פורום פסיכולוגיית ילדים

שלום! בן שלי בן 7 במשך 5 ימים אחרונים "מפחד להיות לבד". על שאלה מה זה להיות לבד הוא עונה בלי אמא ואבא. התופעה הופיעה לראשונה בליילה כש ילד נרדם לבד במיטתו בליילה התאורר וביקש בבכי לעבור למיטת ההורים. יש לציין שהוא יושן בחדר ילדים יחד עם אחותו תאומה בת 7 ואחותו הקטנה בת 3. הוא יחיד שיושן בקומה עליונה. לשאלות האם קרה משהו האם הוא מפחד ממישהו בעיות נוספות עונה לא. אתמול היה במסיבת יום הולדת של ילדה. בשמהלך המסיבה כיבו אור בחדר ונעשה חשוך ( שעה 18:00 ). הילד התפרץ בבכי וביקש ממטפלת דרך הטלפון לקחת אותו הביתה. יש לציין שנאלץ לחזור הביתה לבד (בחושך) ולא פחד מזה אמר שלא היה חשוך בחוץ. הים מתאורר כמה פעמים במשך ליילה וקורא להורים. חוזר למיטתו ואפילו נרדם לבד. משמדאיג אותי מאוד שבני מתאורר באמצע הליילה עקב פחד עם דמעות בעיניים ונרא שסובל. הסבל מתחיל עוד בערב לפני שהולך לשון. איך לעזור לו? בביקור אצל פסיכיאטר נאמר שאין צורך ביעוץ פסיכולוגי וצריך רק לעקוב אבל אני לא יודעת איך להתנהג איך להגיב האם לדבר על הפחד לפני שינה (הילד מבקש לדבר איתו כי לדבריו נרגע מהשיחות)? תענו לי בבקשה. אודה מאוד על היעוץ.

סבטלנה, אני מבינה את דאגתך. לא ברור מה עורר את החרדה, אני מבינה שהיא לא היתה קודם...יתכן שמשהו הלחיץ אותו, משהו עורר בו כעס או אשמה, והתחושות מציפות אותו בלילה/ בחושך. זה קורה הרבה... כדאי לחשוב אם משהו השתנה בחייו בימים האחרונים, אפילו משהו קטן שיכול להסביר. איני יודעת מה היו שיקולי הפסיכיאטר, אבל אני שומעת מדבריך שיכולת להעזר בתמיכה של יעוץ פסיכולוגי. אני בעד. אני חושבת שאת אמורה לדבר עם הילד, כל מה שהוא מרגיש שיעזור- תעשי. זה יחזיר לו את השליטה במצב שהפחד לקח. כמובן שאם יבקש דברים לא הגיוניים- צריך לחשוב שוב. לכי איתו בדרכו, עודדי אותו לחפש דרכים לפחד פחות, לחפש מה יעזור לו, עודדי אותו שהפחד ייחלש וייעלם כמו שהוא בא ולא היה קודם. העידוד והתמיכה שלך, שתהיי מאוד רגועה כלפיו- זה יעזור. ספרי לי איך מתקדם, ואם דברים נרגעים. אל תהססי להתיעץ אם זה עוזר לך. בהצלחה חלי

שלום רב, בני בן חודשיים, יונק ונרדם על השד כשאני מניחה אותו במיטה הוא מתעורר ,למרות שבוודאות נרדם, מה ניתן לעשות ע"מ שלא יתעורר? תודה

ענת, אני לא ממש מתמצאית בנושא הנקה בגיל כה צעיר. אני יודעת שיש בדוקטורס פורום על הנקה. אני מציעה שתשאלי אותם. ובכל מקרה, מקווה שיסתדר... בהצלחה, חלי

שלום, לקחתי את בתי בת ה -5 לבקר את סבתה לאחר שלא ראתה אותה 8 חודשים.(מאושפזת 8 חודשים לאחר ארוע מוחי קשה, משותקת מונשמת ואינה יכולה לדבר), הביקור היה טראומטי לאמי לבתי ולי. בתי נבהלה ממראה המקום וממצבה של אמי(אמי היא הסבתא האהובה ביותר והבלתי מעורערת על בתי) נצמדה אלי ורצתה ללכת משם ולא לחזור. עכשו אני לא יודעת איך לתקן את הנזק שנגרם, מה לעשות כדי שבתי תקבל אתת אמי במצבה החדש. (בני שהוא התאום שלה הגיב אחרת וביקש לבקר שנית את אמי). תודה מראש על העזרה. ענת

ענת, אני יכולה להבין את המצוקה שלך, ואולי גם קצת את האשמה (?) שלקחת אותה לאמך והיא עברה חוויה כל כך קשה, אפילו טראומטית לדבריך. לדעתי, צריך לעזור לילדה להרגע מהלחץ שהרגישה, להפחית לה את רגשות האשם (אולי מרגישה לא טוב שברחה, שאכזבה אתכם). אמרי לי, שאת הבנת שהיה לה נורא קשה לראות את סבתא ככה, ושזה בסדר שרצתה ללכת (אפילו שאחיה הגיב אחרת) שכל אחד מגיב אחרת. אמרי לה שסבתא חולה, אבל לא סובלת, ושהיא יכולה להיות עם סבתא בקשר בדרך אחרת, שפחות קשה לה. היא לא חייבת לבוא לבקר. היא יכולה לצייר, או להכתיב לך מה לומר לסבתא. לשלוח תמונה. לומר לה שזה יישמח את סבתא. זה ייאפשר לה להביע את האהבה שלה בצורה אקטיבית אבל בדרך שמתאימה לה. היי מאוד רגועה ועקבית בתגובה שלך, ואני חושבת שלא תישאר לה טראומה, והיא תמצא את הדרך שלה. יכול להיות שבהמשך תוכל לבוא שוב, אבל זה ממש לא הכרחי. איך את עם הכיוון הזה? אשמח לשמוע, ואני משתתפת בצערך על סבלה של אמך . חלי

תודה לך על התשובה. אני חושבת שזה נכון לעת עתה לנסות להרגיע אותה, וזה מה שאני עושה. אני כן מסבירה לה על אימי ועל התגובה של שתיהן. מאוד מקווה שבאיזשהו שלב היא תוכל לקבל את אימי במצבה החדש. תודה.

לחלי שלום, בהמשך לעצתך מיום 17.12 לא הבנתי מה הכוונה להדרגתיות. האם הכוונה להחזיר חיתול או להשתמש בחומר משלשל? איך לבצע זאת בהדרגה ובלי ללחוץ עליה? בתודה שירלי.

שירלי, לדעתי אין טעם בחומר משלשל, אלא אם רופא אומר שזה יעזור לעצירות. בהדרגתיות התכוונתי שתחזירו את החיתול, ותנסו להוריד אותו כל פעם קצת, בקצב שלה. כל זאת בליווי דיבור ותמיכה כפי שכתבתי. בהצלחה חלי

שלום רב יש לי ילדה בת 3 וארבעה חודשים. מתנהגת נפלא, ממושמעת, מבינה, וורבלית מאד, מביעה את עצמה בצורה מדהימה יש דבר אחד שאייני יודעת כיצד לגשת אליו והוא דפוס של התעלמות שלה מאנשים מסויימים. למשל אמא שלי ואביה. אני גרושה ובייחסים מצויינים עם האב וכמובן שעם אימי. שניהם מאד אוהבים וקשורים לביתי והיא יודעת שאיתם היא יכולה "להרשות" לעצמה להתנהג בצורה שאיתי לא. כשאני באה לקחת אותה מהגן היא קופצת עלי ומחבקת. מביעה שמחה. היא משתפת אותי בכל. עד הפרטים הקטנים שקורים לה בגן. כשהם באים, לא פעם היא פשוט מתעלמת מהם. ממשיכה לשבת. או כשהם מדברים איתה בטלפון או פנים אל פנים. היא בוחרת להתעלם לגמרי. חשוב לציין שהקשר שלה ושלי הוא קרוב מאד. אני מרגישה שהיא בטוחה בי מאד וסומכת עלי. אני יודעת שעם אימי ועם אביה היא מרגישה "כאילו היא יכולה לסובב אותם על אצבעה". בעיקר כשאני בסביבה. כי כשזה רק היא והם אחד על אחד זה שונה לגמרי. היא מתעלמת לרגע אבל "מתעשתת". ההתעלמות איינה קורית בכל מפגש שלה עימם, אבל זאת תופעה שכן חוזרת על עצמה. אביה הבהיר לה שהוא אינו מוכן שהיא תתעלם ממנו ושאם אינה מעוניינת לדבר שתאמר שאינה מעוניינת, גם לו לא תמיד בא לדבר עם אנשים. וכשהיא מתעלמת הוא נפרד ממנה ואומר שישמח אם היא תרצה לדבר איתו מאוחר יותר ושהוא מאד אוהב אותה. אבל אני יודעת שהוא מאד נפגע מהעניין. אימי מתייחסת לכך בסלחנות, אבל ברור לי שהיא נפגעת ולעיתים "מתבאסת" לקחת אותה מהגן, כי לא בא לה להתקל בהתעלמות הכואבת. אחרי שיחות אינספור ונסיונות להבין, הבהרתיי לביתי שזאת התנהגות שאיינה מקובלת עלי. הסברתי לה עד כמה זה מעליב. כששאלתי לסיבת ההתנהגות, היא ענתה ש"אין לי כוח לדבר"/"אני עייפה". אתמול אביה התקשר שוב והיא התעלמה. לאחר השיחה עימו היא החלה לדבר איתי והגבתי (במכוון) בהתעלמות. התעלמתי כדקה ואז היא אמרה לי :"אמא למה את לא מדברת, זה לא יפה לא לדבר", שאלתי איך היא מרגישה עם זה והיא אמרה "לא נעים לי" . אמרתי לה שזאת היתה התחושה של אבא וגם שלי כשהיא התעלמה ממנו. יותר מאוחר היא דיברה עם אביה ואמרה לו :"אבא , אני אוהבת אותך והייתי עייפה מקודם." העיניין הוא, שאני חשה שהיא רוצה לרצות אותי ולא באמת הבינה. היא פשוט לא רצתה לקבל "עונש". אני מעוניינת להכחיד את ההתעלמות שלה . היא עושה זאת גם עם סייעת מסויימת בגן ועם עוד אנשים. אחרי שהסברתי, הראיתי, כעסתי, התעלמתי- מה עוד אני יכולה לעשות?

מיקיי, חסרה לי קצת אינפורמציה- מתי התגרשתם? מה איפיין את התהליך? מה הקשר של הילדה עם אבא, ועם אמא שלך? אני מעלה השערה, שהילדה כועסת, בוחרת למי להתיחס ולמי לא כסוג של שליטה במצב, אולי צורך שגבר אצלה אחרי הגירושין שבטוח לא היו בשליטתה. היא לא מבינה את המקור להתנהגות שלה, ואני לא הייתי נכנסת איתה לברורים הללו. צריך ללמד אותה באופן עקבי ועניני את ההתנהגות המנומסת לזולת. היא לא חייבת לשתף ולהיפתח לכולם, אבל כן לענות או להגיד 'אני עייפה עכשיו'. את זה את יכולה ללמד אותה, וזה בסדר שהיא תעשה את זה בהתחלה 'בשבילך'. את לא אמורה להכנס לתוך היחסים שלה עם אבא שלה ואמא שלך, שהם ימצאו את הדרך להסתדר איתה. בטח שאין טעם להעלב. צריך לחכות קצת שהיא נרגעת, אולי היא לא אוהבת מעברים, אולי לא אוהבת לדבר בטלפון- ואחרי זמן לגשת אליה שוב ולהמשיך בשיחה ובקשר. היא נשמעת ילדה מאוד נבונה, שימצאו את הדרך אליה. נראה לך? אשמח לשמוע, חלי

שלום, בני בכורי כבן שנתיים וחמישה חודשים. הוא הולך לפעוטון פרטי, מאוד אוהב חברת ילדים. בגלל היותי אם מודאגת ומגוננת מידי לא רציתי להשאירו עד השעה 16:00, לכן בשעה 12:30 (אחרי ארוחת צהריים), סבתו אוספת אותו מהגן והוא נשאר אצלה עד אשר אני חוזרת מהעבודה בשעה 15:30. עד לפני כחודש הוא היה מגיע מהגן והיה ישן לפחות שעה עד שעה וחצי. עכשו הוא מסרב לישון או לנוח ואז הצהריים הופכים להיות "סיוט" אחד גדול. קשה מאוד לרכז אותו במשחק, הוא משתולל ועושה דברים אסורים כגון: טיפוס על השולחנות, זריקת חפצים על הריצפה, בקיצור התנהגות יוצאת מכלל שליטה. למרות הפינוקים הרבים והחם והאהבה האין סופית שהוא מקבל מכל בני המשפחה, אנחנו כועסים ונוזפים בו כאשר הוא מתנהג בצורה כזו ומנסים להציב לו גבולות. אני מנסה לחפש כלים מבלי לנזוף בו, תמיד אני חשה רגשי אשם אחרי שאני נוזפת בו. עלי לציין שאני לא חוסכת ממנו תשבוחות על התנהגות חיובית ותמיד אני מנסה לחזק התנהגות חיובית (מזבוב קטן אני עושה פיל גדול). עלי לציין שיש לו סדר יום קבוע ומסודר. בגלל שהוא לא ישן צהריים בשעה 19:00 הוא כבר במיטה וגם כאשר הוא ישן צהריים בסביבות 19:30 הוא היה במיטה עם טקס שינה קבוע. היתי מעוננינת לדעת מדוע הוא לא ישן צהריים. אני אף שוקלת להשאירו בגן עד עשה 16:00, אולי עם שאר הילדים הוא ירצה לנוח או לישון. האם זה נכון? איך אני אני יכולה למנוע את הכעסים והנזיפות? כל כך כואב לי שאני נוזפת בו הוא בסה"כ קטן, אבל מצד שני אני לא יכולה להרשות לו לעשות כל מה שעולה על רוחו. הפגנת העצמאות שלו מתבטאת גם כאשר אנחנו יוצאים לפארק או לקניון או כאשר אנחנו הולכים ומטיילים, הוא יכול לפרוץ בבכי כאשר אני מבקשת ממנו לתת לו יד ואז יציאה כזו הופכת למלחמה. לא פעם אני נאלצת לחזור הביתה בגלל אי יכולתי לשלוט בו ואני אף אומרת לו שהוא מאלץ אותי לחזור הביתה בגלל שהוא לא מקשיב לי (מעין עונש). אני עושה זאת בלב כואב מאוד. . כיצד עלי לנהוג? אודה לך על תשובתך.

