פורום פסיכולוגיית ילדים

שלום ביתי בת סובלת מחרדות קשות מאמצע כיתה ג בחילות קשות המנעות מאכילה פחד מוירוס של הקאות כאבי בטן לפעמים הרגשת עילפון מבחינה חברתיתי היא לא מקובלת בכיתה אך יש לה חברות שבאות אליה באופן קבוע לא מרוכזת בלימודים ציונים בינוניים לטחר מאבקים על השעורים ....הביטחון העצמי שלה מאד מעוערער והיר נמנעת מהרבה דברים חברתיים היא עברה אבחון טובא ואובחנה שיש בעייה גבולית של קשב וריכוז כמו כן התחלנו עם טיפןל פסיכולוגי פרטני .....רציתי לדעת אם אני צריכה לעשות אבחון פסיכיאטרי והאם תרופות כמו למבוגרים למשל ציפרלקס וכדומה מומלצים בגילאים האלה אן אם חש עוד מסגרת שיכולה לתמוך בה ילדים שסובלים מהפרעות חרדה כרגע התמיכה שלי מאד עוזרת והשיחות רק עכשיו התחלנו .... אך אני אמורה לנהוג אני מאד רכהתומכת מבינה ורכ עם הגבולות האם לתת לה להמנע ממצבים שמעוררי חרדה או להתעקש להתמודדד איתם יחד איתה אנחנו הורים שלא ממש מתעקשים על גבולות ומאד מבולבלין היכן להתעקש והיכן להרפות מקווה לתשובתכם תודה

מאיה, אני יכולה להבין שהמצב של בתך מדאיג אתכם. רמת חרדה כזו, והמנעות חברתית כפי שאת מתארת אינה שגרתית ואכן מעידה על בעיה. טוב שהלכתם לטיפול, שם אמור להיות מענה עבורכם. בספרי 'תקשיבו לי רגע' יש פרק על חרדה,ופרק על טיפול פסיכולוגי. אולי יעניין אותך לקרא עוד בנושא www.hebpsy.net/barak לדעתי, המטפלת של הילדה (בת כמה היא?) אמורה להדריך גם אתכם. כך זה בטיפול בילדים, שאמור לכלול עבודה עם ההורים. היא הרי מכירה היטב את הילדה, ותדע להתאים את הגישה הטיפולית לילדה, עם הדרכה מתאימה לכם. בכל אופן, אל תלחצו על הילדה, תהיו גמישים, כך זה נכון תמיד, ובמקרים של חרדה נכון במיוחד. לדעתי ניתן להתייעץ עם פסיכיאטר כי יש תרופות יעילות לחרדה, אבל גם כאן- עשו זאת תוך תיאום עם הפסיכולוגית המטפלת. בהצלחה, אני כאן אם יש שאלות נוספות, חלי

האחיין שלי בן השנתיים התחיל ללכת לגן (לפני 3 שבועות) עם ילדים בני גילו וקצת יותר . ביומיים הראשונים האמהות נכחו ואח"כ כבר לא . מה שקורה מאז זה שהוא מתיישב היכן שישב עם אימו ומסרב לזוז עד שהיא מגיעה , הגננות מספרות שהוא בוכה כל הזמן ומסרב לשתות ולאכול עד שהיא או אביו מגיעים אז הוא קם שמח ואוכל ושותה (כאילו שהוא מעניש את עצמו עד שהם באים!). העניין הוא שזה לא עובר לו כמו לשאר הילדים בגן שכבר התרגלו ומשחקים , הוא פשוט מסרב לשחק ולא מוכן לזוז ממקומו . בבית גיסתי שומעת אותו אומר כל הזמן את המשפט תשב ואמא תבוא , יכול להיות שהגננות אומרות לו את זה כדי להרגיעו מהבכי והוא חושב שאם הוא ישב אז היא תבוא יותר מהר . 3 שבועות ודבר לא משתנה , כל הנסיונות "לפתות אותו" לא עוזרים , איך מתמודדים עם דבר כזה ? יכול להיות שזה בגלל האהבה המטורפת בלשון המעטה שהאם מעניקה לו?

גלית, אין ספק שהמצב של אחיינך לא נעים...ובודאי מדאיג אתכם... לדעתי זה זמן קצר מכדי לשפוט אם יש בעיה רצינית או לא. עם כל ההפסקות של החגים לא היה כמעט רצף גן. צריך לחכות אחרי סוכות, ולראות אם הוא משתלב... בנוסף, הייתי ממליצה לאחותך לקבוע פגישה מסודרת עם הגננות. להתרשם מהגישה שלהם, וממה שהן מתכננות לעשות איתו. אם הגננות רציניות ומקצועיות הן אמורות להיות מסוגלות להתמודד עם בעיה שכזו, היא לא חריגה. אם הגננות משדרות חוסר אונים ואחותך לא ממש מתרשמת שהם תטפלנה טוב בילד, אז שווה לבדוק להוציא אותו ולחפש גן אחר. אני לא יודעת מה מקור הלחץ של הילד. אהבה טובה של אמא יכולה רק לעזור. אבל אולי הוא ילד חרדתי שמגיב רע לשינויים, וצריך את הזמן והתמיכה שלו. זכותו- הוא רק בן שנתיים. מה שקריטי פה הוא תיפקוד הגננת כשילד יש קשיים. ולא פחות חשוב הוא האמון של ההורים בה. זה דורש שיפור מקווה שדברי יעזרו לאחותך, בהצלחה חלי

בתי כמעט בת 6 עלתה השנה לכיתה א'. הילדה דורשת התייחסות אליה אישית בכל דבר וכאשר היא לא מקבלת אותה היא מתנהגת בצורה שלילית, כועסת, בוכה. היא אומרת שהילד הרע שבה עושה את זה. חבל לי היא ילדה מקסימה וחכמה אך קשה לה כשהיא לא מקבלת במה שהיא לא במרכז העיניינים. לא מובן לי ממה זה נובע, היא הבכורה ומקבלת מאיתנו המון תשומת לב. איך אפשר לעזור לה לקבל שיש עוד ילדים ולא רק היא צריכה לענות על השאלות. תודה.

דלית, אני מבינה את הדאגה שלך. לפני שאענה חשוב לי לדעת אם התופעה שאת מתארת קורית רק עכשיו בכתה א' בכתה, או שהיא קרתה גם בגן וקורית בבית? אם זו תופעה חדשה הייתי מייחסת אותה למעבר, לקושי בכניסה לכתה א', עם הכללים והדרישות החדשות. יתכן שהבת שלכם חשה חוסר בטחון זמני, וזה מתבטא בצורך שלה בחיזוקים, ובקנאה שלה בילדים אחרים שעונים טוב. אולי יותר ממנה. זה תהליך טבעי, חלק מהשינוי, ולא הייתי מלחיצה אותה מידי. המורה צריכה למצא את הדרך לעבוד איתה, להרגיע אותה ולעזור לה להסתגל לכתה. זה תפקיד בית הספר, ואני לא הייתי מתיחסת לזה בבית. כך זה רק מגביר את האשמה והלחץ של הילדה. אם התופעה רחבה מעבר לכניסה לכתה א', זה סיפור אחר. כתבי לי ואמשיך להתייחס בברכה,חלי

הבעיה היתה גם בגן חובה. ערכנו שיחות עם הגננת היה שיפור אצל בתי והיא הצליחה להתגבר על אכזבות. אך כיום נראה לי שאנחנו מתחילים שוב את אותו תהליך שעברנו בגן חובה, מבחינת הגננת היא טענה שלבתי אין מה להשאר שנה נוספת בגן ואכן מבחינה לימודית אין שום בעיה. שוחחנו עם המורה והיא טוענת שבתי דורשת מעצמה מעבר ליכולות שלה וזה מתסכל אותה, וכשהיא לא מצליחה היא מיד שוברת את הכלים ואז היא מתנהגת בצורה שלילית. כאשר אנחנו מכינות שיעורי בית לא נראה לי שהיא פרפקציוניסטית דווקא אני רואה אותה מחפפת היא לא מוחקת שלא יוצא לה טוב היא ממשיכה למשימה הבאה. אציין שגם דפי עבודה כגון כתיבת ספרות או אותיות היא לא מסיימת עד הסוף כלומר היא הבינה את הפאונטה היא ממשיכה לדף אחר לכן קשה לי להבין את בתי. אולי מאחר שהשיעור קצוב בזמן זה מה שמפעיל עליה לחץ שמה היא לא תסיים ואחרים כן. איך ניתן לעקל עליה, אני מפחדת שהמורה תשים עליה סטיגמה כילדה בעייתית. תודה.

