. נסו לבדוק מה קורה עם הבטחון העצמי שלו, לראות איך אפשר לחזק אותו לא דרך הצלחות. אתם יכולים להתחיל לבד, אבל אני חושבת שתוכלו להרוויח הרבה מהתיעצות עם פסיכולוג ילדים שידריך אתכם אישית יותר. אשמח להתעדכן. חלי

אני אם ל- 3 ילדיםן 17,13,11 וגרושה מזה כשנה וחצי. לילדיי בני 17 ו-11 אין בעיה עם הגירושים אך לביתי בת ה- 13 יש בעיה היא עצבנית ולו פעם ראיתי שכתבה שעצוב לה, שבא לה להתאבד, המורה הודיעה לי שזו לא אותה ילדה, משהו עובר עליה, ביקשתי מבת דודה קרובה שתדבר איתה, והיא חזרה ואמרה שעצוב לה נורא שהתגרשנו. אודה לך על עצה מה עלי לעשות תודה

שיר, בתך בת ה- 13 בעיצומו של גיל ההתבגרות, שהוא גיל קשה בפני עצמו. יש הרבה שינויים, תחושות של חוסר בטחון וחוסר ערך. מתחים עם הגוף ועם בני הגיל. כניסה לחטיבה (אם הבנתי נכון את הגיל). הגירושין בגיל זה יכולים 'ליפול רע' במובן שהשינויים במשפחה מקשים עוד יותר על חיפוש העצמאות והיציבות בגיל הזה. אינני מכירה את בתך, יתכן ותמיד היתה רגישה, יתכן והיתה קשורה לאב מאוד, יתכן והשינוי במשפחה משפיע עליה יותר מאחרים, עובדה שזה מה שקורה. אל תיקחי את תחושות הלחץ והכאב שלה למקום של אשמה או חרדה שלך. אני מאמינה שהתגרשתם כי זו היתה הברירה הטובה ביותר בנסיבות (?). נסי לדבר איתה בצורה רגועה לשמוע מה היא מרגישה. רק הקשיבי ואל תנסי לענות, להסביר או להתנצל. נסי להציע לה לדבר עם מישהו מקצועי. אם היא תסכים אפשר לפנות לעזרה ליועצת בית ספר, לפסיכולוגית בית הספר או לגורם פרטי. היא צריכה מקום משלה לעבד את תחושות הכאב שלה כלפי הגירושין. זה יכול לעזור. אם את רוצה לקרא בעצמך על שיחות עם ילדים בנושא גירושין את יכולה לעיין בספרי 'תקשיבו לי רגע' יש שם פרק שלם בנושא. פרטים יש גם באתר שלי. האם מתאים לך מה שהצעתי? חלי

תודה על תשובתך המיידית מאד מתאים לי מה שהצעת ויותר אהבתי שהגעת לתחושות הבטן שלי, יזמתי פגישה עם יועצת ביה"ס, (טרם נפגשנו) ואני לכשעצמי מנסה לשמוע את ביתי ומנסה להרגיעה במה שאפשר, רק דבר חדש נוסף עלינו, במהלך השבת ששהתה אצל אביה נאמר לה כי חברתו מזה חודשיים עברה לגור אצלו, מה גם שבזמן הקרוב גם יוולד לה אח מחברתו, אינני יודעת אם זה נכון, הילדה בטראומה, יש אפשרות להגיע אלייך לפגישה אישית אציין עוד כי המעבר קבעה לדירתו הוא איום עבורה, היא מאד קשורה לאביה.

שלום רב, ביתי בת 5 מתוכננת לעלות לכיתה א' בשנה הבאה. אני מרגישה שהיא לא מספיק מוכנה,רגשית להתחיל את ה"מסע". זה בא לידי ביטוי בכך שהיא ילדה מאוד רגישה ופגיעה,איטית מאוד בהתנהלות הכללית שלה בבית ובחוץ,מפחדת מתחרויות וכו'. ביתי לומדת בצורה יפה את האותיות והמספרים ואנו יושבות בבית כ20 דקות ביום. היא קולטת מהר אך הביצועים שלה איטיים ולא ממוקדים. לעיתים היא "מרחפת",או מתעלמת ממה שאנו אומרים לה-החל מלהתארגן למקלחת וכלה ב"מה שלומך?". יש לציין כי היא ילידת חודש אוקטובר והיא תהייה בין הצעירים בכיתה-מה שלדעתי יקשה עליה את ההשתלבות ובנוסף,היא נולדה פגית(אך השלימה את הפערים הפיזיים). מה דעתך? האם חששותי מוטעים? יש דרך לבדוק מוכנות לכיתה א'? האם ניתן להשאיר שנה נוספת בגן רק בגלל תחושת בטן אימהית? תודה מראש