שני, ילדך בן שנתיים וחמישה חודשים, בגיל של חיפוש העצמאות, מדידת הכוחות שלו. מה שמאוד מחזק את המאבקים שלו מולכם ומול כללי המשמעת. את מעידה בעצמך שאת מגוננת עליו, קשה לך לשים לו גבולות, ובסוף הדברים יוצאים משליטה. וזה כל כך כואב כי הכוונות שלך כל כך טובות. אני הייתי ממליצה לך לשקול להשאיר אותו בגן, הגננות פחות מעורבות רגשית וירגילו אותו להמשיך לישון טוב יותר מאשר בבית. ולגביך- אני מאוד ממליצה לך לקרא את הפרק על משמעת בספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע'. זה מופיע גם באתר שלי. שם יש הסבר מפורט איך אפשר להשיג משמעת ביעילות ובו בזמן להשאר נעימים וטובים לילד. אין דרך להשיג משמעת בלי לנזוף ולכעוס, אני חושבת שאת עושה זאת גם עכשיו אז צריך ללמוד לעשות זאת יעיל יותר. כדאי לך להתאמן עכשיו כשהוא צעיר כי מאבקי משמעת יהיו במשך שנים. בהצלחה, חלי

שלום, ברצוני להודות לך על פורום זה, בתי בת שנתיים ושלושה חודשים גמולה מזה כחודשיים, באופן כללי היא נגמלה יפה אך בלילות היא מפספסת בין פעם לפעמיים בשבוע, שאלתי היא האם לשים לה תחתוני גמילה בלילה או להמשיך עד שהילדה תלמד לשלוט בצרכיה.מאוד חשוב לי שלא תהיה נסיגה אחורה, הילדה מרגישה טוב ולא בוכה מתי שהיא מפספסת ובאה לקרוא לי, אני מסבירה לה שיש לה פיפי היא צריכה לקום לשירותים .האם אני צריכה לנהוג אחרת? בתודה מראש דינה

דינה, לא הייתי חוזרת אחורה לחיתולים. צריך סבלנות, להחליף לה כשמרטיבה, לא לכעוס. ולחזק את הדפוסים לפני השינה שיפחיתו את הפספוסים- לא לשתות הרבה, להעיר אותה פעם בלילה לשירותים. כך תרכוש לאט לאט את השינה ללא הרטבה. בהצלחה חלי

שלום רב, מלקח שלמדתי מבני הראשון, אני רוצה ללמד את ביתי השניה בת 8 שבועות להרדם לבד, לא על הידיים ולא מוצץ כי היא לא לוקחת, האם יהיה נכון לשים אותה במיטה (לאחר שאכלה, הוחלף חיתול וכו')שתבכה עד שתרדם וכך תלמד לבד להיות במיטה ולהרדם? אם זו דרך לא נכונה, מהי הדרך המומלצת בבקשה.

ענת, כדי שאוכל לענות לך בצורה מדויקת חשוב לי לדעת מה היה עם בנך הראשון, מה הלקח שלמדת. נראה לי שהשינה התסתבכה איתו, ולא הייתי רוצה שתיכנסו לתגובה הפוכה עם הבת. בגיל 8 שבועות מותר לה עדיין לישון על הידיים ולא לבכות כל כך הרבה. אפשר ללכת בהדרגה. לשים במיטה, לחכות על יד, לנענע אותה קצת, לצאת ולחזור...יש כל מיני שיטות, אין אחד מדויקת. אבל חשוב לא ללכת לקיצוניות. אשמח לשמוע, בהצלחה חלי

חלי, תודה רבה על תשובתך המהירה. האם יש אפשרות שהילד מתנהג בהיפרקטיביות בגלל היותו בבית ולא בגן??? האם יכול להיות שחסרה לו תקשורת עם ילדים אחרים? מה שבולט במיוחד אצלו, זו ההתפרעות שלו בעיקר מחוץ לבית, במקומות ציבוריים, שבאה לידי ביטוי בהיפרקטיביות והתרצצות בלתי פוסקת, כאשר בבית אנו מציבים לו גבולות. באופיו הוא ילד חברותי מאוד, מלא בטחון, אינו חושש להתקרב לבלתי מוכר (בעלי חיים או אנשים זרים), משחק יפה מאוד ובהתלהבות עם ילדים מחוץ לבית. אני חוששת שבגלל היותו בבית, מאז היוולדותו גדל אצל הסבתא ונמצא רק איתה במשך היום, הוא מחפש דרכים אחרות לכפר על חוסר התקשורת שלו עם ילדים אחרים וזה בא לידי ביטוי באלימות, התפרעות וחוסר משמעת. האם יש בסיס להנחתי זו? והאם מומלץ להכניסו לגן (כרגע הדבר לא כ"כ מתאפשר)? תודה מקרב לב

נטלי, יכול להיות שלילד חסרה חברת ילדים. אם אתם לא יכולים לשים אותו בגן, נסו לבדוק אפשרות לשלב אותו בחוגים אחר הצהריים, שם יוכל לפגוש ילדים במסגרת מאורגנת. כהכנה לגן. בהצלחה, חלי

לכבוד חלי, בתי כיום בת 3 בדיוק.לפני כשלושה חודשים הורדנו חיתול בהמלצת הגננת .ובאמת לא היו כמעט פיספוסים בהטלת השתן אבל קקי היא סירבה בתוקף.לכן החלטנו בזמנו לא ללחוץ עליה וכל פעם שהיא מודיעה שיש לה קקי אנחנו שמים חיתול ואז מורידים בסיום הפעולה וכמובן מעודדים אותה לעשות קקי לבד בשירותים.החלטנו לנסות לפני מספר ימים לא לתת חיתול לקקי בתואנה שנגמרו החיתולים .היא עשתה קקי כל יומיים ולא כל יום עם בכי ופחד רב למרות שישבנו איתה.מזה כ-3 ימים היא אינה עושה קקי,אומרת שיש קקי הולכת לשבת בשירותים אבל מיד קמה בפחד ואומרת שאין קקי. אנחנו לא מעוניינים בעצירות פסיכולוגית ונתנו לה חומר משלשל ואינני יודעת מה התןצאות כי נתנו היום. אנחנו אובדי עיצות מה לעשות? האם לחזור לחיתולים? האם להמשיך לתת חומר משלשל במידה וזה יעזור? מהי עצתך במקרה הנ"ל? בתודה שירלי.

שירלי, אני מבינה את דאגתך. אני חושבת שכדאי לדבר עם הילדה, בלי לחץ, לומר שאולי היא מפחדת שהיציאה של הקקי כואבת... לשמוע מה היא אומרת, ילדה בגילה יכולה להתבטא. תגידו לה שאתם לא לוחצים, ואכן תפסיקו את הפעולות הלוחצות. צריך סבלנות, לקרב אותה לעשיית הקקי בשרותים בהדרגה. הייתי ממליצה לכם לקבל יעוץ מפסיכולוגית התפתחותית שמומחית בנושא. אפשר גם בקופת חולים. זה יכול לעזור. בהצלחה, חלי

יש לי ילדה בת 4 וחצי, שעדיין לוקחת מוצץ לשינה (לא במהלך היום) ובבוקר כשקמה, ולפני השינה, שותה חלב בבקבוק.. נסיונות השכנוע להיגמל לא עלו יפה (לא ניסיתי משהו יותר דרסטי מזה..) אציין גם שהיא אינה הולכת לישון לבד אלא נרדמת איתי על הספה, אני מעבירה אותה למיטתה ובבוקר מוצאת אותה אצלי במיטה (בבית זה רק אני והיא).אני מתלבטת האם כדאי לחנך ולגמול בצורה תקיפה יותר, או להמשיך לתת לזמן לעשות את שלו?

מיכל, נשמע שאת ובתך די צמודות, אולי כמו שאת אומרת בגלל שבבית רק את והיא. לא הייתי עושה שום דבר דרסטי ובלחץ כי זה גורר תגובות לא טובות. אבל, ברגע שאת תהיי נחושה שהיא עוברת לשתות בכוס, וישנה במיטה שלה (כשאת לידה עד שהיא נרדמת בהתחלה) וכשהיא באה בלילה את מחזירה אותה- אם תהיי החלטית תוכלי ללמד אותה את זה. לא בכעס, אלא במסרים חד משמעיים. לגבי המוצץ זה הרגל קשה יותר להכחדה. חכי איתו. התחילי בדברים האחרים, גם ככה זה ידרוש מאמץ. אבל יכול להצליח. בהצלחה, אשמח לשמוע המשך חלי

חלי שלום שוב, בנוסף לתלישת שיער, שהינה תופעה חדשה יחסית, הילד נוקט בצעדי אלימות כלפי או כלפי בני משפחה. למשל, במהלך משחק, הילד באופן מפתיע, מרים חפץ הנמצא לידו (מכונית, קובייה ועוד) זורק אותו לכיווני ובד"כ גם פוגע או פשוט מתחיל להרביץ. כשאני מתחילה לשאול אותו מדוע הוא מרביץ, הוא מחייך וממשיך להרביץ / לזרוק חפצים עד שאני מרימה את קולי או מדמה בכי. כשהוא מבין שפגע, הוא מתקרב ומנשק אותי. אחרי מספר שעות, התופעה יכולה לחזור על עצמה שוב. האם יש סיבה לחשוש או שהתנהגותו נורמלית, המאפיינת ילדים בגילו והיא צפוייה להיעלם עם הגיל??? תודה!

נטלי, עניתי לפניה הראשונה אחרי שקראתי את שתי ההודעות...חלי

חלי שלום רב, בני בן השנתיים, אינו הולך לגן אלא גדל אצל הסבתא. הילד מפונק, בגלל היותו נכד ובן יחיד, ובד"כ מתנהג בהיפרקטיביות יתר. לאחרונה התחיל לתלוש את שער ראשו בכמויות מפחידות, וככל שאני או אחד מבני המשפחה מעירים לו על כך ומסבירים לו כי הדבר אסור, הוא עושה פעולה נגדית בכוונה וממשיך לתלוש. לא הבחנתי בכל בסיס אפשרי להתנהגות מוזרה זו. עם זאת החלפתי את סוג השמפו. ברצוני לציין כי שערו דל, לא ארוך מדי אך גם לא אמור להפריע לו. מה יכולות להיות הסיבות להתנהגות זו ואיך אפשר "לשכנעו" להפסיק??. אודה לתשובתך.

נטלי, אני מבינה את דאגתך. ההתנהגות של בנך היא בחלקה אופינית לגיל- הוא מחפש את העצמאות שלו, בודק את הכוח שלו בחלקו דרך המאבקים איתך. הוא בודק את התגובות שלך ודרכן מרגיש שהוא חזק ומשפיע עליך. עם זאת העוצמה של הדברים, ובמיוחד משיכת השיער הם ביטוי לבמתח שלא מחויב הגיל. אין טעם שתסבירו לו דברים, וגם אין טעם שתכעסו או תשכנעו אותו בכוח, זה רק יכול להגביר את המתח. צריך להבין מה עובר עליו, ולקבל הדרכה יותר מדויקת איך להתמודד איתו. אני הייתי פונה לפסיכולוג התפתחותי, פרטי או דרך קופת החולים שיעזור לכם. אל תהססי, יש בהחלט דברים שניתן לעשות כדי לשפר את המצב. בהצלחה חלי

ביתי בת 9 התחילה לנדנד את הראש לפני שנתיים וזה קורה בזמן הליכה או ריצה . כשהיא יושבת אין לה את התופעה הזאת. הנידנודים הם לצדדים . היינו מעירים לה וזה לא עזר. כשהיינו אצל נוירולוג אמר לנו לא להעיר לה וזה לא עזר גם כשלא הערנו לה אבקש את תשובתכם . בברכה דן

יש לי חברה שיש לה בעיה והיא שואלת איך אפשר להתמודד עם בעיה של ילד בן 5.5 שנים שעושה את צרכיו במכנסים וזה לא מפריע לו לא מתלונן האם גרושה כבר כשנה וידוע לה שיש לילד בעיות. למי ניתן לפנות בקופת חולים? או לרופא שמטפל בנושא, אין מטפלים שיכולים לעזור מעבר לפסיכולוג כך נאמר לה יש מטפלים שעוסקים בבעיה של בריחת שתן אבל לבריחת צואה או לעשית הצרכים במכנסים היא לא מצאה כל טיפול או פיתרון תודה

שירה, אני חושבת שלקופת חולים יש בהחלט גורמים שיטפלו גם בבריחת הצרכים במכנסיים. צריך לתת טיפול משולב גם בהתיחס לעובדה שלילד זה לא מפריע, וזו התנהגות לא שכיחה בגילו. אולי הוא כועס, אולי מנסה להגיד משהו דרך הבעיה - צריך לבדוק. אמרי לה לחפש פסיכולוגים התפתחותיים שיעזרו לה. בהצלחה. חלי

כיצד ניתן ללמד תינוק בן שנתיים להרדם לבד ולא על הציצי?