שלום רב, אני ובעלי מאוד מתקשים בחינוך הפעוטה האהובה שלנו.. חשוב ויש לציין שזוהי ילדה ראשונה שלנו ופינקנו אותה מעל ומעבר ועשינו איתה המון טעיות שכרגע אנחנו משלמים עליהם.. היא לא יודעת מה זה לא וכשאני ובעלי אומרים לה לא ומסבירים את ההשלכה של הלא לדוגמא: "לא נוגעים בחשמל כי זה מסוכן ואפשר להתחשמל"וכדומה..האי יש בוכה ונעלבת. חשוב גם לציין שהילדה נמצאת במסגרת גן מגיל חצי שנה ושמה היא ממושמעת לחלוטין ולא עושה בעיות. בבקשה עזרו לנו אנחנו אובדיי עצות?! מה עלינו לעשות? חג שמח

מזלית, גיליתם שרצון טוב ואהבה לא מספיקים,ילדים צריכים גם משמעת. לא נורא, הילדה עדיין מאוד צעירה, והיא בתחילת הדרך. אני לא חושבת שפינקתם אותה יותר מידי, היא פשוט בגיל שבו היא מתחילה לתרגל עצמאות, לומר לא , להתנגד, והיא מתאמנת עליכם. אתכם היא בטוחה, וגם למדה שאתכם זה מצליח לה. המלצתי החד משמעית היא לא להתרגש מהבכי שלה, ולהיות נחושים ונעימים במסרים שלכם. לא נוגעים בחשמל, ולא משנה שהיא נעלבת. אל תדאגו, הבכי לא יהרוס אותה. אם תיכנעו ותוותרו לה יותר מידי, תיצרו נזק. להרחבה בנושא קיראו בספר שלי 'בגובה העיניים- לדבר עם ילדים' בפרק על משמעת. בהצלחה, אני בטוחה שתראו שיפור מהיר ברגע שתהיו ברורים לעצמכם ולה, ולא תיבהלו מהבכי שלה. אני כאן לשאלות נוספות, חלי

אחד הילדים בגן, בן שלוש וחצי, אשר גמול מפיפי כבר כמעט שנה, עושה קקי רק במכנסיים. ההורים מספרים שבבית הוא עושה גם בסיר וגם בשירותים. בגן הוא מעולם לא עשה בשירותים. לאחר שחודשיים הוא היה נוהג לעשות כל יום קקי במכנסיים נהגנו לשים לו חיתול מכנס, הוא המשיך לעשות פיפי בשירותים אך קקי הוא היה עושה בחיתול מכנס וכמובן לא מודיע שהוא עשה וגם אם שואלים מי עשה קקי, לא אומר שזה הוא. לאחרונה ההורים ביקשו לא לשים לו את החיתול, לטענתם הם התייעצו עם פסיכולוגית שאמרה שהחיתול רק מעכב את הגמילה שלו מקקי, ולכן הם הביאו לו את הסיר מהבית, אך מלבד פעם אחת שהצלחנו לתפוס אותו באמצע שהוא עושה במכנסיים ולהושיב אותו על הסיר והוא סיים את צרכין בסיר, הוא לא עושה מרצונו בסיר. אנחנו שולחות אותו מספר פעמים במהלך היום והוא עושה רק פיפי בשירותים וממשיך לעשות קקי במכנסיים. יש לציין שהילד מאוד מפותח מוטורית ומבין הכל. מבחינת השפה, הוא התחיל לדבר מאוחר- עד אז הוא דיבר ג'יבריש, היום הדיבור שלו מעט לא ברור והוא הולך לקלינאית תקשורת. מה אפשר לעשות?

גננת יקרה, אכן בעיה לא פשוטה מה שהייתי עושה ראשון זו פגישה מסודרת עם ההורים לשמוע את תאור המצב והציפיות שלהם. ולספר להם מה קורה בגן, איך אתן מתמודדות, ומה אתן מנסות לעשות. חשוב שתגידו שילד שעושה קקי במכנסיים בגיל הזה, זאת בעיה וצריך לעשות משהו. לא להלחיץ אותם אלא להבהיר. תבקשי לאפשר לך קשר עם הפסיכולוגית, בטלפון או שתבוא לפגישה ותסביר לך יותר במסודר מה ההתרשמות שלה, ותדריך אותך מה לעשות. הנחיות יד שניה דרך האם לא מספיק טובות. אם יש כבר פסיכולוגית אני אמורה לדבר איתה ולקבל כיוון. אין ספק שלילד יש בעיה, אולי חרדה מציפה אותו בגן, אולי זה ביטוי של כעס או תסכול. או הרגל שהתפתח. צריך לעשות משהו. אם לא ילך דרך הפסיכולוגית נסי להתייעץ עם הפיקוח (את גן עירוני?) בכל מקרה אל תישארי לבד עם הבעיה. בהצלחה, אני כאן לשאלות נוספות. חלי

בני בן 5 עושה קקי בתחתונים.הוא גמול מפיפי כשנתיים. הוא לא מודע לכך וזה לא מפריע לו. הוא מפותח בשאר התחומים בהתאם לגילו. איך אני פותרת הבעיה? הייתי אצל רופא ילדים ואין בעיה פיזיולוגית

שלום רב ! ביתי בת שלוש וחצי שנים ולא מוכנה להיות בלי טיטול. בכל פעם שרק אומרים לה להוריד טיטול היא פורצת בבכי אימים וממש חרדה היא רועדת ומתחילה להזיע מרוב פחד . בגן ניסו לעזור לי אך הבעיה אצלה היא לא שהיא מפספסת אלה מתאפקת 7 שעות ברציפות. היא מתפתלת צורחת מבקשת טיטול אך לא עושה עד ששמים לה טיטול . מכיוון שאני יודעת שלא בריא להתאפק ואני רואה אותה גם במצב נפשי כזה ( רק בוכה ומפוחדת) אני שמה לה את הטיטול. מה עושים למי פונים אני לא רואה אור בקצה המנהרה. אני ממש לחוצה מזה. היא כבר גדולה. אני גם אוסיף ואומר שכל נסיונות השוחד לא עוזרים. היא אפילו לא מוכנה להתקרב ליושבנון או לסיר בשום פנים ואופן. מה עושים ? האם צריך טיפול פסיכולוגי? בבקשה אני כבר אובדת עצות . כל הצעה שתעלה אני מוכנה לנסות - העיקר שזה יעזור. זו ילדה ראשונה ויכול להיות שאנחנו לא פועלים תמיד לפי הספר. רק ברצוני להוסיף ולציין שלפני שלושה חודשים בערך היא החליטה שהיא מורידה לבד אך גם כשהתיישבה בסיר (לישבנון היא לא מוכנה בשום פנים ואופן) היא לא עשתה והתחילה לבכות . כשהצענו לה להחזיר את הטיטול היא סרבה . פשוט העדיפה להתאפק. וציינה שהיא כבר בוגרת אנא את עזרתכם!

מאיה, אני מבינה את המצוקה, באמת קורע לב ומדאיג לראות את הבת סובלת. לדעתי את צריכה לפנות לעזרה. הכתובת היא פסיכולוג התפתחותי שעובד עם הגיל הזה. תוכלי למצוא פסיכולוגים כאלו באיזור מגוריך, באופן פרטי או דרך קופת החולים במרפאות להתפתחות הילד. הם יוכלו לאבחן את מקור הבעיה, אולי יש משהו פיזיולוגי, אולי רק רגשי. ויציעו כיוון טיפול. אפשר בהחלט לעזור. אל תחכו לסבל נוסף. בהצלחה, אני כאן לשאלות נוספות, חלי

ביתי בת 5.10 עלתה לכיתה א' בספטמבר השנה, לאחר התייעצויות עם הגננת, מאבחנת החלטנו להעלות אותה לכיתה א' כי הילדה היא ילדה חכמה. הכניסה לכיתה א' מאוד קשה, בשבועיים הראשונים היא בכתה ורק עד שהמורה הגיע לכיתה היא הסכימה להיכנס. נכון להיום כי לא בוכה אך היא לא מסכימה להיכנס לבד לביה"ס, אנחנו מחכים עד שהמורה מגיעה ורק לאחר מכן היא נכנסת, הילדה לא מסכימה להיכנס לבד לביה"ס ובטח לא לכיתה, אודה באם תייעצו לי מה לעשות כי אחרי סוכות אין באפשרותינו להיכנס לשטח ביה"ס. תודה רבה וחג שמח.

ורד, אכן נשמע שהמצב של בתך מלחיץ ומדאיג. יתכן בדיעבד שהיא לא היתה בשלה לעלות לכתה א'. אבל זה לא משנה כי לא תחזירו אותה לגן, ויש להתמודד עם המצב הקיים. ברמה המעשית, הייתי מייעצת לחפש דמות בבית הספר, שנמצאת בבקר ומוכנה לסייע בקבלה שלה. מזכירה, יועצת, המורה. שהילדה יודעת כל יום מי מקבל אותה. זה יתן לה בטחון. במקביל, צריך ליצור קשר עם יועצת ופסיכולוגית בית הספר, לקבוע פגישה משותפת עם המורה והמנהלת , לדון במצב ולבנות תוכנית פעולה. אל תחששו מגודל הפורום או 'שמדברים עליה', ההסתגלות של הילדה חשובה יותר, וכמה שיותר הדברים יירגעו, כך לטובתה. כשבית ספר יקח אחריות, ויבנה תוכנית חינוכית יש יותר סיכוי לשיפור היא צריכה לדעת שדואגים לה, שמטפלים בה, וכך תרגע לאט לאט בהצלחה, אני כאן אם יש צורך בהמשך

בני עבר מבי"ס דמוקרטי לבי"ס ממלכתי השנה כשהוא בכיתה ב'. קשיי ההשתלבות קשים מנשוא, אנו מנסים לעזור לו אך המערכת אטומה לא רגישה ולא טולרנטית לילד שחווה שינוי מכאיב מאוד... הבעיה הקשה ביותר היא חברתית ורגשית הוא ממש חרד מהילדים (וזה ילד שיש לו חברים מהמסגרת הקודמת והם בקשר מצויין גם היום). הבנתי שיש פסיכולוגים שמטפלים בקבוצות של ילדים וכך גם עוזרים להם לקבל כלים לשילוב חברתי רציתי לדעת אם יש מישהו מומלץ באזור השרון והאם טיפול מסוג זה מומלץ ועדיף על טיפול פרטני? זה דחוף לי מאוד הייתי רוצה להתחיל משהו לפני החזרה מחופשת סוכות.