רחל, תחושות בטן אמהיות הן חשובות במיוחד, עכשיו כדאי לבסס אותן מול אבחון מקצועי. ישנם אבחונים לכתה א', הם יכולים לתת לכם תמונת מצב כוללת גם בקשר לכתה א', אבל גם לגבי האיטיות בהתארגנות, הרגישות שלה. זה יכול מאוד לעזור. נהוג לעשות את האבחון יותר לקראת אפריל, בררי בעיריה מתי התאריך האחרון לרישום לכתה א', והתחילי את תהליך האבחון כחודש וחצי לפני. בעיריות נוהגים לעשות אבחון קבוצתי, אבל לדעתי זה לחלוטין לא מספיק. אם את יכולה, עשי אבחון פרטי ומקיף. בררי באיזור מגוריך על פסיכולוג ילדים מומלץ. כיום הגישה היא שאם יש התלבטות נוטים להשאיר ילדים עוד שנה בגן, כדי שיבשילו ללא לחץ. לגבי בנות בודקים גם את התפתחותן הפיזית, שלא יצא מצב שהן תהיינה גדולות מידי יחסית לבני המחזור, מתוך הנחה שבנות מתפתחות מהר. בתך צעירה, ויש בהחלט טעם להתלבט ולקבל גם מידע מאבחון. מקווה שנתתי לך את המידע שחיפשת, את יכולה לעדכן אותי, חלי

רחל שלום, עושה רושם שהילדה שלך דווקא מאוד מוכנה ומבינה. אם היא מבינה אותיות ומספרים אז מה הבעיה בכלל? גם אותי השאירו שנה נוספת בגן. כן זה היה ממש מזמן. אני ילידת יוני, אבל אצלי היו הרבה בעיות, ובכל זאת מאוכזבת עד היום שהשאירו אותי ולא מצאו פתרון אחר לבעיותי. בין הבעיות הקלות יותר שהיו אצלי היו ריחוף, ביצועים איטיים, רגישות ופגיעות (בכי והמון). לגלות לך סוד? היום אני בת 21 וכל זה קיים אצלי גם היום. אני הרבה יותר רגישה ופגיעה מאחרים, הרבה יותר איטית (ולא תמיד מספיקה לסכם את כל מה שהמרצה אומרת), גם מרחפת הרבה....זה בכלל ממש כיף! אז מדוע השאירו אותי? עלייך להבין שלהישארות גם גם פן שלילי....לא כיף שכל חבריך עולים ושאתה גדול מכולם (אמנם ביתך קטנה, אז אצלה זה פחות יבלוט). ואם יש בעיות, ניתן לטפל בהן, אך לביתך אין בכלל בעיות! היא יודעת אותיות ומספרים. היא יכולה ללמוד בכיתה א' בלי בעיה. הבעיות שאת מתארת, ייתכן שייפתרו בשנה זאת וייתכן שלא ייפתרו גם ב-15 שנה. שקלי היטב. זו החלטה חשובה וגורלית.

בעלי האהוב נפגע בתאונת עבודה ונאלץ להיכנס למיסגרת שיקומית לתקופה ממושכת מאוד.ואין אנו יודעים מה יהיה בסופה אפילו. יש לי תינוקת בת שנה וארבעה חודשים. איך זה ישפיע עליה?איך ניתן למזער את ההשפעה ש"אין אבא בבית כרגע". אני נורא חוששת כי ,לעניות דעתי ,הוא מבינה את אי הנוכחות שלו מאוד. בעלי מאוד דומיננטי בחיי ילדתי ,וטיפל בה מכל הבחינות (הלבשה ,גן ,מיקלחות וכו'). מלבד זאת ,גם אני בדאון רציני ובוכה לידה מידי פעם . אני רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי ,כדי לעקל את שארע לנו בצורה פתאומית ,אבל אין לי פשוט זמן לחיפושים ומפגשים. מה אתם מיעצים לי לעשות? תודה :-)