טל, אם בנך בן שנתיים סימן שהוא פיתח הרגל לא מהיום לישון על הציצי ולא לבד. יש כבר ותק להרגל, ולכן צריך סבלנות ונחישות כדי לשנותו. לא הייתי ממליצה לעשות שינוי דרמטי, כי החלטתם ש'די!', צריך להעביר אותו בהדרגה לישון לבד. אולי בהתחלה תשכבי לידו בלי הציצי, אחר כך תשבי לידו, אולי תהיה לו בובה או דובי לחבק, ואז יישן לבד. אי אפשר לנבא אם זה יהיה קל או קשה. חשוב שתהיו נחושים שהגיע הזמן, אבל עשו זאת בעדינות וברגישות... בהצלחה, חלי

שלום, בני בן שנתיים וחודשים מראה סמני פחד מרעש וחושך , האם לגיטימי בגיל זה? וכיצד אפשר לעזור לו להתמודד איתם? תודה, חנה

חנה, פחדים מרעש וחושך הם מאוד תואמי גיל. אין לך מה לדאוג. את יכולה להתיחס באהדה ותמיכה כשהוא מפחד. לחבק ולהרגיע, אבל לא לשדר ולא להתנהג בפניקה. כלומר, לא לשנות את כל העולם בגלל הפחד. כך הוא יתרגל בהדרגה. בספרי 'תקשיבו לי רגע' יש פרק על פחדים, ופרוט על הפחדים בכל גיל ואיך לעזור בהם. ראי אם קריאה שם יכולה לחזק אותך בנושא. חלי

בהמשך לשחתנו נתבקשתי לכתוב בני כמה אחיו של הילד בן ה4.5 אז ככה:האחות הבכורה בת 7.5 ואז הוא בן 4.5 אח"כעוד שני אחיםבני 2.5 ןתנוק בן 3 חודשים אני במקצועי מורה לח"מ ואני מרגישה שכמעט ניסיתי הכל ברצוני שאנו :אני ובעלי משתדלים לפנות לכל ילד זמן שלו ולשמוע כל אחד ולתת לכל ילד דברים שיחודיים רק לו דבר נוסף קרובי משפחה שלפעמים צופים מהצד יש את התחושה שאני לא מספיק אסטרטיבית איתו במובן שללכעוס יותר ואפילו לתת מכה עמ"נ "שילמד" ואני חושבת ההפך שככל שאני אתעלם מהתנהגות שלילית ואחק חיובית אלטף ואחבק ויחד עים זאת אראה כיצד כן מתנהגים האם לדעתך זו הדרך?

צביה, מהמידע שלך עולה שיש לכם ארבעה ילדים בגילאים צפופים. אין לי ספק שאתם מודעים ומשקיעים את כל המאמצים לתת לכל ילד את המקום שלו, ובכל זאת יש מאבק עליכם כמשאב. יתכן שבן ה 4.5 רגיש מאחרים למקומו, ונאבק דרך הבעיות אתכם. יתכן והוא מרגיש בצורה לא מודעת מידה של אשמה אצלך, או משאלה שהכל ילך בטוב, ולכן קשה לך להיות יותר נחושה איתו בדרישות. אני חושבת שכדאי לך לחפש 'אמצע' בין החיזוקים והחיבוקים לבין השמת גבולות. מבחינת 'להיות קשה לבעיה ורכה לאדם'. אל תחששי לדרוש ממנו דברים, לא לוותר. זה טוב בשבילו... פרוט בנושא יש בפרקים על משמעת בשני ספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע'. אולי עיון בהם יכול לחזק אותם. בהצלחה, חלי

בני בן 5 סובל ממחלת שריר על רקע גנטי CENTRONUCLEAR MYOPATHY . המחלה מתבטאה בחולשת שרירים קשה ובאיחור מוטורי רב.. נכון להיום אינו הולך/ עומד ונמצא בגן טיפולי שיקומי. מבחינה קודנטיבית הוא מפותח ומתאים לגילו. בגיל שנה בגלל חוסר שיגשוג, דלקות ריאה חוזרות ונשנות על רקע ריפלוקס קשה, הוא עבר ניתוח פונדופליקציה (סגירת שוער הקיבה)+ החדרת גסטרוסטום. מגיל שנה עד גיל שלוש כמעט לא אכל דרך הפה כלום. בגיל שלוש לאחר בדיקת יכולת הבליעה הוחלט על מעבר חלקי לאוכל מוצק (דייסות, מרקים סמיכים,גרבר וכו') בגיל שלוש משקלו היה 13 ק"ג וזאת מאחר וקיבל במשך היממה כמות של ליטר. מאחר והתחלנו להאכילו דרך הפה בהמלצת בי"ח שניידר מרפאת אישפוז יום התחלנו להפחית את הכמויות דרך הגסטרוסטום במטרה להגדיל לאט לאט את הכמויות של האוכל דרך הפה. לצערי הרב אנחנו לא מצליחים לעשות זאת בחורף הוא מלא ליחה, משתעל ומתקשה באכילה ואף לעיתים קרובות מסרב לאכול דרך הפה , אנחנו מפחיתים את האוכל בגסטרוסטום ל600CC ביממה והוא לא מגדיל כמויות דרך הפה. בגן במשך היום כבר שנה וחצי שהוא "מסכים" לאכול בבוקר 3 כפות טונה במיונז ובצהריים חתיכת שניצל ותו לו .הוא לא מסכים בגן להתנסות במשהו אחר למרות שהמטפלות מספרות לי ואני גם בטוחה בכך שהם מנסות ומבטיחות לו כל מיני דברים במידה ויאכל אך ללא הצלחה. דווקא בבית אני יכולה לציין שהוא מתנסה במזון מגוון ואף נהנה מכך. אבל עדיין הכמויות שהוא אוכל דרך הפה הם מזעריות.אני לא מבינה למה בגן הוא מתעקש לאכול רק מה שהוא רוצה? למי עליי לפנות? אני זקוקה למענה בדחיפות, ניצה

ניצה, אני מסכימה לדאגה שלך. אם הילד אוכל טוב יותר בבית מאשר בגן, משהו כנראה מפריע לו. יכול להיות שבגלל רגישותו הוא לא מספיק סומך על הצוות בגן שיהיה רגיש אליו. יתכן שהם נפלאים, אבל זו החוויה שלו, והוא שומר על עצמו ואוכל את המינימום. מכיון שהוא בגן שיקומי טיפולי הייתי ממליצה לך קודם כל ליזום ישיבת צוות בגן, עם הגננות והצוות הטיפולי כולו- כולל פסיכולוגית הגן. תשבו ותבחנו את הבעיה מכל הזויות. לא ממקום של לחפש אשמים ,אלא ממקום של לגייס את הצוות לחשוב איך מטפלים בבעיה. שיעשו תצפיות, שיעלו השערות ,ויחשבו על פתרונות. זו אחריותם כחלק מהעבודה איתו. בפגישה תוכלי לשמוע את דעתם, להתחלק איתם באחריות, זה יכול מאוד לעזור מכיון שהם אלו שנמצאים איתו ביום יום. אפשרות נוספת היא להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי של קופת חולים או פסיכולוג שמלווה את הטיפול הרפואי שלו, אם זה בבית חולים תמיד יש להם גם ליווי פסיכולוגי. את יכולה לשתף אותם, ושיחשבו יחד איתך. אני מבינה שאת מתמודדת עם עומס רגשי ומעשי גדול, זה בטוח מאוד קשה. הכי חשוב שלא תישארי לבד, ותמצאי לך עזרה ותמיכה, כך תוכלי גם לעזור טוב יותר לילד. אשמח לשמוע את דעתך לכיוון שהצעתי. בהצלחה חלי

חל שלום! בראשית אקדים ואומר לך תודה על התייחסותך, ועל המענה המהיר. שנית, אני לא מחפשת אשמים כמו שציינת בתשובתך אני צמאה לפיתרון שיפתור את הבעיה המורכבת הזאת. לפחות 4 פעמיים (בשנה וחצי האלה שהוא בגן הנוכחי) שהתכנסנו צוות הגן ואני ועשינו סיור מוחות וניסינו לתכנן יחד את המהלכים שיעודדו ויגרמו לבן שלי לרצות ולהתנסות בסוגי מזון אחרים ,למעט מה שהוא "מסכים" לאכול אך הם לא הניבו פרי. הוא מאוד עקשן וכשהו אומר "לא" זה לא!!! (באוכל כמובן) ואין סיכוי להניע אותו מדעתו. אני צריכה לפנות לגורם חיצוני, ואני לא יודעת למי. תוכלי לעזור לי בכך? שבת שלום! ניצה

ניצה, פני להתיעצות לפסיכולוג התפתחותי, או פרטי או דרך המרפאות להתפתחות הילד של קופות החולים. הם יוכלו לעזור לך בהתיחסות לבעיה- גם מההיבט התזונתי וגם מההיבט הפסיכולוגי. בהצלחה, אני מקווה שיחול שיפור חלי

שלום רב אני פונה למנהל הפורום או לניצה, אמנם מדובר בהתכתבות לפני יותר מחצי שנה אך אנו משפחה שקבלה לפני מס' ימים בשורה כי בננו התינוק נולד עם מחלת centonuclear myopathy אני פונה למנהל הפורום ומבקש באם יוכל לקשר אותי עם גב' ניצה (כמובן בהסכמתה) על מנת שתוכל לתת לי קצת פרטים על המחלה, זה דבר שמאד יעזור לנו כהורים מבולבלים וחסרי אונים. תודה !

בני השני מבין ארבעת ילדי הוא ילד נבון מתוק ורגיש רש לי בעיה עים כך כשהואלא מקבל מה שהוא רוצה או כשהוא לא למשהו שהוא צריך להתנהג לפי גבולות מסויימים הוא צורח ובוכה בקול רם מבלי להפסיק ולמרות שהוא יודע מה מותר ומה אסור רארמרים לו לא! אסור! הוא בכל זאת עושה מה שהוא רוצה והוא יודע שהוא יפסיד כי אנחנו מנהלים מעקב התנהגותי עם פרסים לטווח קצר ניסינו גם להתעלם מהבכי אבל זה מאוד קשה כי יש לו אחים שמנסים לחקותו וקשה לנהל בית עם רעש וצרחות לצערי הרב למרות שאנו אוסרים על אלימות מכל סוג ניסינו גם לתת מכה קטנה ואז זה היה בעוכרנו כי הוא הזכיר לנו שמי שמכה הוא חלש (כפי שאנו אומרים) עתה אנו מדברים המון מספרים ספורים על התנגות שלילית ושואלים אותו ואת אחיו מה צריך לעשות מדברים בטונים יותר נמוכים דווקא כשהוא צורח אנו מבקשים עצה ברצוני לציין כי ילד נבון במיוחד והגננת אומרת שהוא מקסים בגן וגם בבית כשאני כולי שלו ועובדת איתו הוא נהדר ומתנהג מעבר לכל הצםיות הוא מקשיב הוא מוותר הוא עוזר ורגיש מה לעשות שאי אפשר להיות אמא רק שלו?

צביה, את נשמעת אמא רגישה ומשקיעה. מטריד אותך שכל המאמצים לא עוזרים והוא לא מפסיק לצרוח כשהוא מתוסכל ורוצה את שלו, אולי גם כשהוא במאבק על המקום שלו מול האחים שלו. כדי לתת לך תשובה יותר מדויקת חשוב לי לדעת את הגיל שלו, ואת הגיל של אחיו. ההתנהגות שלו יכולה להיות מובנת בצורות שונות לפי הגיל. בכל מקרה את יכולה לעיין בפרק על משמעת מספרי 'בגובה העיניים- לדבר עם ילדים', מופיע עכשיו גם באתר שלי. הפרק יימקד אותך איך לא לדבר איתו יותר מידי, פחות להסביר ויותר להגיב התנהגותית. זה בדרך כלל עוזר. אלא אם יש משהו רגשי שמציק לו מאוד , וקשה לו לווסת, אז צריך גם התערבות רגשית. אשמח לקבל את המידע הנוסף, ולהמשיך לענות, חלי

שלום רב אחיין שלי בן 5 שוקל 11.100 ק"ג. יש לו גסטרוסטום מאז שנולד היות , מחלה גנטית. moscular myopathy והוא אובחן כסובל מ כמויות האוכל שהוא אוכל דרך הפה קטנות ביותר ואנו לא מגיעים למצב של גמילה מהגסטרוסטום. עקב כך כי הוא רק יורד במשקל. רציתי לברר אם אתם יכולים לעזור. אשמח אם תוכלו לחזור אליי בהקדם. תודה, שרון

שרון, הייתי רוצה לעזור אבל אני חושבת שהשאלה קשורה יותר לתחום הרפואי מאשר לפסיכולוגי. מי הרופא שמטפל בו? מה הכיוון והעזרה שהוא יכול לתת? אולי יש כאן באתר רופא מתחום דומה, שתפני אליו את השאלה. ממש מצטערת שאני לא יכולה לסייע יותר. מקווה שמצבו ישתפר, חלי

שלום רב, אני זקוק לעצה פסיכולוגית לגבי בני בן השנתיים. בני נמצא במשפחתון עם עוד 9 ילדים. הוא השתלב שם מצויין. הוא נהנה לבוא למשפחתון, אוהב את הגננת והעוזרת ואוהב לשחק עם שאר הילדים. הוא מתפתח שם יפה ומשתף פעולה בכל דבר - מוסיקה, עבודות יד, חוג בעלי חיים וכו'. הבעיה: מאז אוקטובר הוא חולה ללא סוף. יוצא מצב שהוא בא למשפחתון ל-3 ימים ואח"כ חולה בבית למשך שבוע ויותר עם חום גבוה - מעל 39.5 מעלות ועם שיעול קשה. כרגע הוא בבית עם דלקת ריאות. יתר הילדים לא חולים רבע ממה שהוא חולה. לאחר בירור עם רופא מומחה, הוא קבע שהילד אסמטי, ובמקום סגור עם ילדים אחרים הוא צפוי לחטוף יותר מחלות ובצורה הרבה יותר קשה מכל ילד אחר שאינו כזה. הרופא הציע 2 חלופות שמבחינתו הן אקוויולנטיוות: 1. להוציא אותו מהגן ולשמור עליו בבית עם השגחה צמודה ולתת לו טיפול מונע מצומצם. 2. להשאיר אותו בגן, לתת לו טיפול מונע יותר מורחב (לתת לו לשאוף יותר משאפים) ולצפות שעדיין הוא יחלה עוד פעמיים שלוש החורף. נטיית הלב שלי ושל אשתי היא להוציא אותו מהמשפחתון כדי לא להעמיס עליו עוד תרופות על מה שהוא קיבל ולמנוע ממנו את הסבל הכרוך במחלות נוספות. מצד שני - יש המון יתרונות פסיכולוגיים להישארות במשפחתון לאור השתלבותו היפה שלי בני שם. אך עדיין לדעתנו הבריאות גוברת על ההיבט החברתי. כמו שצינתי קודם - 2 ההצעות שוות ערך מבחינה רפואית בעיני הרופא המומחה שבדק אותו. מה שברצוני לדעת הוא אם מבחינה פסיכולוגית צפויים עוד "נזקים" לטווח הרחוק שאנו כהורים צריכים לקחת בחשבון? אולי בעיות בהשתלבות עם ילדים בגן בעתיד? אולי ביטחון עצמי נמוך? אולי תלותיות? או שבגיל הזה עדיין ערכים התנהגותיים אלו לא אמורים להפגע? תודה, אב מתלבט