ורד, אני מבינה שהמעבר קשה, וכדאי לעזור לילד, ובהקדם. לא לגמרי ידוע לי למה הוא עבר אחרי שנה. האם היו קשיים בבית ספר הקודם? חשוב להבין את זה כחלק מההבנה של קשיי המעבר שלו. אני משערת שהלכתם לבית ספר דמוקרטי כמקום עדיף על בית ספר ממלכתי 'לא רגיש ולא טולרנטי', אז הגעתם בסוף לבית ספר בדיוק כזה? בכל מקרה, אני לא הייתי מוותרת על העבודה מול בית ספר. מי שיעבוד עם הילד, חשוב שייפגש עם הצוות, יבין מה קורה, וידריך אותם לעבודה עם הילד. זה חלק מעבודה פסיכולוגית עם ילדים לגבי טיפול ישיר לילד- זה חשוב, כי החרדה מתפתחת אצלו, ורצוי שלא תגדל למימדים הרסניים. יש קבוצות באיזור השרון, מעט. יש את מכון גוונים, ויש את ד"ר חיים רובינשטיין. הבעיה בקבוצות, שלא תמיד הן מתארגנות בזמן, ולא תמיד הילדים מתאימים לילד שלכם. הפרוצדורה בעייתית יותר. לדעתי, טיפול פרטני יכול לטפל היטב בבעיה חברתית, במיוחד אם המקור שלה הוא חרדה ולא חוסר במיומנויות חברתיות, כמו אצל הבן שלך. הפסיכולוג יתמוך בילד, ויחזק אותו להתמודד עם המעבר כולו ועם החלק הרגשי- חברתי במיוחד. טיפול פסיכולוגי פרטני את יכולה להתחיל מיד. פני לשרות הפסיכולוגי בעיר מגוריך, אפילו בעילום שם, ובקשי המלצה למטפל. או שקבלי המלצה מאנשים שאת מכירה. אל תחכי מצד אחד, אבל אל תשדרי לחץ לילד מצד שני. בהצלחה, אני כאן לשאלות נוספות. חלי

תודה תודה תודה, בהחלט לקחתי לתשומת ליבי וכבר נקבעה לנו פגישה (הורים קודם) עם פסיכולוגית ילדים שמטפלת פרטני וקבוצות על פי צורך. עצתך להדרכת הצוות ע"י הפסיכולוגית האירה את עיניי כי התחושה בה אני שרויה היא שבביה"ס רק מנסים להוכיח לנו כל הזמן שהם לא מסתדרים ויש שאיפה להגיע לפיתרון מהיר וקל בו לא יצטרכו לקחת חלק. אני מקווה שהדברים ישתפרו, לא קל לראות את ילדך סובל... תודה לך ורד

בני בן ה3.4 הינו ילד בוגר , מדבר שוטף מגיל צעיר הוא התחיל ללכת בגיל 1.7 ובגיל 1.10 נולד לו אח קניתי עגלת תאומים כיון שהוא היה עדיין קטן הילד שוקל 11.4 והוא קטן פיזית בגינה ובפארק ובבית הוא מתרוצץ בלי סוף אבל כשיורדים לרחוב הוא מסרב ללכת ברגל ורוצה ידיים גם אם אנחנו הולכים למקום שהוא רוצה ואני אומרת לו שאם הוא לא ילך נשאר בבית הוא מעדיף להשאר בבית גם בטיולים הוא מסרב ללכת ורוצה גם מנשא בגלל שיש לו אח קטן אני גם לא יכולה הרים אותו כל הזמן גם אם אני רוצה ואז מתפתח בכי ויללות מלוות ממש בהיסטריה מה ביכולתי לעשות אני לא חושבת שמבחינה פיזית יש לו בעיה כיון שהוא רץ בפארק ובבית קופץ ומשתולל אשמח לקבל תשובה

טובה, חסר לי קצת מידע. אני משערת שבנך הולך במקומות אחרים, בגן למשל, עם אבא, ורק איתך הוא לא רוצה ללכת? אם זה המצב אז אין ספק שהסימפטום שלו קשור לקשר איתך. אולי סוג של כעס לא מודע, שגורם לו להתנגד לעשות את מה שאת רוצה. התנגדות שלו לגדול ולהיות בוגר והולך כפי שמצופה מגילו. אולי כעס וקנאה על הולדת האח, ורצון להיות תינוק גם הוא שיקבל ממך את כל השרותים שמקבל אחיו. אני רוצה להמליץ לך בחום לקבוע פגישה עם פסיכולוג ילדים, פסיכולוג התפתחותי שמטפל בגילאים הללו. לכו ראשית אתם ההורים להתייעצות, שם יעשו בירור יסודי לכל פרטי הסימפטום, שלבי ההתפתחות שלו, של הקשר ביניכם. יעלו השערות (יותר מדויקות מאלו שהעליתי אני על בסיס מידע חלקי) ויכוונו אתכם לטיפול. אני משערת שהתנהגות בנך מרגיזה ובמיוחד מדאיגה. אני יכולה לעודד אותך, ולומר שבעיות בגיל הצעיר שמטופלות נוטות להפתר בקלות יחסית, ואז הילד וגם את תוכלו להמשיך במסלול ההתפתחות התקין שלכם, שכרגע נפגע בגלל הבעיה. אל תהססי לפנות לעזרה. אני כאן אם יש שאלות נוספות,חלי

טובה, חסר לי קצת מידע. אני משערת שבנך הולך במקומות אחרים, בגן למשל, עם אבא, ורק איתך הוא לא רוצה ללכת? אם זה המצב אז אין ספק שהסימפטום שלו קשור לקשר איתך. אולי סוג של כעס לא מודע, שגורם לו להתנגד לעשות את מה שאת רוצה. התנגדות שלו לגדול ולהיות בוגר והולך כפי שמצופה מגילו. אולי כעס וקנאה על הולדת האח, ורצון להיות תינוק גם הוא שיקבל ממך את כל השרותים שמקבל אחיו. אני רוצה להמליץ לך בחום לקבוע פגישה עם פסיכולוג ילדים, פסיכולוג התפתחותי שמטפל בגילאים הללו. לכו ראשית אתם ההורים להתייעצות, שם יעשו בירור יסודי לכל פרטי הסימפטום, שלבי ההתפתחות שלו, של הקשר ביניכם. יעלו השערות (יותר מדויקות מאלו שהעליתי אני על בסיס מידע חלקי) ויכוונו אתכם לטיפול. אני משערת שהתנהגות בנך מרגיזה ובמיוחד מדאיגה. אני יכולה לעודד אותך, ולומר שבעיות בגיל הצעיר שמטופלות נוטות להפתר בקלות יחסית, ואז הילד וגם את תוכלו להמשיך במסלול ההתפתחות התקין שלכם, שכרגע נפגע בגלל הבעיה. אל תהססי לפנות לעזרה. אני כאן אם יש שאלות נוספות,חלי

הילדה שלי בת 5.5, זה שנתיים זהיא פוחדת מבובות. אין לנו מושג איך ומתי בידיוק זה התחיל, כל וחומר ממה זה נובע. פסיכולוגית שדיברנו איתה בנושא, קשרה זאת עם חוסר גבולות שיש לילדה,והציע שנעבוד איתה על נושא הגובות קודם, ואז נושא הפחד ייפתר. עד רגע זה לא הצלחתי להבין את הקשר. יש לציין שבבית אני לא נתקלת איתה בבעיות חוסר גבולות, נכון היא עקשנית מאוד, ילדה עם "אופי",אבל שיטת ה "1..2..3" עובדת אצלי מצויין. בגן לעומת זאת הגננת לא מפסיקה להתלונן על חוסר משמעת של הילדה. לא יודעת אם זה רלונטי, אבל היא בת יחידה שלנו אז השאלה שלי היא בעצם אם יש קשר בין שני הנושאים? ואיך מתמודיים עם הפחד. דעתי שלי "זכותה של הילדה לפחד, ואין צורך לחפש לזה הסבר", אילולא זה היה מקשה עליה כ"כ, ובמידה רבה מפריע לה, לא הייתי מתיחסת לזה כאל "בעיה".