שוש, אני כה מצטערת בצערך. זה בהחלט מצב קשה, וכל העול מוטל עליך. את צריכה גם לשמור על עצמך, וגם לדאוג לבתך. אני מציעה לך להשקיע בלמצוא מישהו לדבר איתו, מלבד משפחה וחברים. המאמץ של החיפוש ישתלם, כי כל מה שיתן לך כוח יהיה לטובת כולם, גם בעלך וגם בתך. לגבי בתך- אין ספק שהיא מרגישה שמשהו קרה, ושאבא נעלם. היא לא ממש יכולה להבין מה קרה, וצריך להסביר לה ברמה שתבין. אפשר לומר שאבא חולה, ומטפלים בו כדי שיבריא. ולאט לאט ליידע אותה מה קורה, כל פעם קצת, ברמה שהיא יכולה לעכל בגילה. גם להתלבטות הזו, של איך ומה לומר לך, רצוי מאוד שיהיה פסיכולוג ילדים לצידך, שינחה אותך. בספרי 'בגובה העיניים' יש פרק על שיחות קשות עם ילדים, את יכולה להעזר בו קצת. חשוב לשמור כמה שיותר על סדר יום קבוע ומוכר לילדה. זה נותן בטחון. שהמשפחה תתמוך, ושתהיה דמות נוספת אליך שדואגת לה ביומיום. ילדים קטנים חיים בהווה, ויש בזה יתרון שאם יהיה לה בטוח ביומיום היא תרגע. כמובן, שאם אפשר שתראה אותך כמה שפחות בוכה- זה עדיף. אבל אנחנו בני אדם, ואל תלחיצי את עצמך יותר מידי. אני מבינה שהכל טרי, השיגי לעצמך עזרה, וראי איך זה מתקדם. אני כאן אם יש לך עוד שאלות, בשמחה אנסה לעזור, יש לך אפשרות לחפש ייעוץ טלפוני, אולי פחות בעיית התארגנות עבורך. אם זה מתאים לך, אמרי לי ואנסה לכוון אותך. יידעי אותי, ושמרי על עצמך, חלי.

המייל שלי ,הינו : [email protected] תודה רבה .

היי, בני בן שנה ו-4 חודשים הולך למשפחתון זה 3 חודשים. השבוע תוך כדי משחק איתו בעלי שיחק איתו ואמר לו "לא" בטון שונה מהרגיל מה שגרם לו מייד למבט מבוהל בעיניים ובכי. זה היה יוצא דופן כי פעמים רבות אנו אומרים לו לא ואף פעם אין הוא מגיב בבכי ( לרוב צוחק אלינו:-)) בדקנו כמה פעמים ובטון מסויים של "לא" הוא הופך היסטרי ומבוהל. בשבוע האחרון הוא גם מטיח ראשו בקיר בלא סיבה או כתגובה למשהו אלא סתם פתאום. האם התנהגות זאת יכולה להעיד על התנהגות חריגה מצד הגננת?

נעה, ההתנהגות שאת מתארת אצל בנך אכן מתארת תגובות לחץ חזקות שלו. משהו קרה, והשתנה שגורם לו לבהלה מטון דיבור מסוים, ודפיקת הראש גם היא מעידה על מצוקה. יתכן שבגן משהו מלחיץ אותו, אולי משהו שהגננת עושה ישיר, ואולי סוג של מתח שהוא צובר מהאווירה הכללית שם- עוד ילדים, בכי, מאבקים. אינני יודעת. אני יכולה לתאר כמה את לחוצה. עליך לפעול, אבל רצוי בלי לחץ. את צריכה לדעת מה קורה בגן. גם דרך תצפיות וגם דרך שיחה עם הגננת. האם יש אפשרות לבוא לביקורים בפעוטון ללא קביעה מראש? האם יש לך דרך לברר מה קורה שם במשך היום? מה קורה עם ילדים אחרים? נסי גם לדבר ישיר עם הגננת. אל תתקפי אותה, ספרי מה קורה עם הילד, ושאלי מה דעתה? אולי יש לה הסבר? הקשיבי לתשובתה והתרשמי ממנה, האם היא אמינה בעיניך, משכנעת?... לשמחתך הוא כה צעיר שאפשר בהמשך להעביר אותו לפעוטון אחר, אם לא תקבלי תשובות מספקות ותחזרי לחוש אמון בגננת- שזה הכי חשוב. אשמח לשמוע ממך אחרי שתעשי זאת כדי לחשוב הלאה. אין ספק שהילד במצוקה וזה מצב שצריך לשנות. בהצלחה, חלי

תודה על התשובה. אכן בדקתי עם הגננת האם קרה משהו חריג והיא טענה שלא! הילד כרגע לא מגיב בפחד לאותו טון אלא צוחק והוא בסה"כ שמח בבוקר כשהוא נכנס למשפחון. אז אנימקווה שזה היה משהו זמני שעבר...