אבא יקרה, אכן דילמה ממש מורכבת. אין כאן אמת אחת נכונה. מבחינה פסיכולוגית נשמע שילדיכם השתלב ויש לו רווחים חברתיים. בו בזמן הוא כל כך הרבה חולה כך שהוא לא נמצא רציף בגן, וגם ההשתלבות החברתית חלקית. חשוב לי לדעת, האם הרופא דיבר על השפעת מזג האוויר- האם יחול שיפור בקיץ? על שינויים שיחולו בתופעה עם הגיל- הרי מתישהו הוא יצטרך להיות בחברת ילדים בגן ובבית הספר... ההחלטה קשורה לדעתי למידע הזה. אם מדובר רק על השנה ורק עד הקיץ הייתי מוציאה אותו מהגן, ודואגת לו לפעילות חברתית עם ילדים בשעות אחר הצהריים למעט שעות. כך לא תהיינה שום השפעות שליליות כאלו שפרטת, והוא יכול להמשיך להתפתח היטב. (חשוב לזכור שגם להיות כל הזמן חולה זה לא תורם להתפתחות) אם מדובר בתופעה קבועה להרבה שנים צריך לדעתי להתיעץ יותר לעומק עם הרופא ועם פסיכולוג התפתחותי לגבי האלטרנטיבות. קחו לכם זמן לחשוב, אתם גם יכולים להוציא אותו לכמה חודשים של החורף, ולהחזיר אותו שוב. לדעתי אין כאן נזק בלתי הפיך. אבל הכי חשוב, שתהיו שלמים עם ההחלטה, כמה שאפשר. כי הלא אין כאן נבואה וודאות איך דברים יעבדו, וחשוב שלא תייסרו את עצמכם על כל דרך שתבחרו אשמח לשמוע מה אמר הרופא, בהצלחה, חלי

האם לא כדאי לנסות רפואה אלטרנטיבית לחיזוק המערכת החיסונית?

הילה, תודה על העצה. היא במקומה. שווה לנסות כל דבר שיעזור. אני משערת ומקווה שהרופאים הקונבנציונליים התיחסו גם לאפשרות הזו. חלי

בני בן שנתיים וטוען שכל דבר הוא שלו, האם להעמיד אותו על טעותו שלא מדובר בדברים שלו ולומר לא שזו חולצה שלי, ושמיכה של אוחתו ומעלית של השכנים הוא לתת לו לקבוע שזה שלו , רק בשביל לומר "זה שלי"?

חנה, זו תופעה לגמרי טבעית לגיל הזה שילדים יגידו שהכל שלהם. זה חלק מתהליך העצמאות והגדרת העצמי שלהם. אין טעם להעיר ולתקן כי הם רק ירגישו את הביקורת אבל לא יפנימו את הרעיון. זה מוקדם לגילם. אתם יכולים מבחינה התנהגותית ללמד אותו להתחלק, אבל אל תתווכחו על 'השלי'. חכו עוד קצת... חלי

יש לי 3 ילדים בנות 12.5 ו8 ובן בן שנתיים וחודשיים, בשבוע האחרון שינה התנהגותו ומתיילד בכוונה, מדבר לא ברור כמו תינוק ועושה תנועות של מוגבל, לעיתים ממצמץ בעיניו, חשוב לציין שהוא מאד חכם ומדבר מאד ברור, מה יכולה להיות הסיבה לכך? תודה רבה

סטלה, קשה לדעת לפי המידע שכתבת. נסי לברר אם משהו השתנה בסביבה שלו-בבית, בגן. לאו דווקא משהו דרסטי, אולי משהו קטן שנראה לך לא בהכרח חשוב אבל השפיע עליו. אשמח לשמוע ואז אוכל להעלות השערות על הסיבה תודה, חלי

בתי בת ה8 מצאה בטעות באינטרנט כמה צמונות פורנוגרפיות. היא באה לספר לי שראתה אנשים ערומים ואשה ששותה משהו מהאיבר של הגבר ושזה ממש מגעיל. היא ילדה נבונה אך טרם שמעה על עובדות החיים כך שלא היה לה מושג במה מדובר. הגבתי בלי לחץ ואמרתי לה שאני לא מבינה איך תמונות כאלה מגיעות למחשב ושהן באמת מגעילות. שאלתי - כיצד עלי לטפל בנושא? ( היום התקנו תוכנה לסינון תכנים, כך שאני מקווה שזה לא יקרה שוב) האם להעלות את הנושא איתה? כיצד אפשר להסביר לה במה מדובר?

הילה, לדעתי אתם לא צריכים להמשיך להעלות את הנושא. לא צריך להסביר יותר ממה שהסברת, לדעתי אמרת את הדברים בצורה הטובה ביותר. אם תראי שיש עוד תגובות מצידה- תגובות לחץ או מתח כלשהם שווה לחשוב שוב על המשך התגובה. ללכת בתגובה צעד אחריה- זו הדרך המומלצת לדעתי. בהצלחה, חלי

שלום חלי! אני חוזרת אליך עם שאלה נוספת באותה הסוגייה. הלידה קרובה מאוד (לכל המאוחר יילדו אותי ביום ראשון הקרוב) ולכן הסברנו לאביגיל (בת 3) שבקרוב התינוק יהיה מוכן לצאת כי הוא כבר בשל. בימים האחרונים אני שמה לב שהיא מפתחת "חרדת נטישה" שמעולם לא אפיינה אותה, גם לא בגיל צעיר יותר (פרט לתקופה הראשונית בגן... וזה עבר מהר מאוד). גם אם אנחנו קופצות לסבתא יחד היא אומרת לי בדרך, באוטו "אני עצובה, אני אוהבת אותך, אני רוצה להישאר איתך בבית". ואז אני מסבירה לה שאני לא הולכת ונשארת איתה במהלך הביקור. ואם אני באמת נאלצת להשאירה זה מלווה בבכי (לא היסטרי, אך לא אופייני) ובניסיון למניפולציות.היא נרגעת ונהנת מהביקור, אבל רגעי הפרידה קשים לה פתאום. היא לעיתים קרובות שואלת אם מגיעה אלי ילדה מסויימת שאני נוהגת ללמד באופן פרטי ומיד מוסיפה שהיא עצובה כשהיא באה כי אינה יכולה לשחק איתי. לפעמים בערב היא פתאום שואלת אם אני צריכה ללכת לסידורים... אולי "הכנו אותה יותר מידי" לקראת הלידה? בתקופה האחרונה ,כחלק מההכנה אמרנו לה שכשהתינוק יהיה מוכן אסע לבית החולים בכדי שהרופא יעזור לי להוציא אותו ואחרי התאוששות נחזור הביתה. אני מניחה שהיא אמביוולנטית לגבי מה שעומד לקרות. היא מחבקת, מנשקת ומדברת אל התינוק שבבטן, ומצד שני קשה לה להיפרד ממני גם כשהיא יורדת לגינה עם אביה. כיצד להגיב? כיצד לתת מקום לחששות שלה מבלי לנפח אותם או לשדר לה רגשות אשם, שגם כך מציפים אותי? תודה:) פנינה

פנינה, התגובות של הילדה ממש טבעיות. היא חשה בשינוי, אבל לא יודעת בדיוק מה יקרה. הכל חדש ומלחיץ והיא נצמדת למקור הבטחון שלה- אליך. אל תילחצי מהתגובות ואל תיכנסי לעשיית יתר. חבקי אותה, אמרי בשקט שאת כאן, וכשתלכי תגידי לה בדיוק מתי וגם כשאת חוזרת... בלי הרבה מילים אלא מסר ברור ומחזק. אל תרגישי אשמה, את לא עושה לה נזק. זה תהליך טבעי והרחבת המשפחה תהיה גם לטובתה. תדאגי שיש תמיד איתה מישהו אוהב, תחממו אותה באהבה, אבל לא בפינוק יתר מאשמה. זה מזיק. ואת, תתרכזי בלידה המתקרבת. זה מה שחשוב. שיעבור בשלום, ומזל טוב. אני כאן להמשך יעוץ אם תצטרכי, חלי

שלום חלי:) ראשית, תודה על תגובתך. שאלה נוספת בעניין- המשכתי לבדוק ולברר והבנתי, בין השאר, שהתנהגותה נובעת לאו דווקא מהחשש לשינוי בעקבות הלידה אלא מפני בדיוק בשלב בחייה בו היא מבינה שהיא למעשה יישות נפרדת ממני (היא בת 3)ושזהו שלב טבעי שמגיע עם ההבחנה וההבנה שהיא זו היא ואני זו אני, לכן היא מרבה לוודא ולבדוק שאני לא מתכוונת "לצאת לסידורים" או להשאירה עם מישהו אחר, גם אם הוא מוכר ואהוב כמו סבתא. מה דעתך?

שלום ילדתי בת שנה וחצי. הולכת לישון בסיביות השעה 19:30, זאת לאחר שבמהלך היום היא ישנה פעם אחת כשעה וחצי. הילדה נרדמת ללא בעיה במיטתה. אבל כבר כארבע לילות רצוף היא מתעוררת בסביבות החצות, ופשוט לא בא לה לישון יותר. בוכה בכי תמרורים, לא רוצה מוצץ ולא בקבוק, רוצה לצאת מן המיטה ולשחק. אפילו על הידיים היא לא בכיוון של להרדם אלא לדבר ולשחק. העניין מסתיים בסביבות ארבע לפנות בוקר שאז היא נרדמת וישנה רצוף עד שבע וחצי בערך. אני ובעלי כבר גמורים מזה, אני בהריון בנוסף לכל. עד שהתחילה הבעיה לא נהגנו להוציא אותה מן המיטה בלילה וכשהיא בכתה נכנסנו, נתנו מוצץ והיא חזרה לישון. ברצוני לצין כי כעת הבכי הוא שונה, חזק ועיקש יותר, וכאמור המוצץ לא עוזר. אני שוללת תחילת מחלה ושיניים כי לא נראה לי שזה הגורם. שאלותי: 1. מה דעתך על המצב? 2. האם יתכן שהילדה חולמת משהו בלילה שמעיר אותה ואז היא לא רוצה לחזור לישון? או שמוקדם מדי לחלומות בגיל שנה וחצי? אולי היא נבהלה ממשהו וזו מתבטא כך? (הילדה בבית עם מטפלת). 3. בעלי נוטה פשוט לתת לה לבכות בלי הפסקה "יקח כמה זמן שיקח" כדי שהילדה תלמד להירדם לבד. לי זה לא נראה. אני ניגשת עליה כל הזמן והוא לא ניגש ומבקש שאני לא אגש גם. מרוב יאוש זה יוצר ריב בינינו. האם אכן מותר/כדאי לתת לילדה לבכות המון זמן בשיטה "יקח כמה זמן שיקח"- אפילו שעה או יותר? בברכה, מרינה

מרינה, לדעתי משהו כנראה עובר על הילדה. אולי היא חולמת (הם בהחלט חולמים בגיל הזה) אולי משהו כן מציק לה באמצע הלילה או מפחיד אותה (היא בגיל של התעוררות פחדים, מבינה יותר ולכן פוחדת), ויתכן שהיא מגיבה לסוג של מתח שמציף אותה דווקא בלילה, זה קורה הרבה. אני לא יודעת אם זה ההריון, שהיא רואה את הבטן גדלה, או משהו בגן- קשה לדעת. אבל כנראה יש סיבה לשינוי. אני חושבת שהתגובה שלכם צריכה להיות שילוב של חיבה ותמיכה אבל נחישות חד משמעית שהיא ישנה במיטה בלילה. אולי לא כדאי לתת לה לבכות שעה ברצף בלי תגובה, אבל להכנס ללטף, לבדוק שהכל בסדר ואז להגיד ברור שחוזרת לישון, ולעשות את זה כל 10 דקות עד שנרדמת. לא להשבר ולהוציא אותה מהמיטה כי אחר כך קשה להחזיר. זו דרך ביניים בינך לבין בעלך. חשוב שתהיו מתואמים, זה קשה גם כך. נסו זאת, ומקווה שישתפר. בהצלחה חלי

שלום לפני שנה התגרשתי בני הגדול היום בן 5 עבר את כל מסע הגירושים, בזמן האחרון התחילו אצלו מיצמוצים נוראים בעיניים כרגע הם קצת נרגעו אבל בשבועות האחרונים התלונן על כאבים בצואר נגשתי לרופאה אבל היא אמרה שאין משהו מיוחד פתאום התחילה תופעה של זריקת הראש לאחור או לצדדים והוא לא מסוגל להפסיק אותם ויש שעות שזה יותר ו/או בזמן שהוא מתרכז מאד ועסוק בצפיה בטלויזיה או בכלל נגשתי לרופאה וכן הוא נמצא בריפוי בעיסוק בגלל בעיות בכתיבה מוטוריקה עדינה וכו'.. ובשני המקרים נאמר לי שזו בעיה רגשית של טיקים וזה יכול להתגבר ולהיות יותר קשה או שזה ירגע ולא להתחייס ולא להגיב וזה בגלל מה שהוא עבר במערכת הגירושים שלי וכל המצב משפיע עליו, איך אני מתמודדת עם זה כי אי אפשר להסתכל זה נורא נראה ומיאש אותי