ריטה, אשמח לקבל עוד אינפורמציה כדי לדייק בתשובתי- איך מתבטא הפחד מבובות אצל ביתך, באיזה אופן זה מפריע לה, ומקשה עליה? איך מתבטאות הפרעות המשמעת בגן? ומה זאת שיטת ה- 1,2,3 שציינת מעבר לכך- אנסה בכל זאת לענות. הקישור שאולי ניסו לעשות עבורך בין הפחד מבובות לחוסר גבולות יכול להיות קשור לכך, שפחדי ילדים הם פעמים רבות ביטוי לתוקפנות שעוברת השלכה. הכוונה היא שהילדה שלך כועסת ותוקפנית (אולי בגלל חוסר גבולות, שהופך אותה לא מוגנת ולא שקטה) והתוקפנות שלה משנה כיוון, ונחווית אצלה כאילו הבובות יכולות להיות תוקפניות כלפיה. פעמים רבות, כשילדים פוחדים ממשהו חיצוני, מחפשים על מה הם כועסים, וכשמשוחרר הכעס, נרגע גם הכעס. אולי החיבור נראה לך מוזר, אבל זה ההסבר היחיד שנראה לי. אבל בעצם, למה שנעלה השערות על מה שאמרו לך אחרים, ולא היה מתאים לך? בואי אנסה לתת לך הסבר משלי- לדעתי, אם יש לילדה בעיות משמעת בגן, יש להתמודד איתן. ללמד אותה בצורה שיטתית לציית יותר, גם אם היא 'ילדה עם אופי' ועקשנית. זה יעבוד לטובתה שתלמד להסתגל, כך יכעסו עליה פחות, וזה יעזור לבטחון שלה ובכלל. יש לה עוד שנים במערכת החינוך, למה להסתבך?! הייתי ממליצה לך לקבוע פגישה עם הגננת ולברר באופן יסודי מה קורה בגן, מתי ההפרעות, מה תדירותן, מה הביטויין. ולנסות לבנות תוכנית לשיפור המצב- אולי עיצוב התנהגות (מתן חיזוקים על נקודות נצברות), או כל שיטה שתעבוד ענינית ותשפר את המצב בו כועסים עליה בגן. אם יש צורך גייסי גם את פסיכולוגית הגן לשיחה, שתתרום את חלקה, ואולי תלווה את התהליך. בבית, אין בעיות משמעת, אבל יש פחדים. גם בהם אפשר לטפל ענינית. לברר עם הילדה אם היא רוצה להפטר מהפחד, ואם כן- לחפש איתה שיטה להפחית את הפחד בהדרגה. יתכן ותזדקקו לעזרה טיפולית של פסיכולוג/ית ילדים שיתמוך בכם. פחדים הם בהחלט סימפטום שיכול לעבור, אין סיבה שיימשך שנתיים. אם את רוצה לקרא עוד על פחדים, את יכולה לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים'. אשמח להתעדכן, ולהמשיך לסייע, בהצלחה בינתיים, חלי

בתי בת 7.5 נטייה לפתוח פצעים עד זוב דם. כל צורת התייחסות שלנו - הבטחת פרסים, כעס, הסבר רציונלי, לא מונע ממנה להמשיך ולפצוע עצמה. הפצעים הם עקיצות שמסתבכות לפצעים מוגלתיים כיוון שהיא לא מרפה.נראה שהיא אינה שולטת על התנהגות זו - מזכיר נטייה לכסוס צפורניים. אשמח לעצה.'

יעל, התופעה שאת מתארת אכן נשמעת מעט מדאיגה. חסר לי מידע ממתי התופעה התחילה? מה אומר רופא על עוצמת הגירוד, ואם יש דרך להקל? חשוב תמיד לבדוק ולשלול את ההיבט הפיזיולוגי, לפני שעוברים להשערות פסיכולוגיות. ובכל זאת, אוכל להעלות השערה, שההתנהגות של גירוד הפצעים נשמעת כמו סימפטום המרמז על מתח וחרדה. משהו כנראה מטריד אותה, והיא פורקת את המצוקה דרך הגירוד. לכן כל הנסיונות ההגיוניים שניסיתם לעשות איתה הסכמים ולהבטיח פרסים- לא הצליחו. הדחף לגרד, להפחית את הלחץ והחרדה הם בלתי נשלטים וההגיון לא יכול לעצור אותם. הייתי מפסיקה עם ההסכמים, במיוחד כשהם לא יעילים. כי כרגע זה רק צובר כעס ותסכול כל פעם שהיא לא מצליחה לעמוד בהסכם. זה מיותר. תפסיקו להתיחס לתקופה להתנהגות, כך יירד קצת הלחץ, ואולי גם הבושה שלה על מה שהיא עושה, ועל כך שהיא מאכזבת אתכם. בינתיים, תנסו לברר עם הרופא, ובמקביל אתם יכולים גם לפגוש פסיכולוג ילדים, שיוכל להתרשם ממנה, ולראות אם היא זקוקה להתערבות טיפולית מסוימת לשיפור המצב. לכו בהתחלה רק להתייעצות, ואז תחליטו יחד מה הלאה. אשמח אם תרצי לכתוב לי מעט יותר על אופיה הכללי של בתכם מעבר לתופעה הספציפית שתארת. איך היא בבית, בבית ספר, עם חברים. כך אוכל לדייק בתגובתי יותר ביי בינתיים, חלי

שלום, ראשית, ברכות לפתיחת הפורום. שיהיה בהצלחה! בני בן ה-3 בזמן האחרון מתבכיין בצורה יוצאת דופן, כאשר הוא מבקש דבר מה ונענה בשלילה, ישר מתחיל לבכות ולהשתולל, כך כמעט על כל שטות. הוא ילד מאוד פיקח ובוגר לגילו אז אני מניחה שזה פינוק או שלב התפתחותי (אני גם בהריון מתקדם אז כנראה שזה גם מוסיף). תגובתי היא, שאני מסבירה לו שאני לא מוכנה לדבר איתו כאשר הוא מתחיל לבכות אלא רק כאשר הוא רגוע ומסבירה לו שלא כל דבר הוא צריך לקבל. כאשר הוא מתחיל לבכות אני פשוט "מזכירה" לו שאני לא מדברת איתו עד שהוא מפסיק ומדבר כמו בוגר. האם אני נוהגת נכון? מהן הדרכים להתמודד עם התנהגות כזו? לעזרתך אודה מאוד. רוני

רוני, תודה על הברכות לפתיחת הפורום, מקווה שיהיה מועיל ועוזר לגבי שאלתך, אני חושבת שכיוון התגובה שלך נכון- את מעבירה לבנך מסר ברור, שבצעקות והשתוללות הוא לא משיג דבר. לעומת זאת, כשהוא רגוע ומסביר את עצמו את נענית ונותנת לו את מה שביקש. זה מסר חשוב. מה שיעזור להטמיע אותו זה אם את מקפידה לברר איתו כשהוא נרגע מה רצה ולהענות, אם אפשר כמובן. שהילד לא ירגיש שרק דוחים אותו כשהוא כועס, ואין המשך לשיחה. ככל שהוא יבין שיש תוצאה חיובית לדיבור הרגוע, הוא ימשיך בו יותר ויותר. דבר נוסף חשוב הוא הטון שהדברים נאמרים, שיהיה בו כמה שפחות כועס וביקורתי. כי זה לפעמים משפיל שמישהו סוער ובוכה והאחר מגיב אליו בקור. זה יכול להחוות דחיה פוגעת. אז הטון אמור להיות ברור ונחרץ, אבל גם אכפתי וחם בו זמנית. אני יודעת שקל לומר, ולא קל לבצע- ובכל זאת זה חשוב ככיוון תגובה מומלץ. אני משערת שבנך כועס ומתוסכל כשאומרים לו לא, וזה מתאים לגילו ולא מדאיג. יתכן והוא מעט לחוץ מהרגיל בגלל ההריון שהזכרת- נשמע הגיוני. הוא מנסה לבדוק מה הדרך הכי יעילה להשיג את שלו, וזה לגיטימי. זה חלק מהדרך שלו ללמוד את העולם סביבו בתור ילד נבון וסקרן. מה שחשוב הוא שלא ייפתח הרגל להשתולל כל פעם שהוא מתוסכל. אתם אמורים לעזור לו לפתח בהדרגה שליטה ברגשותיו, שיוכל לווסת אותם טוב יותר. כך התפרצויות זעם או חרדה שיהיו לו (וזה טבעי) יתבטאו בעוצמה פחות חזקה של ההתפרצות, וקצב מהיר יותר של הרגעה שלה זה הכיוון החינוכי אליו צריך לכוון. לאט לאט, בתהליך מתמשך וסבלני. אי אפשר להשיג את זה בבת אחת, וכעס רק עושה רע יותר. (פרוט בנושא של שליטה ברגשות תוכלי למצוא בספר שלי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים', הוצאת אח) אל תחשבי שילדך מפונק, הוא רק מנסה. אם יצליח והסביבה תקפוץ לדום להתפרצויותיו הוא יהפוך ילד מפונק שמקבל שירותי יתר וזה כיוון לא מומלץ. גייסי את כל הכוחות והסבלנות לתת לו מצד אחד חום ואמפטה, ומצד שני לשים לו גבולות ברורים. לחנך אותו למסר שהשתוללויות לא ישיגו לו תוצאות טובות, ודיבור רגוע דווקא כן. בהצלחה, אשמח לעזור גם בהמשך, חלי