חלי שלום רב! מודה על תשובתך המהירה,לגבי שאלתך זה אכן דבר חדש ,כמו-כן בני מבקש בכל מקום שזה במרכז קניות ,מספרה חנות בגדים בטיול משפחתי ,מסעדה זה לא מצב שהוא נמצא במתח וחרדה הוא פשוט אוהב לבקר בשירותים יכול להיות שאני נכנסת ללחץ כאשר הוא מבקש (לא אוהבת להשתמש בשירותים ציבוריים).ולכן הוא חוזר על הבקשה . תודה גלי

גלי, אם את מרגישה שאין בהתנהגות ביטוי של לחץ- מצוין. יתכן שזה סוג של מאבק כוח בין הרצון שלו לשחק במיים, והקליטה שלו שאת נלחצת מכך. עדיין נשאלת השאלה, מדוע זה התחיל עכשיו ולא קודם? בכל מקרה, אם זה הכיוון שמדבר אליך, אז הגיבי ענינית לבקשה שלו. בלי לחץ.. אמרי לפעמים כן, אם מתאים, ואמרי לא אם לא מתאים. כך כשלא יהיה מאבק ולחץ, ובו בזמן יהיו גבולות, הוא ירד מהעניין. בהצלחה, חלי

אשמח לדעת ממחקרים ונסיונך האם מומלץ להרדם תינוק על הידיים, (בן חודשיים,)

חנה, אני לא מתמצאית במחקרים בגיל הזה, את יכולה לנסות לפנות לפורום של ההנקה, שמתמצאים יותר בינקות המוקדמת. לפי נסיוני אין רע בלהרדים ילד על הידיים, מלבד הסכנה של הרגל, של הילד וההורים. והרגל שנרכש בגיל צעיר יכול להשתרש וקשה לשנות אותו אחר כך. אפשר להרדים את הילד במיטה עצמה, בנידנוד... לילה טוב, חלי

חלי שלום רב, תודה על תשובתך בהודעות הקודמות. כפי שפירטתי בהודעות הקודמות, בני בן 2.3 מאוד אקטיבי ואפילו היפרקטיבי, אינו מוכן לשחק לבד בחדר שלו, אלא חייב להיות מעורב בכל מה שמתרחש בבית. מאחר ואינו הולך לגן, רוב היום "רודף" אחרי או אחרי סבתו המטפלת בו ופשוט "נצמד" אלינו ולא נותן לנו חופש פעולה. לעיתים אני נועלת אותו בחדרו (למשך חצי שעה, 40 דקות) על מנת לעסוק בעבודות בית, שאינן מתאפשרות כשהוא בסביבה (תמיד אני משאירה אור דולק ומוזיקה) כי לצערי, זו הדרך היחידה להרגיע אותו ולגרום לו לשחק עם עצמו. שמעתי שהדבר עלול לגרום לבעיות פסיכולוגויות ולפחדים בעתיד, כגון פוביה ממרחבים סגורים. האם הדבר נכון ועלי להפסיק בפעולה זו?? בברכה.

נטלי, לנעול אוו בחדר, לא שיטה טובה לאורך זמן, היא גם לא פותרת את בעיית האי שקט ופעילות היתר שלו. אני ממליצה לך בחום לפגוש פסיכולוגית התפתחותית, אפשר בקופת חולים ביחידה להתפתחות הילד. שיתצפתו ויראו מה רמת האי שקט שלו. אולי הוא בסך הכל בסדר, וחסר גרייה חברתית, ואז צריך יהיה למצוא דרך לשלב אותו בחברת ילדים. ויתכן שיש קושי, שדורש התיחסות. אל תישארי במצב המעורפל והמלחיץ הזה, לכי להתייעץ. חלי

בני בן 5 בכל פעם שאנו נימצאים מחוץ לבית (אצל חברים,מספרה,מרכז מסחרי וכו...)בני מבקש בתדירות גבוהה להיכנס לשירותים למרות שאין לו צורך בהוצאת הצרכים בעיקר הוא משתמש בכיור לרחיצת הידיים . בני אוהב לשחק במים ,לנקות עם המברשת את השירותים האם בעיה הזו מוכרת? ואיך ניתן לטפל בה.ן

גלי, האם התופעה חדשה או ותיקה? זו אינפורמציה חשובה להבנה. אחת ההשערות שלי היא שההליכה לשרותים יכולה להיות ביטוי למתח מסוים שיש לו כשהוא מחוץ לבית. ושם במשחק במים האהוב עליו הוא קצת מתנתק ונרגע. זו תופעה מוכרת שילדים במתח הולכים לעיתים קרובות לשירותים, לאו דוקא לעשיית הצרכים. האם זה הגיוני בעיניך? אשמח לשמוע, חלי