שרון, אני בהחלט מבינה את דאגתך. בנך עבר תהליך כואב של גירושין, ואני משערת שגם עליך עברה תקופה לא קלה. ועכשיו יש אצלו סימנים של מצוקה המתבטאים דרך הטיקים, ואת לא שקטה. ייעצו לך לא להתיחס ושזה יעבור. אני חושבת אחרת- לדעתי בנך משדר שהוא במתח נפשי חזק ובלתי נשלט, זו המהות של טיקים. יתכן והם יעברו עם הזמן, ויתכן שלא. אני לא הייתי מחכה כי הוא בגיל של התפתחות, בשנה- שנתיים לפני בית ספר, ולפי נסיוני בעיות שמטופלות מוקדם משתפרות טוב יותר מאשר כשמחכים. אני מייעצת לך לפנות לפסיכולוג ילדים או פסיכולוג התפתחותי, אפשר גם דרך היחידות להתפתחות הילד של קופת חולים. הם מומחים בתחום. הם יעזרו לך לאבחן מדויק יותר מה מהות הבעיה ומה הטיפול המומלץ. יתכן והדרכה לך, יתכן וגם טיפול רגשי לילד. צריך לבדוק. אל תהססי, לכי להתייעץ. בהצלחה, ואני בטוחה שתראי שיפור אני כאן להמשך התעדכנות חלי

שלום, חשוב לי מאוד שלבתי יהיה ביטחון עצמי , ושלא תהיה ביישנית ברצוני לציין שבתי בת שנתיים ושלושה חודשים גדלה עם הרבה חום ואהבה והשקעה בכל התחומים ובכל זאת יש לי הרגשה שהיא ביישנית, אני מאוד מחזקת אותה שהיא עושה דברים חיובים , היא יחסית לגילה מאוד עצמאית.יודעת לבטא את רצונה. באיזה גיל ניתן לדעת שיש לילד ביטחון עצמי? מהם הטיפים שניתן לעודד זאת? בתודה מראש דינה

דינה, נטיה לביישנות היא מולדת, כך מראים המחקרים, לכל ילד יש את הסגנון האישי שלו, ובהתחשב בזה ניתן לחזק את הבטחון העצמי שלו. אי אפשר לקבוע כיום בגיל של בתך אם יש לה או אין לה בטחון עצמי. בטחון עצמי הוא מושג רחב ומשתנה, ובכל גיל הוא יכול להתפתח, לטובה ולעיתים גם לסגת (למשל, נהוג לומר שגיל ההתבגרות עם כל השינויים הרבים שבו פוגע בבטחון העצמי של רוב המתבגרים, כדבר זמני והתפתחותי) בספרי 'תקשיבו לי רגע' יש פרק שלם על חיזוק בטחון עצמי, את מוזמנת לעיין. בנוסף, אני יכולה לומר לך שחיזוקים ואהבה מאוד חשובים,אז תמשיכי במה שאת עושה. אני משערת שאולי את רגישה לנושא מסיבה אישית שלך, כך זה בדרך כלל אצל הורים רבים שמה שמטריד אותם אצל הילדים קשור אליהם. תקפידי להאמין בילדה ובכוחות שלה, ולשדר לה את זה. למשל, לא לדאוג לבישנות שלה, וללמד אותה להרגיש חזקה וטובה גם אם היא בישנית. האמונה של ההורים בילד מאוד מחזקת את הבטחון העצמי. בהצלחה, חלי

בתי בת 6 שבועות יונקת מלא, לצערי היא נרדמת על הציצי ואז כשאני מרימה אותה לגרפס היא מתעוררת ושוב כדי להרדים אותה אני צריכה להניק אותה, איך אפשר לפתור בעיה זו של התעוררת? והאם אפשרי ללמד תינוק להרדם לבד? איך עושים זאת? המון תודה מראש

דנה, אני לא מספיק מתמצאת בעניני הנקה, אבל אני יודעת שיש בדוקטורס פורום מיוחד לנושא, נסי לפנות גם אליהם. נראה לי שבגיל הזה עדיין אי אפשר ללמד אותם לישון לבד, זה מוקדם מידי. אבל שוב, נסי לפנות למומחים ממני בנושא. בהצלחה, חלי

שלום רב, כשבני חוזר מהגן , בשעה 5 באופן אוטומטי אחרי 5 דקות הוא עושה קקי בחיתול, האם זה זוג של מחאה? האם כדאי לי להתחיל לגמול אותו כשאני רואה שהוא מתיישב ועושה את הקקי בחיתול? כלומר האם כדאי לשים אותו על האסלה במקום שיעשה בחיתול? הוא לא גמול כלל גם מפיפי . בתודה מראש, ענת

ענת, כדי לענות לך חשוב לי לדעת בן כמה בנך? כי זה משמעותי להמלצה בכל מקרה- אני לא חושבת שזו מחמאה, אולי מתגבש הרגל. שהוא בא הביתה, 'ומשחרר' את עצמו. את יכולה לנסות להושיב אותו באסלה, בתור משחק. ולראות איך זה מתקדם. בחיוך , לא בלחץ. כחלק מתהליך הגמילה. אשמח לשמוע להמשך תשובה, חלי

שלום, בני בן יחיד בן שתיים שוקל 11.5 ק"ג, עלה בשנה האחרונה רק חצי קילו, בראותית הוא בריא מאוד, הוא בארוחות הערב מתעקש כל הזמן לאכול ביצה או פסטה למרות ארוחות הערב המשפחתיות שבהן אנו אוכלים הכל, מדוע ההתקשות שלו היא על ביצה ופסטה, האם לאפשר לו כל עוד אוכל רק זה? תודה

חנה, אם את מודאגת מהמשקל, הייתי מתיעצת עם רופא ילדים לברר מה הנורמה, ואם יש טעם לדאוג. ולגבי מה שהוא אוהב לאכול, חשוב להקנות לו בהדרגה הרגלי אכילה. גם אם הוא מתעקש לאכול רק ביצה או פסטה, אתם יכולים להפעיל סמכות ולנהל איתו משא ומתן, ושיבחר כל פעם לאכול עוד משהו אחד בארוחה מתוך שני מאכלים נוספים שאתם תציעו. ככה לאט לאט הוא ירחיב את מעגל המאכלים. יתכן והוא מנהל אתכם מאבק כוח דרך האוכל, ולכן חשוב לא להאבק חזרה אבל גם לא לוותר. הוא בדיוק בגיל של הקניית הרגלים. בהצלחה, אשמח להתעדכן חלי

בתי בת ארבע וחצי ילדה חכמה ביותר .אוהבת מאוד וחמה.ילדה מאוד תחרותית,יש תקופות שבהם היא מאד אגרסיבית אל הסביבה שורטת מרביצה מחבקת חיבוק "דוב",ועוד תופעות לדעתי היא לא מסוגלת בימים כאלה להשתלט על עצמה למרות הידיעה שזה לא בסדר.יש שאומרים לי שאנחנו כנראה לא מציבים לה גבולות .אולם לי נראה שהבעיה היא רגשית.כי תקיפות לא עובדת איתה אלא מילים רכות ומציאת דרכי מוצא להוריד אותה מ"העץ עליו טיפסה". אני כן רואה שזה גורם לה בעיה חברתית ועוינות מהסביבה ,למרות שמחפה על זה שהיא יפה וחייכנית. בתקופות כאלו בגן היא דבוקה לסייעת.כשבקשתי מהגננת שתמלא שאלון לאבחון היא אמרה שהיא לא כל כך בעייתית וכך גם מילאה בשאלון אולם לי יש הרגשה כאמא שזה לא מדוייק וחלק מהעיניין זה הערכה כלפי וחוסר רצון לפגוע???

סימה, אני מבינה את דאגתך, וחושבת שאת צריכה ללכת בעקבות הרגישות שלך. את חשה שהילדה סוערת ובתקופות מסוימות היא סוערת ולא שולטת בהתהנגות שלה. אני מסכימה איתך שזו לא בעיית גבולות, אלא סוג של מתח נפשי וכעס שיוצא דרך ההתנהגות התוקפנית שלה. האם את יודעת מה מאפיין את 'הימים הללו', למה זה קורה בימים כאלו ולא אחרים? אולי אם נבין נוכל לעזור לה להבין מה קורה לה, וזה עוזר לשלוט בהתנהגות. למשל, אם אלו ימים שילדים אחרים מקבלים יותר תשומת לב ממנה וזה מטריף אותה אפשר ללמד אותה להגיד לעצמה בלב : גם אותי אוהבים, ותיכף ידברו איתי. דיבור פנימי מאוד מרגיע. את יכולה לברר איתה בשאלה ישירה- מה מרגיז אותה, לנסות לשער על בסיס הכרותך איתה, ואז אפשר לחשוב איך לעזור לה לווסת את עצמה אם תכתבי לי עוד מידע, אוכל להמשיך לכוון אותך. עוד על הנושא של ויסות רגשי תוכלי לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים', תראי אם זה יעזור. בנוסף, את יכולה להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי, שיוכל להדריך אותך, או על פי צורך לסייע לה. ככל שמתערבים בגיל מוקדם יותר, השיפור גדול יותר. בהצלחה, חלי

שלום רב, הבת שלי בת שנתיים וחצי ובכל יום כשאני באה לקחת אותה מהגן היא לא קופצת עלי כשאר הילדים על הוריהם היא אפילו נותנת לי לרדוף אחריה כדי להוציא אותה מהגן. היא פתאום נזכרת שהיא רוצה לשחק במטבחון או בבובות. הקשר בינינו מאוד חזק ובבית היא כן מחזירה לי אהבה בכמויות, אבל משום מה בגן היא מביכה אותי בפני הגננות שמסתכלות עלי ו"מרימות גבה" מה עלי לעשות? ממה זה בכלל נובע? אשמח לתשובה

רעות, אני מבינה את המבוכה והאי נחת שלך מההתנהגות של בתך. להרגשתך היא לא מראה לך אהבה כפי שהיא אמורה, ואת מרגישה שאפילו הגננות חושבות אולי שמשהו אצלך כאמא לא בסדר אם בתך מתנהגת כך, וזה מוסיף להרגשה הרעה. אני רוצה לומר לך, שלדעתי אין שום פער בין אהבת בתך אליך לבין התנהגותה בגן. יתכן והיא משחקת איתך סוג של משחק שתחזרי אחריה, שתרוצי אחריה ותתני לה את כל תשומת הלב בדרך שלה. יתכן והיא שמחה לקראתך אבל גם כועסת על כך שאת עוזבת אותה (כעס שלא שייך לאהבה) ולכן היא קצת 'מטרטרת' אותך כתגובה. אולי קשה לה במעברים- לעזוב את הגן וללכת, זה קורה להרבה ילדים האם התגובה הזו שלה, שהיא בודקת אותך, רוצה ולא רוצה, מתקשה במעברים מוכרת לך מעוד מקומות? לפי תגובתך אוכל אולי לדייק באבחנתי. בכל מקרה, בינתיים- אני ממליצה לך להצטרף לילדה במשחק שלה. לצחוק ולהנות במשחק המחבואים והתופסת שלכן, כך תרגישי פחות את הביקורת עליכם- יראו שאת לא מתרגשת מהענין, להפך- מחייכת, והפרשנויות יהיו לטובתך. אחרי כמה דקות את יכולה לשים לה גבול שהולכים. אבל הכל ברגיעה וחיוך, זה מה שחשוב. אשמח לשמוע את דעתך לדבריי, חג שמח ,חלי

שלום רב בני בן ה-4 ילד מאוד נבון, מפותח מאוד מבחינה גוגנטיבית, שפתית, מוטורית. הוא מאוד סקרן ותמיד מחפש גירויי למידה חדשים. אך יש לו קושי מבחינה רגשית- קשה לו להתמודד עם מצבים שאינם נראים לו, עימותים עם בני גילו, נעלב מכל דבר ולפי דברי הגננת הפער בין התחום הרגשי והקוגנטיבי הולך וגדל. איני יודעת כיצד עלי לפתח ולחזק את האינטלגנציה הרגשית שלו ורציתי להתייעץ העם כדאי לי לפנות לעזרה מקצועית ואם כן איזו (פסיכולוג התפתחותי, חינוכי או קליני) הרי כל אחד עוסק בתחום אחר. אשמח לקבל את עזרתכם בהקדם תודה מראש אלה

שלום אלה, מדברייך אין ספק שילדך נבון מאד וכמו שכתבת, יתכן שהתחום הקוגניטיבי מפותח יותר ואלו בהתנהגותו הרגשית הוא תואם לגלו. זו תופעה מוכרת ומצוין שאת שמה לב לכך. לפעמים דווקא ילדים שמבינים יותר, מתוסכלים לנוכח יכולתם המוגבלת להתמודד עם מצבים חברתיים. חשוב שלא להזניח את הצד הרגשי והחברתי לטובת הקוגנטיבי (על אף שזה מפתה לעיתים כי יותר קל להתמודד עם העשרה קוגניטיבית). חשוב להיות אמפתיים לקושי שלו ובו בזמן לשים גבולות ברורים להתנהגותו, לחזק אותו על הצלחות חברתיות ולנסות לשלבו במשחק עם ילדים אחרים. כמובן שיש עוד דברים שחשוב לבדוק ואז להציע - מהן תגובות הסובבים אותו (מבוגרים/ילדים) לפער בין היכולות? מה הוא לומד על עצמו מתוך תגובות אלה והאם ניתן להגיב אחרת? פסיכולוג ילדים/התפתחותי יוכל גם לסייע. בהצלחה, סיגלית אבירם ייעוץ חינוכי לגיל הרך MA