שלום רב, יש לי ילד בן 7 (אמצעי בן אחים בני 9,3) מתחילת שנת הלימודים - כיתה ב' חל שינוי בהתנהגותו, הוא החל להיות עצבני מאוד, כל דבר שמישהו אומר הוא מתעצבן ואף מרביץ. העניין הוא שמאחרי חופשת ראש השנה הילד לא מספיק להעתיק מהלוח את כל מה שהוא צריך (המורה מודעת ואנו עושים בדיקת ראיה) ולא מסיים את שעורי הבית עד שאני מגיעה מהעבודה ואז אני שואלת למה, מה עשיתה באותו זמן - והוא פשוט לא עונה, אחרי ששוחחנו והוא הבטיח שישתדל הוא החל לשקר לי, פשוט, אני שואלת אם הספיק להעתיק ולעשות שיעורי בית הוא אומר לי "אמא הכל בסדר" אני סומכת עליו וממשיכה את היום. בערב כמו מידי ערב אני בודקת את התיקים ורואה שהוא לא הכין את שיעורי הבית ואז אני כועסת (למרות שאני מבטיחה לעצמי לא לכעוס). הוא פשוט משקר לי , אני לא יודעת אם אני לוחצת עליו יותר מידי או שאני צריכה לשלוח אותו ללא שיעורי הבית לבית הספר ואז המורה תעיר לו - אני זקוקה להדרכה תודה

יפה, בנך משקר לך , וזה מרגיז ומדאיג. אני בהחלט מבינה. לדעתי, הוא משקר כי זו הדרך שלו להתגונן בפני דרישות שהוא כנראה לא מסוגל לעמוד בהן. הוא לא מסוגל כרגע לעמוד בקצב ההעתקה מהלוח, ובקצב הכנת השיעורים. לכן הוא לא עושה את שניהם. בו בזמן הוא רוצה שתהיי מרוצה ממנו, ולכן הוא מספר לך שהוא כן עשה. הוא מנסה 'לספק את הסחורה' שאין לו כרגע- רוצה להיות תלמיד טוב וחרוץ, ולא יכול. מה קרה בדיוק בכניסה לכתה ב' אני לא יודעת- אולי היתה 'עליית מדרגה' בקושי הלימודי ולכן נהיה לו קשה? האם היתה החמרה בבעית הראיה? האם המורה השתנתה או השתנו הדרישות? משהו השתנה במצב החברתי שלו בכתה? בבית? התשובות חשובות כי כל אחד מהדברים הללו יכול להסביר את הנסיגה בהתנהגותו. הייתי מציעה לכם לברר, לבדוק כמובן את הראייה. ובינתיים- דברי עם המורה להוריד ממנו זמנית את הדרישות. זה לא אסון ואפילו נכון להגמיש את הדרישות כשמשתעוררת בעיה. שהמורה תדאג לעזור לו בענין ההעתקה מהלוח, שלא ירגיש נכשל ולחוץ כל כך. צריך לדעתי לוותר לו על חלק מההעתקה וגם על חלק מהשיעורים. זה חשוב כדי שהוא לא יפתח אנטי ללימודים שיפגע בו גם בהמשך. תסכמו שהוא יושב שעה על שיעורים בבית, וזה המון, ומה שהוא מספיק עם זה הוא בא לכתה. והמורה לא כועסת, להפך מעודדת. נראה לי, שהוא צריך מבוגר בסביבה כשהוא לומד, קשה לו לבד. לא צריך לעשות איתו את השיעורים, אבל להיות על יד, לדרבן, לעזור כשיש שאלה. זה ימנע חלק מההזדמנות שלו לשקר. חשוב מאוד שתהיי מתואמת עם המורה, לעבוד בצורה מתוכננת לטובת הילד. כך לא תלחצי עליו מידי בבית ,ולא תדאגי לגבי תגובות המורה בכתה. תקבעי איתה שתדברו כל שבוע, שתדעי מה קורה. שהיא תדע שאת מעורבת ואכפתית. עם הילד בבית- חשוב שתפסיקו את הכעס על השקרים. בכלל, דברו פחות על השקרים ויותר על מה הוא מרגיש. נסי לברר מה קשה לו, מה הוא חושב שיכול לעזור לו לעשות שיעורים, ילדים חכמים ועונים כששואלים אותם בלי כעס. תנסו לבנות תוכנית איך ומתי הוא יושב לשיעורים, ובשאר הזמן שיהיה חופשי. תרבי לחזק אותו על הצלחות ומאמצים שלו, ופחות תעבירי עליו ביקורת. כך יתחזק לו הבטחון העצמי, והוא ישקיע יותר. יפה, נכנסתם לפלונטר וזה לא נעים. מה שמעודד זה שהמשבר לא נמשך הרבה זמן וניתן לעצור אותו. המבוגרים (ההורים והמורה) צריכים להתעשת ראשונים, לפעול בהגיון. ואז ירד הלחץ מהילד, הוא לא יצטרך לשקר, ותמצאו פתרון לבעיה, מה שלא תהיה. בהצלחה, אשמח להתעדכן, ולעזור בהמשך. חלי

שלום אני אמא לשניים ילד בן 4 ותינוקת לאחרונה הבנתי כי שיטת החינוך שלי לא נכונה לאחר שבני האיר את תשומת ליבי אני צועקת על ילדיי המון על טעויות שילדים עושים אני מאוד נוקשה ולאחרונה הבנתי שהשיטה של החינוך שלי היא לא נכונה כלל אתמול בני ניגש אליי וביקש ממני שאפסיק לצעוק עליו כי הוא חולם על זה בלילה יש לציין שבני הוא ילד מאוד שקט צייטן וחכם מאוד זה נורא הפריע לי ומעוניינת לשנות את גישתי אליו בשאיפה שלא גרמתי לו נזק כבד מדי איך אוכל לתקן את הנזק שגרמתי??????

טוב שפנית אלי, טוב שהקשבת לבנך, וטוב שאת רוצה לשנות. זה מאוד מרגש שהבן שלך יכול היה לנסח כל כך טוב את רגשותיו, לומר לך שהצעקות שלך מטרידות אותו גם בחלום, זה בהחלט מעיד על יכולת חשיבה ומודעות רגשית גבוהה שלו. זה שיכולת להקשיב לו, ולהפיק מדבריו מסקנה של רצון מיידי לשינוי- מעיד על רגישות גבוהה שלך ללתגובות אליך. יתכן שזה מה שגורם לך לחלק מהכעסים. יתכן ואת אדם רגיש, ומגיבה בלחץ לסביבה, במיוחד למי שחשוב לך, הילדים למשל. אולי קשה לך עם עומס, עם תסכולים וחרדות, עם האשמה והביקורת העצמית. עם כל מה שהוא חלק בלתי נמנע מהורות לילדים צעירים כמו ילדיך. אינני יודעת מה מקור הצעקות, אינני יודעת גם אם את צועקת בדרך כלל או רק על הילדים. אני כן יודעת, שניתן לעשות שינוי ולהפחית צעקות. עושים זאת דרך זיהוי מקורות הכעס והלחץ, והפחתה שלהם. מטפלים בזה דרך הדרכה. אני בהחלט ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים באיזור מגוריך. תוכלי להשיג שינוי בטווח זמן קצר לדעתי. עשי זאת למען ילדך ולמען עצמך. שתרגישי שאת אמא טובה כמו שאת יכולה ורוצה להיות את כותבת שאת חוששת שפגעת בילד וגרמת לו נזק כבד- אני מסכימה שצעקות זה לא סגנון תקשורת מומלץ , ובכל זאת הייתי נזהרת מלהסחף לתחושות אשם וכעס עצמי כמו שאני שומעת מאיך שאת מבקרת את עצמך. כפי שאמרתי, ילדך נשמע נבון ובוגר, אז כנראה עשית דברים טובים בדרך. עכשיו לכי לייעוץ, לשפר עוד קצת את ענין הכעס. לכי ממקום עניני ולא מאשמה. בהצלחה, חלי

שלום, אני אמא ל-2 ילדים בני הבכור בן 5 וביתי בת שנתיים. לפני כ-3 שבועות הגענו לחו"ל מטעם עבודה של בעלי ונשאר לגור כאן לפחות 3 שנים.הנסיעה הייתה פתאומיות בהתרעה של חודש כך שלא יכולנו להכין את בני מראש. ההתאקלמות של בני הגדול פה היא מאד קשה והוא נכנס לסטרס נוראי וזה מתבטא בהליכה לשירותים כל 5 דקות, בכי , עצבנות והתפרצויות זעם. הוא ידע ששנה הבאה הוא ילך לגן חובה ופתאום הוא צריך ללכת לביה"ס כי במדינה הזאת ביה"ס הוא מגיל 5 ורגשית הוא עדיין לא בשל לביה"ס . המורה אומרת שהוא לא מוכן לשתף פעולה ושהוא יושב בכיתה בלי לעשות כלום וקרו מקרים שהוא עזב את הכיתה באמצע השיעור והיא היתה צריכה לחפש אחריו וכן הוא מפריע לה בשיעור שהוא כל הזמן יוצא לשירותים. הוא מסרב ללכת לביה"ס בטענה שמשעמם לו שם כי אין שם משחקים, אין לו חברים והוא גם לא מבין את השפה לכן אינו מוצא את עצמו בכיתה(זהו ביה"ס אמריקאי).והמורה שלו לפני מס' ימים התקשרה שנבוא לקחת אותו מביה"ס באמצע היום בטענה שהוא לא מוכן להיכנס לכיתה .מאד כעסתי על המדיניות של המורה כי זה לא פיתרון שנבוא לקחת את הילד שזה בעצם מה שהוא רצה שיקרה אלא היא היתה צריכה להתמודד איתו ולשכנע אותו בדרכי נועם להיכנס, אבל הם לא כל כך מוכנים להתאמץ שם.כל מה שאנחנו מבטיחים שנקנה לו לא עוזר ואם רק מזכירים את המילה ביה"ס הוא מיד רץ לשירותים ונכנס ללחץ.מדאיג אותי מאד האובססיה ללכת לשירותים לעיתים מאד תכופות.ישנה רגרסיה בהתנהגות שלו הוא לא מוכן לישון בלילה לבד הוא רוצה שאני אשן איתו הוא בוכה שהוא רוצה לחזור לישראל כי הוא מתגעגע לחברים.בנוסף הוא לא מפסיק לריב עם אחותו הקטנה הוא צועק עליה כל הזמן וגם מרביץ לה וברגע שאני מבקשת ממנו שיפסיק הוא אומר שכולם אוהבים רק אותה וכל הזמן נמצאים רק איתה והוא נמצא לבד. ילדי במצוקה ואני לא יודעת איך לעזור לו. אני רוצה לציין שבעיה למצוא פה פסיכולוגית וגם אם נמצא היא לא תדע עברית. עיזרי לי לעזור לו

אמא יקרה, הרגשתי ממה שכתבת עד כמה כבד המשבר שבנך עובר. אכן אתם במצב לא פשוט- שינוי כה מהיר ודרסטי שעברתם כמשפחה. בלי הכנה ובלי זמן לעיכול. בעלך, את ובת השנתיים כנראה מסתדרים (האומנם?) אבל בן החמש 'מתפרק'. יתכן שהוא מבטא את הלחץ בשביל כל המשפחה... אין ספק שהוא עובר משבר- הוא נזרק לעולם זר, ללא שפה, ללא תחושת בטחון והגנה שהוא זקוק להם. הוא מגיב בלחץ אדיר, בסימפטומים פיזיים ורגשיים חריפים כפי שאת מתארת. מצד אחד אני מבינה שאתם רוצים שהוא ישתלב במערכת החינוך מיידית, שלא יפסיד וייכנס למסגרת, מצד שני 'הוא מצביע ברגליים' שזה לא מתאים לו. הוא נשמע בפניקה, ומגיב כמה חזק שהוא יכול כדי להתרחק ממקור הלחץ המרכזי שלו- בית הספר. הוא כנראה מרגיש את החרדה שלכם, ואת חוסר הסבלנות של מורות בית הספר, שלא יודעים מה לעשות איתו. וזה מגביר את הלחץ שלו. אין לי תאור שלו לפני הנסיעה, והייתי שמחה לשמוע כדי לדייק בתגובתי. לפי התאור שלך הוא נשמע ילד רגיש ,ומעט חרדתי. שכל עוד היה בסביבה מוגנת- הסתדר, ועכשיו פחות. מה לעשות? התשובה בהחלט לא פשוטה. אני מבינה שאתם לא בארצות הברית או בארץ שיש בה פסיכולוגים דוברי עברית. אתם נשמעים די בודדים במבחינת האפשרות להתייעץ. טוב שפנית לייעוץ בפורום, קחי בחשבון שאת יכולה גם לקבל יעוץ רחב ואישי יותר גם דרך הטלפון, זוהי דרך מקובלת כיום. את יכולה להתייעץ עם פסיכולוגים חינוכיים, כמוני, דרך הטלפון. טיפול לילד זו בעיה גדולה יותר, כי נדרש מפגש אישי שלא אפשרי כרגע. בנוסף, אני הייתי מייעצת לך ולבעלך לזמן פגישה מסודרת בבית הספר עם המורה, המנהלת, היועצת, פסיכולוגית (אם יש כזו) . בפגישה הזו תספרו על הילד, תשמעו על מה שיש לבית ספר להציע. תגייסו אותם לרצות לעזור לו, ותנסו להגיע לתוכנית חינוכית מסודרת בשביל הילד. אין כאן פתרון של זבנג וגמרנו, נדרשת חשיבה ותוכנית מסודרת שתיתן מענה לצרכים של הילד. 'שיחות מסדרון' לא יעזרו, ושיחות לחוצות כשיש בעיה- גם הן לא יעזרו. כמו בכל תחום בחיים-צריך לחשוב בצורה מסודרת ולבנות תוכנית. יתכן שגם בית ספר נבהל, ולא יודע מה לעשות. צריך לדרבן אותם להתארגן ולהענות לאתגר של קליטת הילד. אם תגלו שהם מסוגלים למשימה- תשאירו אותו שם, ותראו שיפור. אם תראו שלא- לא הייתי פוסלת לבדוק אפשרויות אחרות, בית ספר אחר, או אפילו להשאיר אותו מעט בבית להרגע. יתכן שהכל קרה לו מהר מידי, והוא צריך זמן להסתגל. יתכן והוא מקנא באחותו, אם היא נשארת בבית עדיין. הייתי ממליצה שתחשבו ותשקלו את כל האפשרויות. בגמישות וביצירתיות. אל תילחצו, אל תלחיצו אותו. קחו את הזמן. עברתם מדינה בחטף בלי הכנה, אף אחד לא אומר שאתם לא יכולים לקחת מעט זמן עכשיו. להסתגל. להבין מי נגד מי. אם הילד אפילו יישאר מעט בבית, זה לא כשלון או כניעה ללחץ שלו. יתכן וזאת תהיה נסיגה לצורך עליה. להכניס אותו שוב בצורה בשלה יותר. הילד צריך תקופת הסתגלות, עזרה לצאת מהמשבר. הרגעה ותמיכה. שידע שאתם מבינים שקשה, שהוא לא רוצה. צריך הרבה חום אמפטי, שירגיש אתם מבינים, שמפחיד, ששונה. שקשה כל כך. נסו ליזום פגישה בבית הספר, לראות אם יש לכם עם מי לעבוד. חישבו ביניכם על הכיוון שהצעת, ואשמח שתהיי בקשר להמשך חשיבה משותפת. ביי בינתיים, חלי

שלום הילדה שלי כאמור בת שנה וארבע חודשים בעוד ארבע חודשים (כשהיא תהיה בת שנה ושמונה) יגיע ב"ה אח קטן. האם יש צורך הכנה כלשהיא בגיל הזה? האם יש צורך להסביר? כיצד? והאם בכלל הילדה מסוגלת להבין את ההריון? במידה וכן- האם צריך להסביר כבר כעת- כשהתחילו לראות אצל בטן או שהיא לא תזכור מעכשיו ועד הלידה? בנוסף- מהן הסכנות של "לקבל אח" בגיל כזה צעיר (קנאה וכו)? כיצד להערך? אשמח לתשובה מפורטת ו/או הפניה לחומר קריאה בברכה, מרינה

מרינה, ראשית מזל טוב לקראת הלידה הצפויה. שיעבור הריון קל, ולידה מוצלחת. לגבי בתך- יש טעם בהכנה אך מותאמת לגילה. היא לא יכולה להבין משמעויות, מה זה אומר שיהיה לה עוד אח, או לקלוט את השינויים שיהיו בעתיד כשיהיה לה אח. היא היום בעולם שרובו קשור לחושים (מה שהיא רואה ומרגישה) וקשור להווה הקונקרטי, מה שקורה סביבה כרגע. לדעתי, רצוי שתדברי איתה על מה שהיא רואה ממש, שהבטן גדלה, ושיהיה לנו אח חדש עוד מעט. גם אם תגידי את הדברים כמו מנטרה, בלי שהיא מבינה במדויק, זה ישיג אפקט מצטבר שהיא שומעת את המילים ומתרגלת אליהם. אם את קוראת לה סיפור ויש שם התיחסות לאח קטן, או לגור שנולד- זה גם מתקשר לנושא, גם אם לא באופן ישיר. את לא צריכה להתיחס להריון כל הזמן, רק מידי פעם. רוב הזמן תני לבתך לחיות את חייה כרגיל. כמובן, שאם היא מתיחסת, נוגעת בבטן למשל, חשוב להגיב אליה ולהסביר. בדרך הזו שתתיחסי להריון בצורה רציפה זה לא יהיה ענין של 'לזכור עד הלידה' אלא שההריון והאח המגיע יהפכו להיות לה משהו מוכר שהיא מתרגלת אליו. ושוב, רק במילים. כשהאח יוולד היא תתרגל לרעיון בהדרגה. שאלת על השפעות הלידה עליה- כמובן שיהיו, תלוי כמובן באופי שלה ובקשר שלה איתך. קשה לנבא אבל תלוי עד כמה היא רגישה לשינויים, עד כמה היא צמודה אליך ואיך היא מגיבה לפרידות ממך, ולאחרים שסביבך. היא תגיב למה שהיא תרגיש שקורה סביבה. היא צעירה, והגיל שלה לא נחשב בעייתי במיוחד להולדת אח חדש. למרות ששוב, אין כאן ניבוי מלא, לא לטוב ולא לרע. אני הייתי ממליצה לך להיות רגישה לתגובות שלה, אבל לא לפתח חרדה או נבואה שתגשים את עצמה שיהיו בעיות. לאוו דווקא. יהיה שינוי ואולי קצת נסיגה או קושי שלה. אבל רוב הילדים מסתגלים היטב, ולא סובלים מהולדת האח. צריך כמובן בהמשך לבנות סדר יום שמתיחס גם אליה, שלא יהיה לה הפסד גדול מידי מהולדת האח. אם את רוצה לקרא עוד בנושא אז בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים', הוצאת אח, יש התיחסות לנושא של הולדת אח חדש. ולסיום, אני מזכירה לך שאת לא עושה לה עוול בהולדת האח. זה תהליך טבעי וחשוב למשפחה. ואם את שלמה עם השינוי, ובעלך וכל המשפחה- זה יעבור בטוב גם לילדה. שיהיה לכם בהצלחה, אני כאן אם יש עוד שאלות בנושא,חלי