אלה, בהמשך לדברי סיגלית, אני בהחלט ממליצה על פניה להתיעצות- עם פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג חינוכי. שניהם עוסקים בגילאים הללו (ההתפתחותי אפילו יותר) ומיומנים בעבודה עם החלק הרגשי של הילדים, תוך התיחסות לפערים שציינת. אלו פערים נפוצים אצל ילדים מאוד נבונים, וכפי שאת מספרת פוגעים באיכות החיים של הילד. גורמים לו להיות במצוקה ובמתח חברתי. בהחלט יש מה לעשות בתחום, וטיפול יכול לעזור. בכל מקרה- שווה להתיעץ. לכו קודם אתם ההורים, ואז תחליטו יחד עם המטפל אם ואיך לשלב את הילד עצמו. יש הרבה אפשרויות. בהצלחה, וחג שמח חלי

ריקי, זה לא הפורום המתאים לשאלה, נסי בפורום אחר, רפואי יותר, חלי

שלום, בני בן 11 בקרוב, אין הוא מתיישב לעשות את צרכין בשירותים, כשאני מריחה אני מעירה לו על כך והוא ניגש ולרוב שום דברץ ערכנו בדיקות פיזיולוגיות והכול תקין. ניסנו להזכיר לו לעשות את צרכיו אבל ללא הועיל , הוא ממשיך , הדבר שמטריד אותי הוא , איך אינו מסוגל להרגיש בכך והוא ממשיך בעיסוקיו כאילו לא היה כלום.. אשמח לקבל את דעתכם

עופרי שלום, אני מרגישה שחסרים לי פרטים רבים כדי להבין את התמונה כולה: קודם כל, אני רוצה לוודא - בנך בן 11 שנים (ולא 11 חודשים)? האם תמיד המצב היה כזה או שההתנהגות התחילה בתקופה מסוימת? האם הוא עושה את צרכיו בתחתונים? איך הוא מסתדר עם צרכיו בביה"ס? בלילה? אשמח אם תשתפי ונוכל להמשיך. סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

בני בן שלוש וחצי וגמול לגמרי מזה ארבעה חודשים. לפני כחודשיים שבר יד ואז הפסיק לעשות קקי בגן (בטענה שהוא שומר את הקקי לבית או שלא אוהב לעשות בגן וכו'). מאז הוא גם החל להתאפק לעשות פיפי (יכול במהלך יום שלם לעשות אולי פעם אחת בגן) ולעיתים גם בבית מתאפק (מסרב לעשות פיפי כשקם בבוקר וכו'). ניסינו לדבר איתו המון פעמים אך הוא מתעקש שאין לו (מה שלא נכון). מה ניתן לעשות ? האם זה מצביע על קושי אחר ?

נשמע שהבן שלך עובר תהליך של נסיגה, הוא כבר היה גמול ועכשיו יש בעיות. את מרגישה שהוא מתאפק גם כשהוא צריך. נוצר מתח ביניכם. כנראה שמשהו עובר עליו שמסביר את השינוי- יתכן וזה קשור לשבירת היד, חשוב לי לדעת מה היה שם? ויתכן ומשהו קרה בגן, שבחוויה שלו הפך את הגן למקום לא בטוח לעשות בו את צרכיו, שווה לברר. גם אם זה לא משהו גדול בעיניו כנראה קרה משהו, וחשוב להבין. שווה לברר עם הגננות. אין טעם ללחוץ על הילד, זה רק מוסיף לחץ, ואתם רואים שזה לא עוזר. שווה לדבר עם הגננות, להבין מה קורה, ולראות מה הן יכולות לעשות בגן כשזה קורה שם. גם בבית, הפחיתו את הלחץ וראו מה קורה. חשוב לי לדעת אם יש לו פספוסים כשהוא מתאפק, האם כואב לו? זה חשוב להבנה. אשמח לשמוע, בכל מקרה אם דברים לא משתפרים אחרי שהפחתתם את הלחץ והגננות התערבו, נסו לפנות להתיעצות אצל פסיכולוג התפתחותי. אולי הוא יבין את מקור הלחץ ויוכל להדריך אתכם ישירות איך לחזור למצב הקודם. בהצלחה, וחג שמח חלי

תודה על תגובתך. הוא שבר את היד כשרכב על אופניים חדשים. זה היה בתקופת חופשת סוכות כך שהיה לו זמן להסתגל (במהירות הבזק...) למצב החדש. ניסיתי לבדוק עם הגננות ןלטענתן הוא לא אומר שהוא צריך (בוודאי שלא, הרי הוא מתאפק ומכחיש את זהשהוא צריך....). מדי פעם בגן "בורח" לו וגם יש לו כתוצאה מכך כאבי בטן. תודה

בהמשך לגננת שעשתה לבני בעיה בעניין הקקי בביה"ס, קבלי עדכון: קיימנו שיחה קבועה מראש של הורה-גננת. מן ערב הורים אישי. לאחר שדיברנו על רוב הדברים והשיחה היתה נעימה, אמרתי: "אני לא מעוניינת לדון בפרטי המקרה. בואי נחשוב איך עוזרים לבני להרגיש נוח בשירותים פה". היא אמרה: "נצטרך לקבוע שיחה אחרת כי יש עוד הורה שמחכה אחריך". לא הצלחתי להוציא מילה נוספת, היא היתה בלחץ מההורים הבאים שמחכים. בקיצור, שוב יצאתי עצבנית (היא לא ראתה זאת). אין לי כוונה לפנות אליה שוב בנושא. היא, שהזמינה אותי לשוחח על העניין בשיחת הורים, יכלה לתכנן שיחה ארוכה יותר מעשר הדקות הרגילות. אני חושבת שהיא הבינה את העניין ואני מקווה לטוב. אויש, כמה זה מעצבן שלא חושבים קדימה...אני משתגעת מזה. תודה שהיית פה טל

טל, בהחלט מעצבן שכל פעם זה קשה עוד קצת. חכי תראי אם דברים משתפרים, ואם כן- חסכת לך עוד מגע מיידי עם המורה. אם לא משתפר, לא תהיה ברירה וצריך יהיה לדבר. אולי יהיה שווה לערב גם יועצת שתשים עין על הפגישה ועל התהליך כולו. לפעמים זה עוזר. אני כאן להמשך, שבת שלום, חלי

שלום וערב טוב , אני מאוד מקווה כי פניתי לכתובת הנכונה ואם לא אשמח אם תפני אותי לפני כשבועיים עשינו לביתי אבחון פסיכודידקטי והמליצו לנו על טיפול בשיטת אלבאום ואתמול כשסירקתי את ביתי גיליתי קרחות נקודתיות בראש לקחתי אותה לרופא עור והוא נתן לה טיפול כששאלתי ממה זה קורה הוא אמר שאחת הסיבות זה לחץ נפשי שאלתי היא האים המעבר החד שאנו עושים עימה לעבוד איתה בשיטת אלבאום ,והפגישות עם היועצת ועים המורה הם אלה שמלחיצים אותה ?

ג'ימי, אני שמחה שפנית ואנסה לסייע. אני לא יודעת מה היתה הסיבה לאבחון של בתך, אינני יודעת גם בת כמה היא. זה מידע חשוב לתשובה. בכל מקרה אני משערת שאולי המתח שלה קשור לסיבת האבחון, גם אם מדובר 'רק' בבעית למידה יש לכך תמיד קשר רגשי. אני חושבת שאולי הילדה לחוצה מהתקדמות האבחון והטיפול, אבל גם אם כן זה לחץ בכיוון חיובי. כי הטיפול יוביל לשיפור והלחץ ירד. אני מייעצת לכם לספר על הקרחות למטפלים שלה באלבאום, שיידעו, ויקחו את הנתון בחשבון בטיפול שלהם.אם יש צורך שידריכו גם אתכם איך להגיב ללחץ שלה אם יש לו עוד ביטויים וגם אם לא. בהצלחה, חלי

חלי ערב טוב תודה לך על התיחסותך ,

שלום רב, בעלי טס לשלושה חודשים. יש לנו תינוקת בת שנתיים וארבעה חודשים. במשך שלושת החודשים הקשר היחידי יהייה בטלפון ומעט באינטרנט. כיצד עלי להכין את הילדה לכך? ולאילו קשיים אני אמורה לצפות? האם זה ישאיר בה "כתם"? כשהוא בארץ הוא הרבה בבית ומבלה המון עם הילדה ואיתי. תודה מראש

אור, מבחינת התינוקת /ילדה הנסיעה היא בהחלט לא דבר מוצלח. היא זקוקה ורגילה לאבא שלה לידה, ויש לשער שתהיה השפעה לנסיעה. מה בדיוק יהיה אי אפשר לנבא, במיוחד שחסר לי מידע על אופיה ומנהגיה בדרך כלל. יתכן שהיא תבחר (בצורה לא מודעת כמובן) להתעלם ולהכחיש את נסיעתו. תתנהג כרגיל, והתגובות יצאו בכעס ומצוקה דוקא כשהוא יחזור. יתכן והיא תוצף חרדה ולחץ, תבכה ותגיד ברור שהיא מתגעגעת ורוצה אותו. יתכן והגעגועים יפגעו בתיפקוד- היא תיצמד אליך יותר, יהיו ביטויי חרדה וכעס, ויתכן שממש לא. יתכן וזה ישאיר 'כתם', מבחינת חרדה מוגברת מנטישה, ויתכן שממש לא. אני מבינה שהנסיעה הכרחית. הייתי מייעצת לך/לכם להיות רגישים לתגובות שלה כפי שיופיעו. לא להיות חרדים מידי כי אז עלולה להיות 'נבואה שמגשימה את עצמה' שמהלחץ שלכם תתעצם הבעיה. מצד שני תהיו עירניים לתגובות. כשיופיעו/אם יופיעו צריך לבחון מהן. אני כאן להמשך, אם תרצי ליידע ולהתייעץ שתהיה נסיעה מוצלחת ומהירה, ושיעבור במינימום השפעות חלי

בהמשך לדבריה של חלי, רציתי רק להוסיף בנוגע להכנה לנסיעה: על אף גילה הצעיר, כדאי מאד כן להכין אותה לצפוי לבוא ולא להשאיר את הנסיעה כ"הפתעה" (לא נעימה מבחינתה...). לא ציינת את הרמה הורבלית של הילדה, אך היא בודאי מבינה הרבה ממה שאתם אומרים לה, אם במילים ואם בדרכים לא מילוליות. בקיצור, כדאי לספר לה על הנסיעה הקרובה בדרך נעימה, אפשר להראות תמונה של מטוס או של המקום אליו אבא נוסע, לחזור הרבה על אופני התקשורת שיהיו איתו והדגיש את הקשר שישמר לאורך כל התקופה. למושגי זמן אין משמעות בגיל זה כך שאין טעם לציין לכמה זמן הוא נוסע. רק לומר "אבא נוסע ואנחנו נדבר איתו הרבה בטלפון", "איזה כיף, שאבא יסע הוא יביא לך הפתעה", אשפר גם להדגיש את הדברים הנעימים שאת ובתך תעשו יחד בהעדרו של אבא. ההכנה צריכה להיות תמציתית וחזרתית ולא במינון גבוה ומציף. כמו שחלי אמרה, ברגישות לצרכי הילדה. נסיעה טובה ובהצלחה, סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

שלום חלי... ילדי בן השנה וחצי, מזה כמה לילות אני חשה אצלו אי שקט בשינה. הוא רגיל לישון כל לילה בשמונה בערב ולישון רצוף עד 6 בבוקר עם קימה אחת לבקבוק מים או מוצץ שנפל. מזה כמה לילות הוא ממש מתעורר בין השעות 1 ל-4 בלילה הוא במצב מטושטש, אך מצליח להזכיר את שם הילד שנושך בגן ( שנשך אותו מספר פעמים), ומתקשה מאוןד לחזור לשינה. מה דעתך על המצב הנ"ל? ואיך ניתן להתמודד איתו?? תודה.