תודה רבה על תשובתך המפורטת

שלום אני מקווה שאני בפורום הנכון. בתי בת שמונה חודשים. מאז היא בת חודשיים תמיד ישנה כל הלילה בלי ולא התעוררה אפילו פעם אחת. מזה שבועיים, בתי מתעוררת כמה פעמים בלילה, אני שמה לה את המוצץ והיא נרדמה שוב לשעה ושוב מתעוררת וככה כל שעה עגולה. אני בודקת והכול נראה בסדר, טמפרטורה של החדר תקין, טיטול... מה יכול להיות? בתודה, רחלי

רחלי, אנסה לעזור. אני משערת שמשהו עובר על ילדתך ולכן השתנה דפוס השינה שלה. האם היא מתעוררת בבכי? במצוקה? יתכן ומשהו פיזיולוגי מטריד אותה. הייתי מבקשת מרופא ילדים לבדוק אותה, לייתר בטחון. ואת גם יכולים להתייעץ בפורום של רופאי ילדים, יתכן והתופעה מוכרת להם. מהזוית הפסיכולוגית- יתכן שמשהו בסביבה שלה מעט יותר לחוץ או מאיים עבורה, והיא מגיבה לכך גם בלילה.האם השתנה משהו בחייכם? אפילו קטן? על תינוקת רגישה זה יכול להשפיע. יתכן גם שהיא גדלה ונהיית יותר אקטיבית גם בשינה- זה קורה...תינוקות בגיל הזה כל הזמן משתנים ומשנים את ההרגלים שלהם. זאת אפשרות, למרות שהיא לא נראית לי מתאימה לתאור שלך של התעוררות כל שעה. הייתי מחכה לראות אם התופעה נמשכת. אם אין בסיס פיזיולוגי לקושי צריך יהיה לחשוב איך להחזיר אותה להרגלי שינה טובים יותר גם אם היא מתעוררת. אבל לכך עוד זמן. אשמח להתעדכן איך מתפתח... שיהיה יום טוב, וגם לילה טוב,חלי

שלום ביתנו בת הארבע (בת אמצעית, יש לה אחות בת 6 וחצי ואחות בת שנתיים), מוצצת אצבע מזה שמונה חודשים. בעבר היא מצצה מוצץ אך בלחץ שלנו היא הפסיקה כחודשיים לפני שהחלה למצוץ אצבע. בנוסף יש לציין שהיא ינקה עד לגיל שנה ותשעה חודשים ונאלצה להפסיק במהירות כאשר נולדה אחותה הקטנה. שמענו שמציצת האצבע עלולה לייצר נזקים למבנה הפה והלסת. מה לעשות? יוסי

יוסי, אני מבינה את הדאגה למבנה הפה והלסת. באופן ספציפי לגבי זה הייתי מתייעצת עם רופא/ת שיניים לילדים שמתמחים בתחום. לפי ידיעתי גם אם יש השפעה של המציצה על המבנה היא זמנית ומשתקמת, אבל הייתי מבררת אצל מומחה בתחום. אבל מעבר לכך, לפי התאור הקצר שלך נשמע שבתך נגמלה מהיניקה ומהמוצץ בצורה חדה, שנכפתה עליה מבחוץ. היא כנראה ילדה צייתנית וטובה ,ולכן 'הלכה איתכם' אבל אולי בתוכה נשאר הצורך במציצה שלא בא על סיפוקו. לכן היא חזרה למצוץ, והפעם אצבע. קשה יותר לגמול ממציצת אצבע, כי האצבע היא שלה, ואי אפשר לקחת לה אותה. אני הייתי ממליצה בחום לא להכנס איתה למאבק כוח, לכעסים ולחץ כי זה עלול להגביר את המתח שלה, ואת הצורך שלה במציצה כדי להרגע. אפשר לנסות לגמול אותה בהדרגה, וזו תהיה חוויה חדשה וטובה בשבילה. אינני יודעת כמה היא מוצצת, האם בכל הזדמנות או רק לקראת השינה או כשהיא בלחץ. היעד הוא להפחית את המציצה תוך כדי דיבור איתה והסכמה שלה. לא בכוח. היא עדיין קטנה, ומציצת אצבע בגילה אינה חריגה, אבל היא תהיה מוכנה לנסות להפסיק בהדרגה בשביל שאתם תשמחו (ילדים עושים הרבה בשביל אהבת ההורים), ועוד מעט גם כדי לא להיות חריגה בגן או בבית ספר. זה הכיוון שנראה לי, גמילה הדרגתית בלי לחץ. בהצלחה, ואשמח לשמוע איך מתקדם. חלי

יש לי תאומים בן ובת בני 5 ו-10 חודשים. הם נשארו עוד שנה בגן כי לדעתי הם עדיין לא מוכנים לכיתה א'. השנה עזבנו את הגן בקיבוץ והכנסתי אותם ל-2 גנים נפרדים (בפעם הראשונה). הפרידה מאוד קשה להם ואני שוקלת להחזירם להיות ביחד. האם נכון הדבר?

אמא יקרה, סליחה על האחור בתגובה, מחבלי הלידה של הפורום. לגבי התאומים, אני מבינה שהחלטתם להשאיר אותם שנה נוספת בגן בגלל חוסר בשלות. זו החלטה נבונה ומוכיחה עצמה כצודקת ברוב המוחלט של המקרים. לא ברור לי למה החלטתם להעביר אותם מהגן בקיבוץ לגנים נפרדים (בעיר, אני משערת). האם זה היה כדאי להכין אותם בהדרגה למסגרת יותר עירונית כפי שיהיה בבית הספר? או שהיו שיקולים אחרים? אני שואלת לגבי השיקולים כי הם חשובים כדי להבין את ההחלטה שלכם אם להיות נחושים בהשארתם בגן החדש למרות הקשיים, או שמא להחזיר אותם להיות ביחד. מה שיכול להשפיע על ההחלטה גם הוא מה התחושה שלכם מול הגננות של הילדים, ומול הילדים האחרים בגן. האם אתם סומכים על הגננות? איך הן מגיבות לקושי של הילדים? איך אתם מתרשמים מהגן? מהילדים האחרים? יתכן וגם אתם לא שלמים עם הפרדת התאומים ועם הגן, וזה חלק מהתחושה הקשה. ושאלה נוספת: איך מתבטא הקושי של התאומים? האם שניהם מגיבים בצורה דומה? זה מידע חשוב, שיעזור לי להגיב לשאלה בצורה מדויקת יותר. אני לא הייתי ממהרת להחזיר אותם לגן הקודם. ייתכן שאלו רק חבלי קליטה של התרגלות למקום חדש, ולפרידה ביניהם. יתכן שהם לחוצים, ומגיבים קשה רק בהתחלה ובהמשך הם יירגעו. חשוב שיקלטו מכם ההורים שאתם רגישים לתגובות שלהם, ובו בזמן לא נבהלים ומגיבים באימפולסיביות. צריך זמן...החגים לא נותנים עדיין רצף מספיק של זמן בגן כדי להחליט אם הוא טוב או לא. חכו עוד קצת לדעתי.. אשמח לקבל את המידע הנוסף ששאלתי ולהמשיך להתייחס ביי בינתיים,חלי

אנו לפני לידה וביתי החלה להפנות אלי תוקפנות רבה הכוללת אלימות וגם כלפי עצמה, אגרופים לה לקירות ולחפצים מה עושים? אני מזבינה את המצב אבל לא יודעת מה לעשות