שגית, זה בהחלט מטריד הייתי בודקת בגן אם יש בעיה. אם ילד אכן נשך אותו בזמן האחרון, אם קרה משהו שאת לא יודעת. יש כנראה סיבה לשינוי וצריך לברר אותה. צריך לבדוק עם הגננות איך אפשר לשפר את תחושת הבטחון שלו בגן. בלילה את יכולה להרגיע אותו, שימשיך לישון. ראי אם המצב זמני או נמשך, ואז צריך לחשוב שוב. בהצלחה,חלי

בני בן 7.5. ילד נבון, אבל מופנם יחסית. בגן חובה הוא ידע להגיד שהוא מעדיף מספר מצומצם של ילדים מקבוצות גדולות. עם הזמן הוא הלך ונפתח, מעגל החברים הלך וגדל, אם כי עדיין אין לו צורך חברתי במספר חברים רב. כמו בשנה שעברה (כיתה א'), כך גם השנה, הוא אינו מעוניין לעשות יום הולדת לכיתה ואומר שיהיה לו הכי כיף לעשות יום הולדת למשפחה ולהזמין את החבר הכי טוב שלו. אחר הצהריים הוא נפגש עם חברים שונים ואף נהנה, אבל זה בדרך כלל בתיווך שלי. יש לו כיתה נחמדה ולימי הולדת של אחרים הוא הולך בשמחה! מצד אחד אני רוצה לתת לו הזדמנות לחגוג יום הולדת שמחה וגדולה (ואולי הוא אפילו יגלה שזה היה שווה ונעים). איני רוצה שיפתח המנעות (הוא די עקשן וכשהוא מחליט משהו קשה להוציא אותו מהתבנית המחשבתית), מצד שני הוא לא מגלה עניין. אני שואלת את עצמי מדוע? והאם וכיצד עלי לנסות לשכנע אותו? תודה,

מיכל, אני יכולה להבין שאת מוטרדת, והיית רוצה את בנך יותר פתוח וחברותי. אינני יודעת מה הסיבה המדויקת- יתכן ויש לו מידה של חרדה חברתית הגורמת לו להרגיש בנוח רק בחברת מעט ילדים, יתכן וזה הקצב והמידה המתאימים לו. מצד אחד, כדאי לכבד את מה שמתאים לו, מצד אחר רצוי לדרבן אותו כל פעם להפתח עוד קצת. לגבי היומולדת, אפשר לנסות להציע לו שהשנה יזמין ליומולדת מספר גדול יותר של חברים, את אלו שהוא נפגש אחר הצהריים, ותעשו איתם פעילות. זו מעין פשרה בין חבר אחד לכל הכתה, זו תהיה התקדמות, ויתכן שבשנה הבאה אפשר יהיה להזמין עוד ילדים. כל פעם עוד קצת. אפשר להסביר לו את השיקול, לשתף אותו, להקשיב לדעתו, ובו בזמן לדרבן אותו מעט קדימה. מה דעתך? חלי

שלום רציתי לשאול לגביי תופעה אצל אחיין שלי בן 6 וחצי. יש לי קשר טוב איתו מגיל קטן ושמתי לב שכשהוא מגיע אליי לביקור הוא רוצה לאכול מכל דבר ללא אבחנה וכשאני מתבונן בו אני מרגיש שזה לא בא ממקום של רעב אמיתי. ומאוחר יותר הוא מתלונן על כאב בטן. מדובר בילד רזה. אימו של האחיין סובלת מהפרעת אכילה. האם זוהי תופעה שכיחה בגיל הזה? או שיש כאן עניין פסיכולוגי? תודה

נעם, יתכן ומשהו מטריד את הילד, ולכן הוא 'שואב' את האוכל, כמו למלא חסך. יתכן. ויתכן שהוא אוהב לאכול, ונהנה לאכול אצלך מכל דבר... אין לי מספיק מידע לדעת. אני רוצה להעלות בפניך עוד השערה שיכולה להסביר את הדאגה שלך. אתה מתאר שאמא שלו סובלת מהפרעת אכילה. אם זה כך, יתכן שהוא מחקה דפוסים לא תקינים של אכילה מהבית (אם הפרעת האכילה של האם אכן פעילה). או שאתה גם מאוד רגיש לגביו בנושא של האכילה כי אתה יודע את ההסטוריה המשפחתית ומפחד שזה יחזור שוב אצלו? מעבר להסברים, אתה יכול בבית שלך לרסן את האכילה שלו. לנסות לשים גבולות, שאוכלים דברים מסוימים, בזמנים מסוימים. שים לב איך הוא מגיב לגבולות שלך, שחשוב שתגיד אותם ענינית ולא בכעס. אם הוא מסתדר אז כנראה שזה יותר ענין של הרגלים לא מוצלחים מהבית, ואם קשה לו אז יתכן ויש קושי. נסה, ואשמח להתעדכן. חלי

שלום חלי:) תודה על עצתך בעניין הרגלי האכילה בסופ"ש. עניין נוסף- בקרוב מאוד אני אמורה ללדת אח לאביגיל בת ה-3 (אני לקראת שבוע 39). פרט לעובדה שאנו משוחחים איתה המון בעניין, מעיפים מבט בתמונות שלה מאותה תקופה ומשוחחים על כך, מנצלים את העובדה שלבת דודתי הקרובה נולד לאחרונה גם תינוק (כך שהיא זכתה לבקר אותה בביה"ח, לראות מהי תינוקיה ולפגוש הרבה אמהות ש"הרופא עזר להם להוציא את התינוק כשהוא כבר היה מוכן ועכשיו הן מתאוששות לפני החזרה הביתה" - הסבר שאנו חוזרים עליו בכדי לעזור לה להפנים את הפרידה הקצרה...) אנו תוהים לגבי הרעיון הבא: בזמן שאהיה בביה"ח (ויש סיכוי שיהיה זה ניתוח קיסרי ואחזור הביתה רק אחרי 5 ימים) לתת לה בכל יום איזו מתנה קטנה וסימלית ולומר לה שזוהי מתנה מאיתנו לכבוד הולדת האח החדש. גם כהכנה לברית אנו אומרים לה שתהיה מסיבה לכבוד העובדה שיוולד לה אח חדש ולנו תינוק חדש. מה דעתך?כרגע היא מגיבה באהבה וציפייה - מנשקת את ביטני ואפילו מדבר ל"תינוקי" ומספרת לו שהיא האחות הגדולה. אני מניחה שהיא תבין את המשמעות האמיתית של הגעת אח חדש ואת הקושי שבכך כשיוולד והיא כבר לא תהיה מרכזתשומת הלב. איך מפחיתים את עוגמת הנפש? האם פעלנו נכון? יש עוד משהו לעשות/לומר כדי להקל על השינוי הגדול?

מה דעתך להתייחס אל המתנה הגדולה מכולן? אח חדש. זו המתנה היפה ביותר שלה בתך תצפה. אני חושבת שיהיה זה יפה לומר לה שכל יום היא תקבל משהו מיוחד: ביקור אצל אמא והתינוק. אם היא תגיע מדי יום לביה"ח ותתני לה מתנה, היא תגיע כדי לקבל מתנה ודעתה תוסח, במקום מפגש מיוחד אתך, יהיה זה "יום המתנות". ואז, אחרי 5 ימים, היא תגלה גם שיש תינוק...והוא פתאום בבית... אני מציעה להתייחס אליה באותה אהבה שלה היא רגילה ואם לא תעשו סיפור גדול, אלא תתיחסו אליה רגיל ככל האפשר, הכל יבוא יותר בטבעיות. כשאת מציעה לקנות לה כל יום משהו, את יוצרת "מצב חירום", לא משנה שזה נחמד, אבל ילדים מרגישים את הרגישות והפחד של ההורה (את חוששת ממה שהיא תרגיש כשתהיי בביה"ח, לדוגמא) ויצירת "מצב חירום" תגדיל את הדרמה. התנהגי רגיל ככל הניתן, אם תעבירי לה שקט נפשי, היא תקבל שקט נפשי. קחי נשימה עמוקה אל תרגישי אשמה על הבאת אח לבתך אל תרגישי אשמה על כך שתזדקקי למנוחה ולמתן תשומת לב לתינוק בתך תשרוד את זה טוב אם תורידי מעצמך אשמה טל

פנינה, קראתי את שאלתך ואת תגובתה של טל. אני מסכימה שמורגשת מדבריך חרדה ואשמה על הנזק והקושי שיעבור על בתך בגלל הלידה. אני לא אומרת שלא יהיה שינוי ואולי קושי של הפרידה. אבל בו זמנית תהיה התרגשות ושמחה, והיא תהיה חלק ממנה. חשוב שהיא לא תרגיש את החרדה שלכם, ואז תהיה 'נבואה שמגשימה את עצמה'. אתם תתיחסו אליה אפילו בצורה לא מודעת 'כמסכנה', והיא תקלוט ותתנהג בהתאם. צריך בהחלט לתת לה הרבה תשומת לב, להקשיב לה בתשומת לב, וללכת בעקבות התגובות שלה. אם היא תזדקק למתנה סתם בשביל הכיף והחגיגיות- תנו לה. אם היא תצטרך משהו אחר, אולי כיף עם אבא שלה, או פינוק איתך (חיזוקים וגעגועים שלך גם הם שווים בשבילה, ויעשו לה טוב)- תנו לה מה שתצטרך. לא צריך לדעתי להתכונן מראש, לכו צעד אחרי התגובות שלה. בסך הכל נשמע שמחכה לכם חוויה טובה. אם יעלו קשיים, אני כאן להתיעצות. ובינתיים- לידה קלה ומזל טוב (על החשבון) חלי

בתי ילדה שמאוד אוהבת להיות במרכז העיניינים להיות בולטת כאשר בכיתה של 35 ילדים קשה לה להתבלט היא עושה את זה בדרך השלילית היא מנסה להיות ליצן הכיתה לכן היא מתנהגת לא יפה. היא קמה בשיעור היא מפריעה למורה היא מנסה כל הזמן למשוך תשומת לב בכל דרך שהיא. דיברנו עם בתי,המורה לבד, אני לבד, ושיחות משותפות אך הילדה עדין מתנהגת בצורה שלילית. אציין שהיא ילידת אוקטובר כך שמלאו לה רק עכשיו 6. האם זה עניין של בגרות והזמן יעשה את שלו? האם כדי לפנות ליועצת בית הספר? תודה.

דלית, יתכן ששגילה הצעיר תורם לבעיה. אם התופעה לא היתה קיימת בגן יתכן והיא מבטאית חרדה שלה. בגן היא היתה רגילה לבלוט ומצאה את הדרך לעשות זאת בדרך חיובית, ובבית הספר היא הולכת לאיבוד. מרגישה אובדן שליטה, ומבטאית את המצוקה דרך הליצנות, אולי זה יצליח. לדעתי אין טעם לדבר איתה, במובן של להסביר לה איך צריך להתנהג. כי חרדה ולחץ לא מגיבים ישירות להגיון. אפשר לדבר איתה באמפטיה, שמבינים שקשה לה, שלא אוהבת שלא רואים אותה, ולחפש יחד איתה שתעלה רעיונות איך לבלוט בדרכים אחרות. גם עם המורה הייתי הולכת בדרך כזו של לחפש דרכים להבליט אותה. לעשות איתה הסכמים של התנהגות לא ליצנית עליה היא מקבלת חיזוקים ותשומת לב. זה יכול לעזור. בהחלט אפשר לערב את היועצת שתתרום מנסיונה, ואם יש צורך תקיים שיחות טיפוליות תומכות עם הילדה. זה חשוב כדי שההתנהגות לא תהפוך להרגל אותו קשה יותר לשנות. בהצלחה, אשמח לשמוע על ההתקדמות, חלי

שאלתי את דעתך בעניין ניגוב טוסיק לבד בגיל 5. תחילה, שמחתי לראות שזה אכן הצפי בגילו של בני ואני מבינה שעלי לעבוד איתו על כך. זה אולי הדבר הטוב שיצא מכל הסיפור עם הגננת, שהיא העירה אותנו בעניין. עם חלוף הימים גיליתי, לצערי, שחבל על כל מילה שהחלפתי עם הגננת. היא עסוקה מאוד בלהראות לי כמה היא צודקת ואני טועה ואינה מתעסקת עם מבחן התוצאה- שהוא לא מוכן לעשות קקי בביה"ס. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל זה נעשה מכוער. לדוגמא: אמרתי לה שלא היתה צריכה לכעוס עליו והיא אמרה שהיא לא כעסה. והוסיפה :"זו המילה שלי מול המילה שלו". אני לא מאמינה לה בכך כי מבחן התוצאה קובע. רק כשאני מבקשת היא אומרת שהיא תשתף פעולה אבל אין כל יוזמה מצידה. יש לי כל כך הרבה דברים לומר לה, ואני יודעת שאני צודקת במאה אחוז. אני גננת ואמא והעין שלי חדה מאוד. כשאני טועה אני יודעת לבקש סליחה. אבל פה יש מצב מסובך. זה כל כך מפתה לפוצץ את העניין ולהוכיח לה את טעותה, ללכת לאחראים עליה ולספר הכל, לא רק מה שקרה, אלא גם שכעת, היא מתנגחת בי ובודקת אפשרויות להראות לי שהיא צודקת. החלטתי שלעת עתה, אקבל את הצעתך לא לתקוף ולבקר אותה, אלא להתמקד בפתרון הבעיה. אבל אני כועסת שהגננת גרמה לכך ואני כועסת כשאני יודעת שאני צודקת וזה קשה לשתוק במצב כזה. איך עלי להשקיט את עצמי? מה טוב יצמח מזה שאני אוכיח לה את טעותה? אני גם חוששת שהיא תתנכל לבני (למרות שאין לי הוכחה לכך שהיא לגמרי קוקו). דעתך בבקשה. אגב, קראתי את תגובתך להתקשרות שלי עם רוזאן. רציתי לבקש סליחה אם התבטאתי לא יפה כלפי תגובתך אליה (בעניין השפות בבית). הגבת על דברי באצילות, דעי לך שלמדתי ממך משהו. שמחתי לתרום לרוזאן מהניסיון והידע שלי בעניין, אני חושבת שממש עשיתי לה סדר בדברים. תוכלי לעזור לי לעשות סדר אצלי במחשבות ??? המטרה: פתרון הבעיה עם בני, באופן שיפחית את התגוננות הגננת ויהפוך אותה לבת ברית שלנו. הכיצד? תודה מראש טל

למה אני לא נרגעת מכך שאני פשוט יודעת שאני צודקת, למה יש לי את הצורך גם להראות לגננת שאני למעשה צודקת? בגלל שהיא לא מודה בטעותה (אפשר לחשוב, היא תישלח למאסר?) היא גררה אותי למאבק המיותר הזה. זה מטריף אותי.

טל, אני כל כך מבינה את הזעם שלך. הגננת עשתה נזק לילד שלך, ואת למעשה 'בידיים שלך'. זו תחושה איומה של חוסר אונים, שאת לא יכולה לעשות את הדבר הנכון לדעתך, את לא יכולה לסמוך עליה, את יודעת בודאות שהיא טועה, וגם לא מקצועית (על ההתנגחות הזו איתך היא בהחלט לא מקצועית) ולמרות כל זאת- היא הגננת, ואת חייבת לשתוק כדי לא להרע את המצב. מהקצת שלמדתי להכיר אותך מהתכתובת באתר, את אדם יסודי ומקצועי, לוקחת דברים מאוד ברצינות ובהגינות, ומטריף אותך לדעתי שאחרים לא כאלו, במיוחד כשזו הגננת של הבן שלך. שאת מפקידה בידיה את היקר לך מכל, והיא פוגעת בך ובו. האם דברי מתארים את תחושותיך? אם כן, או קרוב לכן, אז פרגני לעצמך שהרגשות שלך הם הכי טבעיים ומתבקשים מהמצב. לכן את לא נרגעת, ולכן לדעתי נגררת למאבק הכוח הזה. אבל!!! עם כל הקושי שבעניין את חייבת להיות הראשונה מבין שתיכן שתתעלה על עצמה ותגיב במקצועיות ובעניניות לטובת הילד שלך. ראי בה מישהי שזקוקה ליחס טיפולי ממך. היי חכמה ממנה והובילי אותה למטרה, שתוכל לחזק את בנך בגן שיצא מהמילכוד. אם צריך לחזק אותה, להתחנף מעט, להדריך אותה אבל בדרך שהיא תרגיש שהיא המובילה והחכמה- שיהיה. מה שחשובה היא התוצאה. אם תרצי 'לסגור איתה חשבון' את יכולה לעשות את זה גם מאוחר יותר, וכשהאש מתקררת. אז אפשר לחשוב ולתכנן, ותמיד יש זמן. אני מציעה לך בנוסף לתקשורת איתה לתעד את הדברים. רשמי מועדים, ותכני שיחות, ומה נעשה ומה לא. המעקב גם יעשה לך סדר, יעזור לך לראות את הרצף וימקד אותך למטרה. אחר כך זה יכול לשמש אותך אם תרצי בכל זאת להתלונן או לעשות משהו. מנסיוני זה יעיל. מקווה שעזרתי, ותודה על התגובה לתכתובת עם רוזאן. אני כאן, ואשמח אם תעדכני אותי. חלי

מה לעשות עם ילדה בת 7.5 שכאשר מוצאת את עצמה בקושי מסויים בוחרת לבכות ? המורה שלה אומרת שהיא מקסימה. תלמידה נהדרת. חברה טובה. יש מקרים (והם מתרבים) שהיא בוכה וקשה להבין למה ומדוע. המורה מנסה להבין מה קרה, עם חיבוק, והיא לא נרגעת עם הבכי. הבכי הולך ומתחזק. בגן הילדים הבנתי שזה היה קורה לה, אך בכיתה א' לא קיבלתי דיווח על כך. בתקופה האחרונה (3 שבועות) בכיתה ב' זה חוזר. לגבי ההתנהגות בבית: גם בבית זה קורה. אם היא נעלבת או נפגעת. התגובה שלי: אני ניגשת אליה, מבקשת ממנה שתנשום עמוק ותרגע. בדרך כלל גם חיבוק אחרי שהיא נרגעת אנחנו מדברות על מה שגרם לה לבכות. קצת רקע: מדובר בילדה יחידה (בלי אח או אחות). בחודשים האחרונים ביני לבין בעלי היו מתחים רבים (לחלקם היא נחשפה לצערנו). מעבר לכך, היא בוגרת מאוד, חברותית מאוד, ואין כל בעיות התנהגות (בבית ובבית הספר). מה ניתן לעשות לגבי תגובות הבכי ?

יערה, הילדה בוכה ממתח ומחרדה. גם כי היא נשמעת ילדה רגישה בדרך כלל, ופגיעות וכשלונות משפיעים עליה מזה שנים. וגם כי היא עוברת עכשיו תקופה קשה בבית. אני חושבת שזה לא קשור להיותה ילדה יחידה, אלא לאופי ולנסיבות של חייה כיום. כשהיא בוכה, חשוב שלא יתקיפו אותה ולא ילחצו עליה להסביר מה קרה. לא תמיד היא יכולה להסביר. חיבוק, מילות נחמה אמפטיות (אני רואה שקשה לך, אני פה בשבילך, עוד מעט הבכי יעבור) יעזרו לה להרגע בלי להרגיש אשמה או לא בסדר. אחר כך אפשר לדבר, אבל לדעתי לא תמיד יהיה לה הסבר, וזה לא ממש מה שחשוב. אולי חשוב שהמורה תדע שיש תקופה לא קלה בבית, לא צריך לשתף בפרטים רק להגיד כללי, שתדע שהילדה עוברת מתח מסוים. זה הכל. צריך להיות איתה. חשוב שאת לא תרגישי אשמה, אבל תשימי לב לתגובות שלה, ותתמכי בה. אם תרגישי שדברים לא משתפרים תוכלי ללכת להתיעץ עם פסיכולוגית ילדים- להדרכה לך ולבעלך, ואולי לתמיכה לילדה. יידעי אותי איך מתקדם, בהצלחה חלי

ושוב אני ושאלותיי :) אביגיל בת 3 (כרגע בת יחידה) ושמנו לב שבסופי השבוע, בזמן הארוחות המשפחתיות (בעיקר שישי בערב ושבת בצהריים) היא פשוט לא נוגעת באוכל. יש לציין שבמשך השבוע, הן בגן והן בבית המצב אחרת - היא אוכלת ולא משתמשת בארוחה "ככלי" לתשומת לב. דווקא בסופ"ש, ההזדמנות הדי יחידה שלנו לשבת כולנו יחד כמשפחה, היא משחקת, עושה מיניפולציות וכו'. בהתחלה הייתי מתרגזת מאוד, מפעילה סנקציות, וממש רודפת אחריה (אפילו מאכילה אותה) עד שאמרנו - די! ילד לא נישאר רעב, ואם כן, כך תלמד. לאחרונה באמת הורדנו הילוך. אם היא לא רוצה לאכול אנחנו לא רודפים אחריה יותר, לא מעירים ולא מספקים לה תשומת לב בעניין כמו שהיה עד לא מזמן. אני מניחה שהשינוי בלו"ז הרגיל אולי משפיע עליה, מצד אחד אולי רוטינת "הארוחות המשפחתיות" לא אופיינית באמצע השבוע, אבל מדובר בהרגל קבוע לסופי השבוע - כך שזוהי כן איזושהיא מסגרת שמוכרת לה. גם הבדלי השעות של הארוחות לא משמעותיות לעומת אמצע השבוע. היכן הבעיה? כיצד להביא אותה למצב שבו היא אוכלת ולא עושה "דווקא"? ד"א - בפעם האחרונה היא ביקשה לאכול אחרי שכבר פינינו את השולחן רק כי ראתה את אבא שלה אוכל קינוח שגם היא רצתה (והיא כבר יודעת שרק בסופי שבוע אני מרשה לקנח ורק אחרי האוכל) אנחנו מצידנו הסברנו לה שמאוחר מידי - לאחר פינוי השולחן לא מגישים שוב אוכל. מה דעתך? פעלנו נכון? תודה, פנינה

פנינה, אני חושבת שמה שחשוב בשלב הזה שלה הוא להקנות לה הרגלים. לא ממש משנה כמה היא אוכלת, אבל חשוב שתלמד לשבת אתכם ליד השולחן. כי זה מפגש משפחתי חשוב. תגידו לה את זה. אפילו שתביא צעצוע או ציור אבל שתשב אתכם. כמובן שהיא מוזמנת לאכול, ותגישו לה את האוכל. חשוב שהיא תדע מה מצפים ממנה- לשבת ליד השולחן. כמובן שאם היא מתעייפת אפשר לשחרר אותה, היא רק בת שלוש, והיא יכולה לחזור. אבל שתראו שהיא משתדלת. לגבי החלטתכם עם הקינוח.אין נכון ולא נכון. נשמע שהגבתם מכעס ואולי זה לא ממש רצוי, בו בזמן התגובה מלמדת אותה גבולות וזה חשוב. נסו לא להכנס איתה למאבקי כוח, היו ברורים בדרישות, והקפידו עליהן. מעבר לכיוון ההתנהגותי שנתתי, שווה לחשוב למה היא צריכה לעשות דווקא, יש לה סיבה למשוך את תשומת ליבכם בצורה זו? יש לה משהו להרוויח ממשהו? אשמח לשמוע את מחשבותיך... חלי

שלום רב יש לי ילדה בת 7 ילדה שניה בבית לאח בוגר בן 12. ילדה מאוד נבונה בעלת יכולת ביטוי גבוהה. לאחרונה אני חווה איתה בעיה בהשלכה של כל דבר לפח...משיירי מזון (היא תססים לאכול כי לא רוצה לזרוק לפח ... תחזיר מביס אפילו פלח של קלמנטינה שלא סיימה כי לא רוצה לזרוק לפח... ). הבוקר רציתי לזרוק לפח חולצת קיץ ישנה שלה שמוכתמת ואין שום סיבה לשמור אותה בארון... הילדה בכתה בכי תמרורים אחזה את החולצה סירבה להתלבש ולהתארגן. מהן הסיבות ל"אובססיה" הזאתבנושא השלכת דברים לפח כולל שיירי מזון מיניאטורים?? האם זה דורש טיפול ? מהווה סימפטום לבעיה אחרת ?? אשמח להתיחסותך

חגית, ההתנהגויות שאת מתארת נשמעות כביטוי מסוים של חרדה. הפחד לאבד, הרצון לשמור דברים. זו חוויה כוללת שרק יוצאת דרך החוסר רצון לזרוק דברים. מכיון שאת מתארת שזו תופעה שהתחילה בזמן האחרון חשוב לשאול אם קרה משהו בזמן האחרון. לאו דווקא דרמטי, יכול להיות שינוי כלשהו, חוויה שעברה, משהו בסביבה שהשתנה. מה גרם לה לשינוי ההתנהגות, ולהערכתי- לעליית החרדה. יש לך רעיונות? אשמח לשמוע, ולהמשיך לנסות להבין. לדעתי, אם התופעה ממשיכה, וקשה לכם להבין לבד מה מקורה ואיך להרגיע אותה בהחלט כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים להתיעץ. הוא יעשה בדיקה יסודית יותר ויעזור לכם להבין ולהחליט איך להגיב. יתכן שתספיק הדרכה לכם, יתכן שצריך יהיה לראות גם את הילדה. שווה בדיקה. אני כאן להמשך הבירור, חלי

תודה חלי על תגובתך בתי התחילה לפני כחודשיים את דרכה בביס - דהיינו עלתה לכיתה א'.... זאת אופציה אם כי היא קיבלה במבנה הכיתה את כל חבריההטובים מהגן.... היא איבדה שתי שיני חלב....(בראשונה היא בכתה ביקשה להחזיר את השן למקום כי לא אוהבת להיות בלי שן.. למרות שחיכתה לתהליך מאוד).... מכבר לכך שום דבר משמעותי ... בנוגע לאוכל היא תמיד לא אהבה להשליך.. כשאני חושבת על זה עכשיו זה מוזר לי עוד יותר כי ציורים או דפי צביעה שהיא מביאה מביס אין לה בעיה לזרוק חלק לפח וחלק לתלןת הבעיה היא בעיקר בנושא מזון ....

יש לי חברה טובה מאוד שיש לה בן בן 15 אני מכירה את הילד מילדות ילד מקסים עדין ורגיש שכולנו אהבנו מאוד לפני כ חודשים תפסה אותו חברתי "על חם " עושה מעשים מגונים באחינית שלו בת 4 בזמן שעשה לה ביבי סיטר , כמובן שהדבר הכה את כולם בתדהמה גמורה. הילד בכה מאוד ואמר שטעה ולא יחזור יותר על המעשה (עורבה גם משטרה בענין) והוא מקבל טיפול פסיכולוגי יש לי מספר שאלות יש לי ילדים קטנים בת בת 5 ובן בן 7 ומאז אני נמנעת מלהגיע איתם לביתה (שהיינו כמו משפחה ) כי אני לא יודעת מה להסביר להם ואני מפחדת שאולי ברגע שאני לא אשים לב יקרה משהוא, (בשיחה עדינה שעשיתי איתם לא נראה כי הוא נגע באחד מהם פעם) רציתי לדעת האם זה אומר שהילד הזה הוא פדופיל לכל החיים האם זה יכול לקרות אצל נערים באופן חד פעמי או שזה בדרך כלל דפוס התנהגות חוזרת??? הייתי שמחה לתשובתך כי זו חברת ילדות שלי ואני לא רוצה להפסיד אותה אך איני יודעת איך להתמודד עם המצב

שרונה, אני איתך במצוקה. זה בהחלט מקרה חריג ומזעזע. אני בטוחה שקשה לך להאמין שזה קורה, ובודאי שאת חרדה לחבריך. לדעתי, מה שקרה בודאות לא אומר שהילד יהיה פדופיל כל חייו. יתכן שזו טעות של גיל ההתבגרות, חוסר שליטה ביצרים, חיפוש שליטה על מישהי קטנה ממנו... מה שחשוב בסיפור הוא שהמשפחה לא הכחישה, משטרה היתה מעורבת והילד נשלח לטיפול. גם אם יש לו נטיה כלשהי לאבד שליטה הוא יעבור עכשיו טיפול יסודי, וכל הסיכויים שישתקם. אני חושבת שהוא ומשפחתו עברו שוק כה חריף שדברים יהיו בפיקוח ובטיפול וזה לא יחזור. לדעתי, אם יש לך כוחות, תני תמיכה לחברתך. היא בודאי לקחה את זה קשה, ולאבד אותך כחברה זה לא הכרחי. חשוב שהיא תבין שהיא לא אשמה ואין דחיה שלה למרות מה שקרה. זה יותר חשוב בעיני מאשר אם תביאי פיזית את ילדיך אליה. יכול להיות שגם לה עדיף עכשיו שלא יסתובבו ילדים בבית, יתכן שהם צריכים את השקט שלהם. תגידי לה את זה. דברי איתה, חישבי יחד איתה על פתרונות. הילד לא מפלצת, ובודאי לא היא והמשפחה. כל עוד ילדיך בהשגחה, והם לא איתו לבד, והם יודעים שלא נותנים לאף אחד לגעת בגופם, אין לך מה לחשוש. תראי שלאט לאט תחזרו לשגרה, עם יותר שמירה ודריכות, אבל נשמע שחשוב גם לך למנוע הרס מיותר, של היחסים שלכן ושל המשפחות. היי את החזקה. זה הכיוון לדעתי, אשמח לשמוע את תגובתך, בהצלחה, חלי

חלי תודה רבה התשובה שלך מרגיעה ואני מקווה באמת שהילד ומשפחתו יצליחו להתמודד עם המשבר ולהתגבר עליו