נעם, סליחה על האחור בתגובה, חלק מחבלי הלידה של הפורום. ראשית, מזל טוב לקראת הלידה. שנית, לגבי ביתך. חסר לי מידע בת כמה היא, זה חשוב, כי התגובה קשורה במידה מסוימת גם לגיל וליכולת ההבנה וההתארגנות שלה. אשמח לדעת, ולהוסיף עוד לתגובתי. אומר לך באופן כללי, שחשוב שתפרידי בין 'להבין' את תחושותיה ובין 'להגיב' להתנהגויות שלה. אלו שני דברים שונים לכן אני ממליצה להבין אותה כמה שניתן. היא כנראה מגיבה חזק לשינוי, רואה אותך משתנה, מרגישה את הלחצים/התרגשויות סביבה בגלל הלידה המתקרבת. זה טבעי, וקורה בעוצמות חזקות לילדים רגישים וחרדים שמגיבים פחות טוב לשינויים. חשוב שהיא תראה שאת קולטת אותה, אכפתית אבל לא נלחצת. את יכולה לומר לה: אני רואה שאת כועסת, את רוצה להגיד לי משהו? ואם היא אומרת משהו על ההריון לענות לה ברוגע 'זה מלחיץ אולי שאמא משתנה פתאום עם בטן גדולה'... ולהרגיע: אמא אוהבת אותך, תמיד איתך. וגם לומר את מה שבאמת מחכה: אמא תלך לבית חולים להביא לך אח/אחות, לומר לה מי יהיה איתה, ושאת חוזרת מהר... בו בזמן אל תתני לה להוציא את הכעס והלחץ שלה בהתנהגות אלימה. תגידי לה במילים ברורות: אני לא מרשה להרביץ לי/לך, אני לא מרשה להרוס דברים. מסר קצר ועניני, עם כמה שפחות כעס. זה חשוב מאוד לשים לב גבולות. זה גם ייגן עליה מלהזיק לסביבה ולעצמה. זה חשוב במיוחד לקראת התינוק שיבוא הביתה שתדע שאסור לפגוע בו פיזית גם אם ירגיז אותה. המסר אליה בעצם אומר שמותר להרגיש הכל, והיא תקבל הבנה ותמיכה, ובו בזמן אסור לפגוע ולהרביץ. נסי את הדרך הזאת. וספרי לי איך מתקדם.

שלום חלי אני אמא צעירה לילד בן שנה וארבעה חודשים,מגיל שנה שמנו לב כי לילד קליטה מהירה של דברים,מילים וחיקויים שעושה אחרינו.. הוא ילד פעיל ומסוקרן מאוד מסביבתו, אך הבעיה היא שכשאני מקריאה לו סיפור קצר מאוד הוא לא מרוכז ומיד סוגר את הספר או קורע את הדפים. הגננת בגן שלו אמרה לי שבזמן שהיא מספרת סיפור או שמלמדת אותם את חלקי הפנים בשעה שכל הילדים אמורים להיות ישובים בכסאות, בני מסתובב בגן ומתחיל לשחק במקום להקשיב לה. שאלתי היא מה לעשות? האם להושיבו בכוח? שזה לא נראה לי כ"כ יעיל.. אני ממש לא יודעת מהו הצעד הבא? קניתי לו ספרים רביןם ומגוונים אך הוא מאבד מהם עניין במהרה וזה קורה גם בגן. תודה לעזרתך שגית

שגית, סליחה על האחור בתגובה, מחבלי הלידה של הפורום. קראתי בעיון את שאלתך. זה בהחלט יכול להטריד כשהילד מתנהג מעט שונה מילדים אחרים, במיוחד אם הגננת נותנת תוקף לחשד ואומרת גם היא שהוא לא מרוכז. אני משערת שאת דואגת וחוששת שיש כאן בעיה רצינית. לדעתי, דרושות עוד מספר בדיקות לפני שתדעי מה בעצם הבעיה. ילדך צעיר מידי, ואין מספיק נתונים כדי להחליט שיש לו בעיה רצינית, כמו בעיית קשב. יתכן והילד פשוט נבון מאוד, קולט דברים מהר, ואין לו סבלנות לקצב שהדברים מוגשים לו. חשוב למשל לברר בגן אם הוא לא מקשיב ובכל זאת יודע את הדברים שנלמדים או שהוא לא מקשיב ולא יודע. בידקי גם בבית כשאת מקריאה לו דברים אם הוא תנועתי ובכל זאת קולט, או שהוא לא מורכז ולא קולט. זאת אבחנה חשובה- כך נוכל להתחיל לגבש דעה מה השפעת חוסר ההקשבה שלו- האם היא פוגעת בלמידה שלו, או שזה סגנון שלו. יתכן ויש לו איזושהי בעיה הקשורה לראיה או שמיעה, הייתי ממליצה בחום לבדוק. אלו בדיקות לא חודרניות ולא כואבות, ולעיתים הן מקור חוסר הסבלנות של ילדים. הייתי ממליצה לך לבדוק את שני הדברים, ועם התשובות חיזרי אלי. בינתיים הייתי עושה דבר נוסף בבית- תמשיכי להקריא לו סיפורים, לא יותר מידי ולא בלחץ (שיתכן שכבר עובר ממך אליו בגלל ההרגשה הלא טובה שלך כלפי חוסר הריכוז שלו). תני לו להסתובב כשאת מקריאה, יתכן שזה עוזר לו להקשיב. יש ילדים רבים שאוהבים להיות בתנועה ובו בזמן הם מקשיבים. בו בזמן אל תתני לו לקרוע את הספר- הקפידי על כך כדרישת משמעת. זה חשוב שידע מה מותר ומה אסור מבחינה התנהגותית. רצוי להמליץ גם לגננת שתהיה גמישה איתו, שתיתן לו אולי לשחק עם משהו ביד בזמן הריכוז, וכך לא יצטרך לקום. הוא עדיין צעיר כל כך. מותר ללכת לקראתו ולהקל עליו אחכה לשמוע ממך אחרי שתעשי את הברורים. ובינתיים, תהני מילדך הנבון, והורידי את הלחץ - ילדך נשמע מקסים, יתכן שהוא מגיב ללחץ שהוא קולט מהסביבה בבית ובגן וזה מגביר את החוסר ריכוז והכעס שלו. יעזור לו אם המבוגרים סביבו יהיו פחות חרדים ביי בינתיים,חלי

שגית, סליחה על האחור בתגובה, מחבלי הלידה של הפורום. קראתי בעיון את שאלתך. זה בהחלט יכול להטריד כשהילד מתנהג מעט שונה מילדים אחרים, במיוחד אם הגננת נותנת תוקף לחשד ואומרת גם היא שהוא לא מרוכז. אני משערת שאת דואגת וחוששת שיש כאן בעיה רצינית. לדעתי, דרושות עוד מספר בדיקות לפני שתדעי מה בעצם הבעיה. ילדך צעיר מידי, ואין מספיק נתונים כדי להחליט שיש לו בעיה רצינית, כמו בעיית קשב. יתכן והילד פשוט נבון מאוד, קולט דברים מהר, ואין לו סבלנות לקצב שהדברים מוגשים לו. חשוב למשל לברר בגן אם הוא לא מקשיב ובכל זאת יודע את הדברים שנלמדים או שהוא לא מקשיב ולא יודע. בידקי גם בבית כשאת מקריאה לו דברים אם הוא תנועתי ובכל זאת קולט, או שהוא לא מורכז ולא קולט. זאת אבחנה חשובה- כך נוכל להתחיל לגבש דעה מה השפעת חוסר ההקשבה שלו- האם היא פוגעת בלמידה שלו, או שזה סגנון שלו. יתכן ויש לו איזושהי בעיה הקשורה לראיה או שמיעה, הייתי ממליצה בחום לבדוק. אלו בדיקות לא חודרניות ולא כואבות, ולעיתים הן מקור חוסר הסבלנות של ילדים. הייתי ממליצה לך לבדוק את שני הדברים, ועם התשובות חיזרי אלי. בינתיים הייתי עושה דבר נוסף בבית- תמשיכי להקריא לו סיפורים, לא יותר מידי ולא בלחץ (שיתכן שכבר עובר ממך אליו בגלל ההרגשה הלא טובה שלך כלפי חוסר הריכוז שלו). תני לו להסתובב כשאת מקריאה, יתכן שזה עוזר לו להקשיב. יש ילדים רבים שאוהבים להיות בתנועה ובו בזמן הם מקשיבים. בו בזמן אל תתני לו לקרוע את הספר- הקפידי על כך כדרישת משמעת. זה חשוב שידע מה מותר ומה אסור מבחינה התנהגותית. רצוי להמליץ גם לגננת שתהיה גמישה איתו, שתיתן לו אולי לשחק עם משהו ביד בזמן הריכוז, וכך לא יצטרך לקום. הוא עדיין צעיר כל כך. מותר ללכת לקראתו ולהקל עליו אחכה לשמוע ממך אחרי שתעשי את הברורים. ובינתיים, תהני מילדך הנבון, והורידי את הלחץ - ילדך נשמע מקסים, יתכן שהוא מגיב ללחץ שהוא קולט מהסביבה בבית ובגן וזה מגביר את החוסר ריכוז והכעס שלו. יעזור לו אם המבוגרים סביבו יהיו פחות חרדים ביי בינתיים,חלי

שלום, עם פתיחתו של הפורום החדש של פסיכולוגית ילדים, אני מזמינה הורים ואנשי חינוך להתלבט לגבי שאלות המעסיקות אותם בקשר עם ילדים. בעיות לימודיות, רגשיות, חברתיות או כל בעיה המטרידה אתכם, והייתם רוצים להבין אותה יותר, ולמצא לה פתרון. כפסיכולוגית חינוכית מומחית, ומחברת שלושה ספרי הדרכת הורים ואנשי חינוך, אשמח לסייע. מחכה לפניותיכם. חתימה טובה, חלי